הגאולה השלמה בפרטים הקטנים

י"ח מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

אמונה ובטחון 36

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ז (9) – ביאור ה (עמ' קיח-ט). לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 36

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר ויפהפה, שמכיל ביאור שלם מתוך המאמר "אמונה ובטחון", מוסברים שני יסודות בנוגע ליכולתנו להביא את המשיח "היום!":

פרק א מסביר כי בין המשיח ורבי יהושע בן לוי התחולל עימות השקפתי, עד כמה יש להתרומם מעל קשיי המציאות ולהכיר כי הכל מואר, טוב ואלקי (כפי שמשתקף באמירת "היום" של המשיח), ועד כמה יש לתת משקל לנקודת המבט שלנו, בתוך המציאות התחתונה והקשה (כטענת ריב"ל שהאופטימיות של משיח היא פשוט שקר). אליהו הנביא מתווך ומסביר לרבי יהושע בן לוי שאין הכוונה 'למחוק' את המבט התחתון שלנו, אלא לחיות בנשיאת הפכים בה "דעת תחתון" שלנו הופכת לכלי המשקף את "דעת עליון" – המשכת בלי-גבול בתוך גבול, בה תלויה הגאולה.

פרק ב מסביר כי החידוש של המשיח, ביחס לכל הצדיקים הסובלים את סבלם של כל בני ישראל, הוא תפיסת ההשגחה הפרטית לפיה יתכן שמספיק תיקון אחד פרטי כדי להביא את הגאולה השלמה לכל הכלל.

א. הדרך למשיח – תודעת צמצום לא כפשוטו

ביאת המשיח "היום"

הגמרא[ב] מספרת:

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי... אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב. אזל לגביה... אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! אתא לגבי אליהו... אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא! אמר ליה: הכי אמר לך, "היום אם בקולו תשמעו".

הסיפור הזה הוא אחד היסודות שלנו במאמר אמונה ובטחון, שם הוא מוסבר לפרטי פרטים – כפי שאנחנו לומדים כבר שנים[ג]. בתמצית, יש כאן שלש דמויות עיקריות – המשיח, אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי[ד]. בין המשיח לרבי יהושע בן לוי יש פער, הם חיים ברמות תודעה שונות לגמרי, ואליהו הנביא הוא רמת תודעה שביניהם ונדרש להיות 'מתווך'. הרבה מההסברים שלמדנו הם למלה "היום", אותה אומר המשיח בלי הסבר, ומובנה הפשוט הוא עכשיו ('היינט' באידיש). אליהו הנביא מסביר שהמשיח התכוון לפסוק בו כתוב "היום" – "היום אם בקֹלו תשמעו"[ה]. אבל הסברנו שכשם שהמשיח התכוון לאותו פסוק – כך מתבקש להסביר שהוא התכוון לעוד הרבה פסוקים עיקריים בהם מופיעה המלה "היום", וללמוד מהם עוד ועוד פירושים בדבריו ומתוך כך להבין בעוד צורות את הדו-שיח ביניהם.

כעת נלמד כאן עוד הסבר שלם – ביאור ה בסוף פרק ז בספר – לדו-שיח בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ששופך אור על דמותו וענינו המיוחדים של המשיח כפי שהם מתגלים בסיפור הזה.

ביאת המשיח תלויה בתודעת "הצמצום לא כפשוטו"

נתחיל לקרוא:

ע"פ המבואר בגוף המאמר, בסוד "היום יום וכו'", ד"היום" קאי על עצמות אוא"ס לפני הצמצום – בחינת "באורך" – ו"יום" קאי על גילוי אורו יתברך שלאחר הצמצום – בחינת "נראה אור" – יש לפרש את דברי המשיח לריב"ל כך:

בתוך המאמר, אחד ההסברים של המלה "היום" הם לפי הביטוי "היום יום", שמדגיש את ההבדל בין "היום" ב-ה הידיעה ל"יום" סתם. כל "יום" הוא גילוי אור, "ויקרא אלהים לאור יום"[ו], אך "היום" הוא גילוי אור אין סוף לפני הצמצום (האור העצמי של ה') ו"יום" הוא אור הקו, המוגדר והמוגבל, שמתגלה לנו אחר הצמצום. לפי ההסבר הזה אפשר לפרש בצורה פשוטה את הדו-שיח בין משיח לרבי יהושע בן לוי:

ביאת המשיח תלויה בגילוי מדרגת "היום", כיצד קמיה יתברך אין צמצום כלל וכלל, אלא אורו העצמי והפשוט בתכלית הפשיטות ממלא את כל ה"מקום, כביכול, לאחר שנברא העולם ע"י צמצום ומקום פנוי, בדיוק כמו קודם שנברא העולם, בלי שום שנוי כלל ח"ו.

