"שוין בקומתן"

מוצש"ק ג' חשון תשפ"ו – כפ"ח

שבע ברכות בלוך (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במלוה-מלכה והתוועדות שבע ברכות לנכד של הרב בחיק המשפחה המצומצמת, נמסר שיעור עמוק ויפהפה על העבודה המיוחדת לדורנו והביטוי המיוחד שלה בחיי הנישואין. עיקר השיעור עוסק ביעוד בו האיש והאשה יהיו "שוין בקומתן". בשיעור נפרש פרצוף של פירושים ל"שוין בקומתן", שמוציאים את ההבנה במושג הזה ממובנה המגושם והפשוט, ומציבים אתגר של מעבר מקשרים אנכיים-אנוכיים לקשרים מאוזנים המבוססים על האזנה מלאה לזולת – קשרים שהם המפתח היחידי לשמירה על האמונה בסוף הגלות ולמעבר לחיים של גאולה.

יסוד התיקון – "שוין בקומתן"

כתוב[ב] שלעתיד לבוא, בימות המשיח – והרבי אומר[ג] שאנחנו כבר חיים בימות המשיח – החתן והכלה צריכים להיות "שוין בקומתן". בארבע הלשונות בשיר השירים, "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[ד] – שהן ארבע מדרגות של עלית הכלה והקשר שלה עם החתן[ה] – זו המדרגה של "תמתי", בה "כתר אחד לשניהם"^כ רצון אחד משותף לשניהם. העיקר אצלם הוא השליחות, שיש ראש אחד ורצון אחד לעשות את השליחות – לכך קוראים "תמתי".

הנושא קשור גם לפרשת השבוע שקראנו בשבת – פרשת נח. כתוב בחסידות[ו] שנח לא הופיע סתם, כ"איש צדיק תמים"[ז] המוצא חן בעיני ה', בדור המבול – דור שנגזר עליו השחתה מפני רוע מעשיו – כדי להציל את האנושות, אלא שהוא גם בא לתקן את החטא של דור המבול (לא על ידי תפלה לביטול הגזרה אלא על ידי עצם מציאותו כשונה מבני דורו). איך הוא תקן אותו? בסוד המתקלא, שכתוב בזהר, בספרא דצניעותא, "עד דלא הוה מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין"[ח] – לפני שהיה שווי משקל, שפירושו "שוין בקומתן", חתן וכלה שוין בקומתן, לא היו מסתכלים פנים בפנים. לכן היתה שבירת הכלים ו"ארעא אתבטלת"^כה, גילוי האלקות בעולם התבטל – "ארעא" היינו גילוי אלקות בעולם – והכל כי לא היו "אשגחן אפין באפין", לא היתה הסתכלות פנים בפנים. דור המבול היו בבחינת תהו והתיקון התחיל מ"ונח מצא חן בעיני הוי'"[ט].

מתהו לתיקון – ממאונך למאוזן

ההבדל בין תהו לתיקון שתהו הוא "זה תחת זה" ותיקון הוא "זה כנגד זה". כך כתוב[י] לענין עמידת הספירות, אבל זה בעצם מצב התודעה בכל הדברים. כלומר, תהו הוא ראש אנכי ותיקון הוא ראש מאוזן[יא]. זה כמו ההבדל בין אורך, שבשלשת הממדים אורך-רוחב-עומק הוא בעצם מלמעלה למטה, לרוחב, שהוא איזון (כמו אזנים, שנמצאות בקו רחוב ישר, ובהן חוש האיזון ושיווי המשקל[יב]). עומק הוא כבר חדירה פנימה ("ובדעת חדרים ימלאו"[יג]), הממד הבלתי נראה לעין.

