תורות רבי חייקא מאמדור

חלק שני: "ראש חדשים"

מה טעם פתח ב"בראשית"?

על חדש ניסן כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[ריג]. שואלים חז"ל[ריד], כפי שמביא רש"י בפירושו הראשון על התורה בשם רבי יצחק, למה התורה התחילה ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ולא במצוה הראשונה, "החדש הזה לכם"? התירוץ הוא "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[רטו], שאם יבואו הגוים ויטענו על כיבוש הארץ יש לנו מענה מנצח.

"כח מעשיו" גם רומז להיום – כח אדר. לפי רבי יהושע העולם נברא בכ"ה אדר[רטז]. יש שתי בחינות לבריאת העולם, כידוע[ריז], והבריאה בניסן (כ"ה אדר) היא הפנימיות.

אבל במקום אחר[ריח] יש עוד דרוש של חז"ל – רבי ינאי[ריט] אומר שהתורה פתחה ב"בראשית" ולא ב"החדש", בזכות שאנחנו אמרנו "נעשה ונשמע"[רכ]. הרב המגיד ממעזריטש נ"ע מביא את דבריו, גם בתחלת מגיד דבריו ליעקב[רכא] וגם בתחלת אור תורה[רכב], ומסביר שהקב"ה פשוט אוהב אותנו ורוצה לשוחח אתנו בשיחת נעורים, כמו שאבא משתעשע ומתענג עם הילד שלו בקטנותו, בילדות שלו. מעשה בראשית הוא "מילין דהדיוטא"[רכג] – כנראה יש תענוג מאד גדול בלספר על בריאת העולם, על מעשה בראשית. כל בריאת העולם וגם כל התורה ומצוות הן כדי להמשיך תענוג לנשמות עם ישראל. הנשמות האלו ראויות, בזכות שאמרו "נעשה ונשמע", לכן ה' פתח ב"בראשית". זהו טעם אחר לגמרי, טעם חסידי, לכן ספרי חסידות פותחים בו.

"בראשית", "ראש" ו"ראשון"

מה המשותף בין "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"? יש חידוש בשניהם, גם "בראשית" היא חידוש וגם "החדש הזה לכם" הוא חידוש – החידוש של הבריאה הוא מילין בעלמא, מילין דהדיוטא, והחידוש של "החדש הזה לכם" הוא מצות ה'. בכל אופן, יש פה נקודה משותפת. כשמתבוננים, שמים לב שהמכנה המשותף העיקרי לשני הפסוקים האלה הוא המושג "ראש", "בראשית".

כתוב ש"בראשית" היינו ב ראשית – רש"י מביא שיש שתי ראשית, "ראשית דרכו"[רכד] ו"ראשית תבואתֹה"[רכה] של הקב"ה, התורה וישראל. גם בפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" יש שני ראשים – "ראש" ו"ראשון", שתי צורות.

"ראשון" בדקדוק, הוא בעצם לשון הקטנה של ראש, כמו שמש-שמשון, נחש-נחשון, איש-אישון (שהוא איש קטן[רכו]). אם כן, "ראשון" הוא בעצם "ראש" קטן ביחס לראש. קודם מופיע ראש – "החדש הזה לכם ראש חדשים". ידוע ש"החדש הזה לכם" עולה משיח בן דוד – הוא ה"ראש". אחר כך, כדי להשפיע על שאר חדשי השנה, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – הקטנה, צמצום וריכוז לצורך השפעה של עצם ה"ראש"[רכז].

אפילו ה"ראשון", המוקטן, הוא יותר מה"ראשית". לכן הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'" הוא יותר מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". "בראשית" הוא ראשית תהליך (כפירוש רש"י ש"בראשית ברא" הוא "כמו בראשית ברוא"). כך גם "ראשון". "ראש" הוא לעצמו, אף שגם בו משמע שאם יש ראש כנראה יש סוף. ליתר דיוק, אם יש ראש בגוף – יש גם גוף וגם רגל, שלש מדרגות. בכל אופן, ה"ראש" הוא כאילו מושג בפני עצמו, כמו שנסביר. ברגע שיש "ראשון" יש שני ויש שלישי. ראשון כבר מתחיל להיות קשור למשהו אחר שיבוא אחריו, ישלים אותו, אבל הוא לא ממש התחלת התהליך. ההתחלה בפועל היא "ראשית" – ראשית דבר, "מגיד מראשית אחרית"[רכח]. תמיד "ראשית" בתורה היינו התחלת מלוכה של מישהו – מלוכה שמתחילה בפועל[רכט]. "ראשון" מתחיל, אבל אפשר לומר שעולה במחשבה. בדיוק כמו שכתוב שרבי יהושע, שאומר שהעולם נברא בניסן, החל מכ"ה אדר – הוא במחשבה. בפועל הבריאה היא בחדש תשרי.

