אבן עזרא - פרשת צו
פתח אהל מועד
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה.[א]
יש אומרים לא תצאו שבעת ימים, ובלילה היו יוצאים לצרכם. והנכון בעיני, שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה. וחכם גדול אמר, כי חפרו מקום בחצר אהל מועד, וזהו רחוק. והכתוב אמר: ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום (דברים לד, ח), כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים, רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה, והטעם שלא יתעסקו בדבר, ולא ילכו למקום אחר. וכן ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב), כאשר אפרש.
בפסוק הראשון יש מצות לא תעשה "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים"[ב], ובהמשך מצות עשה[ג] "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים"[ד]. וראב"ע (בהקשר לפסוק הראשון) דן בשאלה מהו גדר הציווי[ה], ואיך אפשר לשבת שבעה ימים במקום אחד מבלי לצאת לצרכים הכרחיים?
והנה לדעת חז"ל, בשבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ומפרקו (כמו שהתבאר בפרשת פקודי), וממילא אפשר שבזמן שהיה מפורק יכלו הכהנים ללכת לביתם[ו]. אבל ראב"ע (בפרשת פקודי) פירש שהמשכן הוקם פעם אחת ולא פורק, והוכיח זאת מהפסוקים כאן שבכל שבעת הימים צריכים לשבת "פתח אהל מועד" ("ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר"). ולשיטתו מתחזקת השאלה כיצד בכל זאת יצאו לצרכיהם.
ומביא ראב"ע פירוש ראשון: אסור לצאת כלל במשך היום (שהוא זמן העבודה) אבל בלילה מותר לצאת לצרכם[ז]. אך נראה שראב"ע לא מסכים לפירוש זה. פירוש נוסף של "חכם גדול": חפרו מחילות בחצר המשכן ושם עשו צרכיהם (כדוגמת המחילה שהיתה בבית המוקד, שממנה היו הכהנים יוצאים לטבילה ולנקביהם[ח]). אבל פירוש זה "רחוק" מהפשט.
לכן מפרש ראב"ע: אין הבדל בין ימים ולילות, ובכל מקרה אסור לצאת שלא לצורך ואסור להתעסק בעניין אחר מלבד עבודת המילואים, אבל מותר לצאת לצרכיהם ולחזור. הקביעות היא בחצר המשכן והיציאה היא של עראי בלבד[ט]. וכיוצא בזה כתב רבינו בחיי "ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים".
ומביא ראב"ע ראיה ממה שכתוב "ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום", וודאי אין הכוונה שבכו שלשים יום ללא הפסק, אלא שזה היה עיקר עסקם בשלשים יום אלו. והוכחה נוספת ממה שנאמר אצל כהן גדול "ומן המקדש לא יצא", ואין הכוונה שתמיד אסור לו לצאת מהמקדש, אלא כמו שפירש ראב"ע שם "יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה" (ונראה שהוא הדין לצרכיו). וכיוצא בזה נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) "נאמר כאן תשבו ונאמר 'בסכות תשבו' מה להלן יוצא ונכנס אף כאן יוצא ונכנס לבית הכסא ולצרכו"[י].
פירוש הרמב"ן ודברי הירושלמי
והרמב"ן פירש קרוב לראב"ע, וזה לשונו "ופתח אהל מועד תשבו... על דעת הברייתא של תורת כהנים ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת. והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא"[יא]. וכך הוא מפרש גם מה שנאמר בכהן גדול "ומן המקדש לא יצא" דהיינו בשעת עבודה.
כלומר, לרמב"ן הציווי הוא רק שלא להפסיק באמצע עבודה, ואילו לראב"ע הציווי להיות בכל עת בחצר המשכן אלא שמותר לצאת לצרכו ולחזור.