המשיח אומר לרבי יהושע בן לוי שביאתו תלויה בכך שכולנו נגיע לתודעה בהירה של מדרגת "היום", אור אין סוף שלפני הצמצום. כלומר, שנצא מההגבלה והכיווץ של הצמצום ונגיע לאור אין סוף, להכרה שהכל אור, הכל טוב, הכל ה'. מצד ה' הצמצום לא כפשוטו, לא קיים בכלל, ובריאת העולם לא מחוללת שום שינוי, כמו שנאמר "אני הוי' לא שניתי"[ז], "יש אחד ואין שני"[ח]. גם עכשיו ה' ממלא את כל המקום בדיוק כמו שכתוב בעץ חיים שלפני הצמצום אור אין סוף היה ממלא את כל המקום – "הוא מקומו של עולם"[ט], "הנה מקום אתי"[י]. מקום במילוי (רמז לתודעה שה' ממלא את כל המקום) – מם קוף וו מם – בגימטריא משיח. כשנגיע לתודעה הזו, של "היום", יבוא משיח (ועוד רמז: משיח "היום" בהכאה פרטית – מ פעמים ה, ש פעמים י, י פעמים ו, ח פעמים ם – עולה 3580, י פעמים משיח, גילוי משיח בכאו"א מ"עשר ספירות בלימה", עשרת כחות הנפש!).

בעצם, משיח אומר לרבי יהושע בן לוי – שבשביל להביא משיח צריך להגיע לעצם הלוז של תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב, שהצמצום לא כפשוטו[יא], ה' אחד "עד שלא נברא העולם" ו"משנברא העולם" בלי שום שינוי.

טענת ריב"ל – ויכוח (ולא אי-הבנה)

לפי ההסבר הזה, גם המענה של רבי יהושע בן לוי מקבל משמעות אחרת:

בפשט הסיפור בגמרא, הוא הבין שמשיח יבוא באותו יום וכשלא קרה הוא התאכזב – טוען לאליהו הנביא שמשיח שיקר לו ואליהו הנביא אמר שהוא לא הבין את כוונת המשיח. אבל כעת נסביר הסבר אחר, פשוט ומתקבל, שרבי יהושע בן לוי הבין היטב את המשיח – אבל טען כנגד דבריו. כלומר, יש פה ויכוח מה דורשים מאתנו ומה האמת. משיח אומר שהאמת היא כמו שרואים מלמעלה, קמיה דקוב"ה (ב"דעת עליון"), שלמעלה היש האמתי ולמטה הכל אין, וכל מה שאנחנו רואים במציאות (ב"דעת תחתון") לא פעל שום שינוי כלל וכלל אצל בורא עולם, ורבי יהושע בן לוי טוען כנגד דבריו:

כנגד זה טען ריב"ל בפני אליהו הנביא

מבשר הגאולה – מסביר הגאולה

אכן, את הטענה שלו לא השמיע רבי יהושע בן לוי בפני המשיח, אלא בפני אליהו הנביא. למה? יש כאן ווארט חשוב בסוגריים לגבי תפקידו של אליהו הנביא – הוא לא רק מתווך, אלא בעל תפקיד יותר עמוק:

(שתפקידו הוא לברר את עניניו של משיח,

אליהו הנביא הוא ה'דובר' של המשיח, מברר את דבריו. מה הכוונה דובר? כאשר הרבי אומר משהו שלא מתקבל על דעת הציבור, לא מבינים אותו, לא נשמע – צריך דובר טוב שיברר את הדברים ל"עמך", לנו, שיגיד במילים שלנו מה הרבי התכוון. כך מסביר המהר"ל בפירוש. מאד מתאים למציאות היום, כאשר הרבי מדבר על משיח באותו סוג דיבור של "היום" ו"תיכף ומיד ממש" – דיבור של אור אין סוף שלפני הצמצום. צריך מישהו שקצת יוריד, יתאים, להשקפת העולם שלנו, נקודת המבט שלנו.

שזהו [גופא] מה שבא לבשר על ביאת המשיח, עיין בחדושי אגדות של המהר"ל ז"ל הנ"ל),

מה פירוש שאליהו בא לבשר על ביאת המשיח? לא רק לומר שבא היום, שבא מחר בבקר, אלא להסביר. משיח כל הזמן אומר שבא "היום", תיכף ומיד ממש, וצריך לברר-להסביר את דבריו. בשורת הגאולה היא בעצם ההמחשה עבורנו של דברי המשיח וההדרכה כיצד לקיים אותם בפועל – על שם התפקיד של מברר-מסביר גופא נקרא אליהו מבשר הגאולה.

