ב. אירועי ערב ר"ה תר"ג

ספר השיחות תש"ה (2) – אירועי ערב ר"ה תר"ג

קץ תר"ג ו"בשנת שש מאות לחיי נח"

כשהגיעה שנת תר"ג – שהיתה בזמן הצמח צדק – כנראה שהדריכות היתה גבוהה מאד, מתיחות גבוהה. כשיש קץ כולם מתחילים לשמוע קולות, מחכים למשיח. כך היה בשנת תר"ג.

גם במאמר הזה גופא הוא מסביר שמה שכתוב בזהר על שנת "שש מאות שנה לחיי נח", שהכל נפתח – "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארֻבֹת השמים נפתחו" – שהוא נבואה על הגאולה בשנת שש מאות לאלף הששי, "בפורתא לא דק", ועוד שלש שנים זה לא נורא. הכוונה של שנת ת"ר היא לשנת תר"ג – עוד אסמכתא. הפסוק 1775 כן דק, פסוק מדויק, שצריך בדיוק מנין שנים כזה.

אזלא גרש – הליכת הגלות

עוד משהו מאד יפה: איך הוא מתחיל את הדרוש? אומר שלומד את כל הענין מטעמי המקרא. הרי המשיח ידרוש את טעמי המקרא. הפסוק "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" מתחיל עם אזלא-גרש. אין יותר מדי פסוקים בתורה שמתחילים עם אזלא-גרש. הוא אומר שהסוד של "אזלא גרש" הוא שהגלות-הגרש הולכת-אוזלת (או שעד כאן הולכים בגלות).

אז הטעם של תחלת הפסוק אומר לי שיש בפסוק הזה נבואת קץ. לכן הוא מביא עוד פסוק, מתוכחת כי תבוא (שקראנו לפני כמה שבועות) – "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך" – ואומר שאותו קץ, תר"ג, רמוז באותו פסוק (עושה חשבון מאד מיוחד ויוצא דופן של ס"ת ומספר התבות ומוסיף לשנות הגלות את שבעים שנה של גלות בבל וארבעים שנה שגלו סנהדרין לפני חורבן בית שני!), כי גם מתחיל עם אזלא-גרש.

מכאן יוצא לכאורה שכל פסוק שמתחיל ככה חייב להיות רמז לקץ. עבודת בית, בשביל מי שאוהב, שיחפש ויעשה רשימה – אולי נוכל להתבונן יחד, בהמשך השנה הזו – של כל הפסוקים בתורה שמתחילים בטעם של אזלא-גרש.

דחית הדפסת לקו"ת משנת תר"ג לשנת תר"ח

נחזור לסיפור: מה קרה בשנת תר"ג? לא רק שלא בא משיח, אלא שהיו צרות צרורות לעם ישראל, ובפרט למה שדברנו עליו קודם – שהמשיח יבוא, דווקא בחסד וברחמים, על ידי "יפוצו מעינותיך חוצה". המדינה ההיא גזרה גזירה נוראה נגד הדפסת ספרי קדש בכלל ונגד הדפסת ספרי קבלה וחסידות בפרט[5].

לכן אי אפשר היה להדפיס את מה שעתיד להיות לקוטי תורה – ספר היסוד של התורה שבעל פה של חסידות חב"ד – והוא חכה חמש שנים, עד בטול הגזרה בשנת תר"ח. מתוך קלקלתנו גם הרווחנו משהו, שבסוף – כאשר כן הודפס – הודפס עם ההגהות המחכימות מאד של הרבי הצמח-צדק, לאחר ריבוי הפצרות חסידיו ובניו (לכן שינו את השם מתורה אור ללקוטי תורה).

אז, בשנת תר"ח אמר הצמח צדק בפירוש שהדפסת הלקוטי תורה היא בחינת ביאת המשיח. הבן שלו, שהיה מאד משיחיסט – הרבי מהר"ש – אמר, עם כל הכבוד, אבא, אנחנו רוצים משיח בשר ודם למטה מעשרה טפחים, שנראה אותו, שיבוא בפועל. מאד אוהבים ומעריכים את הספר – אבל צריך משיח בפועל, תכל'ס.

האוירה המאוימת בערב ראש השנה תר"ג

כשהגיעה סוף שנת תר"ג, ערב ראש השנה תר"ד, אדמו"ר הצמח צדק היה מאד מאוים'דיק. הוא רק חזר אז מפטרבורג – המלחמה הגדולה בחייו, נגד תנועת ההשכלה והגזרות כנגד היהודים, היתה בשנה הזו, שנת הקץ, שנת משיח. אז הוא אמר בעצמו שהוא לא הבין עד כמה הקליפה מתגברת נגד הקדושה כל עוד לא היה בפטרבורג. הוא חזר בסוף חדש אלול, לקראת ראש השנה, והיה מאד מאוים'דיק (זה הבטוי של הרבי הקודם כשמספר זאת).

כשהרבי הקודם מספר זאת הוא לא מקשר לכך שהשנה הזו היתה אמורה להיות שנת קץ משיח, לפי הפסוק שלנו, אבל ברור שזה קשור. כלומר, זו גם אכזבה נוראה שלא התקיים הקץ של שנת הקץ, ולא רק שלא התקיים אלא שהחשך כפול ומכופל התגבר מאד. כשהבעל דבר רואה שיש איזו התעוררות ועת רצון לגאולה, הוא נלחם עם כל הכח נגד.

כמובן, אנחנו אומרים בתור מסקנת בינים, שזה היה אז – כי לא צריכים לקרוא כך את הפסוק, אלא כמו שקראנו בהתחלה. השנה הזו כבר לא יהיה ככה, אלא שבאמת משיח בא.