אורך הוא בעצם קו, היורד ממעלה למטה. מה פירוש מתקלא? מאזניים, משקל. כתוב שיש קו המדה ויש משקל, כמו שיש גם בהלכה[יד] דבר שבא במספר, במדה, במשקל – כנגד חג"ת. יש הרבה מאד בכתבי האריז"ל על הענין[טו], שגם מבואר אצלנו במ"א[טז]. עיקר עולם התיקון הוא משקל, שהוא גם שיקול דעת וגם מאזניים לשון איזון (שבחז"ל נקרא 'עיון'[יז], לשון עינים, "אשגחן אפין באפין"). איזון, מתקלא, הוא הסימן (ב-ה הידיעה) של עולם התיקון[יח]. תודעת דור המבול היתה בבחינת "זה תחת זה" (קטנות מוחין) – "זה תחת זה" מיועד לשבירה. רק אם יש מצב שזה מול זה, זה כנגד זה, זה לנוכח זה – יש תיקון ומגיעים לחיים נצחיים (שהם החיים המאוזנים, חיים של "[ונח מצא] חן", דהיינו סימטריה מאוזנת, "שוין בקומתן").

באיש ואשה, זהו הפירוש הכי פשוט של "אעשה לו עזר כנגדו"[יט]. חז"ל דורשים "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו'"[כ], אבל מהו הפשט? – אעשה לו עזר שהוא כנגדו, שוה לו, לא תחתיו. האמת שגם הדרשה של חז"ל תלויה בפשט הזה. האשה לא יכולה להיות "כנגדו", להתנגד לבעלה ולתקן אותו כדרוש[כא], אם היא לא שוה לו בקומתה.

שוב, בחסידות כתוב שיש שני מצבים – או "זה תחת זה", עולם התהו, או "זה כנגד זה", זה מול-נכח זה[כב], עולם התיקון. עד שאדם מתחתן הוא תהו, רווקות היא תהו[כג]. תודעת הרווקות היא שיש אחד למעלה ואחד למטה. כמו שהיהודי הקדוש היה אומר[כד], אם יש נקודה אחת למעלה ואחת למטה – זהו סוף פסוק. אם יש שתי נקודות זו לצד זו, זו כנגד זו – זה קיצור של שם ה'[כה]. 'צווי יוּדין' (גם במובן של האות י, בפשט, וגם במובן של יהודי, כפי שהוא דרש, בהתאם להברה הפולנית בה 'יוּד' נשמע כמו 'יִיד', יהודי) זה מעל זה – זהו סוף פסוק. 'צווי יודין', מתחיל מאיש ואשה בבית, זה כנגד זה, "עזר כנגדו"[כו], "שוין בקומתן" – זה שם ה'.

שויון וקרבה אמתית

עוד ווארט שכתוב בענין בחסידות:

מצב של "זה תחת זה", עם כל הקרבה – שתי נקודות סמוכות, אחת למעלה מהשניה – הוא מצב של ריחוק בעצם. עצם המצב בו אחד למעלה מהשני אומר שיש ריחוק קיומי ביניהם. הם יכולים להיות הכי קרובים בגשמיות, בחיצוניות, אבל הכי רחוקים בפנימיות. והוא בגלל העמידה של אחד למטה מהשני. לעומת זאת, עמידה של זה מול זה, אפילו בשני קצוות תבל, היא קירוב בעצם.

מה זה מזכיר היום במדע? מה שנקרא תופעה לא מקומית, שזירה קוואנטית, ששני חלקיקים בשני צדי היקום מרגישים אחד את השני בלי שום הפרש של זמן. שני החלקיקים הם כמו תאומים זהים[כז] – זו המדרגה של "'תמתי' תאומתי"[כח]. לא צריך שום קירוב-לכאורה חיצוני. בגלל היותם שוים באמת, מאוזנים, כמה שהם לא יהיו רחוקים בגשמיות – הם קרובים, ולא סתם קרובים אלא ממש ביחד. כך כתוב, שזה תחת זה היינו ריחוק בעצם ואילו זה מול זה, זה כנגד זה, היינו קירוב בעצם. יסוד גדול בחסידות.