תענוג ויראה בראש-ראשון-ראשית

אם כן, בעצם יש לנו כאן ראש-ראשון-ראשית-ראשית (ב-ראשית). נושא עיקרי שלנו הערב הוא החיבור בין תענוג ויראה[רל]. כל ארבע המדרגות האלה הן גם מדרגות של תענוג וגם של יראה.

רק ראש-ראשון עולה תענוג-תענוג. תענוג זו מלה מושלמת, חדוה-חיה-זיו ברבוע. הערך הממוצע של ראש ו-ראשון הוא תענוג – בהחלט יש פה תענוג. יש משהו בראש שהוא עצמו אומר את יחוד היראה והתענוג. כתוב ש-רֹאשׁ אותיות אֹשֶׁר[רלא]. בראשית אותיות ראש-בית[רלב] וגם בית-אשר[רלג] (דרשנו קודם צירופים אחרים) – כי ראש הוא אשר ואֹשר הוא תענוג. פנימיות התענוג, גילוי עתיקא באמא, נקרא אֹשר. צריך לכוון זאת כל פעם שמברכים את הקב"ה – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר – קדשנו". כל המצוות הן כדי להמשיך לנו את הראש, את האֹשר של המצוה, והאושר הכי גדול שלנו הוא בית המקדש וגם יום שבת קדש[רלד]. עומק התענוג הוא ג"ר דעתיק, רדל"א, כח האמונה בנפש – תענוג שעתיד להתגלות[רלה]. כבר עכשיו אני מאמין בתענוג הזה. האיתן שבנשמה, שם עב[רלו], "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[רלז] הוא אמונה בתכלית כוונת הבריאה, שהיא תענוג. שוב, ראש-ראשון שוה תענוג-תענוג.

גם "ראשית" היא תענוג – את "ראשית בכורי אדמתך"[רלח] דורשים כראשית התענוג בנפש[רלט]. אבל "ראשית" היא גם יראה – "ראשית חכמה יראת הוי'"[רמ]. כתוב בספר התניא, בפרק מא, שדווקא היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – היא הראשית מלמטה למעלה. אם כן, יש "ראשית חכמה יראת הוי'" מלמעלה ו"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" מלמטה. כשאדם מטפס מלמטה למעלה בעבודת ה' הוא גם צריך להתחיל מהראשית שלו, שהיא היראה[רמא]. כמו שהיראה היא הראשית, היא גם "סוף דבר" – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[רמב]. "נעוץ סופן בתחלתן"[רמג] – תחלה היא יותר מראשית[רמד], מגיעה גם לראש וגם לראשון. אם יצויר שיש משהו למעלה מהראש – גם שם יש את ה"נעוץ סופן בתחלתן"[רמה], "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא".

אם כן, ראש וראשון וראשית (בשתי מדרגות ראשית) הן מדרגות של תענוג (שתיכף נסביר מה הן במעשה בראשית וב"החדש הזה לכם ראש חדשים") והן גם רומזות ליראה. אם מחברים את כל ארבע המדרגות, ראש-ראשון-ראשית-ראשית, הכל יחד שוה 2880, עשר פעמים רפח. רפח הוא רבוע כפול, זה ברבוע (שעולה קדם) – הבסיס של הכל הוא זה, נבואת משה[רמו], "זכור את יום השבת לקדשו"[רמז] ("החדש הזה לכם", "כי זה כל האדם"[רמח]). זהו מספר מושלם מאד.

נסביר את הכוונה הפנימית שלו:

ראש – שעשועי המלך בעצמותו

לשם בריאת העולם, שהיא המשכת התענוג של ה', נדרש צמצום – כדי שיהיה אפשר לקבל את התענוג, להתענג ממש, צריך להמשיך תענוג מצומצם (כמו שאמרנו בשם המגיד, שהאבא מצמצם את שכלו לדבר עם הבן בדברי נערות – כדי לתת לבן תענוג, שהוא  בעצם התענוג הכי גדול של האבא עצמו). אבל לפני הצמצום הראשון, התענוג הגדול ביותר נקרא "שעשועי המלך בעצמותו"[רמט].

