מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב
שיעור ב' – סיפורי צדיקים
ערב טוב,
נתחיל הערב עם משהו קל יותר מההקדמה שלמדנו בשיעור הקודם ונספר כאן מספר סיפורי צדיקים. נתחיל עם דבר שכתוב בהרבה מחזורים של ראש השנה ומודפס – לפני שאומרים "המלך"! עיקר העבודה של ראש השנה זה להמליך את ה' למלך עלינו! והנה, בהמשך למה שדובר בסוף השיעור הקודם נדגיש ש"החוש לצייר צדיק" ולהזדהות איתו ולהיכנס לתוך נשמתו ולחוות "מה שהוא" – זה דבר שקשור במיוחד לעשרת ימי תשובה, שבהם מתגלה ש"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים". נאמר, שיש בימים אלו סגולה, אפשרות, יותר מאשר בשאר ימי השנה כולה – שכל אחד ואחת מאיתנו ירגיש את הצדיק – ובמידה מסוימת גם יוכל לעבור את החוויה שהצדיק עצמו עבר.
התעלף – והנה, דבר זה מאד מאד מודגש בקטע הזה המודפס במחזורים: במחזורים הובא שהרה"ק ר' אהרן מקארלין נ"ע זי"ע (מגדולי תלמידי הה"מ (הרב המגיד) נ"ע זי"ע) פעם אחת כשהתחיל לומר המלך נתעלף מאד. ואח"כ שאלוהו מה היה זה – והשיב שהתבונן בהמאמר המובא בחז"ל (במס' גיטין) אי מלכא אנא עד השתא אמאי לא אתית לגבאי כו'. ואנן מה נעני אבתראי': המלך יושב על כסא רם ונישא!
נחזור, גם בתפילת ראש השנה וגם בתפילת יום כיפור – כתוב דבר נדיר – והוא סיפור שנמצא בתוך סדר התפילה. והנה, במחזור לראש השנה – אנו מוצאים, למרבה הפלא – סיפור של צדיק בסדר התפילה! ואכן, השאלה היא מה זה עושה כאן? ידוע שיש מחזורים שאפילו כתוב בהם הוראות כמו – כאן צריך לבכות וכדומה – שבחב"ד אין את זה וקצת מתיחסים לזה "בקלות". בכל אופן, יש משהו כאן במחזור (לא כתוב כאן צריך לבכות וכו') אבל אם יש סיפור מאד מוחשי ומרגש של צדיק שבכה – זה דבר שדוקא מתאים לכתוב אותו במחזור של הימים הנוראים!
ואם כן, מה כתוב כאן בסיפור? מסופר על ר' אהרן מקרלין שכאשר התחיל לומר "המלך" – בתחילת הקטע בתפילה שלפני "ברכו" – נתעלף! למדנו בשיעור הקודם – ש"תקיעה" בקול השופר – זה מה שאברהם אבינו תוקע! ואם כן, אברהם אבינו עומד לפני ה' ואומר לו שיקום מכסא דין וישב על כסא רחמים. וכאמור, כל זה הוא הציור שהצדיק מצייר אצל עצמו! ואם כן, גם כאן בסיפור, רואים את זה במוחש: ר' אהרן מקרלין, שהמגיד אמר עליו שהוא "יד ימינו" – הוא התלמיד שהסתלק בגיל הצעיר ביותר מבין תלמידי המגיד! והנה, כאשר הוא הסתלק, בהיותו בן 36, ב‑י"ט ניסן שנת תקל"ב – אמר המגיד שעכשיו אין לי יד ימין והיתה זאת מאין נבואה שהמגיד בעצמו יסתלק כעבור כחצי שנה, ב‑י"ט כסלו תקל"ג!
יד ימין – והנה, ענינה של חסידות קרלין היא "אהבת ישראל" ואכן, הוא הצטיין ביותר מכל תלמידי המגיד ב"קרוב רחוקים" – ומסופר עליו שהחזיר בתשובה שמונים אלף יהודים! ומכאן גם הביטוי "יד ימין" שקרא עליו המגיד – שהרי ימין היא המקרבת (וכן ימין הוא אברהם – חסד, אהבה) "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", וכן "ימינו פשוטה לקבל שבים" – שכתוב אצל הקב"ה! כלומר, שיד ימינו של הקב"ה פשוטה וחותר חתירה (מחילה) תחת לכסא הכבוד (למחול) ולקבל שבים בתשובה!
והנה, ר' אהרן גם נקרא: ר' אהרן הגדול מקרלין! נכדו, שנקרא על שמו – הוא שכתב את הספר של חסידות קרלין שנקרא "בית אהרן". נחזור לסיפור שמופיע במחזור: כאשר ר' אהרן הגיע לפני המלך – הוא צייר לעצמו את המלך ומיד נתעלף! ואפשר כאן לשאול, שהרי כתוב שכל בוקר כאשר היהודי קם משנתו – הדבר הראשון עליו לראות, להרגיש, כפי שכתוב בשולחן ערוך: שהמלך מביט עליו וכו' – ולא נאה לך לשכב במיטה בנוכחות פני המלך. זה קשור למה שכותב הרמ"א "שִׁוִּיתִי הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד". כלומר, האדם צריך תמיד לראות את "הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד" – והמלך הגדול עומד עליו וכו' ואם כן, מה ההבדל בין מה שקורה כל יום בבוקר – לבין הסיפור הזה של רבי אהרן הגדול מקרלין?
צריך לומר שזה דומה למה שהסברנו בשיעור הקודם – לגבי שתי בחינות של קבלת עול. יש קבלת עול של כל השנה כולה – שזה קבלת עול של "מח שליט על הלב"; לעומת זה יש קבלת עול של ראש השנה – שזה עול של "הנחת עצמותו" כלומר, שאיני קיים כלל. שהוא מניח את עצמו הצדה – ואין כאן יותר "אני" ויש כאן רק המלך. ואכן, מי שזוכה ל"הנחת עצמותו" – הוא קונה את המידה בעצמותו! כלומר, שהענין הופך להיות "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" – טבעי אצלו לחלוטין. זאת על דרך הכתוב בתה' פ"ב "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם". ושוב, "אֱלֹהִים [=הטבע] אַתֶּם" לכל דבר!
אני מלך – ושוב, זהו היחס בכל יום, בכל שעות היום ובמיוחד בבוקר – שצריך לראות את ה' כמלך עומד עלי! כאן, לפני אמירת המלך בראש השנה – רואה ר' אהרן את המלך, ה', יושב על כסא רם ונישא! פעם אחת (בראש השנה) התעלף מאד (והעידו שבקושי רב הקיצו אותו) לאחר שראה זאת. וכאמור, אח"כ שאלו אותו "מה היה זה" – מה קרה? והשיב להם שהתבונן במאמר המובא בדברי חז"ל במסכת גיטין האומר: אי מלכא אנא עד השתא אמאי לא אתית לגבאי כו' – אם אני מלך – למה לא באת אלי עד עכשיו? אם אני מלך – או שאני מלך או שאני לא מלך? אם אני מלך מה פתאום רק עכשיו אתה בא אלי?
נחזור, ר' אהרן כאן, בנוכחות המלך – והוא מתבונן ושומע את מאמר חז"ל ממסכת גיטין מדבר אליו עכשיו ברגע הזה. יש כאן גילוי של כח התורה כלומר, אם כתוב בתורה, בגמרא – שה' אומר ככה והבן אדם מגיב ככה – אזי מי שהוא יהודי, בעל הטבע היהודי – הוא חווה זאת ממש! כלומר, עכשיו המלך פונה אלי ואומר לי, שואל אותי: אם אני מלך – למה לא באת אלי עד עכשיו?
איפה היית – והנה, מכאן לומדים שראש השנה בכלל – זאת התחושה של כל אחד ואחד שעכשיו נשאל: "איפה היית עד עכשיו"? מה פתאום אתה בא אלי דוקא עכשיו? איפה היית אתמול ושלשום ולפני חודש? ושוב, כל זה נאמר – אף על פי שבכל בוקר, מן הסתם – יהודי ירא שמים מרגיש שהמלך, ה' – עומד עלי ומיד מקבל עליו עול מלכות שמים כל יום! וכאמור, כאן בראש השנה זה משהו אחר לגמרי – כאן היהודי נשאל "איפה היית עד עכשיו"?
אַיֶּכָּה – מה היה בראש השנה, שהוא היום השישי של מעשה בראשית? בו ביום נברא אדם הראשון! באותו יום שנברא הוא חטא בחטא אדם וחוה בגן עדן! וכאמור, באותו יום פונה אליו הקב"ה: "וַיִּקְרָא הוי' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה"? והנה, זה טיפה אחרת – אבל זה דומה מאד! ושוב, ה' פונה לאדם – וכל יהודי בראש השנה הוא בחינת אדם הראשון – ושואל אותו "איפה אתה"? או "איפה היית עד עכשיו"? למה לא באת אלי?
והנה, זה מזכיר את האריז"ל בתשובתו על השאלה, שלכאורה היא שאלת תם: למה ה' לא ברא את העולם קודם? והנה, על ראש השנה כתוב "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". וממילא, האריז"ל יכול היה להרשות לעצמו לשאול שאלה זאת – "למה רק עכשיו ברא ה' את העולם"? למה לא ברא את העולם אתמול? ושוב, אם העולם זה דבר טוב – למה לא ברא את זה אתמול? אם העולם זה דבר לא טוב – למה הוא ברא את זה עכשיו? ושוב, השאלה נשאלת על ה' כמלך: אם זה עסק טוב, העולם הזה – אז למה לחכות?
ראש השנה – ויש לומר, שיש משהו עצמי בראש השנה – שהרי השאלה היא על ה' – ולאו דוקא על ראש השנה. ובכל אופן, הא בהא תליא. ושוב, לכאורה, כאשר מדובר על בריאת האדם – למה זה קורה דוקא בראש השנה. מה מייחד את היום הזה? נסביר שבתורה לא כתוב הביטוי "ראש השנה" – אין כזה מושג בתורה שבכתב – אלא יש רק "יום תרועה"! יש פסוק אחד לגבי ארץ ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". כלומר, מכאן יש איזה רמז לזה שיש דבר שנקרא ראשית השנה ויש דבר שנקרא אחרית שנה!