השאיפה שלנו היא שכולנו נהיה זה מול זה[כט] – לא במנטליות של אורך, קו, אלא של רוחב, מתקלא. זהו גם הסבר לביטוי 'אורך הגלות' – המנטליות של הגלות היא אורך, "זה תחת זה", וממילא יש אריכות בגלות, יש ריחוק בין אחד לשני ("עם אחד [בעצם, אך בפועל] מפֻזר ומפֹרד בין העמים"[ל]). צריך להפוך את מנטליות זו למנטליות של רוחב, שכולם יהיו שוים וקרובים זה לזה באמת, "זה כנגד זה".

נאמר ווארט של הרוז'ינער[לא], בעל ההילולא של ג' חשון[לב]. כמו שהבעל שם טוב אמר שלפני ביאת משיח קליפת האפיקורסות מאד תגבר[לג], גם הוא אמר זאת, והוסיף שהעצה לזה היא רק פארבריינגען, התוועדות, שחסידים ישבו ביחד. אפשר להסביר את הווארט שלו לפי הנ"ל: מהי התוועדות? פארבריינגען אמתי הוא שכולנו שוים. לא זה תחת זה אלא זה כנגד זה – אחד יכול גם 'לתת' לשני, לבטש אותו (להיות "כנגדו" כשהוא צריך זכוך), אבל הם שוים.

פירוש פנימי ל"שוין בקומתן"

יש מי שלומדים כתבי האריז"ל, רואים שיש שם הרבה שלבים שהמלכות-האשה גדלה, שומעים את הביטוי "שוין בקומתן" וחושבים שהכוונה בגשמיות – שקודם האשה קטנה, אז נעשית יותר גבוהה ויותר גבוהה עד שהיא נעשית שוה לאיש (ואחר כך גם גבוהה ממנו). זו הגשמה של הקבלה. האם רוצים שבגובה גשמי הם יהיו שוין בקומתן? זהו לא הפשט. כלומר, זהו סוג של פשט, אבל חיצוני, א גראבע-פשט (פשט גס-מגושם), פשט של הגשמה. גם לא כל כך יפה שהיא תגדל עד שתגיע לאותו גובה. מוצא חן שזוג תחת החופה יהיו בדיוק אותו גבוה? אדרבא, יותר יפה שיש קצת הפרש[לד]. אין יפי בכך שהם יהיו שוים בגשמיות[לה].

מה הפירוש האמתי של "שוין בקומתן"? צריך להתבונן מה הפשט של המלה קומה. יש כמה סיפורי צדיקים עם גובה, כמו שהרבי ר' בונים מדד את תלמידיו[לו] ועוד[לז], אבל הגובה שם הוא רק סממן חיצוני. ודאי שהפירוש ב"שוין בקומתן" הוא לא שמודדים את הגובה שלהם בקופת חולים (דהיינו גובה של חולין). אז מה באמת הכוונה "שוין בקומתן"? נעשה עכשיו, כדרכנו, פרצוף של הסברים מה הפירוש הפנימי של קומה, של "שוין בקומתן", עם דגש על חיי הנישואין. נלך מלמטה למעלה:

מלכות: שוים בקימתם

פירוש ראשון של קומה הוא קימה – "ובשכבך ובקומך"[לח]. אצל בני זוג, אם הם שוין בקומתן-בקימתן, שניהם קמים בבקר מוקדם – קמים לעבודת ה' יתברך – והם שוים בקימתן. כתוב "אני ישנה ולבי ער"[לט], וצריך קימה – קימה מהשינה, קימה מהתרדמה ("תרדמת הזמן"[מ]). חוה נבראה מתוך תרדמה[מא]. אדם וחוה קמו מהתרדמה יחד, הכירו אחד את השני מתוך קימה יחד, "שוין בקימתן". זהו פירוש אחד של קומתן, שקמים לעבודת ה' – כמו השמש שהיה מכריז ברחובות 'קומו, עורו לעבודת ה' יתברך'. לשניהם יש את הרגש המשותף של לקום (מהשינה, השקיעה בהבלי עולם הזה) לעבודת ה'.

הפירוש הזה שייך למלכות, לכך שצריך "לאקמא שכינתא מעפרא"[מב].

