1

בע"ה

ברית שנ"ז בנדטוביץ'

אדר"ח אלול, ל' מנחם-אב ס"ח – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מזל טוב, מזל טוב!

לרך הנימול קוראים שניאור-זלמן, על שם אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. ידוע שקוראים לו שניאור וזה שני-אור. הבעל שם טוב הקדוש אמר עליו שהוא יהיה גדול בתורת הנסתר ובתורת הנגלה, פוסק גם בנגלה, בשו"ע, וגם בנסתר, בתניא. יש האור של הנסתר והאור של הנגלה – שני אור. בתניא קדישא הוא כותב שאור זה 207 וב"פ אור זה "ואהבת" בגימטריא. אומר שיש שתי בחינות של אור בעבודת ה' – עבודת ה' מתוך יראה (זה גם אור, כך הוא כותב) ועבודת ה' מתוך אהבה. צריך לעשות תשובה תתאה, מתוך יראה, ואז תשובה עילאה, מאהבה, שאז הזדונות נעשו זכויות ממש. במקום אחד בחסידות כתוב שרק היום הראשון של ר"ח – שכבר היה – זה תשובה מיראה, שזדונות נעשו שגגות, אך מעכשיו ואילך זה תשובה מאהבה, בהשראת ח"י אלול, יום הולדת את שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, וזה נותן השראה גם למפרע של שמחה רבה ותשובה מתוך אהבה, שכל הזדונות ייהפכו וייעשו זכויות ממש. זה רק להתחיל בענין של שני אור.

היות שצריך לחיות עם הזמן אז אפשר לייחד את הדברים לפרשת שופטים, שמתחילים היום, אבל היות שזה ברית – ביום השמיני – צריך להזכיר גם את יום ההולדת. אם כי יש מקום שכתוב שמדי שנה לחגוג גם יום הברית, אך עיקר המנהג – ואז מזל גובר, ככתוב בירושלמי והרבי מביא – זה ביום הולדת. רוב דרושי חדש אלול בחסידות זה בפרשת ראה, ובלקו"ת אין בכלל פרשת שופטים – פרשה יחידה שאין – וכל דרושי חדש אלול זה בתוך ראה. ב"ראה" היום הראשון והפסוק הראשון – בכניסה אליו היתה הלידה – קוראים "ראה אנכי נתן לפניכם היום את הברכה וגו'". גם בראה כתוב שיש תופעה של אור ישר ואור חוזר. אמרנו שיש כמה פירושים בשני-אור, במשמעות שני האורות, אור של עבודת ה' מתוך יראה ועבודת ה' מתוך אהבה וכו'. הפירוש הכי פשוט שכתוב באריז"ל זה אור ישר ואור חוזר – אור שיורד מלמעלה, מה', ואור שחוזר מלמטה, מהעבודה שלנו. בדרך כלל זה כנגד שתי עבודות – שני עמודים מבין שלשת העמודים עליהם העולם עומד – עמוד התורה, בה כתוב "תורה אור", והאור שלה זה אור ישר כי התורה מן השמים, ויש גם אור שאנחנו מאירים מלמטה למעלה, וזה אור העבודה והתפלה. היום עיקר עבודת ה' היא התפלה, וכשאנחנו מתפללים לה', ובפרט כאשר מתפללים ודורשים וצועקים "עד מתי" יש בזה אור גדול. כמה שזה נדמה שהצעקה היא מתוך חשך כפול ומכופל – בביטוי של הרבי – אבל עצם היכולת של היהודי להתפתח ולהתפלל מתוך הלב שלו באמת, זה אור גדול. אור גדול שחוזר מהלב של היהודי מלמטה למעלה, ומאיר את כל העולמות – כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, ומאיר בדרך של מלמטה למעלה את כל העולמות. ובזכות זה, בזכות התפלה הכנה והאמיתית, תבוא הגאולה. לכן מה שאנחנו נסביר עכשיו זה שניאור, שם הרך הנולד. "זלמן" זה אותיות לזמן – להמשיך את שתי בחינות האור לתוך המציאות, לזמן הזה – אבל אנחנו נדבר על שני האורות של שניאור.

לעניננו זה אור ישר של לימוד התורה ואור חוזר של התפלה. הבעל שם טוב מלמד אותנו להעלות את המצוקה הקיומית הפרטית שלנו למצוקה הכלל-עולמית, למה משיח לא כאן, וכל פרט שחסר לאדם שיחשוב שזה סממן של זה שמשיח עוד לא פה, ולכן עיקר התפלה זה על משיח וגאולה. עיקר התורה – אף שצריך ללמוד עניני גאולה ומשיח, הרי כשלומדים לפי הסדר רמב"ם וגמ' ושו"ע, לא תמיד בדגש על גאולה – זה תרי"ג מצוות. התורה זה נצחי, למעלה מהזמן לגמרי, ולכן גם למעלה ממשיח וגאולה. צריך גם בתורה משיח, אבל עיקר הצורך והכרח שמשיח יבוא היום זה תפלה, אור חוזר. יש בזה מעלה, כמו שאמרנו, ש"כל אור חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הישר, והאור החוזר יחדש את האור הישר ב"תורה חדשה מאתי תצא".