המדרגה הזו נקראת גם "אור המאיר לעצמו"[רנ] – אין שום התייחסות לזולת. אנחנו מסבירים[רנא] שהמדרגה הזו קשורה גם למה שהרמב"ם כותב ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"[רנב] – הכל נמצא שם, אך היות שבינו לבין עצמו הכל בידיעת עצמו. לידיעת עצמו אין לנו שום גישה ישירה, "לא מחשבותי מחשבותיכם"[רנג], "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[רנד], כי הוא אור המאיר לעצמו. ראש הוא "אור המאיר לעצמו" וגוף הוא "אור המאיר לזולתו" – כך מוסבר בחסידות[רנה] ההבדל בין ראש (מוחין) לגוף (מדות).

ראשון – צפית התענוג מנשמות ישראל

מהו "ראשון"? ההסבר כאן הוא המושג שהמגיד ממעזריטש מרבה לדבר עליו. אם יש "אור המאיר לעצמו", "שעשועי המלך בעצמותו", בשביל מה הוא צריך עולם בכלל? "טעם הבריאה", בשביל מה ה' ברא את העולם, הוא שער חשוב אצלנו בספר סוד הוי' ליראיו[רנו]. כתוב שנשמות ישראל עלו במחשבה[רנז]. מה פירוש? שה' ראה, צפה, את התענוג הגדול שיקבל מנשמות הצדיקים, נשמות ישראל, המלובשים בגופים דווקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, שיתבטלו במסירות נפש אליו בעבודתו.

ההתעוררות לבריאת העולם היא מכך שה' צפה את התענוג שיקבל מעבודת נשמות הצדיקים בתוך גופים – סימן שאותו תענוג צפוי מוסיף אפילו על התענוג העצמי של "שעשועי המלך בעצמותו". פלאי פלאים, מה יכול להיות יותר משעשועים עצמיים, מ"אור המאיר לעצמו"? כאילו שנאמר שבתוך הכיף של השעשועים העצמיים של ה', בינו לבין עצמו, "אין עוד מלבדו"[רנח], פתאום עולה בדעתו – 'איזה כיף יהיה לי שיהיו נשמות בתוך גופים למטה, צדיקים שיעבדו אותי במסירות נפש, באהבה, ביראה, בתענוג. איזה תענוג אקבל מהתענוג של הבנים שלי למטה דווקא'. זאת אומרת שהתענוג הזה עולה על כולנה.

התענוג שמתעורר מהמחשבה על נשמות ישראל נקרא "ראשון", "ראשון לציון"[רנט]. זהו גם שרש נשמת משיח שנקרא "ראשון לציון"[רס]. ה"ראשון" קשור גם לירושלים ולבית המקדש ("ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן"). שוב, יש "ראש" – אור המאיר לעצמו. "ראשון" – המדרגה של "ישראל עלו במחשבה" וגם "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים, שנאמר 'עם המלך במלאכתו ישבו שם'[רסא]"[רסב]. אם כן, ה"ראשון" הוא התפנית בין ה"אור המאיר לעצמו" לאור שכבר מאיר לזולתו, התפנית של ה' מ"עצמו" (שעשועים עצמיים) ל"מחשבתן של ישראל" שקדמה לכל דבר, "ישראל עלו במחשבה" (כאשר אליבא דאמת "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד ממש").

"בראשית" – שתי מדרגות ב"אור המאיר לזולתו"

ב"אור המאיר לזולתו" עצמו יש שני שלבים, שתי דרגות של "ראשית". על כך כתוב "בראשית", ב-ראשית. ה"ראשית" הראשונה היא המדרגה שנקראת "עלית הרצון" לבריאת העולם ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא").

אחרי ה"ראשון", התפנית של "במי נמלך", ה' כבר מחליט – הוא מקבל את עצת הצדיקים שנמלך בהם, הכל תוצאה מראית התענוג העתידי (שהיא בעצם אמונה בתענוג שישפיעו לו הבנים שלו בתענוג שלהם). הכל יחסי גומלין – "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך", אנו מביאים את התענוג שלנו, ובזכות זה הוא משפיע לנו תענוג אין קץ, "אז תתענג על הוי'"[רסג]. התענוג הזה, שעשועים צפויים שיותר נעלים משעשועים עצמיים, הוא התענוג שמכריע להתייעץ עם הנשמות, האם הן מוכנות לרדת לעולם הזה, ירידה לא פשוטה. שעשועים עצמיים הם 'לא', "עד דלא ידע"[רסד], וכשיש החלטה ש'כן' – אז "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[רסה], חסד דאין סוף, מתוך מה שה' הוא טוב מתעורר אצלו טבע להיטיב לזולת. זהו הטעם השלישי בין טעמי הבריאה בשער "טעם הבריאה". זו כבר "ראשית", התחלת תהליך בפועל.