ואם כן, זה אינו פסוק שמדבר על חג מסוים – אלא זה רק ביטוי "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". כמו כן, המילה מראשית כאן כתובה חסר א – מה שעושה אותיות "תשרי", שגם זה רמז יפה השייך לנאמר כאן! ושוב, כל אלו זה רק בגדר רמז, שגם נמצא במילה הפותחת את התורה "בראשית" = א' בתשרי או ב‑א' תשרי! אמנם, "בראשית" – זה היה בתאריך כ"ה באלול – אבל על זה, על יום "השישי" יום בריאת האדם, אנו אומרים בתפילה "זה היום תחילת מעשיך" – כי בזה נשלמת הבריאה שהרי, עד בריאת אדם הראשון אין מודעות, אין מי שיכול להמליך את ה' למלך שזו תכלית הכוונה!
כך אומרים גם חז"ל, שבזה שאנו ממליכים את ה' ביום השישי – אנו ממשיכים את הפעולה הטובה שעשה אדם הראשון לפני החטא. כלומר, אדם הראשון יש לו דעת והדבר הראשון שעשה בשכלו – הוא המליך את ה': "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הוי' עֹשֵׂנוּ". ומסבירים חז"ל שבקריאתו זאת "בֹּאוּ.." הוא פנה לכל מעשה בראשית, לכל החיות והעופות, פנה לכולם וקרא להם להשתחוות לה': "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הוי' עֹשֵׂנוּ"!
מוחין דאבא – יש כאן כלל גדול והוא, שכאשר יהודי עומד על דעתו, הוא מקבל על עצמו "עול מלכות שמים". כמותו גם אדם הראשון, שזה עתה נברא בגיל 20 שאזי הוא בר דעת. בלשון הקבלה בגיל זה הוא מקבל מוחין דאבא – וזה ממש "עומד על דעתו"! וכאמור, לא רק שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים – אלא מגלה לכולם שיש "בעל הבית לבירה זו". ושוב, יהודי אינו מסתפק בעצמו – אלא חייב לפרסם את האלוקות!
ושוב, ע"פ הענין המדובר פה, יש לומר שאדם הראשון היה קרוב מאד להיות יהודי, כמעט, אם לא היה חוטא. שהרי במידה מסויימת לא הסתפק בלקבל על עצמו עול מלכות שמים – אלא פנה לכל מעשה בראשית, לכל החיות והעופות, פנה לכולם וקרא להם להשתחוות לה': "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הוי' עֹשֵׂנוּ"!
והנה, היו צדיקים (עד אברהם ולא עד בכלל) שקבלו עליהם עול מלכות שמים, היו קשורים והתעלו במעלות הצדיקות והדבקות בה' – אבל הכל לעצמם! הראשון שבהם שהרגיש את ה"חובת קודש", הרגיש את ההכרח הגמור להמליך את ה' – כלומר, לפרסם ש"הוי' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" – שכאמור, זה היהודי לגבי כל העולם – הוא אברהם אבינו! כך גם עולה מהסיפור של הבעש"ט שעלה להיכל המשיח ושאל: "אימתי קאתי מר"? עונה לו המשיח: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" כלומר, שצריכה להיות פה הפצת מעינות תורת החסידות דהיינו, פרסום אלוקות בעולם דהיינו, להמליך את ה' בעולם! ושוב, זה נקרא לתקן עולם במלכות שדי: "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". נחזור, המחוייבות של היהודי לקבל עול ולהמליך את ה' בעולם – זה בדם, בטבע של היהודי – החל מאברהם אבינו!
כאמור, גם אדם הראשון התחיל בפרסום – ומיד פונה לכל הנבראים, לכל יצורי בראשית – ואומר להם את הפסוק: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הוי' עֹשֵׂנוּ" – כך מלמדים אותנו חז"ל!
שאלת תם – וכאמור, הדבר הזה נקרא: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"! לכן, בתוך המילה "בראשית" יש דוקא את הרמז: ב‑א' תשרי – יום בריאת אדם הראשון! ושוב, בראשית זאת תחושה שה"עסק" עכשיו מתחיל – ואז ישנה שאלה, שאלת תם: "למה היום ולא אתמול"? וכאמור, ודאי שבכל יום ישנה עבודה דומה – כמו שהוסבר.
ביטול – והנה, כדי לענות על שאלה זאת ולהסבירה – יש להקדים ולומר שיש כאן שתי רמות של איכות: רמה אחת של קבלת עול והמלכת המלך בכל יום; רמה שניה של קבלת עול והמלכת המלך בראש השנה! יש ביטוי ידוע בחסידות והוא שבכל השנה כולה – הביטול של היהודי לה' הוא ביטול לרצון ה'. כלומר, שהיהודי מבטל את רצונו לרצון ה'. כלומר, כתוב בתורה לגבי דבר – שצריך לעשותו כך וכך – היהודי מקבל זאת כמו שכבר נאמר: קבלת עול מתוך "מח שליט על הלב"! מה שאין כן בראש השנה שאז יש ביטול מסוג אחר לגמרי שנקרא: התבטלות לבעל הרצון! אין כאן ביטול לרצון הגלוי אלא זהו ביטול כללי ביותר לעצמותו של בעל הרצון, ובטול זה הוא דוקא על ידי הנחת עצמותו!
כלומר, שאני בטל אליך לגבי כל מה שתרצה ממני וכמו הביטוי: "נעשה ונשמע"! זה נקרא שהעם הזה הוא עם פזיז בלשון חז"ל שנאמר לגבי מתן תורה! כאן בראש השנה יש קולות של שופרות – שזאת המדרגה הגבוהה – המוזיקה של ראש השנה. ואכן, גם זה לקוח ממתן תורה שעיקרי פסוקי השופרות – אלו השופרות של מתן תורה: "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"!
עם פזיז – וכאמור, שם במתן תורה היינו פזיזים – שאז הקדמנו את הפה לאוזן! שהרי, שם אמרנו נעשה ונשמע – אמרנו שנעשה – בלי לשמוע מה רוצים מאיתנו! ושוב, נשבענו, התחייבנו במוצא פינו – לעשות דבר שעדיין לא שמענו – שזאת התנהגות פזיזה מאד. שהרי, קודם האדם צריך לשמוע מה רוצים ממנו ורק אח"כ להתחייב! ושוב, אנחנו התחייבנו בלי לשמוע מה רוצים מאיתנו!
נחזור, זה נקרא ביטול לבעל הרצון – ולא ביטול לרצון ה' כמו שנאמר לגבי מצוות התורה, "מצוות רצונך"! ושוב, מצוות התורה שכבר נאמרו לנו ושמענו אותן – אזי הרצון הזה נמדד בכלים המוגבלים שלנו ואנו עושים אותן ונקרא "ביטול לרצון ה'!
נסכם, כל זה היה קצת כדי להרחיב מעט את החידוש שיש כאן בסיפורו של ר' אהרן מקרלין – בשעה שהגיע בתפילת ראש השנה ל"המלך" – ומייד התעלף! וכאמור, אחרי שהעירו את ר' אהרן מקרלין – שאלו אותו מה קרה? והשיב להם שהתבוננתי במאמר חז"ל: שאם אני מלך – איפה היית עד עכשיו – למה לא באת אלי עד עכשיו? ואח"כ מסיים כאן בעל המחזור ואומר: "ואנן מה נעני אבתראי'" כלומר, ואנחנו, המתפללים כאן – מה נענה אחריו! כלומר, זאת התבטלות – מה כבר אני יכול לענות לאחר כל זאת? ושוב, אם ר' אהרן הגדול מקרלין אומר, מרגיש – שלא באתי עד עכשיו לפני ה' והנה, ה' פונה אלי ושואל אותי – כאילו בתביעה קשה: אם אני מלך – למה לא באת אלי עד עכשיו? וכאמור אנחנו, כל שכן וקל וחומר! ושוב, נאמר על עצמנו את הקל וחומר הזה – רק אם אנחנו ממש חשים בגופנו את הסיפור הזה! ושוב, בלי הזדהות עם התוכן הפנימי כאן – כל האמירה: "ואנן מה נעני אבתראי'" – אינה אומרת שום דבר.
ואכן, לכלול דבר כזה בתוך סדר של תפילה, שאמורה להיות שוה לכל נפש, זה חידוש גדול – ובמיוחד לשיטת חב"ד שנמנעים מלתת הוראות לרגש, לעבודה פנימית של הנפש!
סיפורי – ר' זושא מאניפולי
והנה, אנחנו נלמד מסיפור זה, כפי שכבר נאמר שיש ענין להזדהות עם דמויות וסיפורים שקשורים לראש השנה! מתוך כך, נספר כמה סיפורים על אחד מגדולי הצדיקים תלמידי המגיד ממעזריטש וחברו של ר' אהרן הגדול מקרלין – הוא ר' זושא מאניפולי זי"ע! רוב הסיפורים שנספר עכשיו, הם סיפורים ידועים וכאמור, נספר אותם בגלל הקשר המיוחד שבהם לראש השנה! כלומר, שדמותו של ר' זושא – זאת דמות מובהקת השייכת לראש השנה – אם כי שבסיפור שקראנו במחזור – ר' אהרן הגדול מקרלין הוא הגיבור שהתעלף מתוך "המלך"!
בהסכמתו לספר התניא, רבי זושא חותם את שמו משולם זוסיל (= תענוג = חדוה ברבוע וכו') לשון שלום-מתוק [שלום עם הכולל = שנה טובה וביחד עם מתוק היינו שנה טובה ומתוקה! [זה הרמז הכי טוב לקשר המיוחד שלו לראש השנה!], ובדרך צחות: הניפוליא (עירו של רבי זושא (לשון מתיקות) מרמז על תפוח בדבש – הני – לשון דבש בלע"ז וכן אותיות אֶפֶּל – תפוח)!
