קול שמחה פרשת ויגש – בי אדני

אומר[א] רבי שמחה בונים:

'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדֹני'. איתא בכתבים, 'בי אדני', אותיות השם בי. ונראה פירושו, שיהודה אמר ליוסף איך תחשדוני על הגניבה, דבר חומרי, הלא 'בי אדני', שהשם כלול בי, שאני עובד ה' במדריגה גדולה. ודו"ק.

דברי יהודה "בי אדֹני" מתפרשים (כאן ובעוד מקומות בקבלה ובחסידות): בתוכי נמצא השם הקדוש א-דני השייך למלכות, שהרי יהודה הוא המלך. אמנם בשמו של יהודה עצמו נמצאים כל אותיות שם הוי' המפורש, ובכל זאת העיקר הוא דווקא שם א-דני הרמוז באות ד של יהודה, האות הנוספת על שם הוי', שדווקא היא עיקר שמו-שלו הנותן לו את משמעות ההודיה ("הפעם אודה את הוי'"). דל"ת היא אות המלכות "דלית לה מגרמה כלום".

ואלו דברי יהודה: "בי אדני" ולא יתכן שגנבתי את הגביע. גנבה באה מחמדה, שאינה שייכת במלכות של עולם האצילות (המיוחד עם הספירות שמעליה, ואסור להפריד ביניהן) – עולם אלוקי שלא שייכת בו חמדה גשמית.

הלשון "בי אדני" כתובה פעם ראשונה בפרשת וישב, "ויאמרו [יהודה ואחיו] בי אדני", ופירש רש"י "'בי אדני', לשון בעיא ותחנונים הוא בלשון ארמי בייא בייא". התחנונים שייכים לספירת המלכות, מדת יהודה, בסוד "ואני תפלה" (שאמר דוד מצאצאי יהודה). בין עשרת לשונות תפלה שמונים חז"ל, כנגד עשר הספירות של המלכות, התחנונים מכוונים כנגד הכתר, "כתר מלכות". כלומר, התחנה כאן באה מהנקודה הגבוהה ביותר של המלכות, סוד שם א-דני, שביהודה. ורמז: "בי אדני" עולה מזל, עז – כאן מזלו של יהודה הוא המדבר ומתחנן (יש כאן כעין משוואה, "אליו יהודה" עולה "בי אדני" העולה מזל, בסוד מזל עליון ומזל תחתון המאירים כאן בנשמת יהודה), שייך למלכות "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו"[ב], עז המלך בא מהמזל שלו.

"בי אדני" שייך לשם ביט (שמן באתב"ש, סוד נרות חנוכה), ראשי תבות "בזרעו יקבץ טלאים", הרמוז בפסוק "כי בי חשק ואפלטהו"[ג]. "כי בי חשק ואפלטהו" הם דברי ה', וכן יהודה מדבר בשם ה', "בי אדני".

הדבור הנובע מעומק הנפש, ממזל הנשמה, מכתר המלכות המופיעה ביהודה, מתבטא באופי הדבור, כפי שמוסבר בתורות הבאות:

מלחמה ופיוס

במדרש: ויגש אליו יהודה, רבי יהודה, רבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר אין הגשה אלא למלחמה, היך מד"א 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'. רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, המד"א 'ויגשו בני יהודה אל יהושע' לפייסו. רבנן אמרי הגשה לתפלה, 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וכו''. מפרשי התורה הקשו, הא יהודה היה עומד עם יוסף ומדבר עמו ואמר לו ואתם עלו לשלום אל אביכם, ומה זה הלשון 'ויגש'? אכן נראה, דהתפלה היא מקובלת דוקא אם היא מעומק הלב ובעצמות הנפש הוא מתפלל, אז התפלה הזאת רצויה. וגם לענין מלחמה צריך לעורר עצמו עם פנימיותו ללחום עם שכנגדו, וכן לפיוס. וד"ל. וזה 'ויגש אליו יהודה', שיהודה נגש אל עצמיותו. ועל פי זה נתבאר המדרש. עיי"ש ודו"ק.