אנחנו תמיד אוהבים לדרוש[יב] את הקשר בין בשר לבשורה – שניהם משרש בשר. אחד מסימני הגאולה שה' יהפוך את לב האבן שלנו ללב בשר[יג], זו הבשורה. מהו לב בשר? כמו שחסידים אומרים "לחיים ולברכה", לב-רכה[יד], לרכך את הלב, שיהיה בשר. יש הרבה משמעות במלה בשר, ואליהו הנביא בעצם 'נותן בשר' לדברי המשיח – דברי משיח הם 'בלי בשר', בלי הסבר, וצריך לתת בשר שנוכל לעכל, שיזין אותנו, כמו בשר. זו הבשורה של אליהו הנביא. שיהפוך באמת את הלב שלנו מלב האבן ללב בשר. מהו לב האבן? שאיננו מסוגלים להקשיב למה שמשיח משדר לנו ולקלוט, אנחנו לגמרי לא משדרים באותו גל עם משיח. לב בשר הוא שאנחנו מתחילים, איך שהוא, 'לשדר על אותו גל', כמו שאומרים היום. האחראי לכך הוא אליהו הנביא, זהו התפקיד שלו. לאליהו הנביא, מבשר הגאולה, יש כח לגרום ללבבות שנמצאים במצבי תודעה שונים (בשל פער הדורות או בשל פערי-תודעה, כמו בין המשיח לריב"ל) 'לשדר על אותו גל' – "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[טו]. כך יוצא מדברי המהר"ל כאן בסוגיא.

טענת רבי יהושע בן לוי: הצמצום מצדנו אמיתי!

שוב, המשיח אומר שכדי שיבוא כולנו צריכים להבין שהצמצום לא כפשוטו, וגם כעת מאיר "היום", אור אין סוף שלפני הצמצום. כנגד זאת טוען רבי יהושע בן לוי, באזני ה'דובר' אליהו, שאי אפשר להתעלם ממציאות הצמצום:

הלוא מצדנו, הצמצום אמיתי הוא,

כך ה' ברא אותנו לכתחילה, וההשקפה שלנו היא אמתית – הרי "אל דעות הוי"[טז], הוא כולל יחד (כפי שנראה) גם את "דעת עליון", שלמעלה יש ולמטה אין, וגם את "דעת תחתון", שלמטה יש והמקור העליון לא נתפס לנו ולכן נקרא אין. איך אתה רוצה שדבריך יתפסו אצלנו? אם אתה רוצה לבטל לגמרי את דעתנו, שנגמל לגמרי מ"דעת תחתון", מילא – אבל ה' לא רוצה ככה! הרי מצדנו הצמצום אמתי, ויש לכך הוכחה מהתורה – ממנה צריך להוכיח הכל.

וכך מעידה תורת אמת – "בראשית ברא אלקים וגו'",

זהו ווארט של הרבי המהר"ש[יז], שאי אפשר לומר שהעולם הוא אחיזת עינים – כי הרי התורה מעידה שהוא נברא באמת.

וכמובא בדא"ח בסוד "אל דעות הוי' וגו'", ששתי הדעות (דעת עליון – מצדו יתברך, ודעת תחתון – מצדנו) נשואות יחדיו בפשיטות עצמותו,

הדבר היחיד שאפשר לומר על עצמות ה' – שהוא נושא הפכים. אצלו ההפכים של "דעת עליון" ו"דעת תחתון" נשואים יחד, אי אפשר לומר שאחד יותר אמתי.

והעובדה – שמשיח לא בא!

כמה שמצער לומר זאת, בכל זאת אומר לך, בשטח, ב"דעת תחתון" שלנו, שהיא אמתית – העובדה היא שמשיח לא בא. ממילא, אתה, המשיח, שקרת לי! איפה רואים את השקר? לפי הדעת שלי, שה' ברא והיא משהו אמתי.

הפירוש הזה, הפשוט, לגמרי מתלבש על המלים בגמרא. רבי יהושע בן לוי אומר שהמשיח שִקר לי – לפי דעת תחתון שלי. אני יודע שמצדו, איך שקמיה יתברך, המשיח לא שִקר – אבל מצדי זהו שקר, העובדה בשטח שמשיח לא בא.