הביקור אצל הקנטוניסטים

אם כבר אנחנו מספרים, נמשיך לספר שלפני שהוא עזב את פטרבורג, לקראת סוף שנת תר"ג, היו הרבה חילים יהודים – קנטוניסטים – שהיו במחנה צבא רוסי לא רחוק מפטרבורג. כששמעו וידעו שהרבי הצמח צדק נמצא בפטרבורג הם בקשו מאד שהוא יבוא לבקר אותם לפני ראש השנה. לפני שהוא חזר לליובאוויטש, הביתה, הוא נסע לבקר אותם. הוא גם אמר בפניהם מאמר חסידות מאד מיוחד לחילים (באידיש, כך גם מודפס), על הפסוק "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" – פסוק מובהק של גאולה – זה הדבור המתחיל שהוא אמר לפני החילים היהודים.

אף על פי שהקנטוניסטים גויסו כילדים קטנים, ואחרי עשרים-שלשים שנה חזרו עמי ארצות גמורים, הוא אומר שהיו הרבה מאד שידעו תהלים בעל פה. הוא בא לבקר ולדבר איתם, והם הכינו – כמה שהיו רשאים להכין את עצמם – כבוד גדול בשביל הרבי שבא לבקר אותם. כשהוא הגיע כל הגדוד של החילים היהודים עשו לו פאראד, צעדה מיוחדת, ובסוף הפאראד שעשו לו הם באו לרבי ואמרו לו: 'רבי, אנחנו עבדנו מאד קשה לצחצח את כפתורי המדים שלנו בשבילך. בבקשה ממך, תצחצח לנו את הנשמות, שכל כך התגשמו כאן בשירות הממושך שלנו בצבא' ופרצו בבכי. אז הוא אמר להם את מאמר החסידות, וגם אמר להם ווארט מאד יפה איך מצחצחים את הכפתורים ברוחניות.

צחצוח הכפתורים בדמעות וכיבוש המדינה במארש

כל הבטוי בחב"ד 'לצחצח את הכפתורים' בא מהסיפור הזה. הרבי הקודם – כמה דורות אחרי – אמר שגמרו את כל העבודה ורק נשאר לצחצח את הכפתורים, והרבי אמר שכבר צחצחו את הכפתורים. כל הבטוי בא משם. הוא אמר שמצחצחים כפתורים עם חול ומים, ומה הם בפנימיות? חול הוא תהלים ומים הם דמעות, 'תהילים מיט טרערען', ככה מצחצחים את הכפתורים. אחר כך הוא המשיך, אבל בכל זאת גם צריך לעבוד את ה' בשמחת הנפש. ממש נשמע דבר והיפוכו – מצד אחד לצחצח את הכפתורים בתהלים עם דמעות, ויחד עם זה צריך לקיים "עבדו את הוי' בשמחה".

הם, החילים, ענו לו ש'לקחת עיר' – כלומר, צבא שרוצה לכבוש עיר – זה לא עם דמעות, וגם לא עם ניגון עצוב, אלא עם מארש שמח. ככה 'לוקחים עיר'. הוא הסכים איתם, שכדי לקחת עיר או מדינה – כמו עכשיו – צריך עם ניגון שמח. תהלים עם דמעות חשוב מאד כדי לצחצח את הכפתורים – אם כבר צחצחנו, יצאנו ידי חובה – אבל לקחת את המדינה אפשר רק עם מארש (אותיות "מראש", "מראש צֻרים אראנו", "תשורי מראש אמנה", וכן אותיות "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", ועולה בגימטריא ישראל). זה מוסר השכל טוב. בכל אופן, צריכים גם את זה וגם את זה, בפרט בתקופה זו של הימים הנוראים.

כח החילים היהודים להמתיק גזרות

אחר כך הרבי הקודם, כאשר מספר זאת, מוסיף שאת כל הדברים האלה הרבי הצמח צדק ספר לפני החסידים בערב ראש השנה – תוך כדי שהוא היה במראה מאוים. הוא דבר רק על הסיפור של החילים, כאילו שרק הנשמות האלה – כנראה – יכולות לבטל את כל הגזרות בשמים.

גם אנחנו צריכים להזדהות עם החילים האלה, ולהיות חילים עם מסירות נפש. מתי התחיל המושג בחב"ד להיות חילים? לכאורה מהרבי הרש"ב, חילי בית דוד, אך רואים כאן מקור יותר קדום – וכנראה יש עוד יותר קדום – שצריך להיות חיל, עם הרבה חיות ("בן איש חי [כתיב, 'חיל' קרי, ובד"ה גם הכתיב הוא 'חיל'] רב פעלים וגו'").

הרבי הצמח צדק מאד התפעל מהחילים היהודים, מנקודת האידישקייט שלהם, שנשארה נצחית לעולם ועד – נצחית גם מלשון "דידן נצח". אחרי שהוא ספר על החילים, כמה שהוא היה מאוים, בסוף – וזה סוף השיחה הזו – הוא 'הצליח' לומר "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" לכל הנוכחים. אז לקח ארבע שנים עד שהוא הצליח לבטל את כל הגזרות (בערב ראש השנה תר"ח, שהיה שמח מאד), והדפיס את הלקוטי תורה (בשנת תר"ח).

זה רק רקע לאוירת שנת תר"ג, שהיא שנת קץ לפי הפסוק שלנו – הפסוק שהרבה יותר רומז לשנה שלנו, שנת תשע"ה, מאשר לשנת תר"ג.