יסוד: שוים בקיומם

קראנו השבת בתורה על ברית הקשת[מג]. ברית הקשת גם קשורה לנישואין – קשת כמו קשר, התקשרות. בקבלה הקשת היא ספירת היסוד[מד] – היסוד (היורה חצים, כידוע מרבי אברהם אבולעפיא – כח היוצר צירוף אותיות יורה כחץ[מה]) שמחבר את החתן והכלה. בפרשת הקשת כתובה המלה "ברית" שבע פעמים, ובשבת הבאה נקרא את פרשת ברית המילה, בה חוזרת המלה "ברית" שלש עשרה פעמים ("גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות"[מו]) – 7 ו-13 הם זוג, ה-7 נקבי וה-13 זכרי[מז] (7 הוא הנקודה האמצעית של 13, סוד "דרכו של איש לחזר אחר אשה"[מח], סוד המחוגה, חגיגת הנישואין, אך לעתיד נזכה לאתהפכא, "אחליפו דוכתייהו"[מט], גילוי העצם[נ], כאשר "נקבה תסובב גבר"[נא], וד"ל). ברית היא, כמובן, הכח של ספירת היסוד – הכח של כריתת ברית הנישואין בין חתן וכלה.

מה התרגום של "ברית" בכל מקום? "קיים". ברית היא קיום, כמו "דוד מלך ישראל חי וקים"[נב]. בספירת היסוד נפרש ש"שוים בקומתן" היינו שוים בקיומם – שניהם קיימים, יש להם קיום. איך מסבירים בחסידות מהו קיום?

בחז"ל "קיימא" וקיום הם הרבה פעמים תרגום של שבועה. כריתת ברית היא מעין שבועה. כמו שאומרים 'הרבי הבטיח – הרבי יקיים', הרבי הבטיח בנצח והוד והרבי יקיים ביסוד[נג]. המבטיח הוא נו"ה, "בטֻחות חכמה"[נד], והקיום הוא ביסוד. כמו "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[נה] – "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי"[נו]. הבטחה בנו"ה וקיום ביסוד, שפנימיותו אמת (במובן של הגשמה בפועל)[נז].

לפי זה נפרש "שוין בקומתן" – ששוים בקיום שלהם. העיקר הוא ההבטחה תחת החופה, שכל אחד מבטיח נאמנות ואהבה לשני, והקיום ביסוד. בכח הקיום שלהם, כח כריתת הברית, הם שוים – בדיוק אותו דבר. הם שוים בקיומם, וממילא זהו גם עצם הקיום של כל אחד, כמו "דוד מלך ישראל חי וקים" – קים לנצח, חיים נצחיים. כשהם שוים בקיום יש מצב של מתקלא, תיקון של הפך החיים. הפך החיים הוא ענין שבירת הכלים, "זה תחת זה", אבל כשמגיעים למצב של "זה כנגד זה" אין יותר מיתה (סוד 'שזירה קוואנטית', כנ"ל, בה אין זמן ואין מקום, וממילא אין מיתה, אין אנטרופיה) – רק "חי וקים". בפירושים שלנו זהו ה"צדיק חי עלמין"[נח].

נו"ה: שוים ביקומם

נצח והוד הם זוג, "תרין פלגי גופא"[נט], והרבה פעמים הם נחשבים לספירה אחת, בסוד "ורגליהם רגל ישרה"[ס]. איך מפרשים בהם מהי הקומה?

בפרשה שקראנו השבת, פרשת נח, יש מלה המופיעה פעמיים (ורק עוד פעם אחת בתורה) – "יקום"[סא]. זו מלה מאד נפוצה היום, שגם הזכרנו קודם כשאמרנו שיכולים להיות שני חלקיקים בשני צדי היקום ש'משדרים' – לא סתם בשידור ישיר אלא – אוטומטית יחד. חז"ל מפרשים[סב] – על פי הפעם הנוספת של מלה זו בתורה, "ואת כל היקום אשר ברגליהם"[סג] – שיקום היינו ממונו של אדם שמעמיד אותו על הרגלים (כפירוש רש"י שם). נכסיו של אדם הם היקום שלו, כח ההעמדה שלו, הרגלים שלו, נצח והוד.