יראה ואימה – ושוב, בכל אופן, יש משהו מיוחד בר' זושא עד שממש אפשר לומר עליו שהוא הגיבור הכי גדול, גיבור הגיבורים של ראש השנה! כלומר, הוא גיבור הגיבורים של מלחמת הקודש באותם ימי הדין שנדמים לימי מלחמה! נלחמים עם יראת שמים – נגד המקטרג, שרוצה לקטרג – כאשר הנשק כנגדו היא "יראה ואימה" מפני ה'!
בעש"ט – תלמידי המגיד סיפרו שמכל התלמידים – מי שהצטיין במידת היראה, יראת שמים – יותר מכל התלמידים הוא ר' זושא – וזאת בדומה לבעש"ט בעצמו. אנחנו מכירים את הבעש"ט כאוהב ישראל, מפיץ תורת אהבת ישראל לכולם – שזה באמת היסוד, יסוד היסודות של תורת החסידות. אבל הבעש"ט, בינו לבין עצמו היה גדול "יראי ה'"! אדמו"ר האמצעי כותב עליו שלא קם כמוהו ולא יקום כמוהו, מבריאת העולם ועד ביאת המשיח, אחד שהיה ירא ה' ביראה עילאה, יראת הרוממות, כמוהו: "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה"! ואם כן, אמנם המידה העיקרית של החסידות היא מידת האהבה – אבל בעבודתו, בינו לבין עצמו, את ה' – המידה העיקרית שהצטיין בה הבעש"ט – היא מידת היראה! ואכן, ידוע שכל הזמן הוא ברעדה ועד כדי כך – שאם היה יושב כאן – וכוס מים בצד השני של החדר – המים היו רועדים מרוב האימה ופחד של מורנו הבעש"ט! וכמובן, שדבר זה אינו מבטל שום שמחה אלא להיפך – זה רק מגביר את החדוה והשמחה!
ושוב, זאת יראה עילאה, פנימיות אבא, פנימיות עתיק – ושייך למשיח. הפנימיות של החכמה (תקיעה בשופר זאת חכמה ולא מלאכה) זאת יראה עילאה. כתוב שפנימיות החכמה זאת הפנימיות של הפנימיות של הכתר! ושם, חביון עוז העצמות בלשון האריז"ל! ואם כן, אין דבר המקשר את האדם עם עצמותו יתברך – כמו יראה עילאה! ושוב, יראה עילאה זאת הדבקות העצמית המוחלטת בעצמות ה' – בחביון עוז העצמות!
והנה, מבין כל תלמידי תלמידיו של הבעש"ט – אותו צדיק שהצטיין ביראה עילאה – וביחד עם זה, היה שופע אהבה וחסד ושמחה כמו כל חסיד – היה ר' זושא מאניפולי. ושוב, בינו לבין קונו – כולו היה אומר יראה עילאה!
אדמו"ר הזקן – נתחיל עם סיפור מאדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד. וכאמור, חושבים שחב"ד (חכמה, בינה, דעת) זה שכל, מוחין, מאמרים עמוקים, ליקוטי תורה. ואכן, לא כל כך מכירים שאדמו"ר הזקן בעצמו – היה מקדיש הרבה מאד זמן לספר סיפורים, סיפורי צדיקים! ומי הם אותם צדיקים? אילו אינם צדיקים של פעם אלא הצדיקים הכי גדולים אלו החברים של אדמו"ר הזקן וכמובן שגם רבותיו של אדמו"ר הזקן נימנים גם הם על הצדיקים הכי גדולים! ושוב, אדמו"ר הזקן זכה להיות ב"דור דעה" – דור בו כל החברים היו צדיקי עולם, נשמות הכי גבוהות – שלא היו כדוגמתן "מעולם"! שני חבריו הכי טובים מבין תלמידי המגיד היו בני אותה עיר: ר' זושא מאניפולי והמהרי"ל (ר' יהודה לייב) מאניפולי! ושוב, כמובן שהיה אדמו"ר הזקן חבר עם כל תלמידי המגיד – אבל החברים הכי דבוקים, ממש כמו אחים – היו אדמו"ר הזקן, ר' זושא, והמהרי"ל! ואכן, כאשר הוציא אדמו"ר הזקן לאור את ספר התניא – הקדים לבקש הסכמה על הספר קודם כל משני חבריו אלה.
פעם אחת סיפר אדמו"ר הזקן על חברו ר' זושא מאניפולי, מן הסתם זה סופר לאחר הסתלקות ר' זושא: פעם אחת יצא ר' זושא החוצה מביתו, אולי בלילה, ותוך כדי כך הסתכל לשמים ואמר קטע מתהלים פרק ח' "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וגו'". והנה, בעודו מסתכל על השמים ואומר פסוקים אלו – תפסה אותו יראה ופחד עד כדי כך שהתחיל לשלשל דם שלושה ימים רצופים! כך מספר אדמו"ר הזקן על הרבי ר' זושא!
ושוב, תוך כדי אמירתו את הפסוקים – מרוב פחד מה' – הוא התחיל לשלשל דם וכך עברו עליו שלושה ימים! והנה, תוך כדי שאדמו"ר הזקן מספר את הסיפור – הוא בעצמו התעלף עד שבקושי רב הצליחו לאחר זמן לעורר אותו!
הרגשה – ואם כן, יש לנו כאן סיפור עם הרגש פנימי – הרגשה שעוברת מהסיפור למספר! ועל זה נקרא שוב את הביטוי, מהסיפור הקודם: "ואנן מה נעני אבתראי'" – כלומר, האם גם אנחנו מסוגלים להרגיש משהו מתוך הזדהות עם שני צדיקים אלו?
בין הצדיקים הגדולים – מי שאהב לספר סיפורים מר' זושא הוא רבי ישראל מרוז'ין – שהוא נין ונכד של המגיד ממעזריטש – וגם ידע מהמגיד כמה שהעריך את אדמו"ר הזקן ואת הרבי ר' זושא. ויתכן מאד, שמבין כל תלמידיו בחר המגיד באדמו"ר הזקן (בגלל החכמה בינה ודעת שלו שאין לשער וכן אומר, ששיקול הדעת שלו זאת נבואה קטנה) ולכן, כותב המגיד בצוואתו לבנו רבי אברהם המלאך – שבכל ענין יש להתיעץ עם אדמו"ר הזקן! וכן, בחר המגיד ברבי ר' זושא שהוא למעלה מזה, למעלה מטעם ודעת לגמרי – בכתר! וכאמור, המידה של ר' זושא היא מידת היראה, יראה עילאה – שם למעלה!
גיבור – נחזור, רבי ישראל מרוז'ין קיבל את כל המכתבים הסודיים האלה – בהם נמסר מה אבי סבו המגיד חושב על אדמו"ר הזקן ועל ר' זושא וכו' – דרך סבו, רבי אברהם המלאך. מספר, אומר, רבי ישראל מרוז'ין שגיבור הגיבורים בצבאו של המלך – לאחר שיעבוד את המלך כראוי במשך שעתיים – מיד הוא יתמוטט מרוב היגיעה של עבודת המלך! כך היה ממשיל ומתאר רבי ישראל מרוז'ין את עבודת ה' בגבורה של ר' זושא – העובד את המלך ביראה ופחד כלפי שמיא – ובמשך כל היום כולו!
עוד ווארט שאמר אדמו"ר הזקן על ר' זושא, בא לצייר כביכול את היראה של ר' זושא – בחינת ראש השנה וימים נוראים. אמר אדמו"ר הזקן שהיראה של ר' זושא – זה חידוש אפילו בהיכל היראה! כלומר, גם בהיכל היראה, ששם השורש, המקור, שממנו היראה יורדת לעולם הזה – לתוך הנשמות של היהודים – אפילו שם, בשורש העליון הזה, המקור של כל היראה – יראת ה' של ר' זושא – זה חידוש גדול מאד!
עד כאן היתה זו רק הקדמה לסיפור שנספר עכשיו.
ראש – ראינו בסיפור הראשון שמובא במחזור לראש השנה, לפני אמירת "המלך" את תגובתו, הרגשתו של ר' אהרן מקרלין לאחר שהתעורר מעלפונו וכו'. וזאת, כדי שנוכל גם אנו להזדהות עם ר' אהרן הגדול מקרלין. והנה, אפשר היה לכתוב הוראה דומה לפני המצוה הראשונה שיהודי מקיים בראש השנה! כזכור, ראש השנה זה יום הולדתו של אדם הראשון וממילא, זה גם יום ה"בר מצוה" שלו. תמיד אומרים, מזכירים, שהמצוה הראשונה שמקיים ילד שהגיע להיות בר מצוה היא קריאת שמע של ערבית! ואם כן, כך לגבי כל יהודי שהרי המצוה הראשונה, מצוות עשה מדאוריתא – שמקיימים בראש השנה – היא מצוות קריאת שמע של ערבית!
והנה, היות שראש השנה זה הראש – ו"בתר רישא גופא אזיל" – אזי איך שאומרים את הקריאת שמע הזאת – כך זה הולך לאורך כל השנה כולה! ושוב, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – זה גם המסירות נפש שבקריאת שמע וגם "ידיעת האחדות" – אחדות ה' – מצוות אחדות ה'. ואכן, מצוה זאת מלווה ביראה. ואכן אח"כ, מתוך היראה אומרים "וְאָהַבְתָּ"! ושוב, יראה ובטול במציאות זה עדיין לא אהבה – רק שמתוך היראה הזאת אח"כ נולדה אהבה! "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", המעבר מיראה לאהבה הוא מעבר קשה, מעבר חד!
שם כבוד מלכותו – ושוב, המעבר מיראה לאהבה הוא קשה – עד כדי כך שצריך להוסיף פסוק שאינו כתוב בתורה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כדי לאפשר את המעבר מה"ביטול במציאות" שזה בחינת יראה עילאה – עד לאמירת "וְאָהַבְתָּ" (וגם נרמז אצל אברהם שמידתו אהבה: "עד מקום שכם", ר"ת שמע; שכם ר"ת שם כבוד מלכותו)!