מה זה קשור לפרשת ראה? ראה זה לשון אור. אנחנו יודעים לגבי הגאולה שהרבי אומר רק לפקוח את העינים. בן אדם יכול לבוא ולטעון – אני משתדל אבל זה לא הולך. אם האדם נמצא לגמרי בחשך גם פקיחת עינים לא תעזור. כשה' מצוה "ראה" הוא גם נותן את האור, שהרי לא בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – צריך לראות את זה. יש תופעה יחודית ועמוקה ביותר, שמכל סדר התפלה שלנו – שעיקר התפלה זה שמונה-עשרה ג"פ ביום – יש אך ורק ברכה אחת מתוך ה-יח שנאמרה בדיוק באותו לשון של שם פרשה בתורה. כלומר, יש נקודת חפיפה אחת בין התורה לבין התפלה, בין האור הישר לבין האור החוזר – "ראה". בתורה יש פרשת "ראה", יום הולדת של התינוק, ובתפלה יש ברכה אחת שפותחת "ראה" – שאנו אומרים לקב"ה ראה (מחזירים לו, אחרי שהוא אומר לנו ראה בתורה) – "ראה נא בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך כי אל גואל חזק אתה ברוך אתה הוי' גואל ישראל". ברכת הגאולה פותחת במלה "ראה". אמרנו שכאשר אומרים "ראה" צריך לתת עם זה אור. אפשר לומר שכאשר אומרים מלמטה למעלה אין צורך, כי לפני ה' הכל גלוי, ורק מבקשים ממנו. כמו שכאשר הקב"ה אומר "ראה" הוא גם חייב לתת עם זה אור, כך כשאני אומר לה' "ראה" אני חייב להמציא לו אור שיראה בדיוק מה שאני מבקש. לכן אמרנו שגם התפלה זה אור חוזר. כשאני פותח את הלב – מתוך ידיעה שאיני יכול לומר מלה בלעדיו, "א-דני שפתי תפתח" – אני מאיר אור מהנפש האלקית שיש בה מטען אין סופי, וזה אור מלמטה למעלה כדי שיסתכל על מצבנו. מחד כתוב "ברחמיך הרבים רחם עלינו", וכתוב שה' יודע הרבה יותר את הרחמנות שלנו, אף על פי כן כאשר אני אומר "ראה נא בענינו" זה בא מתוך כך שכנראה ה' לא רואה מה מצבנו ואני צריך לבקש שיסתכל. יש כאן תופעה יחודית של "ראה" מלמעלה ומלמטה, בתורה ובתפלה. בתפלה זה דווקא בענין הגאולה, כמו שאמרנו שכל הבעיות הפרטיות מתנקזות לזה שצריך שיבוא משיח – "גואל ישראל".

את כל תפלות שמו"ע אומרים בלשון הוה, וכאן זה "גואל ישראל". יש משהו מיוחד בברכה זו כי היא בעצם היחידה שחוזרת על ברכה שהיתה לפני שמו"ע – ברכת "ברוך אתה הוי' גאל ישראל", בלשון עבר, שהולך על פי פשט על גאולת מצרים. ידוע בחז"ל שיש מצוה רבה למיסמך גאולה לתפלה – אי אפשר להתפלל, תפלת דוד-מלכות, אם לא קודם מזכירים את היסוד-הגואל. אבל הגאולה הזאת חוזרת ביתר שאת בתפלה עצמה, "גואל ישראל" בהוה, שכבר לא הולך על גאולת מצרים אלא על הגאולה העכשווית (קוראים לזה הגאולה העתידית, אבל זו הגאולה העכשוית – לשון הוה – שצריך להאמין שזה קורה ברגע הזה ממש, כמו שכתוב בתניא לגבי "חנון המרבה לסלוח", רק שכנראה אין לנו כלים לקלוט זאת, אבל זה קורה כעת, ולכן זה לא ברכה לבטלה). זה לא בכדי שברכת "גאל ישראל" מקדימה ומגדירה את כל התפלה, ובלי זה אי אפשר להתפלל. אחר כך באים לברכת "גואל ישראל", שהופך מלשון עבר ללשון הוה.