תשובת אליהו הנביא: "דעת תחתון" כלי ל"דעת עליון"

איך אליהו יכול לברר, שיתיישב על דעתו של רבי יהושע בן לוי?

ותשובת אליהו: השי"ת ברא "דעת תחתון" על מנת לשמש "כלי" לגלוי "דעת עליון" בו,

זהו כבר חידוש. ה' אכן ברא "דעת תחתון", והיא אמתית, אבל התכלית שלא תשאר מנותקת מ"דעת עליון". אצל עצמותו יתברך הן דבר אחד ממש – איננו יכולים להבין נשיאת הפכים ממש. אבל כן יכולים לתרגם, להבין קצת, ש"דעת תחתון" יכולה לשמש כלי לגילוי ההיפך, "דעת עליון". התכלית של "דעת תחתון", שתופסת יש שלחן ויש שמים וארץ ושמשיח לא בא, היא להיות כלי לגילוי שמשיח כן בא היום. כמו שאליהו אומר, "היום אם בקֹלו תשמעו" – לשמוע את הקול, לקלוט ולהבין את קולו של המשיח (כפי שאנו מסבירים). קול הוא פנימיות הדיבור – כאשר משיח אומר "היום" צריך לשמוע את הקול הפנימי שלו. "דעת תחתון" שלנו נבראה לכתחילה לשמש כלי לגלות את "דעת עליון". זהו החידוש, כמו 'פצצה', שמשיב אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי.

והוא באמת מצד גלוי כח הכל יכול יתברך שהוא נמנע הנמנעות.

נשיאת ההפכים היא מצד שה' "כל יכול" – יכול כן ויכול לא, כמוסבר בחסידות[יח]. ה' "נמנע הנמנעות"[יט], חוקי ההגיון בהם יש דברים סותרים שהם מן הנמנע לא חלים אצלו – ולכן הוא יכול הכל, גם לשאת הפכים. שלש הבחינות "כל יכול", "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות" מוסברות אצלנו באריכות במקום אחר[כ]. החידוש הוא שגם אצלנו יש איזה גילוי של "נושא ההפכים", שנקרא גם "כל יכול" ו"נמנע הנמנעות" – שאפשר להרגיש את ה"כל יכול" ו"נמנע הנמנעות". וזו תכלית העבודה:

ועל כן תכלית כל עבודתו – "אם בקולו תשמעו" – היא להמשיך את גלוי "היום" כמו שהוא קמיה יתברך ממש, אל העולמות התחתונים.

זו יכולת יהודית מיוחדת – כמו שה' הוא "נושא הפכים", גם יהודי הוא "נושא הפכים"[כא] (נשיאת ההפכים של יהודי היא נקודה עיקרית בספר התניא[כב]). בעצם, היכולת להכיל את נשיאת ההפכים בעולם היא מהות העבודה היהודית:

אנחנו, בני ישראל קדושים (שבכל אחד ואחת מישראל "חלק אלוק ממעל ממש", ובשעת מ"ת נחקק בנו הכח לקיים מצותיו יתברך, מצוה מלשון צוותא חדא, ומצוה אותיות הויה ב"ה אלא שה"הנסתרות", יה, באו בהסתרת אתב"ש – מצ (והיינו סוד "שכר מצוה מצוה" המבואר לעיל, ששכר המצוה הוא [המצוה, שהוא] ענין גלוי שם הוי' ב"ה שנעשה ע"י קיום המצוה, ובסוד "ויעש דוד שם" [אגרת הקדש שלמה בתניא[כג].]), כמבואר בדא"ח), יכולים להמשיך גלוי זה למטה מטה, ועד שבכחנו לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו וד"ל.

המצוות שלנו הן כלי לה' – עושות לו דירה. מקיימים את המצוות ב"דעת תחתון", עם התחשבות בשיעורי תורה של זמן ומקום, אבל הן כלי לגלות "דעת עליון" של ה'. זהו סוד שמגלה אליהו – בירור-הסבר של אליהו לדברי משיח.

בלי גבול בתוך גבול

[שאלה: מה ההבדל בין המושג "נמנע הנמנעות", שכולל את שתי הדעות יחד, לבין לומר שהיחס בין שתי הדעות הוא יחס של כלי ואור?]