יש מאין – אדמו"ר הזקן הזדמן ופגש – את רבי ישראל מרוזין בהיותו עדיין ילד קטן. שאל אותו הילד: איך יהודי יכול לומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" ואח"כ לומר "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"? כלומר, הפסוק הראשון זאת מסירות נפש "אין" ואילו לגבי הפסוק השני כבר נאמר: "יש מי שאוהב"? ושוב, איך אפשר לומר "יש מי שאוהב" אחרי שאמר "הוי' אֶחָד" – שאין עוד מלבדו? מאוחר יותר הסביר אדמו"ר הזקן שכל מה שהוא כותב מאז, כל החסידות שאני אומר וכותב – זה הכל כדי לענות לילד הזה על שאלתו!
מאימתי – ובעצם, עיקר התשובה לשאלה זאת – זה הסוד של הוספת הביטוי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שכאמור, הוא המאפשר כאן את המעבר. והנה בכל אופן, היה אפשר לכתוב, שלפני קריאת שמע, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד", של הלילה הראשון של ראש השנה: ראוי לזכור את הסיפור של הרבי ר' זושא אותו נספר עכשיו.
פעם אחת ביקש ר' זושא מחברו, תלמיד המגיד – ר' שמעלקא מניקלשבורג שאחיו הוא ר' פינחס בעל ההפלאה, וביקש ממנו שילמד אותו תורה – ואמר שאני לא כל כך בר אוריין ולכן כל מילה שאתה אומר לי תתרגם אותה. התחילו ללמוד מהמשנה הראשונה של המסכת הראשונה של התורה שבע"פ – מסכת ברכות, משנה א': "מאימתי קורין את שמע בערבית". והנה, ר' זושא קרא את המשנה וחברו תרגם לו בתרגום פשוט. תוך כדי שהוא מתרגם לו – ר' זושא כדרכו, נופל על הרצפה מתגלגל ומתחיל להשתולל. שואל אותו ר' שמעלקא: מה פתאום אתה נופל ומשתולל? אומר לו ר' זושא אולי הפרוש של מאימתי – זה מלשון מתוך אימה ופחד קורין את שמע בערבית!
איך ר' זושא מתרגם "מאימתי"? מלשון אימה, פחד, יראה ואכן כך מבין ר' זושא את המילה הראשונה של התורה שבעל פה. וכן, גם המילה הראשונה שבתורה שבכתב היא "בראשית" (אותיות ירא בשת) ורומזת דוקא על מידת היראה שהרי, "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי'"! ושוב, כמו שהמילה הראשונה של התורה שבכתב זה דוקא לשון יראה וכן, בראשית זה גם אותיות ב-א' תשרי, ראש השנה (יום דין, יראה). כך גם המילה הראשונה של התורה שבע"פ "מאימתי" זה לשון אימה, פחד ויראה (ורמז: חלק המילוי של מאימתי – מם אלף יוד מם תו יוד = 216 = יראה)!
אימה – והנה, גם במתן תורה בכלל – קבלנו את התורה מפי הגבורה "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע" אף כאן, כשלומדים תורה: "בכל יום צריכים להיות חדשים בעיניך" כמו שהיו במתן תורה. ואכן, חז"ל מסבירים שצריך לחוות בכל יום את חווית היראה של מתן תורה (יראה = גבורה). חז"ל אומרים "אף כאן (גם עכשיו)" כשמקבלים בכל יום מחדש את התורה זה צריך להיות: "באימה וביראה ברתת ובזיע"! סדר הביטויים כאן הוא מלמעלה למטה – כאשר המדרגה הכי גבוהה היא "אימה"! [ורמז: אימה ראשי תיבות של ארבעת התבות אנכי י‑ה‑ו‑ה מלך העולם שעולות בגימטריא 4 פעמים אני י‑ה‑ו‑ה – מה שאומר שממוצע כל תבה מארבעה תבות אלו הוא אני י‑ה‑ו‑ה].
וממילא, מתברר לנו שר' זושא יודע טוב מאד את לשון הקודש – שהרי אי אפשר לחשוב שאחד שאינו מכיר לפני ולפנים את לשון הקודש יגיד ש"מאימתי" זה לשון אימה! ואם כן, כך מרגיש ר' זושא ש"באימה קורין את שמע בערבית"! ואם כן, באיזה תפילת ערבית מדובר כאן? זה בודאי בתפילת ערבית הראשונה של השנה – שהיא המצוה הראשונה באותה שנה שאנו היהודים מקיימים בראש השנה! וכמו שכבר אמרנו – וזה בודאי גם יום ההולדת הכללי של כולנו! וכמובן, זה גם יום הולדתו, ה"מזל גובר", של אדם הראשון – "אתם קרואים אדם"!
והנה, חשבון הגימטריא של המילה הראשונה של התורה שבע"פ "מאימתי" = 501 = ראש! כמו כן, המילה הראשונה בתורה היא "בראשית" ששורשה "ראש". וכן, בראשית – אותיות – ראש בית. כלומר, שאותיות בית הן אותיות נוספות על השורש! כלומר, יש במילה בראשית – שלוש אותיות שורשיות ושלוש אותיות שימושיות!
שמע – ואם כן, התורה שבע"פ לוקחת את השורש ראש ועושה גימטריא המראה לנו ש‑"ראש" = "מאימתי"! ולכן, הכי מתאים שזה יהיה קשור דוקא עם "ראש השנה". כלומר, מאימתי קורין את שמע בערבית של ראש השנה!
שאלה – ידוע בקבלה שיש ארבע שאלות, ארבע מילות שאלה – שהן דוקא כנגד כחב"ד: מה – שאלת החכמה; מי – שאלת הבינה; איה – שאלת הכתר; מדוע – שאלת הדעת! והנה, איה – זאת שאלת מקום: "איה מקום כבודו"; מילת השאלה "מאימתי" – היא שאלת זמן והולכת על פנימיות הכתר, עתיק יומין – הראש העליון ביותר מכל השאלות! ואם כן, זה גופא – מה שהתורה שבע"פ פותחת עם שאלה? וזה, בגלל ששורש התורה שבע"פ הוא באמא (בינה). כלומר, אף על פי שכל שאר המדרגות כאן, כל שאר השאלות כאן – מתגלות בתוך "מי דקיימא לשאלה"! כידוע, התורה שבכתב בכלל נקראת אבא (חכמה): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" ואילו התורה שבע"פ בכלל נקראת אמא (בינה): "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"! כמו כן, זה גם היחס בין חודש האביב, חודש ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", לבין חודש תשרי שהוא ראש השנה "לכל באי עולם" זה בגדול כמו אבא ביחס לאמא!
אביב – והנה, בחודש תשרי – סדר האותיות הוא למפרע: ת, ש, ר – ולעומתו חודש ניסן, חודש ה"אביב" שהסדר הוא מוסיף והולך: א, ב, י! ושוב, אביב הוא אב יב – הוא האב של י"ב החודשים [ורמז: תשרי אב אותיות בראשית]. לכן, בהמשך לחודש האביב יש גם מתן תורה – של התורה שבכתב – בחודש סיון, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"! וכידוע, זה העצרת – הסיום של יציאת מצרים שהתחילה בחודש האביב.
לעומת זאת השם ראש השנה – הראש של חודש תשרי – אפילו אינו נזכר בתורה. וכן, אם היה כתוב "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" – הייתי יכול גם לחשוב שזה מדבר על חודש ניסן – שהרי כך כתוב בתורה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"! והנה, אם נדייק יותר, שם בניסן הכל זה חודש ואילו כאן בתשרי הכל זה שנה וזהו שאנו אומרים "ראש השנה" – וכך גם בפסוק שהבאנו: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה"!
ראש השנה – ושוב, זה גופא ההבדל בין אבא ואמא: אבא חושב על "חודש", התחדשות, חידוש ואילו אמא חושבת על "שנה, שנים"? ושוב, היחס הפנימי כאן הוא כמו בענין שיש בו שני מקורות: מקור של אבא מקור של אמא. והנה, לגבי הלשון "ראש השנה" = 861 שהוא גם המשולש של אם = 41 כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 41 עולה 861! וממילא, רואים אנו שהביטוי "ראש השנה" הולך באופן מובהק יחד עם שלמות של "אם, אמא"! יש עוד דברים רבים בענין זה שאולי נזכיר בהמשך ובהם גם: 861 = "בית המקדש"! ואם כן, ראש השנה הוא בחי' "אמא" ושייך "לתורה שבע"פ"!
יומים – והנה, יש גם חידוש נפלא מאד ב"ראש השנה" והוא, שחז"ל הוסיפו יום לראש השנה. כידוע, בתורה שבכתב כתוב "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" כלומר, רק יום אחד. והנה, חז"ל הוסיפו עוד יום – והיום השני של ראש השנה – זה לא כמו יום טוב שני של גלויות – וממילא, יום זה גם לא יתבטל לעתיד לבוא – כמו שנאמר לגבי יום טוב שני של גלויות! האסמכתא בנביא הושע פרק ו' לגבי חידוש זה היא: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם" – דהיינו, שני הימים של ראש השנה. וממשיך הפסוק: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" – ורומז כאן ליום כיפור שנקרא כאן "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" !
ואם כן, אנו רואים שחז"ל תפסו, אחזו חזק מאד בחג הזה, שהוא "חג אלמוני". כלומר, מכל החגים של התורה – החג הכי אלמוני, שאין זיהוי מה ענינו של אותו חג – הוא חג ראש השנה! וכן, כל ההגדרה וכל התוכן הפנימי בא מהתורה שבע"פ ולא מהתורה שבכתב! וזאת, בגלל שהחג הזה בא מהמקור שבבחינת אמא: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". ושוב, זה מאד מאד מתאים שהמשנה הראשונה של התורה שבע"פ – "מאימתי קורין את שמע בערבית" (שהיא המצוה הראשונה שאנו מקיימים בשנה החדשה [ורמז: שש התבות: בראשית ברא א-להים מאימתי קורין את עולות 2470 – המלך פעמים י‑ה‑ו‑ה) – כמו שהוסבר! וכן, אפילו שתי האותיות הראשונות של מאימתי עושות את המילה אם! וכן, כמו שמפרש זאת ר' זושא "מאימתי קורין" – באימה קורין.. וגו'! מה הוא השורש של אימה? ה'שער' (צרוף שתי אותיות) של אימה אלו אותיות "אם". וכן, הסברנו את לשון חז"ל: המונה ארבע מדרגות של יראה: באימה וביראה וברתת ובזיע" – כאשר המדרגה הגבוהה כאן היא "באימה" – הקשורה ל"אם"!