והנה בגמרא[יב] דנו בהקשר למה שנאמר בלחם הפנים "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד", שלדעת חכמים הלחם צריך להיות כל הזמן על השלחן ולדעת רבי יוסי הכוונה "שלא ילין שלחן בלא לחם" (שלא יהיה לילה שלם בלא לחם. אלא שיהיה לחם לפחות מקצת מן היום ומקצת מן הלילה), ומזה לומדים גם למה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" שניתן לקיים בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ובירושלמי[יג] נאמר שרבי יוסי לומד מימי המילואים "מישיבת אהרן ובניו למד רבי יוסי, כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום [קרבן העדה: שלא היו יושבים על פתח אהל מועד כל היום וכל הלילה אלא שהיו משלימין ובאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא] הכא [הוא הדין הכא גבי לחם הפנים] צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. רבי חייה בר יוסה אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו [קרבן העדה: ואינו צריך להיות עליו לחם אלא בסוף היום]". נמצא פירוש נוסף בישיבת אהרן ובניו: העיקר שיחברו יום לילה ולילה ליום (ולדעת רבי חייא העיקר לחבר יום ללילה). אמנם לדעת חכמים, יתכן לומר שכשם שלחם הפנים צריך להיות כל הזמן על השלחן כן אהרן ובניו היו צריכים להיות כל הזמן בפתח אהל מועד[יד], אלא שהותר להם לצאת לצרכיהם כדברי ראב"ע.
אם כן, יש שלש שיטות עיקריות: לדעת ראב"ע הכהנים צריכים להיות כל הזמן פתח אהל מועד (אלא שהותר לצאת לצרכיהם וכו'). לדעת רמב"ן הציווי הוא שלא יצאו באמצע העבודה. ולפי הירושלמי העיקר שיהיו בתחילת היום ובתחילת הלילה. ויש לכוון את השיטות בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל): הירושלמי בחינת הכנעה, העיקר שתהיה נקודה של מחויבות לשהות בפתח אהל מועד (בתחילת וסיום היום והלילה, הכל הולך אחר הפתיחה ואחר החיתום). הרמב"ן בחינת הבדלה, בכל עבודה צריך לסיים מבלי לפרוש באמצע (ובסיומה ניתן לצאת, להבדיל בין קדש לחול). וראב"ע בחינת המתקה, לשבת כל הזמן פתח אהל מועד, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (וראה לקמן שגם בזמן היציאה נחשב "פתח אהל מועד").
עבודה תמה
בפנימיות, עיקר ענינו של הכהן הוא לעבוד "עבודה תמה"[טו], להשלים את העבודה עד תומה-השלמתה, ולא להפסיק באמצע עבודה. כאשר נשלמה העבודה (ואין הכרח להתחיל מיד עבודה אחרת), אזי לדעת הרמב"ן מותר לצאת (ובדרך מליצה: כיון שהעבודה תמה במלעיל (נשלמה), הרי היא עבודה תמה במלרע ומותר לצאת). ויש ללמוד מכאן לעבודת ה' בכלל: אין להפסיק באמצע מצוה (גם לא לצורך מצוה אחרת, שהרי "עוסק במצוה פטור מן המצוה"[טז], עליו לעסוק במצוותו הנוכחית שהיא ענינו כעת), ואין להפסיק באמצע תלמוד תורה, במיוחד מי שמלמד תורה לרבים (כמו הכהנים שעבודתם היא לצורך כל ישראל). בזמן העבודה והמצוה, יש להיות 'קדוש', מובדל לגמרי מכל ענין אחר!
ולדעת ראב"ע, גם כאשר נשלמה העבודה מותר לצאת רק לצורך מסוים, הן לצורך מצוה והן לצרכיו ההכרחיים, הכל על דעת לחזור מיד ולכן אין זו 'יציאה' גמורה מהמקדש. וכשם שבסוכה צריך לשבת שבעת ימים, היינו שעיקר הישיבה תהיה שם, כן בבית המקדש – והרי המקדש נקרא סוכה, "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון"[יז] (ועל דרך זה, "אסור לצאת מארץ ישראל" אלא לצרכים מסוימים ועל מנת לחזור, העיקר שלא תהא יציאה גמורה ועקירת דירה ללא הכרח[יח]).