זהו עיקר החידוש כאן. האחדות של "נמנע הנמנעות" לא נתפסת כלל אצלי ("לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כד]) – אני רק אומר שמצד ה' שני הדברים נכללים כאחד ממש, הם בדיוק אותו דבר, ה' אחד יחיד ומיוחד ואצלו אין חילוק בין שני הדברים כלל ועיקר. אמירה זו אצלי היא בגדר אמונה פשוטה, ללא הבנה ותפיסה כלל, כאשר אין לי שום 'אחיזה' באף אחד משני הדברים הנכללים כאחד משום שאין שום 'גדר' לאף אחד משני הדברים. לעומת זאת, ברגע שאני אומר אור וכלי כל אחד מקבל את הגדר שלו.

אף על פי כן, יש משהו באור וכלי, שמגלה את "נמנע הנמנעות" אצלנו, שעוד יותר פלאי. שוב, כשאני סתם אומר "נמנע הנמנעות" איני מבין בכלל – אין שם לא זה ולא זה, הכל יחד לגמרי ללא שום גדר. ככה אצל ה'. הכנסת נשיאת ההפכים לתוך גדרי החשיבה והמציאות שלי מבטאת עוד יותר "כל יכול" – שה' יכול קודם כל להפריד, שיש באמת כלי, שאני מודה לך רבי יהושע בן לוי שיש "דעת תחתון", שכאן היא הכלי, ולא בא לבטל אותה, אדרבא, בא לקיים, שבתוך "דעת תחתון" שלך תרגיש את האמת לאמתו של "דעת עליון" של ה'.

כתוב בחסידות[כה], שהמשל העיקרי לכל סודות התורה הוא רב ותלמיד. גם כאן אפשר להשתמש במשל: אצל הרב "נמנע הנמנעות" לא כל כך חידוש – השכל של הרב לא נתפס אצלי בכלל. אבל לומר שאחרי ארבעים שנה אני יכול משהו לעמוד על דעת רבי[כו] זהו חידוש – "לב לדעת"[כז]. כלומר, שבתוך הדעה שלי, הגבול שלי, המדה שלי – יש את הבלי-גבול.

בעצם, זהו הנושא של כל המאמר הבא בספר לב לדעת, "וצדיק יסוד עולם", שכולו מבוסס על הווארט שרבי הוא בלי-גבול בגבול[כח] – הרבי ממחיש שאפשר לחבר אור וכלי, "דעת עליון" ו"דעת תחתון". אצל הבלי-גבול האמתי הכל בסדר, הוא בלי גבול אמתי ממילא הוא נמנע הנמנעות, אבל החידוש המיוחד שהוא גם יוכל להמשך בגבול, בכלי, ב"דעת תחתון" שלי. האפשרות הזו שתהיה הארה של ה' בתוך הגוף, המשכה של הבלי-גבול בגבול שאין כדוגמתו, היא הרבה יותר פלאית מכך שה' "נמנע הנמנעות" בפני עצמו. שוב, המשל הוא שכל הרב לעומת שכל התלמיד. החידוש שהתלמיד יכול עפעס-וואס להשיג את השכל של הרב. מחד, ודאי זהו רצון הרב, אחרת כל ההתמסרות שלו לתלמידו היא לשוא – אם התלמיד שלו בסופו של דבר לא ישיג שום דבר מהשכל שלו, לא שוה כל הסיפור. מאידך, הוא רוצה שהתלמיד ישאר תלמיד, לא רוצה לבטל את המציאות שלו – רוצה "דירה בתחתונים"[כט] אצלו.

את כל הסוד הזה מסביר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי.

והנה פרוש זה למעשה דריב"ל ואליהו, עולה בקנה אחד עם הפרוש המתבאר בפנים, והוא הוא, שהרי המשיח עצמו "נאה דורש ונאה מקיים" ודוק

זהו פירוש נוסף לכל הסיפור, אבל בעצם הוא תואם את מה שכתוב בתוך הפרק שכבר למדנו – שאמירת משיח "היום" היא בטחון עצמי מופרז, 'שקר דקדושה', שתכליתו לחולל שינוי במציאות התחתונה והמוגבלת. המשיח אומר ש"הצמצום לא כפשוטו", באמונה פשוטה ב"דעת עליון", ומתאמץ בבטחון הגמור שלו להחדיר-לחולל את הענין גם במציאות התחתונה, ב"דעת תחתון".