ושוב, מה זה "אֵימָה"? אותיות "אם י"ה". כמו שדורשים את המילה בינה – "בן י"ה". כזכור, אמא נקראת בינה: "אֵימָה" – "אִם לַבִּינָה תִקְרָא" – "אִם" אותיות אֵם ואמרו חז"ל: אל תקרא אִם אלא אֵם!
נחזור, אמרנו שיש כאן סיפור של ר' זושא – שהוא סיפור מופת שמתאים לחשוב עליו וממילא, להזדהות ולהתקשר אליו נפשית – בלילה הראשון של ראש השנה!
זעזוע – דבר נוסף חשוב ביותר לגבי דמותו של ר' זושא. אמרנו קודם, שגם המגיד ציין שמדרגתו של ר' זושא זה "למעלה" – למעלה גם מחב"ד של הקדושה כלומר, הוא בכתר, הוא בעל מודע! וזהו שאמרנו שאפילו את התורות של מורו ורבו, המגיד בעצמו – לא היה מסוגל ר' זושא לשבת ולשמוע את הדברים מתחלתם ועד סופם! ברגע ששמע את התחלת הדברים (הפסוק הראשון שאומר המגיד) – מיד הזדעזע מתוך התרגשות (קולנית). והיות שהפריע לתלמידים לשמוע את תורת המגיד – היו מיד לוקחים אותו התלמידים בידיהם ומוצאים אותו מהחדר וכו'. ואף על פי כן, אח"כ הוא מעצמו – כיוון לכל התורה שנאמרה ללא נוכחותו!
מופת – דבר נוסף, שנאמר בקיצור נמרץ – והוא שפעם אחת אמר ר' זושא משהו שהיה בגדר "פלא יועץ" – דבר פלאי ביותר שנתן עצה למישהו – והעצה אכן פעלה. אח"כ מישהו סיפר זאת לגאון מוילנה, שהנה, ר' זושא שאומרים עליו שאינו יכול ללמוד – עשה כזה מופת ופעל ישועות – וספרו שם את כל פרטי הענין. הגאון מוילנה התפלא מאד ואמר שהרי הדבר הזה יש לו אסמכתא בתלמוד ירושלמי – אך זה דבר עמוק וקשה – ואיך יתכן שר' זושא יכול היה לכוון לכתוב בתלמוד ירושלמי? אח"כ סיפרו לר' זושא איך הגאון מוילנה הגיב לסיפור המופת. אמר ר' זושא: מה הוא שהגאון התפלא כל כך – הרי מאיפה שהירושלמי לקח את זה – גם אני לקחתי מאותו מקום!
אם כן, זה סימן שהוא למעלה, שהוא במקור! ולכן, אדמו"ר הזקן, בגלל סיפור זה ועוד יותר בגלל סיפור נוסף החזיק מאד מאד ממנו !
בכיתי – פעם אחת, תלמידי המגיד דנו ביניהם באיזה סוגיה, בקושיה עמוקה על הרמב"ם. והתלמידים היו גאוני עולם – אדמו"ר הזקן, ר' פנחס ור' שמעלקא – וכל שאר גאוני העולם מתלמידי המגיד הגדולים ביותר – ולא יכלו לפשוט את הרמב"ם. והנה, בא ר' זושא ומנסה להקשיב כדי להבין מה פה קורה, על מה מדובר. והנה, ניסו התלמידים לדחות אותו בגלל שידעו שאינו שייך ללמדנות וכו'. בכל אופן, ר' זושא התעכב והקשיב למה שהם מספרים – ויש בזה כמה גירסאות. גירסה אחת אומרת שהם באו למגיד ואמרו שיש להם תחושה שאינם יכולים לפתור זאת בכוחות עצמם – ואז המגיד שלח אותם שיציגו את השאלה לר' זושא. גירסה שניה אומרת שבהיותו שם ר' זושא דחק את עצמו קצת ובקש מאד שיספרו לו מה קורה כאן? מה הבעיה שלכם? ואכן, סיפרו לו את הענין – ואז ר' זושא הלך לחדרו וכעבור כמה זמן הוא חזר לשאר התלמידים – ואמר את התרוץ לרמב"ם! ואכן, היה זה תרוץ פלאי ביותר, למדנות עמוקה ביותר. שאלו את ר' זושא: מאין לך כזה תרוץ גאוני כזה? ועונה להם ר' זושא ואומר שפשוט בכיתי לה' שאיני מבין את דברי הרמב"ם!
מענין לענין באותו ענין: ידוע מאמרו של ר' זושא שצריך ללמוד מגנב – שבעה דברים בעבודת ה'. ואכן, זו דוגמא מצוינת לזה שרק ר' זושא יכול כך לחשוב! על דרך זה מסופר שיש שלושה דברים שלומדים מתינוק – ויש מי שאומר שזה מאמרו של המגיד ממעזריטש! ואם כן, מהם שלושת הדברים שלומדים מתינוק? אלו שלושה דברים השייכים במיוחד לראש השנה: א – התינוק תמיד נמצא בתנועה ואף פעם אינו שקט. ב – התינוק כל הזמן שמח ואינו עצוב אף פעם. ג – כל דבר שהתינוק מבקש – בבכי הוא מבקש!
תינוק – ואם כן, יש כאן כאילו שני הפכים: מצד אחד הוא כל הזמן שמח ומצד שני, ברגע שהוא רוצה משהו מיד הוא מתחיל לבכות! נמשיך ונסביר שלמדנו באריכות ששבעת הדברים שלומדים מגנב – הם כנגד שבע המידות של הלב – כך שלושת הדברים שלומדים מתינוק הם כנגד הג"ר – ג' ספירות ראשונות: זה שהתינוק כל הזמן חי ומתנועע ואינו שקט – זה כנגד החכמה, "החכמה תחיה", "כל חי מתנועע"! וכמובן, זה שהתינוק כל הזמן בשמחה – זה קשור לחיות והתנועה שלו – וכמובן זה מצד ספירת הבינה, "אמא", "אם הבנים שמחה". והנה, זה שהתינוק מבקש כל דבר באמצעות בכי באופן אוטומטי – זה בספירת הכתר שמעל כולן! וכן, הבכי של התינוק כאן ששייך לכתר – זה סימן נוסף שהבכיה של ר' זושא – שכל מה שצריך הוא מבקש מה' תוך כדי בכיה – מצביעה על מעלתו ששייך לכתר – לעל מודע! ואכן, כך נאמר בסיפור שאומר ר' זושא תוך כדי בכיה כלפי שמיא – שאינו מבין כאן את הפשט בדברי הרמב"ם. כך הוא בכה עד שהרמב"ם נגלה אליו ואמר לו את הפשט! (וזהו ששערי בכיה לא ננעלו).
והנה, בגלל הסיפור הזה היה אדמו"ר הזקן כותב עליו, על הרבי ר' זושא – "שר התורה"! כלומר, הוא לא רק גאון עולם בתורה – אלא שהוא "שר התורה"! (ביטוי המזכיר לנו את שרה אמנו – שכל התורה בה, 'תורת אמך', ורמז: שר התורה = כתר מלכות = בראשית ברא), ושוב, הוא בעל הבית – וכל מה שהוא רוצה – מיד יכול להמשיך את הדבר מהמקור!
נחזור, מה זה ראש השנה? ראש השנה זה יום עליו היה אומר הרבי הרש"ב – שכל השנה כולה אני חייב להבין את ה', אבל בראש השנה אני מאמין בה' (הבנה היא חיצוניות אמא, ואמונה היא פנימיות אמא). אנחנו חב"דניקים וחב"ד זה לדעת – שהרי הרמב"ם בעצמו כותב שיש מצוה "לידע שיש שם מצוי ראשון" ולא כותב להאמין כלומר, כל יהודי פשוט צריך לייגע את השכל ולדעת את ה': "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ"!
אני מאמין – כלומר, שההבדל בין ראש השנה לבין כל שאר ימי השנה כולה הוא – שכל השנה כולה – זאת עבודת המוחין, דעת, אבל ראש השנה זה למעלה מן הדעת – כלומר, בראש השנה אני מאמין כמו כל יהודי פשוט! והנה, נחזור לדברי המגיד על בכי התינוק – ואח"כ על הסיפור שר' זושא בכה לה' עד שיגלה לו הרמב"ם את פשט הקושיא על הרמב"ם וכו'. וכאמור, אדמו"ר הזקן זה חב"ד – זה חכמה בינה ודעת עד אין סוף – עד שאין לשער, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"! אבל ר' זושא זה למעלה מהדעת לגמרי וזהו שאדמו"ר הזקן קורא לו: "שר התורה" – שאין למעלה מזה. ושוב, אין לך דמות יותר מתאימה להתעצם ולהתאחד איתה בראש השנה (שנקרא יום תרועה כלומר, בכיה) – כמו ר' זושא, שבבחינה הזאת גופא – הוא "שר התורה"!
חוץ מהסיפור שממש קשור בצורה מובהקת לקריאת שמע הראשונה של ראש השנה, "מאימתי קורין את שמע בערבית" – כלומר תפילת הערבית הראשונה של השנה כולה – שזה יום בריאת האדם וממילא, יום ההולדת שלך, המזל גובר שלך! וכאמור, זה אמא, בינה, שזאת שאלה – "מי דקיימא לשאלה"! ושוב, כידוע, התורה שבכתב בכלל נקראת אבא (חכמה): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" ואילו התורה שבע"פ בכלל נקראת אמא (בינה): "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"!
השאלה הכי חשובה היא "מתי עושים משהו"? וכך גם לגבי הקדוש ברוך הוא שאליו אנו צועקים: "עד מתי"? "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת"! והנה, זאת אכן השאלה: עד מתי = "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"!
