בע"ה

כינוס ילדים ד' חשון

ד' חשון סח – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

שלום ילדים. הערב נדבר על הצדיק שההילולא שלו היתה ב-ג' חשון, הצדיק היחיד שהצמח-צדק קרא לו דער הייליגער – הצדיק הכי קדוש בדורו – רבי ישראל מרוז'ין. הוא היה מאד משיחי, רצה להיות משיח ואף פרסם זאת. קודם צריך לדעת מי הוא – הוא הנין של המגיד ממעזריטש. היו לבעל שם טוב הרבה תלמידים צדיקים, אבל הכי צדיק, שהמשיך את דרכו, זה רבי דב בער ממעזריטש. למגיד היה בן, שגם המשיך אותו אחרי הסתלקותו (וגם אדמו"ר הזקן, שהיה תלמיד מובהק של המגיד, נעשה חסיד של בנו) – רבי אברהם המלאך. בפולניה היו קוראים לו רבי אברהם הקדוש. יש לו שני כינויים – או "המלאך" או "הקדוש". רבי אברהם לא האריך ימים הרבה, הוא הסתלק מאד צעיר, ואחר כך המשיך הבן שלו – רבי שלום מפרוהוביטש. רבי שלום היה גם כן צדיק גדול מאד מאד, הוא התגדל בבית של רבי שלמה מקרלין, כי אביו נפטר מאד צדיק. בנו, דער הייליגע רוזינער, אמר שאביו גם היה בחינת משיח בן דוד בדורו – גם היה מאד גדול, אבל פחות יודעים עליו (בעוד שעל אביו, ובודאי על סבו, יודעים הרבה יחסית). אבל הוא זכה להוליד בן, רבי ישראל מרוז'ין, שיש מסורת שאומרת שכל העבודה הרוחנית – כל מה שהשקיעו הצדיקים הגדולים – של הסבא-רבא, המגיד, הסבא, רבי אברהם המלאך, והאבא הקדוש, הכל היה בשביל להוריד לעולם את הנשמה הקדושה של רבי ישראל מרוז'ין. הכל היה מכוון בשביל שהוא ירד לעולם ויתגלה לעולם. רוב צדיקי אותו דור, הגם שהוא היה יחסית צעיר בין הצדיקים, החזיקו ממנו. הוא חי קצת יותר מאביו וקצת יותר מסבו, שהסתלקו צעירים, אבל גם הוא לא האריך ימים – חי עד גיל נ"ד. לכן, גם בשיא שלו הוא יחסית צעיר, אברך צעיר. אף על פי כן רוב צדיקי הדור החזיקו ממנו כגדול הדור, וגם היחסים בינו לבין הצמח צדק, הרבי של חב"ד, הרבי שלנו, היו יחסים מאד חמים (שאולי אחר כך, לגדולים, נספר על זה כמה סיפורים). לא רק שהצמח-צדק כינה אותו הקדוש, והיה יחיד בכך, אלא היה ממש יחס פנימי של שליחויות בעניני הכלל וגם בעניני הפרט. כל פעם שעמד על הפרק נושא בעניני הכלל הצ"צ היה מתייעץ בו, ואף שולח אליו שליחים כמו השליח הגדול רבי אייזיק מהומיל, כדי להתייעץ בו. גם בעניני הפרט היו הרבה סיפורים, במיוחד בהקשר של התרת עגונות, שהוא שלח אליו לפעול מופתים למעלה מדרך הטבע לטובת הפרט, ויש סיפור ממש יוצא מהכלל ביחס לקירוב הזה ולדבר הזה.