ב. גאולת הכלל והדאגה לכל פרט

המשיח בין שאר הצדיקים

מכאן עד סוף הביאור יש סוגריים ארוכים עם עוד ענין מאד חשוב, שעולה מתוך התיאור של המשיח אצל אליהו הנביא – מצורע היושב בשערי רומי, בין המצורעים, ומזהים אותו בכך שבעוד כולם מתירים את כל הפצעים יחד, מטפלים וחובשים, הוא מתיר וחובש כל פצע בנפרד, שמא ה' יקרא לו פתאום לגאול את עם ישראל:

(ועיין במהר"ל הנ"ל ששאר העניים סובלי חלאים שיושבים ביחד עם משיח בשערי רומי – נקודת ההעדר דמלכות רומי

הבעל שם טוב אומר[ל] שבכל מציאות, בין של קדושה ובין של קליפה, טוב או רע, יש נקודת אין – שהיא המחברת אותו לאלקות, לאמת – ומכיון שיש בכל נקודת אין אפשר להפריך כל סברא. כאן אנחנו מעירים, בדרך אגב, שהמצורעים יושבים בנקודת ההעדר של רומי. כתוב בתניא[לא] שכל הנקודות הפנימיות, נקודות האמת, מתחברות – אפשר משם לחזור לאמת לאמתו של ה'. נמצא, אם כן, ששערי רומי הם מקום טוב-מתאים בשביל משיח לשבת בו.

מי הם שאר המצורעים ביניהם יושב המשיח? מסביר המהר"ל:

 – היינו צדיקי הדורות המשתתפים בצערו של משיח ומקבלים בשמחה יסורים על מנת להקל על יסוריו של משיח עבור כלל ישראל.

זהו ווארט עצום: כל הצדיקים של כל הדורות מקילים על יסורי המשיח. כל צדיק מקבל על עצמו יסורים – הכל בשביל להקל על יסורי המשיח הכללי.

בכל אופן, יש הבדל בדריכות, כמה הם דרוכים על "משיח נאו", כמה הם קשורים ל"היום" שלפני הצמצום:

אך הם מתירים וחובשים את כל פצעיהם ביחד, ואינם "דרוכים" כמו המשיח לישועת ה' כהרף עין ממש, בהיות שמדרגתם היא בסוד הרשימו של אור אין סוף, שאמנם לא נגע בו הצמצום[לב], אך אינו מאיר במקום הצמצום ממש, כמבואר בדא"ח. משא"כ מדרגת המשיח האמיתי הוא "היום", עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום כנ"ל וד"ל.

כפי שלמדנו, "היום" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום ו"יום" הוא הקו. יש גם מדרגה באמצע – סוד הרשימו שנמצא במקום הצמצום (אחרי סילוק האור אין סוף ולפני המשכת הקו). הרשימו לא שייך לקו המצומצם, אבל גם אין בו את הבהירות של "אני הוי' לא שניתי" כלל. הרשימו אמנם לא 'נפגע' מהצמצום (הוא נשאר בחלל, ולא מסתלק כמו אור אין סוף שהאיר קודם), אבל הוא גם לא מאיר – הוא חשוך, בדיוק כמו שמדברים היום במדע על 'חומר אפל'. את הרשימו לא רואים כלל. הוא כאן בחלל, כח אדיר, כח אין סוף – כל המציאות, הכלים, באה מהרשימו – אבל לא רואים אותו בכלל, בדיוק כמו החומר האפל היום במדע. כל הצדיקים 'מסתדרים' בחלל, עם תודעה של הצמצום לא כפשוטו דרך הרשימו שנותר בחלל, ורק המשיח מחובר לעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום, "היום".

סבל כלל ישראל והסבל של יהודי פרטי

הסברנו קצת במושגים של קבלה וחסידות, אבל צריך יותר להבין את המשמעות של ההבדל בין האופן בו כל הצדיקים מתירים וחובשים את הפצעים שלהם, כולם ביחד, לאופן בו המשיח עושה זאת, כל פצע בפני עצמו. יש כאן ווארט חשוב ביותר, שכתוב כאן בהמשך ונקדים אותו בעל פה:

המצורעים כאן הם צדיקים, נשמות כלליות, שכל אחד מהפצעים שלהם הוא בעצם הנגע הפרטי של יהודי פרטי כל שהוא. יחסית, הם מרגישים וסובלים את הסבל של הכלל, שכולל את כל הפרטים, את הסבל של כל פרט בפני עצמו. כל שאר הצדיקים, חוץ מהמשיח, הם כלל ישראל. ממילא, הם מתירים כל הפצעים שלהם יחד וחובשים הכל יחד – כל הפצעים שלהם הם דבר אחד.