והנה, אין לך דבר יותר נעלם ויותר פנימי, ויותר שלגביו צריכים את התורה שבע"פ כדי להכריע – אלא שאלת הזמן: "מתי"? לכן התורה שבע"פ מתחילה במילת השאלה: "מאימתי" = ראש – זה הראש של הכל! והנה, ר' זושא אומר ששאלת "מאימתי" זה לשון אימה ופחד!
הב לי ידך
נציין עוד קשר של הרבי ר' זושא דוקא ליום ראש השנה. כאמור, ראש השנה זה יום הולדתו של אדם הראשון. בסוף ימיו ר' זושא חלה מאד, והצדיק שהגיע לבקרו היה החוזה מלובלין שבא בליווי עוד צדיק מתלמידי המגיד. כאשר באו וראו והסתכלו איך ר' זושא כבר שוכב שם במשך שבע שנים וסובל. אמר, שאל, הצדיק השני (מתלמידי המגיד) את החוזה מלובלין: למה אינך מקיים בו את מאמר חז"ל הכתוב במסכת ברכות ה,ב: "על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה". ושוב, חז"ל אומרים שצדיק אמיתי יכול לתת ידו לחולה – ומיד להקימו ממיטת חוליו! מבואר בקבלה ש"יד" זה לשון "יוֹד" הפוך אותיות דוי! לכן, למי ששוכב על ערש (אותיות עשר, בגימטריא האות י) דוי – אפשר לתת את היד (הב לי ידך ר"ת יל"ה, מע"ב שמות) ולהמשיך לו את האות יוד ולהקימו! כך כתוב בכתבי האריז"ל, וזהו, ששואל הצדיק את החוזה מלובלין: למה אינך עושה כך? עונה לו החוזה מלובלין – ששם באותו מקום בגמרא כתוב – שלפני שאותם חכמים, צדיקים – נותנים את היד ומקימים את החולה מהמיטה היו שואלים את החולה: "על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן" – ורק שענה החולה כך – היו נותנים לו יד ומקימים אותו ממיטת חוליו!
בחירה מודעת – והנה, במקום זה ר' זושא לא הגיב בכלל – ואומר החוזה לחברו הצדיק: מה אתה חושב שר' זושא סתם חולה? כלומר, דע לך שכל החולי הזה והסבל זה רצונו! ובזה יש תקדים מאד מאד מקורי למה שגם בדורינו נוהגים חסידי חב"ד לומר שאצל כל צדיק אמיתי – כל היסורים שעוברים עליו בחייו האישיים וכולל גם המחלות שלו – זה הכל רצוני! כביכול, הצדיק החולה בוחר בזה בבחירה מודעת!
לכפר על הדור – כך גם מספרים חז"ל על רבי אלעזר בן רבי שמעון (רשב"י) וגם על צדיקים גדולים אחרים. כמו כן, בנו של ר' אהרן הגדול מקרלין – ר' אשר מסטולין, היה אומר, על הקטע בתפילה בו אנו אומרים "ולא על ידי יסורים" – דוקא על ידי יסורים! כך הוא היה מתפלל לה'! וכמובן, שהנהגה כזאת אינה שוה לכל נפש – כלל וכלל. ובכל אופן, יש צדיקים שפועלים בדרך זאת, וזה אינו דבר חדש תחת השמש – שהצדיק בוחר ביסוריו, כדי לכפר על הדור. ואם כן, כך אמר החוזה מלובלין לחברו לגבי מחלתו של ר' זושא: מה אתה חושב – ש‑ר' זושא הוא סתם חולה?
הבעש"ט – אם כבר סיפרנו כל זאת, נספר גם על הבעש"ט בעצמו – שבסוף ימיו, לפני שהסתלק מן העולם – היה חולה ורצו לקרוא לרופא, שהרי הכתוב אומר "וְרַפֹּא יְרַפֵּא"! ואכן, זהו כלל גדול והרבי מאד חזק בענין זה, בכלל הזה – שצריך להזמין רופא וכו'. והנה, הבעש"ט היה עדיין במלא הצלילות והיה עונה על שאלות ועד לרגע האחרון ממש, היה רגיל לכל דבר אך בכל אופן היה חולה. בדרך כלל הצדיק מסתיר את הענינים האישיים שלו – ואילו כאן, חידוש – הבעש"ט בעצמו אמר לבתו אודל שרצתה להזמין רופא: מה את חושבת שאני כמו כל בן אדם? ושוב, כאן הוא לא התבייש כך להתבטא. ושוב, אל לך לחשוב שאני בן אדם ויש לי מחלה כמו לכל בני האדם וצריך לקרוא לרופא וכו' – אלא אם אני חולה זה משהו אחר, זה ענין אחר – שלא שייך לרופאים! ושוב, זה ודאי דבר שאינו שוה לכל נפש וכך החוזה אמר: שלא שייך כאן לתת ידי לר' זושא ולהקימו!
ושוב, לא שייך כאן להקים את הצדיק מחוליו – בגלל שזה דבר שהוא בוחר בעצמו! כאשר החוזה וחברו הצדיק יצאו מביתו של ר' זושא אמר החוזה לחברו: דע לך שזה מצב בו שרוי ר' זושא בשבע השנים האחרונות שלו – ועכשיו הוא הגיע למדרגת אדם הראשון לפני החטא! עכשיו הוא נמצא כמו אדם הראשון ב"גן עדן מקדם" לפני החטא!
ר' אורי השרף – ואם כן, "ע"פ שנים עדים יקום דבר" – היה עוד צדיק גדול שביקר את ר' זושא החולה, ר' אורי השרף מסטרליסק – וכאשר יצא ממנו, מהרבי ר' זושא – גם הוא אמר בדיוק אותו הדבר והוא, שהרבי ר' זושא עכשיו הוא במדרגת אדם הראשון לפני החטא בגן עדן מקדם!
לפני החטא – נחזור, כל הראיות האלה מחזקות את מה שאנו אומרים כאן – שהרבי ר' זושא שייך לראש השנה שבו ביום נולד אדם הראשון! כמו כן, בראש השנה גופא – מתי אדם הראשון חטא? הוא חטא רק ביום ראש השנה אחר הצהרים. כלומר, שבראש השנה לפני התקיעות, הוא אדם הראשון שלפני החטא.
בלילה של ראש השנה, טרם נברא אדם הראשון (הוא נברא ביום) היה אדם הראשון בסוד אַיִן, זה מזכיר את הסיפור של רבי נחמן – שהבטלער הראשון, העיוור, זוכר את עצמו איך שהיה "אין"! ושוב, לזכור את ה"אין" שזה "וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" – סוד אות אלף הפשוטה שמוצאים אח"כ בקול השופר הפשוט. ושוב, לזכור את עצמי אין – שזה ערב הלידה שלי שהרי אדם הראשון לא היה בעיבור קודם! אדם הראשון נברא מחדש, "יש מאין" – ובערב שלפני הלידה שלו הוא עדיין "אין".
והנה, למה לא ברא אותו קודם? שזאת גם שאלה ששאלנו קודם בשם האריז"ל – וזה בעצם הולך על טרום "אין" (שאי אפשר גם לזכור). ושוב, ליל ראש השנה הוא בבחינת "אין" – וזה המצב הכי אידיאלי של אדם הראשון לפני החטא!
בגן עדן – נחזור, שני עדים מובהקים סיפרו על הרבי ר' זושא – וכך על כל צדיק יש סיפורים נפלאים. והנה, הסיפורים שמספרים על כל צדיק – אלו סיפורים יחודיים כלומר, מה שמספרים על אחד לא מספרים על מישהו אחר. וזהו, שלא שמענו כזה סיפור שמישהו אמר שהבעש"ט היה באיזה שלב בחייו – כאדם הראשון בגן עדן מקדם לפני החטא! וכאמור, זהו דבר מיוחד שמספרים רק על הרבי ר' זושא – בשבע השנים האחרונות של חייו!
ואם כן, שוב אנו רואים כאן את הקשר של ר' זושא לראש השנה בכלל וללילה הראשון של ראש השנה בפרט!
תפוח בדבש
נמשיך ונספר עוד סיפור – שהרי כל מה שסיפרנו עד כאן – היה כדי להגיע לסיפור זה! כאמור, המצוה הראשונה שאנו מקיימים בראש השנה זאת "קריאת שמע של ערבית" – "מאימתי קורין את שמע בערבית"! אבל המנהג הראשון – וכידוע שהמנהג מושרש במקום שלמעלה ממצוה. ושוב, את המנהג הראשון אנו מקיימים אחרי התפילה כאשר באים הביתה ועושים קידוש – ואח"כ פותחים את ראש השנה עם המנהג המיוחד של "אכילת תפוח בדבש"! וכאמור, זה אפילו יותר גבוה מקריאת שמע בגלל שזה מנהג! לכן, דוקא כאן, במקום שבו אנו לומדים, מקיימים, את הסמינר קול שופר – חילקו למשתתפים דבש ובהמשך אולי גם נתבונן במנהג חשוב זה!
פתוח – אם כבר אמרנו "תפוח בדבש" והמחזור של ראש השנה פתוח לפנינו – נתבונן בפיוט "וכל מאמינים" ששייך לתפילת מוסף. זהו אחד מהפיוטים החשובים ביותר שאנחנו אומרים גם בראש השנה וגם ביום כיפור. פיוט זה מסודר לפי סדר ה"א-ב". ואם כן, באות פ' של פיוט זה כתוב: ..."הפותח שער לדופקי בתשובה"! ואכן, כאן נמצא הרמז ל"תפוח בדבש": פותח – זה אותיות "תפוח" ואילו "לדופקי בתשובה" – נוטריקון "דבש"!
ואם כן, יש כוונה פשוטה, לאכול תפוח בדבש – שזה כבר מעורר בלילה, עוד לפני שנשמע את קול השופר למחרת בבוקר – שהקב"ה פותח כבר בלילה שער לדופקי בתשובה. וממילא, תוך כדי שאוכלים את התפוח בדבש – צריך לדפוק בתשובה – ואז הקב"ה פותח לך את השער!