היקום של פרשת נח (היקום המקורי בתורה, הכפול בפרשה) הוא היקום הגדול, היקום של הקב"ה – לבורא עולם יש גם יקום. אכן, על ה' – הדוד בשיר השירים – כתוב "שוקיו עמודי שש"[סד]. חז"ל דורשים[סה] שזהו העולם, שהקב"ה השתוקק לבוראו ("שוקיו") והוא נברא בששה ימים ("עמודי שש"). הרגלים-השוקים שלו הם בעצם כל העולם כולו, זהו היקום שלו, ה'מעמיד' אותו כביכול. מה פירוש להעמיד אותו? להשלים את התשוקה-התאוה שלו, שתהיה לו "דירה בתחתונים"[סו].

בכל אופן, צריך שיהיה לכם, הזוג הצעיר, הרבה נכסים, ושהכל יהיה חצי-חצי, "לא יבריחו ולא יעלימו זה מזה", כמו שכתוב בשטר התנאים[סז]. לא סתם חצי-חצי, אלא שותפות מלאה[סח]. אחד מרמזי תשפ"ו הוא השם הקדוש השתפא – שם צבאות באתב"ש[סט] – שם של שיתוף. זו שנה של הרבה יקום, הרבה העמדה על הרגלים. רק צריך לזכור לכוון את השם הזה, השתפא, שוה תשפ"ו. תשפ"ו אותיות שותף. שנה שצריך לקחת שותף, והשותף הכי טוב זה הקב"ה. הרבי הוא שותף טוב. בפרט, האיש והאשה הם שותפים טובים (כאשר "איהו בנצח ואיהי בהוד"[ע]) – "מצא אשה מצא טוב"[עא]. אם לוקחים את השותף הטוב – יש הרבה כסף (כביטוי העממי, 'כסף טוב'[עב]). בכל אופן, זהו פירוש של "היקום אשר ברגליהם"[עג] (רגלים הן נצח והוד, "תרין שוקין"[עד], כמובן).

תפארת: שוים בקומה זקופה

תפארת נקראת שיעור קומה[עה]. בקבלה יש את המושג "שיעור קומה של יוצר בראשית", מושג רוחני שנלמד מהפסוק "גדול אדונינו ורב כח"[עו] – כמה "גדול אדונינו"? כמנין "ורב כח", רלו אלפי רבבות פרסאות, כמו שכתוב במדרש שיעור קומה. אבל מהי בפשטות קומה בחז"ל? יש קימה, קיום ויקום ועכשיו מדברים על קומה, כפשט "שוין בקומתן". מתי משתמשים במלה הזו? במיוחד בביטוי "קומה זקופה".

כתוב[עז] שתפארת – עיקר שיעור קומה של פרצוף ז"א, האדם העליון – היא מצב בנפש של קומה זקופה למעליותא. יש גם קומה זקופה לגריעותא, ראש למעלה, גאוה. אבל ה' רוצה שאנחנו, עם ישראל, נלך עם קומה זקופה. אם אתה רווק, בחור, ואתה הולך ברחוב עם קומה זקופה – גם עם מה שקוראים גאוות יחידה, שאני חב"דניק – זה לא כל כך... אומר דרשני. אבל אם אתה כבר נשוי, ושניכם בבחינת "תמתי" – שלשניכם יש ראש של מסירות לשליחות שלכם, וממילא השותפות גם פועלת אצל כל אחד בטול, לא גאוה – אז יש קומה זקופה בקדושה. זהו משהו גדול, שהחתונה והנישואין בקדושה נותנים לבני הזוג יחד קומה זקופה לקיים "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"[עח], "בריש גלי"[עט]. כידוע[פ], "היד הגדֹלה"[פא] היא החסד, יד ימין, "היד החזקה"[פב] היא הגבורה, יד שמאל, ו"יד רמה" היא התפארת (שעולה עד לכתר[פג]) – הקומה זקופה של הקדושה. כשבני זוג מתחתנים והם "שוין בקומתן" יש להם קומה זקופה משותפת. איך אומרים את זה בפשטות? שיש להם הנהגה של תוקף, תוקף דקדושה. לא צריך להיות נעבעך, השליחות לא צריכה להיות נעבעך. חייבים להיות תקיף, אבל תקיף בדרכי נעם. הדוגמה הכי טובה היא הרבי עצמו, שיא של דרכי הנעם, ענוה ובטול, אבל תקיף[פד], הכל מתוך קומה זקופה.