הזיהוי של משיח באמת הוא בתובנה שלו שכל פרט של יהודי שסובל חשוב בפני עצמו, ואם רק אפשר לרפא אותו – הריפוי שלו יביא את המשיח הכללי. הנקודה הזו היתה כתובה גם בביאור הקודם שלמדנו[לג] – כמו שהפרט צריך לכלל כך הכלל צריך לפרט, ובתוך כל פרט יש את הכלל, כמו שבתוך הכלל יש את כל הפרטים. לכן מספיק להתיר, לחבוש ולרפא רק פצע אחד כדי להביא את הגאולה. מכאן הדריכות של המשיח שמא עכשיו ה' יקרא לי לגאול את עם ישראל – רק בגלל הטיפול בפצע הזה, לא בכל הפצעים, לא בכל הנגעים. [למה?] לא צריך יותר, כל יהודי הוא הכל – החלק הוא הכל, "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[לד].

השגחה פרטית מהפשיטות האמתית

כעת נראה איך זה כתוב בפנים:

ממדרגת "היום" דוקא נמשך סוד ההשגחה הפרטית,

הכל כאן יסודות של הבעל שם טוב – צמצום לא כפשוטו, שעצמות אור אין סוף נמצאת גם בחלל, והשגחה פרטית. למה? כי הוא המשיח. הדיבור על צמצום לא כפשוטו והדיבור על השגחה פרטית דווקא, על כל פרט ופרט, אלה גילויים של משיח.

"עינא פקיחא", על כל "נגע" ו"נגע",

כל נגע הוא נשמה.

כלומר שפגמה (ואופן תקונה) של כל נשמה ונשמה בישראל "נוגעים" לו בעצם,

זהו דרוש שאנו תמיד דורשים: נגע הוא צרעת, חולי, אבל לשון נוגע. אצל ה', וגם אצל המשיח האמתי, כל פרט נוגע במאה אחוז, כמו שהכלל נוגע כך נוגע כל פרט – זו השגחה פרטית.

ובעבור זה סובל הוא יסורים – "והוא מחולל מפשעינו" – "מחולל" וכן "סובלים חלאים", מלשון "חלל" ומקום פנוי, אך דוקא לשם מאיר הוא את אור האין סוף שלפני הצמצום – "היום", בסוד "וראה הכהן את הנגע" אשר מבואר בכתבי האריז"ל, שע"י ראיתו ממשיך הכהן בנגע אורות (מוחין דאבא), אשר חסרונם הוא שגרם להופעת הנגע, וד"ל.

בלשון הקבלה, למה יש נגע בכלל? כי אור אבא לא האיר באמא, ב"גרמוהי"[לה], בשרש הגוף – אז נוצר שם חלל ריקן מאור אבא ונוצר בגללו נגע. התיקון שהכהן רואה את הנגע וממשיך בחזרה את האור של אבא לתוך המקום הנגוע[לו], וכך הופך את ה-נגע ל-ענג[לז].

והיינו כידוע בדא"ח (עיין ד"ה בריש הורמנותא דמלכא לר"ה ז"ל]) שסוד הרשימו הוא "פשוט" סתם, שאינו סובל התחלקות והתפרטות, משא"כ אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, שהוא "פשוט אמיתי", ממנו דוקא נמשכת על התחלקות והתפרטות.

במאמר "בריש הורמנותא דמלכא" של רבי הלל מפאריטש[לח], מוסבר שיש שתי מדרגות פשוט – 'פשוט סתם' ו'פשוט אמתי'. ה'פשוט סתם' הוא הרשימו, המדרגה של כל הצדיקים, שכלל ישראל נוגע להם ומוכנים לקבל עבורו יסורים. ה'פשוט סתם' סובל יסורים, אבל הוא לא סובל התחלקות והתפרטות – אוהב לדבר על הכלל, אבל לא על כל אחד מהפרטים בפני עצמו. המציאות שלו היא פשוט, משהו כללי. רק מ'פשוט אמתי', אור אין סוף שלפני הצמצום, נמשכת התחלקות והתפרטות של השגחה פרטית על כל הפרטים שיהיו אחרי הצמצום.

הגאולה השלמה תלויה בתיקון פרטי אחד

לכן אכפת למשיח, שמחובר לאור אין סוף שלפני הצמצום, מכל פרט ופרט, והוא משגיח עליו בהשגחה פרטית, כתורת הבעל שם טוב. הוא גם יודע שיתכן שגורל הכלל, ביאת המשיח והגאולה, תלוי רק בנגע הזה. יתכן שאם נטפל רק בנגע הזה – מספיק בשביל להביא משיח. כמו בחז"ל[לט], שהעולם שקול, ואם תעשה רק עוד מצוה אחת – יכול להכריע את כל העולם כולו לכף זכות. הרבי תמיד הדגיש זאת בנוגע לכל העבודה שלנו – צריך לעשות מעשה קטן ולחשוב שהוא יביא את המשיח. זו החשיבה של משיח, שהפרט הכי קטן יכול לשנות את כל המציאות מן הקצה אל הקצה, לכן אני רק צריך לטפל בנגע אחד – ולחשוב שהנה עכשיו ה' קורה לי לגאול את עם ישראל.