והנה, בשביל מי שהוא חסיד חב"ד – המנהג של אכילת תפוח בדבש, כולו אומר חתונה, זיווג! שהרי אין לך דבר שיותר מסמל "יחוד" – מאשר "תפוח בדבש"! ע"פ קבלה – התפוח זה התפארת, החתן: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" והדבש הוא האשה: דבש = 306 = אשה – ככתוב בכתבי האריז"ל. (וכן, דבש ר"ת דוד בת שבע = 788 = שלום בית = לִבְרִית עוֹלָם)! והנה, פסוק זה נדרש על כל חגי חודש תשרי:
"כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" – זה בראש השנה.
"כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" – זה ביום כיפור.
"בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי" – בחג סוכות.
"וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" – בשמיני עצרת, שמחת תורה.
וכאמור, ראש השנה הוא "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" – כמו שנסביר יותר בהמשך. כמובן, "דּוֹדִי" – הוא ה"תַפּוּחַ". הדבש – כנסת ישראל – המלכות!
ואכן, דבש הוא גם ר"ת "דוד בת שבע" (סופי תיבות דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו", כאשר דוד ובת שבע הם גלגול ותיקון של אדם וחוה). – וזהו הזיווג שבתוך הדבש, הזיווג המלכותי!
מלכות – ושוב, יש כאן איש ואשה – אבל כל היחוד שבתוך הדבש, הוא המלכות. והנה, גם בשבעת המינים – הדבש (תמרים) הוא השביעי. וכן, גם ע"פ פשט – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דבש דבורים שאותו אנו אוכלים בראש השנה) זאת בחינת מלכות (וכן בפשטות, הדבש של התמר – הוא כנגד המלך שהרי עץ התמר הוא מלך העצים! וממילא דבש הדבורים, הנוצר בכוורת אותה מנהלת ומרבה מלכת הדבורים הוא כנגד האשה, המלכות)! וכאמור, היחוד הזה של "דוד בת שבע" זה גם סגולה לשלום בית במשך כל השנה כולה!
תפוח בדבש – נחזור, יש כאן מנהג – שהסמליות שבו מאוד חזקה. כלומר, אנו פותחים את סעודת ראש השנה עם טעמו המתוק של התפוח בדבש ואומרים, מתפללים, מבקשים: יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה – כפשוטו בכל המובנים – בטוב הנראה והנגלה! ואכן, תפוח בדבש = תְּבַקֵּשׁ! והנה, אם היהודי הוא חסיד של הרבי – אזי הוא יכול גם לכוון – שה"תפוח בדבש" שוה הזיווג של הרבי והרבנית שהרי: "תפוח בדבש" = 802 = מנחם מענדל ﬩ חיה מושקא!
נחזור, כל זאת היתה הקדמה לסיפור האחרון שנספר על הרבי ר' זושא – שמתיחדים איתו בראש השנה. כאמור, פעם אחת אמרנו ששופרות – זה יחס של חתן וכלה! נחזור, פעם אחת ר' זושא נסע לאיזה מקום והתארח בעיירה אחת. שם, בסוף העיירה, בבית האחרון באותה עיירה שהיה ממוקם ליד היער שמחוץ לעיירה – ערכו יהודים חתונה! והיות ששמעו שהצדיק הרבי ר' זושא נמצא בעיירה – שלחו לקרוא לו שיבוא להשתתף בשמחה, בריקוד שנקרא "מצווה טאנץ", ריקוד של מצוה עם הכלה, שעורכים בסוף שמחת החתונה! ואכן, ר' זושא נענה להזמנה – בא ולקח בידו את הגרטל שבקצהו השני החזיקה הכלה כנהוג בריקוד זה. תוך כדי הריקוד ר' זושא הגיע לדבקות, לדבקות הכי עילאית שיש בעולם והתחיל לרקוד בדבקות עילאית באומרו את המילים כלה זו שכינתא – כלה זו השכינה – את השכינה!
ריקוד מצוה – וכך הוא רוקד ורוקד, ואינו מסתכל מסביבו עד שיצא מאותו בית, מהחתונה והמשיך לרקוד כך, בדבקות עילאית, הרבה מאד זמן ולבסוף הוא מוצא את עצמו בתוך היער, תועה ביער ואינו מכיר את הדרך חזרה לעיירה! וכמובן, זה היה בחושך, באמצע הלילה ואכן, הפלא הוא על משתתפי החתונה שלא ליוו אותו וכו' – שהרי אצל ר' זושא התנהגות שכזאת אינה חידוש כלל וכלל! ושוב, הוא עכשיו מוצא את עצמו עמוק בתוך היער – ואין לו שום ניחוש – איך לחזור! וממשיך הסיפור ואומר שכך הסתובב ר' זושא ביער במשך שלושה ימים – ושלושה לילות – ללא אוכל, ללא מים, ללא שום דבר!
בתיאבון – כאמור, אמרנו קודם שר' זושא הוא בחינת התינוק, שבכל בעיה, בכל צורך שיש לו – מיד הוא בוכה. והנה, ר' זושא איבד את דרכו ביער ומיד התחיל לבכות לה' – אמנם לא בכי מר – ותוך כדי הבכי התחיל גם לשבח את ה': אני מודה לך מאד ה' שנתת לי תיאבון! וכמובן, הוא רעב הוא הולך למות וכך הוא ממשיך לרקוד ולומר שאני מודה לך ה' שנתת לי תיאבון – ומי שיש לו תיאבון, סימן שהוא חי כלומר, הוא לא התלונן!
סיפור נוסף מספר שהרבי ר' זושא צם פעם אחת שלושה ימים ושלושה לילות. אח"כ הסביר ר' זושא את הסיבה למעשה זה ואמר שלפני אותו מעשה – הוא אכל משהו וברך "שהכל נהיה בדברו" לאחר זאת הוא נזכר שתוך כדי הברכה – הוא טיפה חשב שהוא רוצה לאכול! ואם כן, מפני שהוא טיפה חשב שהוא רוצה לאכול הוא צם שלושה ימים ושלושה לילות – כדי להתנקות!
דבש וחלב – נחזור לסיפור על ר' זושא הרעב התועה ביער שלושה ימים ושלושה לילות. כאמור, ר' זושא היה בוכה מידי פעם שהוא רעב – והיה המשרת שלו מביא לו את ארוחתו! כמו כן, היה מדבר על עצמו בגוף שלישי: זושא רעב. אבל כאן הוא בתוך היער, המשרת אינו נמצא איתו והוא בוכה לריבונו של עולם ואומר: אני מודה לך מאד ה' שנתת לי תיאבון! והנה, תוך כדי כך ה' עשה לו נס (משהו דומה לנס שעשה ה' לשמשון הגיבור) והוא, שמתוך שן אחת שבפיו יצא דבש! ומתוך שן שניה שבפיו יוצא חלב!
כזכור, פעם אחת סיפרנו את הסיפור הזה והסברנו אותו באריכות ואמרנו אז שהרבי ר' זושא בעצמו הפך להיות: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"! ושוב, הוא הרב ר' זושא מהניפוליא – הפך להיות ארץ ישראל שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"! וכאמור, מתוך השינים דוקא – יוצאים חלב ודבש – "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"! והנה, היתה מסורת אצל גדולי הצדיקים לבית קוברין שבא מלכוביץ, שבא מקרלין. ר' משה מקוברין, מגדולי הצדיקים היה אומר לתלמידיו שהיה מקובל להצביע מאיזה שן יצא הדבש ומאיזה שן יצא החלב! ואם כן, גם זה סיפור טוב מאד – להתבונן, להזדהות עם זה – כאשר אוכלים את התפוח בדבש בראש השנה. יש לראות שהדבש והחלב זה משהו עצמי כאמור: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" – שאלו הם "סתרי תורה", "רזין דרזין דאוריתא"!
ואם כן, סיפרנו עכשיו סיפורים על הרבי ר' זושא – החל מזה שהוא עמוד היראה, ודרך זה גם אמרנו שהוא למעלה מן השכל. אמרנו שהוא בעצם – אדם הראשון שלפני החטא בכבודו ובעצמו. ולבסוף סיפרנו שכל הדבש והחלב יוצאים ממנו – יוצאים מהשינים שלו!
ואם כן, בפרטיות ר' זושא קשור לקריאת שמע של ערבית בראש השנה וגם למנהג הראשון הזה, והגדול ביותר, של אכילת תפוח בדבש – שאיתו אנו פותחים את סעודת ראש השנה. ואכן, יש עוד הרבה מה לספר על מנהג אכילת תפוח בדבש והדברים גם כתובים בספרי חסידות חב"ד באריכות ובהם גם דרושים עמוקים וארוכים – שאולי בהמשך נגיע גם אליהם.
מתוק – נאמר כאן עוד רמז – שקשור לשנה בה נאמר שיעור זה. כלומר, תוך כדי השיעורים נשתדל לרמוז רמזים יפים שאפשר לכוון בראש השנה – ובכל השנה ע"פ הגימטריא של השנה תשס"ד הבאה עלינו ועל כל עם ישראל לטובה! והנה, הרמז הנכחי הוא ע"פ החלק השני של חידת שמשון הגיבור לפלישתים, שגם אצלו היה ענין עם דבש: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים". ואם כן, הרמז כאן "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" = תשס"ד = 764!
ואם כן, העז כאן הוא אריה – עליו מסופר קודם בסיפורו של שמשון: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ הוי' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה". לאחר זמן חוזר שמשון לראות את "מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל". בהמשך, במסיבה לקראת חתונתו עם האשה הפלישתית – שואל שמשון חידה את המסובים: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים"!
נחזור לענין שלנו – חודש אב מזלו אריה – ועל זה נאמר הפסוק בעמוס: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" – כאשר אותיות אריה אלו ראשי התבות: א – אלול; ר – ראש השנה; י = 10 – יום כיפור בעשירי בתשרי; ה – הושענא רבא שהוא סיום החתימה!