לכאורה, מלחמה ופיוס הן תנועות הפוכות והתפלה כלל אינה פניה אל יוסף אלא אל ה'. באמת "אלו ואלו דברי אלהים חיים", יהודה ניגש בו-זמנית לכל הדברים, שיש להם מכנה משותף – הצורך בפעולה פנימית. למלחמה נגשים מתוך התעוררות פנימית, עד נכונות למסירות נפש. לפיוס אפשר, לכאורה, לגשת בחיצוניות, אך באמת הדבר ניכר והפיוס לא יפעל את פעולתו אם לא יבוא מעומק הלב. וכמובן, הגשה לתפלה היא מעומק הלב. לאור זאת מפרש רבי בונים את "ויגש אליו יהודה", שבפשט היינו גישת יהודה ליוסף, באופן פנימי: יהודה ניגש אל עצמו, דהיינו אל פנימיותו.

גם הרבי מקאצק, תלמידו הגדול של רבי בונים, פירש "ויגש אליו... שניגש אל עצמו" ומוסיף "ומה שכפל יהודה הדברים בדברו עם יוסף, יען כי בפעם שנית היו הדברים יותר מעומק הלב". לפעמים אומרים משהו ולא פועלים, זה לא עובד', ומתברר שצריך לומר פעם נוספת, יותר מעומק הלב!

תפלה מלחמה ופיוס הם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל: תפלה היא מתוך הכנעה, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "כעבדא קמיה מריה", תפלה בחשאי, חש; מלחמה היא תנועה של הבדלה, להיות "על אויביך", בחינת מל לשון מילה, לכרות את הערלה; פיוס היינו המתקה, כפשוטו (מל מלשון דבור). פיוס אותיות יוסף (ו פעמים הוי', שם ההמתקה), שייך למדת היסוד שבו יש את מתנת השלום ("תמורת שלום מלחמה").

דבור בדעת

הגישה של יהודה אל עצמו-פנימיותו מתבטאת בהיבט נוסף של דיבורו:

במדרש רבה: דבר אחר, 'ויגש אליו יהודה', כתיב 'תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו', מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף. ביאור זה. כי האדם המתוכח עם חברו בכל רוחו יוצא באין מעצור[ד] ובלי דעת ידבר. נמצא כי דבורו הוא באופן ובמדה אחת אשר הוא עומד שם באחד מן המדות. אמנם, איש הנבון המכלכל דבריו במשפט, ונוצר דעת ותבונה בלבו, דבורו בהנהגת השכל, פעם בניצוח ופעם בהודיה, או באחת מהמדות כמשפט שכלו. וזה פירוש מה אופן זה מראה פנים מכל צד כך היו דבריו של יהודה אל יוסף מבהיק מכל המדות. וזה פירוש 'ויגש אליו יהודה', שניגש אל בחינת עצמיותו שכלול מהכול, שיהודה ניגש לבחינת עצמו, כידוע. והבן.

יהודה הוא "איש הנבון" (כמו יוסף "חכם ונבון", יהודה מדבר ליוסף ב'גובה העינים', שוה בשוה, "ויגש אליו יהודה" ס"ת שוה) ודבורו הוא בהנהגת השכל (כמבואר בקבלה שיש זמנים, כמו חנוכה וראש חדש, שהמלכות מקבלת ישר מהמוחין). יהודה ניגש לעצמו ("ויגש אליו"), למדת המלכות שלו, "בי אדני" (שם א-דני כנ"ל), ומדת המלכות כלולה מכל המדות הקודמות (חגתנה"י). בלשון הקבלה, המלכות מקבלת ונבנית מהמלכויות של כל הספירות, מהכתר ועד היסוד (מהמלכות של הכתר נעשה כתר שבמלכות וכו'), אך כאן העיקר הוא מה שהמלכות מקבלת מהמדות, ' קצוות (חגתנה"י), כאשר כל מדה היא קצה-אופן מיוחד, וכך דבריו של יהודה הם "דבר דבור על אפניו", פונה לכל האופנים-הצדדים, דבור בכל המדות, ניצוח או הודיה (נצח והוד) וכו'.

זו תכונת הדעת (המתפשטת בכל המדות ומנווטת ביניהן), לעומת הכסיל המדבר בלי דעת ודבורו הוא רק במדה אחת, כאשר הדעת היא ביטוי של העצם (ודעת אמתית יש רק לישראל ולא לאומות, "אל אחר אסתריס"). מי שמדבר בדעת, מנקודת פנימיות נפשו, יכול גם לנוע בין האופנים השונים של מלחמה, פיוס ותפלה (ותוך כדי שהוא מבטא את נקודת-נפשו הפנימית הוא רגיש גם לתגובות הזולת ויודע כיצד לנווט את דיבורו באופן המועיל ביותר).