זהו הפירוש של התפארת.

כעת נעבור לדברים קצת יותר עדינים:

חכמה וחו"ג: שוים בעמידה קמיה

בארמית השרש קם הוא גם מלשון קמיה, כמו "כולא קמיה כלא חשיב"[פה], "כעבדא קמיה מאריה"[פו]. מה פירוש "קמיה"? לפני. אם אני עומד לפני ה' – אני צריך להרגיש את עצמי "כולא קמיה כלא חשיב". אם אני עומד לפני האדון שלי – האדון האמתי שלי הוא ה' לבדו, אך יתכן שיש לי גם אדון בשר ודם ('בוס' או מפקד שמעלי) – צריך להיות "כעבדא קמיה מריה".

לפי הפירוש הזה, "שוין בקומתן" היינו שלשניהם יש אותה הרגשה של "קמיה". שני בני הזוג, החתן והכלה, עומדים יחד "קמיה" האדון, שוין ב'קמיה' שלהם. אם אתם שלוחים של הרבי, אתם קמיה הרבי – מציירים כל הזמן את המשלח ופועלים מכחו ("שלוחו של אדם כמוהו ממש"[פז]). השליח הולך מכח המשלח, וצריך כל הזמן לצייר אותו – כך מנהג חסידים[פח]. כמובן, ה"קמיה" העיקרי הוא קמיה קודשא בריך הוא, מתוך תחושה ש"כולא קמיה כלא חשיב". לכאורה "כלא חשיב" לא טוב לשליחות, כי אם אתה 'גארנישט מיט נישט' אתה לא יכול לקום בבקר ולהתמסר לשליחות שלך בבחינת "יצא אדם לפעלו"[פט] (יש כאן אדם המרגיש את מציאות עצמו, כ"אנן פעלי דיממא אנן"[צ], עלי להרבות-לפעול אור בעולם[צא]), הרי אתה אפס.

איפה כן טוב להרגיש ככה? בספירת החכמה שבנפש, הבטול, האין, שהיא ה"נקודה דנעיץ"[צב] בכל שאר הדרגות. צריך להיות בהחלט מקום שכל מה שאתה עושה הוא גם בתחושה שאתה לא עושה כלום – מסייע שאין בו ממש[צג] – ובעצם אתה לא כלום, כי הכל "קמיה כלא חשיב", "אין עוד מלבדו"[צד], הוא לבדו הוא ואין זולתו. השוין בקמיה שלהם, בדרגת "כולה קמיה כלא חשיב", הוא בחכמה (אכן, אליבא דאמת, חכמה, כח-מה[צה], היא "תקיפות [כח] הבטול [מה]"[צו], ודווקא הבטול נותן את התוקף של הקומה הזקופה בקדושה, בסוד "מה שמו [בחכמה] ומה שם בנו [בתפארת]"[צז], וד"ל).

אבל יש עוד קמיה – "כעבדא קמיה מריה". כאשר אני עובד את ה' כמו עבד לפני רבו, עושה את שליחות הרבי, עלי לעשות אותה עם רגש – כי זו עבודה (כולל "עבודה שבלב"[צח]) וכתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[צט]. כתוב בתניא[ק] שסתם עבודת ה' היא יראה (הגם שמצות העבודה ומצות היראה הן שתי מצות, אך קרבה גדולה ביניהן), אבל עבודת בן – שגם יכול להיות עבד, צריך להיות בן שנעשה עבד[קא] – היא כבר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". אז בחסד וגבורה, אהבה ויראה, יש עמידה קמיה ביראה ועמידה קמיה באהבה. בשתי המדות הללו יש 'יש' – יש מי שמרגיש, יש מי שירא ויש מי שאוהב[קב] – ורק בחכמה אין את אותה תחושה של יש.