יותר מזה, יש לומר שגם באותה שעה עצמה שהכהן יוצא מהמקדש (לצרכיו וכו') הוא מקיים את הציווי "תשבו יומם ולילה", כיון שהכל נגרר אחר עיקר הישיבה. זהו עומק הפשט "תשבו יומם ולילה שבעת ימים" – כל הימים וכל הלילות! "שבתי בבית ה' כל ימי חיי [גם כשאני נמצא במקום אחר]". ההדגשה במצות עשה היא "תשבו יומם ולילה שבעת ימים"[יט], קביעות בימים וקביעות בלילות (כמו קריאת שמע שחרית וערבית, וכמו תלמוד תורה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית), ואף חיבור היום והלילה (כדברי הירושלמי) "תשבו יומם ולילה". ורמז: תשבו = ד פעמים יומם ולילה (הערך הממוצע של ארבע אותיות תשבו) יחס מושלם של 1:4.
ועוד בפנימיות, הכהן מקיים "בכל דרכיך דעהו": עיקר מקומו הוא בבית המקדש אך גם כשהוא יוצא מהמקדש לצרכיו (לא רק לצרכי מצוה) הוא עושה זאת מתוך מודעות של קדש, ומחבר את "דרכיו" וצרכיו אל המקדש. זו תכונת הדעת, שפירושה "התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" – דעתו של הכהן תקועה וקשורה במקדש גם כשהוא יוצא. לאחר ההבדלה, לא לצאת מן המקדש, מגיעה ההמתקה של "בכל דרכיך דעהו".
כיוצא בזה בתורה: מי שהוא מתמיד באמת בתלמוד תורה, ומקיים "והגית בו יומם ולילה", "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", כל היום וכל הלילה, "באהבתה תשגה תמיד" – הרי גם כשהוא עוסק בדברים אחרים דעתו על התורה (כמו רב שמואל בר שילת מלמד התינוקות, שגם כשאינו נמצא אצלם דעתו עליהם[כ]).
שלשה עולמות
יש להתבונן בדרך נוספת: מקום העבודה במשכן-מקדש ממש הוא כנגד עולם הבריאה ("אמא עילאה מקננא בכורסיא"). זהו 'עלמא דאתכסיא' ממנו לא יוצאים (לא מתגלים). בעולם הבריאה הפרט מתבטל לגמרי בכלל, הכהן בעבודתו והלוי בדוכנו ("ועבד הלוי הוא") רק מתוך שייכות לכלל (כשלוחי דידן ושלוחי דרחמנא), וכביכול אין להם כל צרכים פרטיים.
היציאה המותרת לדבר מצוה היינו לעולם היצירה (השייך ל"והנגלות"). בעולם היצירה יש 'מציאות כללית' (כמו קיום במין), אמנם הפרט כבר מרגיש את מציאות עצמו אלא שהוא מקיים מצוה "בשם כל ישראל".
היציאה לצרכיו (שגם היא מותרת) היא לעולם העשיה, "אף עשיתיו", בו קיימת הרגשת הפרט עצמו (כפרט שיש לו צרכים אישיים לקיום גופו ובריאותו). זהו תיקון עולם העשיה, להיות "בכל דרכיך דעהו", וזו תכלית כוונת הבריאה ("אשר ברא אלהים לעשות [עולם העשיה]', לתקן")!
כאשר עשה ביום הזה
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
כאשר עשה ביום הזה – פי' וכאשר עשה ביום הזה משה, כן צוה ה' לעשות שבעת ימי המלואים, והיה ראוי להיות כאשר עשיתי, אלא כי כן דרך לשון הקדש, כמו והיה יחזקאל לכם (יחזקאל כד, כד), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל-א יב, יא).
"כאשר עשה ביום הזה" – ביום הראשון של המילואים – "צוה ה' לעשת" בשאר שבעת הימים, כמו שיאריך ראב"ע בהמשך. אך תחילה מפרש את הלשון "כאשר עשה". והנה כל הפסוקים כאן הם דברי משה לאהרן ובניו (החל מפסוק לא "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד"), והרי משה הוא עצמו העושה, הוא המקריב את קרבנות המילואים (הוא בגדר כהן), ואם כן לכאורה צריך להיות "כאשר עשיתי ביום הזה"[כא]. לכן אומר ראב"ע שכן דרך הכתוב שאדם מדבר על עצמו בגוף שלישי, כמו בדוגמאות מדברי שמואל[כב] ודברי יחזקאל.