אחר כך יש עוד "ראשית" – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"[רסו], ראשית ותחלת הזהר הקדוש, מחשבת "אנא אמלוך"[רסז], מלכות דאין סוף, "אין מלך בלא עם"[רסח], הטעם הרביעי של ארבעת הטעמים שאנו מסבירים ב"טעם הבריאה".

אם כן, יש "ראשית" של חסד דא"ס, "עולם חסד יבנה"[רסט], כבר "ראשית" בפועל, ויש את ה"ראשית" ממש של "בראשית ממלכת צדקיה"[רע], מלכות דאין סוף, מחשבת "אנא אמלוך", שפועלת התפשטות אין סוף שבה "גליף גליפו בטהירו עילאה", שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[רעא], ואחר כך הצמצום והמשכת הקו וכל העולמות עד העולם הזה התחתון.

סיכום ארבע המדרגות

נחזור ונסכם: יש ארבע מדרגות – ראש-ראשון-ראשית-ראשית. ראש אמנם אומר בפנימיות שצריכים להיות גם תוך-סוף, גוף ורגל, אך בכל אופן הראש הוא "אור המאיר לעצמו" – השעשועים העצמיים של ה' אחד. "ראשון" – "ראשון לציון" – הוא צפית התענוג העתידי שה' יקבל מעבודתנו, הבנים שלו, פה למטה (נשמות ישראל נקראו "ציון", היינו "ראשון לציון", וכמו שכתוב "ולאמר לציון עמי אתה"[רעב]). אחר כך יש "ראשית", שהיא עלית הרצון לבריאת העולם בפועל, תחלת ההארה של ה' מתוך ה"טבע הטוב להיטיב" שלו, "אור המאיר לזולתו". אחר כך יש עוד "ראשית" – ראשית המלכות של ה', "בריש הורמנותא דמלכא", מחשבת "אנא אמלוך" שפועלת בפועל התפשטות של אור אין סוף שנקרא טהירו עילאה וגם נקרא מלכות דאין סוף. עד כאן הקדמה חשובה של ארבע מדרגות.

אם כן, מה הם שני הפסוקים? "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא שתי ה"ראשית", אבל הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" הוא "ראש"-"ראשון". כלומר, "החדש הזה לכם" יותר גבוה[רעג]. אם נקביל את ארבע המדרגות ל-י-ה-ו-ה[רעד], "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" הוא יחוד יה, חכמה ובינה (עיקר יחוד עב-קסא, זכור, יחוד תקיפות הבטול והשמחה בטהרתה שהסברנו בתחלת הערב). אחר כך, "בראשית" – הוא וה, עלית הרצון "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" (ו) ומחשבת "אנא אמלוך" שאז "גליף גליפו בטהירו עילאה" (ה).

י"ראש חדשים"

ה"ראשון הוא לכם"

ועלית הרצון

המחשבת "אנא אמלוך"

אם כן, שני הפסוקים משלימים. ה' מתחיל את התורה בפסוק הנמוך יותר, וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[רעה], אבל ב"החדש" רוצה לתת לנו את התורה, יה. עמלק מסתיר את ה-וה ומשאיר רק את ה-יה, במתן תורה אנחנו מקבלים את ה-יה. לכן היה ראוי להתחיל ב"החדש", יה, אבל בפועל מתחיל וה לפני יה, שם הוי' ב"ה בצירוף "והיה" (צירוף שם הוי' שמאיר בחדש תשרי, הרמוז גם ב"בראשית", אותיות ב-א' תשרי[רעו]).

דברנו לאחרונה[רעז], בשם אדמו"ר הזקן[רעח], ש"והיה" (לשון שמחה[רעט] ולשון מיד[רפ]) הוא גם לשון נחמה – ה' נכנס קודם בירושלים של מטה, וה, ורק אז בירושלים של מעלה, יה (כדרשת חז"ל על הפסוק "לא אבוא בעיר"[רפא] – "אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה"[רפב]).