אם כן, אמרנו שיש שלש שתים-שלש בחינות של "קמיה", שהאיש והאשה שוים בהרגשת ה"קמיה" שלהם.

בינה וכתר: שוים בקוממיות

מה חסר לנו? רק בינה ודעת. צריך גם לרמוז לכתר. אמנם אמרנו שהתפארת, עם הקומה הזקופה, עולה עד לכתר – "יד רמה", "ריש גלי" – אבל צריך לומר עוד משהו. נתחיל מהבינה:

כתוב "ואולך אתכם קוממיות"[קג] – מלה מובהקת בתורה של קומה. מה היא קוממיות? אונקלוס מתרגם לשון חירות, כמו "זמן חרותנו" בפסח. אם כן, יש פירוש שקומה היא ההפך מעבדות – "מעבדות לחרות". אמרנו שעבדות היא יראה ואהבה[קד], חסד וגבורה, אבל בינה, האמא של שניהם, היא "עלמא דחירו"[קה], אנחנו משוחררים מכל עבדות (זרה – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[קו]).

איך התחושה הזו מופיעה באמת בין בני זוג? מצד אחד, צריכה להיות הרגשה של עבדות – כל אחד הוא עבד של השני, צריך למלא את הרצון של השני[קז] (שהוא המלך עבורו[קח]). אבל גם צריך להיות – בנשיאת הפכים – הרגשה שכל אחד משוחרר. זהו משהו מאד עמוק ביחס בין איש ואשה. מצד אחד, כל אחד צריך להרגיש את עצמו מחויב, שיש כאן עבדות. יחד עם זה, כל אחד צריך להרגיש את עצמו הכי בן חורין בעולם, הכי חופשי בעולם[קט]. אין לו שום התחייבות לשום דבר (רק לקיים את רצון ה' כנ"ל, דהיינו ה"חירו" האמיתי). השחרור הוא מקור השעבוד של הקדושה (אמא, שמחת השחרור, היא "אם הבנים"[קי], עבודה בדחירו ורחימו). זו ממש נשיאת הפכים. צריכים להיות שוים בקוממיותם, שכל אחד הולך קוממיות, שכל אחד משוחרר, שחרור מלא ואמתי.

שרש הקוממיות הוא בכתר, "אהיה אשר אהיה"[קיא], קוצו של י. בבינה עדיין "מינה דינין מתערין"[קיב], יש הגבלות, אבל בשרש האמתי, בכתר, אין שום הגבלה, וממילא השחרור 'בטהרתו'[קיג].

דעת: שוים ב"קים לי"

נשאר הדבר הכי עדין, הדעת, שהוא הלימוד הכי עמוק במה איש ואשה צריכים להיות "שוין בקומתן":

יש עוד מלה נפוצה בארמית משרש קם – קים לי, קים להו לרבנן[קיד]. כמעט כל חזקה, אומדנא דרבנן – הלכה למעשה, שיכולה להיות מדאורייתא – נקראת "קים לי". מה פירוש "קים לי"? דבר שאני יודע, שהוא יודע, שהם יודעים. זו אומדנא, אבל אומדנא כל כך חזקה וודאית שלפיה קובעים את ההלכה למעשה, גם הלכה דאורייתא. אמרנו שבקומה של התפארת יש כבר תוקף, אבל יש "תקיפי דארץ ישראל"פב, שדעת תורה שלהם בתוקף גדול, וקים להו שכך וכך – הם יודעים בתוקף גדול (תוקף של "עם קשה ערף"[קטו], בעקשנות דקדושה הנמשכת ממח הדעת, מח האחור[קטז], והיא שתביא משיח[קיז]). אם מדובר בחזקה, בדרך כלל "קים לי" הוא שאני יודע שטבע האדם כך וכך. כלומר, אני פסיכולוג הכי מומחה, שיכול לומר בודאות שטבע האדם הוא כך – "קים לי".