מה שאדם יכול לדבר על עצמו בגוף שלישי, כאילו מתבונן על עצמו מבחוץ, מובן במושגים של גברא וחפצא. בתוך האדם עצמו יש גברא וחפצא, וחלק הגברא מדבר על חלק החפצא שבו. ויש צדיקים שכך היו מדברים בקביעות, כמסופר על הרבי ר' זושא (שהיה אומר "זושא רעב" וכיו"ב).
מעשה שבעת הימים
המשך פירוש ראב"ע: והעד שפירש צוה ה' לעשות כן, ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים (שמות כט, לה). ועוד: ופר חטאת תעשה ליום (שם שם, לו), כמו שנים ליום עולה תמיד (במדבר כח, ג), וכתוב שם: וחטאת על המזבח וגו' ומשחת אותו (שמות כט, לו) בכל יום עד סוף ימי המלואים, ועוד ושבעת ימים תכפר על המזבח, ולא הזכיר את שני האילים, כי אחז דרך קצרה. ודעת רבים, כי פר חטאת לבדו יעשה בכל יום. ולפי דעתי, שטעם להזכיר הפר, בעבור שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו, והאיל השני יאכל בשרו, רק פר החטאת הוא לכפר על המזבח, וכן כתוב על הכפורים (שם שם, לו) וטעמו בעבור כפורים.
ראב"ע חוזר להוכיח שבכל שבעת ימי המילואים נעשתה העבודה כמו ביום הראשון למילואים, "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשֹת [כל שבעת הימים]". שהנה בפרשת תצוה נאמר בסוף הענין "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם. וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ", והיה אפשר לחשוב שרק פר החטאת צריך לעשות בכל הימים, כמו שמביא ראב"ע "דעת רבים". אבל דעת ראב"ע עצמו שכל מעשה שבעת הימים שוה, פר החטאת ואיל העולה ואיל המילואים, אלא שהכתוב "אחז דרך קצרה" ופירט את הפר הגדול ולא את האילים הקטנים ממנו, כאילו הקטן נכלל בגדול.
ועוד אומר ראב"ע שהאילים באים לצורך אהרן ובניו, להזות מדם העולה ולאכול את איל המילואים, מה שאין כן הפר שבא כדי לכפר על המזבח. וזה פירוש הפסוקים שם: "ועשית לאהרן ובניו ככה" באיל לעולה ואיל המילואים "שבעת ימים תמלא ידם" בשני האלים האלה. ומלבד זאת "ופר חטאת תעשה ליום על הכפרים", פר החטאת לכפר על המזבח בכל יום משבעת ימי המילואים. וכן פירש רש"י שם "על הכפרים – בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב. ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרך מקרא זה".
אכן, דברי ראב"ע "שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו" צריכים עיון גדול[כג], שהרי מפורש שדם איל המילואים הוא שניתן על אהרן ובניו. ואולי כוונת ראב"ע שדם איל העולה נזרק על המזבח לכפר על אהרן ובניו (ולא שניתן עליהם ממש), מה שאין כן דם פר החטאת שענינו לכפר על המזבח.
חטאת, עולה, שלמים
והנה, שלשת הקרבנות בימי המילואים, פר חטאת, איל לעולה ואיל המילואים, הם שלשת הסוגים של קרבנות מן החי[כד]: חטאת, עולה ושלמים (המילואים הם קרבן שלמים, כפירוש רש"י בפרשת תצוה "כי איל מלאים הוא – שלמים, לשון שלמות שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים"). ולזה נוספה מנחה של שלשה סוגי לחם-מצות (כמו המצות שבקרבן תודה[כה]). וסדר העבודה הוא: חטאת קודמת לעולה ועולה קודמת לשלמים – כן הוא בימי המילואים, כן הוא בקרבנות היום השמיני (להלן בפרשת שמיני), כן בקרבנות הנזיר[כו] וכן להלכה בכל מקום חטאת קודמת לעולה ועולה קודמת לשלמים[כז].