אריה שאג – שוב, עצם האריה זה חודש אב שמזלו אריה – אותיות יראה! אבל שאגת האריה מתחילה מחודש אלול עד הושענא רבא! ואם כן, האריה בעצם, הוא המקשר את כל התקופה מחודש אב ועד להושענא רבה וסימן לדבר: אב תשרי = צרוף אותיות "בראשית" כלומר: אב תשרי עם אלול באמצע! ואם כן, הכל זה סוד האריה – שממנו יוצא הדבש המתוק בחידה של שמשון הגיבור! וכן, אריה = יראה = 216 = גבורה!
נאמר עוד שני רמזים הקשורים לרמז הדבש המתוק שיוצא מתוך האריה! כאמור, שנת תשס"ד היא היא שנת "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" = תשס"ד = 764! קודם כל, נקשר זאת עם הסיפור על רבי זושא שמצא את עצמו במצב ביש, במצב קשה – בודד, רעב, ותועה ביער במשך שלושה ימים – אבל יצא מזה מתוק. דומה הדבר גם לסיפורו של רבי עקיבא שהיה ביער ונכבה לו הנר ואכלו לו את החמור וכו' – ולבסוף "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" – שניצל בזכות כל אותם דברים שנראו לכאורה שליליים! ושוב, גם כאן אצל ר' זושא "מֵעַז יָצָא מָתוֹק"! וממילא, כך לכל יהודי – שלא צריך להיות בשנת תשס"ד שום "עז" שלילי – שהרי מעז יצא מתוק! כלומר, ה"עז" זה מה שהיה בעבר וממנו מה"עז" שבעבר – יצא עכשיו, בשנת תשס"ד – "מתוק"! על כך נאמר: "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם", (חֲבִי מלשון) להחבא ולהיות רגוע ברגע ההווה, שהוא "כהרף עין". כלומר, עד שהזעם, הגרוע, יעבור ויחזור להיות "עבר"! שהרי, "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין", עד שה"עז" השלילי, הגרוע – יעבור לעבר, לאין שהרי ההווה נברא יש מ"העבר אין" כלומר, יחזור לשרשו באין – בעבר!
עזות – ובכל אופן, "עז" זה לא תמיד דבר רע, "עז" לא חייב להיות דבר רע – שהרי יש גם "עזות דקדושה! ואכן ההלכה הראשונה בשולחן ערוך אומרת (כלשון הטור) "הוי עז כנמר" כלומר, שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגין עליו בעבודת ה'! וזאת הדוגמא שדוקא מה"עז" של הקדושה – יצא מתוק! ושוב, מי שרוצה שתהיה לו שנה מתוקה – שיהיה עז – כמו חסיד שאחת ממידותיו זה להיות "עז"! ואז, העז הזה יכול להיות בתחילת השנה שכאמור זה "ראש השנה" ולא שזה יהיה רק בעבר! ואכן, מידה זאת צריכה ללוות את היהודי כל ימי חייו – וזהו שאמרנו שראש השנה זה תחילה ("בתר רישא גופא אזיל") – כמו שהמשנה הראשונה של התורה שבע"פ פותחת: "מאימתי קורין את שמע בערבית"!
על זאת – ישנם עוד הרבה רמזים, ענינים פנימיים, שעולים מתוך הביטוי: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק"! נאמר כאן בקיצור אחד מרמזים אלו. מי שזוכר את הנאמר בספר "שכינה ביניהם" לבטח יודע את הפרושים הרבים והמגוונים, הסודות העמוקים, שיש בפסוק בתהלים פרק ל"ב, ו': "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ". "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל" – זאת תפילה על בת זוג! והנה, "עַל זֹאת" ראשי תבות "עז" – שזה גם רומז לעזות של תפילה על בן זוג או על בת זוג! "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" – מה זה "לְעֵת מְצֹא"? "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהוי' (הטוב)"! ושוב, יש הרבה דברים חיוביים במילה "עז" – חוץ מזה שבגימטריא עז = 77 = מזל – שזה מן הסתם מזל טוב (ככתוב:"לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" ר"ת. מזל! וכן, "וַיִּבֶן י‑ה‑ו‑ה" = מזל טוב)!
ומתוק האור – יש פסוק קשור בסוף ספר קהלת האומר: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ". לזאת נוסיף עוד רמז ששנת תשס"ד = וּמָתוֹק הָאוֹר! קודם כתוב בספר קהלת הפסוק: "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". ואם כן, מתופעות אלו אפשר לכוון ד' מדרגות כנגד שם הוי': אותיות י,ה דהוי' אלו ר"ת שתי המילים: "יתְרוֹן הָאוֹר" ואילו אותיות ו,ה דהוי' אלו ר"ת שתי המילים: "וּמָתוֹק הָאוֹר"! וכן, אם מחברים את הפסוקים יחד – יש עוד הרבה רמזים – ותן לחכם ויחכם עוד! ושוב, תשס"ד = וּמָתוֹק הָאוֹר וכמו שראינו גם קודם: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" = תשס"ד! ואם כן, תשס"ד זה אור שיוצא מן החושך – "כיתרון האור מן החשך"!!
אור עולם – רמז נוסף הקשור לזה ע"פ ביטוי הלקוח מלשון הפיוט שבנוסח ספרד אומרים לאחר ברכת יוצר. זהו פיוט מאד יפה וכדאי שכל אחד ירשום את הרמז הזה! כתוב: אור עולם באוצר חיים אורות מאֹפל אמר ויהי! וכאשר שומעים זאת מפי החזן בניגון המסורתי בימים נוראים – זה עוד יותר מתוק! והנה, הביטוי "אורות מאֹפֶל" = תשס"ד (אֹפֶל מופיע ב‑נ"ך 7 פעמים – חסר אות ו)!
ואם כן, ראינו כאן שלושה רמזים בהקשר לראש השנה שהולכים יחד: א- "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" = תשס"ד; ב- וּמָתוֹק הָאוֹר = תשס"ד; ג- "אורות מאֹפֶל" = תשס"ד !
והנה, אם כבר בא דבר זה לידינו – נאמר עוד כמה רמזים. קודם כל נשאל מהו הפשט של הפיוט: אור עולם באוצר חיים אורות מאֹפל אמר ויהי? יש מי שמפרש ש"אור עולם" זה האור שנברא ביום הראשון – שהקב"ה גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. איפה גנז הקב"ה את האור שנברא ביום ראשון? "באוצר חיים"! אוצר חיים זאת התורה! והנה, אם מישהו יעשה לאחר השיעור טיול לים כנרת – יוכל הוא לכוון את החשבון האומר: ים כִּנֶּרֶת = 720 = אור עולם באוצר חיים! בהקשר זה נזכיר שהאריז"ל שפעל בצפת – לקח את תלמידו המובהק רבי חיים ויטל לשיט על ים כנרת כדי להביאו למקום "בארה של מרים" שבתוך הכנרת – כדי שישתה ממי הבאר ואזי יפתחו לו מעינות החכמה! ואם כן, כנראה שהאור הגנוז מששת ימי בראשית – גנוז "באוצר חיים" שבים כנרת!
נחזור: אור עולם = שמחה = 353 = "סוֹד הוי' לִירֵאָיו"!
אוצר חיים = 365 = שס"ה (מצוות לא תעשה וכן מספר ימות השנה ע"פ שנות החמה שמתחילים מיום ראש השנה).
אור עולם = שנ"ג, שזאת שנת הלבנה! בשנת הלבנה יש שלוש אפשרויות של ימי שנת הלבנה (שנה פשוטה, לא שנה מעוברת): שנ"ג, שנ"ד, שנ"ה – ימים!
אור עולם באוצר חיים = 720 שהוא מספר הצרופים של מילה בת שש אותיות שונות כמו למשל "בראשית"! 720 = 10 פעמים חס"ד של צרופים אפשריים – שחלק מהם נדרשו בספר תיקוני זהר. וכאמור, מספר זה גם שוה 720 = ים כִּנֶּרֶת!
צדיקים – נחזור, "אור עולם באוצר חיים" – מסבירים המפרשים שהפשט הוא שמדובר כאן על האור הראשון שנגנז לצדיקים, "ועמך כולם צדיקים" לצדיקים לעתיד לבוא. אומר הבעש"ט ש"לעתיד לבוא" זה יכול להיות בכל דור ודור שצדיק אמת יגלה את האור הגנוז מתוך התורה – שזאת הפנימיות, המימד הפנימי של התורה!
ממשיך הכתוב בפיוט: "אורות מאֹפל אמר ויהי"! אורות = תרי"ג. וכן, אֹפל זה אותיות אלף = פלא! על ביטוי זה אומרים הפשטנים: מה שאנחנו יש לנו אור בעולם הזה – זה "אורות מאֹפל". ושוב, אור עולם זה אור הגנוז – אבל האורות שלנו זה "אורות מאֹפל"! ובכל אופן, לא חייבים כך לפרש.
אור אין סוף – ושוב, "אורות מאֹפל" זה כלשון הפסוק בקהלת: "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" שזה גופא התכלית או הפנימיות של האור הגנוז. ושוב, האור הגנוז הוא אור אין סוף (אור = 207 = אין סוף) – אבל כל הענין שלו הוא שזה אור שיוצא מהאֹפל!
נסיים בדבר צחות: אל תקרי אֹפֶל אלא אֶפֶּל (לשון תפוח בלע"ז). וכן, אורות הם ירקות (בוצינא הוא נר, אורות – בוצין הוא צמח, ירק, ירקות) ואם כן, כל האורות, כל הירקות, צומחים בזכות התפוח בדבש שאוכלים בליל ראש השנה! וזאת, ביחוד כאשר זוכים להזדהות עם ר' זושא מהניפוליא (הרומז לתפוח בדבש כנ"ל) שאזי זוכים ל"ארץ זבת חלב ודבש"! ושוב, אורות = תרי"ג שהרי כל תרי"ג מצוות התורה זה הכל אורות שיוצאים מה אֶפֶּל של התפוח בדבש של ראש השנה!
סמינר קול שופר – עד כאן שיעור ב' – סיפורי צדיקים
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.