[זה באמת יכול לבוא "היום".] נכון, זהו בדיוק הווארט כאן, שהגאולה יכולה לבוא ברגע הזה. המשיח יודע את זה, דרוך על זה, ולכן מתיר כל פצע בפני עצמו.

לאחר עבודת התקון של כל יהודי בפרט מתעורר אור המשיח לבא – "אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" – שכל או"א מישראל ראוי שעבורו יבוא משיח לגאול את כלל ישראל וד"ל).

כשמטפלים ביהודים – צריך לדעת שלטפל ביהודי אחד מספיק בשביל להביא את הגאולה. [אז מספיק לטפל רק באחד, מספיק פצע אחד, למה צריך עוד?] נכון, אבל כמו שאמרנו קודם – משיח הוא לא ה' עצמו, הוא לא "אדוננו זה" (בלשון הגמרא קודם), והוא מחכה שה' יקרא לו. הוא מבין שמספיק, ולכן יתכן מאד שעל ידי הטיפול בנגע הזה בלבד ה' יקרא לי לבוא – לכן הוא דרוך, שאולי ה' עכשיו יקרא לי לבוא – אבל צריך לחכות שה' יקרא.

עד כאן.

[צריך הרבה אמונה בענין.] "צדיק באמונתו יחיה"[מ], "בא חבקוק והעמידן על אחת"[מא].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ביאת המשיח "היום" תלויה ביציאה שלנו מכיווץ המציאות והכרה בהירה שהצמצום לא כפשוטו (יסוד תורת הבעש"ט) – הכל מואר, הכל טוב והכל אלקי.
• כשהמשיח אומר שהוא יבוא 'היום', 'משיח נאו', הוא זקוק לדובר שיסביר אותו – ימחיש את דבריו וילמד כיצד לקיימם.
• אליהו הנביא, מבשר הגאולה, צריך 'לתת בשר' לדברי המשיח – להפוך אותם למובנים ומזינים.
• בשורת הגאולה צריכה להפוך את לבנו מ"לב אבן", האטום לדבריו של המשיח, ל"לב בשר", ש'משדר על הגל' של המשיח ומזדהה עם דבריו.
• העולם נברא באמת ו"אל דעות" רוצה גם בקיום "דעת תחתון" – והעובדה בשטח שמשיח לא בא!
• "אל דעות" הוא "נושא הפכים" של "דעת עליון" ו"דעת תחתון" יחד.
• בכח עבודת ישראל לגלות "דעת עליון" (בלי גבול) בתוך "דעת תחתון" (גבול) – גילוי אור-אין-סוף בתוך הכלים המוגדרים של שיעורי תורה ומצוות.
• הפלא של המשכת בלי-גבול בתוך גבול, אור בכלי, גדול מ"נמנע הנמנעות" שאינו מושג לנו.
• "שערי רומי" הם נקודת האין, הקושרת גם את הכרך הגדול של הקליפה לקדושה – שם יושב משיח.
• צדיקי כל הדורות מקבלים על עצמם יסורים – כדי להקל את יסורי משיח.
• כל צדיק הוא נשמה כללית ש'נפצעת' מיסורי כל פרט – אך הוא חווה את יסורי כל הפרטים כסבל הכללי של עם ישראל.
• משיח מזהה כי בכל פרט כלול הכלל כולו – כל פצע פרטי מכיל את כל יסורי הכלל וברפואתו תוכל לבוא גאולה.
• יסודות תורת הבעל שם טוב – צמצום לא כפשוטו והשגחה פרטית – הם יסודות השקפת המשיח.
• 'פשוט סתם' לא סובל הסתכלות פרטית ודווקא ה'פשוט באמת' הוא שרש ההשגחה על כל פרט ופרט.
• כשמאמינים שגורל הכלל תלוי בכל פרט – מאמינים שאפשר להביא משיח "היום", בפעולה אחת.
• כשמטפלים ביהודים יש לדעת שטיפול בפצע אחד של יהודי אחד – מספיק כדי להביא את הגאולה.
• המשיח, שיודע שתיקון פרט אחד יכול להספיק, דרוך לקריאת ה' לגאול את הכלל כולו בכל רגע.