בכל אופן, לכם הילדים נספר סיפור אחד יפה, בגלל שזה סיפור של ילדים. דער הייליגער רוז'ינער – שכמובן, אגב, נקרא ישראל על שם מורנו הבעל שם טוב, הרבי של הסבא-רבא שלו (והוא מאד שמח, ואמר זאת בפירוש, שקראו לו ישראל, כי סיפר שהיתה הו"א לאביו לתת לו שם אחר, על שם איזה קרוב משפחה שנפטר, שקראו לו פייוויש, והוא היה אומר אוי ואבוי לי אם היו קוראים לי פייוויש, ולכן בשעת הברית, כשהאבא הסתכל עלי, תינוק בן שמונה ימים, וחשב שהוא יתן לי את השם פייוויש, אבל אני הקרנתי לו, אמרתי לו שזה לא השם שלי, לא מתאים לי ולא מסתדר עם השם הזה, ולכן ממש ברגע האחרון בהשראה אלקית מן השמים בא לאבא שלי בשעת מעשה שצריך לקרוא לי ישראל, וכך היה) – סיפר על עצמו, שכאשר היה ילד קטן בן ארבע, אביו הצדיק לקח אותו לטייל בשדה, ושם ראינו את שקיעת החמה. המראה היה מראה מדהים מאד ויפה מאד מאד, והסתכלתי כשהשמש שוקעת רואים כאילו שהשמים נגמרים, כאילו שרואים את סוף השמים, באותו מקום שרואים שהשמש שוקעת נראה שזה סוף השמים. אני הייתי ילד קטן בן ארבע, ואמרתי לאבא שרואים את סוף השמים, ואז אבא שלי אמר לי – דע לך בני שאחורי השמים שאתה רואה יש עוד שמים, ואחריהם יש עוד שמים, ויש אין סוף של שמים אחד אחרי השני. וגם דע לך בני היקר, שיש בורא גדול שהוא עוד יותר אין סוף, שהוא ברא ובורא את כל השמים האלה. ואז, סיפר רבי ישראל כצדיק גדול, שבאותו רגע שאבא שלי אמר לי כך הבטן שלי התחילה להזדעזע, והזעזוע הזה נשאר לי עד עצם היום הזה, שעדיין הבטן שלי מתחלחלת מהמלים האלה ששמעתי מאבי כשהייתי בן ארבע בשדה.

מה זה בעצם? שאבא שלו גילה לו, לילד קטן, כמו שאברהם הכיר את בוראו בן שלוש – שהסתכל עליו בעל הבירה, הבורא יתברך, ואמר לו "אני בעל הבירה", ומאז אברהם התחיל לעמוד על דעתו שיש בורא עולם (מה שלפני זה חקר בו). ככה קרה בסיפור של רבי ישראל מרוז'ין, חויה כזו שפתאום ה', וכל היקום – כל רזי עלמא, כל השמים ושמי השמים – הכל מתגלה, מה זה היקום, ויותר מזה, מה זה הבורא של היקום, שהוא אין סוף שבאין סוף, יותר מאין סופיות היקום עצמו. חויה זו נקראת שבאותו רגע הוא הכיר את בוראו, ובאותו רגע הבטן התחילה להזדעזע, והחויה הזו נשארה לו עד עצם היום הזה. זה סיפור יפה וחשוב, שכדאי לצייר אותו ולחשוב עליו – לכל ילד יש זמן, יכול להיות בגיל שלוש או ארבע או חמש, שפתאום הבורא יתברך מתגלה. זה הנקרא שהוא מכיר את בוראו, ואת חוית אותו רגע צריך לשמור. יש בזה גם המון אהבה – כשהבורא מתגלה אני אוהב אותו עד אין סוף – ויש בזה גם הרבה יראה ופחד, וחויה זו צריכה לעשות רושם בלב, שרושם זה ותחושה זו בזכרון תשאר על כל החיים. עד כדי כך שלא צריך לזכור את זה, כי כל הזמן מונח לפני (כמו שכתוב על יצחק, שה' לא צריך לזכור אותו, כי אפר העקידה כל הזמן מונח לפני ה' – דבר שכל הזמן מונח לפניך לא צריך לזכור אותו). כך החויה הראשונית הזו – סוד החינוך, שה' עצמו חונך אותנו ומכניס אותנו ל"סוד הוי' ליראיו", להכרה שיש בורא עולם – צריכה כל הזמן להיות מונחת לפני, ושארגיש כל הזמן אהבת ה' ויראתו. זה הסיפור לילדים על רבי ישראל מרוז'ין.