טעם הקדמת החטאת לעולה מבואר בדברי חז"ל "חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה? לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו"[כח]. אמנם גם העולה מכפרת על חטא, בטול עשה, אלא שבאמת החטא התכפר מיד כשעשה תשובה, והעולה היא "דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך"[כט]. אכן, השלמים אינם באים על חטא מסוים אלא רק לדורון, "שלמים לדורון ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים"[ל]. ולענין סמיכה ווידוי: על חטאת מתודה עוון חטאת, על עולה עוון עשה ולאו שניתק לעשה, ועל שלמים כתב הרמב"ם שאינו מתודה אלא אומר דברי שבח[לא]. ועוד, השלמים מורים על שלמות השמחה ויום טוב (כמו שלמי שמחה בחג וכמו קרבן תודה להודאה), וכן היה באיל המילואים "סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב"[לב]!
בפנימיות, יש כאן סדר מובהק ומכוון (ומקור לענין) של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל:
החטאת מזכירה את החטא בפירוש, והיא מחייבת תנועה של הכנעה ותשובה (מצות וידוי ותשובה כתובה בתורה בפירוש רק בהקשר לקרבן חטאת). אמנם צריך לדבר (לומר וידוי), אבל יחסית החטאת היא בחינת שתיקה, 'חש', כשהאדם הוא כנאשם בבית המשפט שמביא פרקליט לרצות עליו. שוחט את הבהמה, ושורף את האימורים, הכנעת הנפש הבהמית שגרמה לו לחטוא.
העולה היא הבדלה, 'מל' מלשון כריתה והבדלה, כולה עולה לגבוה על המזבח. לאחר הריצוי של החטאת, אפשר להבדל לגמרי מהחטא (גם מחטא דק של בטול עשה, ואפילו חטא במחשבה, עולה באה על הרהור הלב), להזדהות עם הנפש האלקית העולה למעלה, להביא דורון לה' ועל ידי זה מתרצה "לראות פני המלך".
השלמים-מילואים הם המתקה, 'מל' מלשון דיבור (בשלמים ובמלואים אותיות מל). בשלמים אין מתוודים על חטא אלא אומרים דברי שבח, סמיכה בשמחה – תכלית הדיבור המתוקן. בחטאת הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי מצד הבעלים יש רק הכנעה. העולה כולה עולה לגבוה, הבדלה. אבל בשלמים יש המתקה גמורה – כולם נהנים ואוכלים מהם, "שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים". כאשר יש שלום בין כולם (המזבח, הכהן והבעלים. ובקרבנות ציבור: בין ישראל לאביהם שבשמים) – כולם מדברים זה עם זה, "דברי שלום ואמת" ("והאמת והשלום אהבו").
שלמים ומילואים הם מלשון שלם-שלום ומלא[לג] (כפירוש רש"י הנ"ל[לד]). קודם צריך כלי שלם ואז הכלי מתמלא באור, תוכן פנימי. "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום", כלי שלם (שלום) מתמלא ברכת ה'. בכל קרבן שלמים מודגשת שלמות הכלי, ויותר מזה איל המלואים שבו מודגש מילוי הברכה, כמו ברכת כהנים (כפי שהיה ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם") הפותחת ב"יברכך" (מלא ברכה) ומסתיימת ב"שלום" (כלי מחזיק ברכה. בשלום אותיות מלבוש = חשמל).
ורמז יפה: ראשי התבות חטאת עולה שלמים = חשמל[לה] ("חשמל" הוא הביטוי המקורי והוא מתפתח לחש-מל-מל)! ועוד, חטאת עולה[לו] שלמים = 949 = אהבה פעמים חכמה (יש כאן אהבה אותיות וממילא הערך הממוצע של כל אות הוא חכמה) = חטא במילוי (חית טית אלף) עם הכולל, ללמד שהכל כלול בחטאת.
לאחר כל זה, מובן מדוע הכתוב מדגיש במיוחד את פר החטאת, "ופר חטאת תעשה ליום", אע"פ שגם האילים והמנחה קרבו בכל יום. מפני שעיקר העבודה הוא החטאת, ההכנעה והוידוי בתשובה שלמה, שבזה כבר נמחל העוון (על ידי הפרקליט), הכל הולך אחר הפתיחה.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.