אחרי המפלה בעי יהושע נופל על פניו בתפלה וה' אומר לו "קֻם לָךְ"[קיח]. רש"י שם מפרש שלשה פירושים: "'קם לך' כתיב, עמד לך מה שהתפללת לפני והזכרת. דבר אחר: עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי 'אשר יוציאם ואשר יביאם', 'כי אתה תביא את בני ישראל', 'ואנכי אהיה עמך', 'כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם', אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו. דבר אחר: קום לך, בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר". הפירוש הראשון הוא לשון קיום (פירוש היסוד) – התפלה התקבלה ותתקיים; הפירוש השני אומר שיהושע פגם ברגליו (נו"ה), שעמד ולא הלך – מי שהוא בעל יקום (פירוש הנצח וההוד) צריך לסייר בו ולטפל בכל מה שצריך טיפול; הפירוש השלישי, העיקרי עבורנו, הוא שיהושע טעה בהערכתו את העם – טעה ב"קים לי" שלו, בתוקף דעתו – וחשב שהעם יכול להחרים את רכוש העי.

כשהולכים לקרב אנשים צריך לאמוד את הצבור שלך. אתה חייב ציבור – אי אפשר להיות שליח סגור בתוך הבית. צריך יחס. היחס בנוי כמובן על אהבת ישראל, שאתה אוהב את כולם ורוצה לקרב את כולם, אבל בשביל לקרב מישהו צריך 'לקום'-'לעמוד' עליו, צריך איזה חוש מי עומד לפניך, מה חסר לו, מה הוא צריך. צריך "קים לי" במהות הזולת. ה"קים לי", במהות הזולת צריך להיות שוה אצל שני בני הזוג, השותפים בשליחות. כנראה השויון הזה מתחיל מכך שכל אחד יכול לומר "קים לי" במהות בן הזוג שלו. כלומר, שהוא יודע טוב-טוב לעמוד על טבעו ולהכיר אותו (את כוחותיו החיוביים וגם את חולשותיו).

פנימיות הדעת נקראת הכרה[קיט], והכרה היא לשון נישואין בחז"ל[קכ]. צריך להכיר טוב-טוב, עד שיהיה "קים לי" לגמרי במהות בן-בת הזוג שלי, ואז ביחד יהיה חוש משותף לאמוד נכון את המציאות החיצונית, את תכלית כוונת ההשגחה הפרטית בכל מפגש עם אנשים שה' מזמן לי-לנו. עם כל התוקף של קים לי אין זה שולל את הצורך של כל אחד להתייעץ עם השני, כי כל אחד קים ליה שיש לסמוך על דעת השני. אני שואל את אשתי 'מה את חושבת?' לגבי מצב מסוים, שאלה מעשית, ומה ש'קים לה' בעצם הופך להיות ה'קים לי' שלי. ככה צריך להיות כל הזמן "שוין בקומתן", שוין באומדנא של המציאות, אותו "קים לי". אם יש שני "קים לי" שונים ונוגדים – זהו מצב ביש, מצב מסוכן שיכול להתפוצץ. לכן צריך להגיע למצב של שוין ב"קים לי" של כל אחד.

סיכום

שוב, הכל מתחיל מאהבה, אחוה שלום ורעות בין בני הזוג, שהכל יחד, הכל מאוזן, לא אנכי. המלה אנכי היא מלה של היום, אבל מקורה בתנ"ך – במושג "אנך"[קכא]. אנך הוא קו המדה. אֲנָכִי הוא אנֹכי, לשון אנוכיות, שאחד למעלה מהשני – וזה המפתח הודאי לשבירת הכלים. לכן הכל צריך להיות מאוזן. מה פירוש מאוזן? מלשון האזנה – להאזין לכל אחד. רק עם האזנה טובה יכול להיות שוין בקומתן עם כל הפירושים האלה:

זה עיקר מה שרצינו לומר לכבוד החתן והכלה, לחיים לחיים! שיהיה בנין עדי עד!