ידוע בקבלה שלכל ברכה יש כוונה של ספירה, לפי ניקוד שם הוי'. אפילו בסידור הגדול של אדמו"ר הזקן – סידור עם דא"ח – יש ניקוד שונה לכל שם הוי' בשמו"ע. בדרך כלל אדה"ז לא כותב כוונות האריז"ל, אבל יש כמה יוצאים מהכלל. למשל, ב"אשרי" כותב כל שם עם ניקודו לפי הספירות, ועוד יותר חשוב שעושה כך בשמו"ע – זה אומר שזה שוה לכל נפש, כוונה חשובה ביותר (ושאלה למה זה לא נמצא בתהלת ה'). תסתכלו שם, הניקוד של שם הוי' – תחת כל אות – זה שבא (לא שוא, כמו שיש כותבים), שכתוב שזה אותיות באש, וזה הניקוד של ספירת הגבורה. כלומר, הברכה הזאת – שאפשר לומר שמכל ברכות שמו"ע היא עיקר ה"ראה" בדרך אור חוזר ממטה למעלה – זה הגבורה. בכללות, כל עמוד העבודה, בין שלשת העמודים, זה קו שמאל, שכולו עליה וגבורה, הכל יצחק. ידוע שיצחק-רבקה בגימטריא תפלה – עמוד עבודת התפלה. לכן אין לך ברכה שיש מטען כל כך חזק של גבורה כמו ברכה זאת. לכן כתוב "כי אל גואל חזק אתה". תיכף נראה שיש גבורה גם ב"ראה אנכי" מלמעלה למטה, ועיקר הגבורה זה אור חוזר שעולה ממטה למעלה בצעקת "עד מתי" – ה"ראה נא בענינו" זה בעצם ה"עד מתי" (יש עוד ברכות, כמו "תקע בשופר גדול לחרותנו", אבל עיקר הכח של ה"עד מתי" זה ברכה זאת). בשני-אור יש מטען גדול של גבורה.

מה הגבורה בפסוק? ידוע שהתורה נתנה "מפי הגבורה". מתן תורה פותח ב"אנכי", וב"ראה אנכי נתן לפניכם היום" זה מודגש, לא כמו בפסוק בנצבים "ראה נתתי לפניכם היום את הברכה ואת הקללה וגו'". בפרשת ראה מודגש "אנכי נתן" (והכל בהוה, "נתן לפניכם היום"). ידוע בחסידות שהדגש העיקרי בפסוק, עוד לפני הברכה, זה "ראה אנכי" – לראות את האנכי-מי-שאנכי, מה שהתורה נתנה "מפי הגבורה". ומה זה הגבורה? מה שה' הוא נושא הפכים, שיכול להכניס אין סוף ממש לתוך האותיות הכתובות והמוגבלות של התורה. לזה צריך גבורה עילאה, ואת זה צריך לראות – את גבורת ה' להכניס את עצמותו לתוך התורה, "אנא נפשאי כתבית יהבית", מפי הגבורה. כנראה שגם צעקת ה"עד מתי" מלמטה זה "ראה אנכי" – צריך לחפש את זה מתוך התפלה, את העצמות של היהודי. יש רמז נפלא: "ראה נא" – ה' תובע "ראה", ובהמשך-בהמשך אומר "ובחרת", וגם כאן רמוז לבחור, כי בברכה יש הבטחת "אשר תשמעו" ובקללה "אם לא תשמעו", בכל אופן, ה' לא צריך להתנצל אלא רק מראה את האמת. אבל אנחנו לא יכולים לתבוע, ומשה מתפלל מעשר לשון תפלה דווקא בלשון "ואתחנן", מבקש מתנת חנם (וזו דווקא תפלת משיח, מתפלל שיכנס לארץ ויהיה משיח), ואנחנו מבקשים "ראה נא" – מיד אחרי ה"ראה", כמו שה' אומר, מוסיפים "נא", בבקשה. אין לי כח לתבוע, ואני צריך לבקש. בכל אופן, איך אני מעיז אפילו לבקש, כי אני יודע שזה העצמות שלך – "כי אל גואל חזק אתה". אני מבקש "וגאלנו מהרה למען שמך", לא בשבילי, "כי אל גואל חזק אתה", אני רק מבקש שאתה תתגלה, שזה ודאי הרצון שלך בבריאת כל העולמות. אני בבעיה, אני במצוקה, אבל אני מבקש "ראה נא בענינו" לא בשבילי אלא "וגאלנו מהרה למען שמך" ולמה? "כי אל גואל חזק" – ה"אנכי" גם שלי וגם שלך זה "כי אל גואל חזק אתה", וכל זמן שלא תתגלה כך אתה לא בתמונה, אתה לא נמצא כאן. איפה הרמז לאנכי? "ראה נא... כי...", אני מבקש, נא, רק "כי אל גואל חזק אתה". עד כאן הראה מלמעלה והראה מלמטה.

נתייחס רגע לסיפור המופלא ששמענו קודם מפי ידידנו (יהודי שצלל וטבע והיה 14 דקות בלי חמצן וניצל בנס, מופת מהאגרות וכו'): להיות 14 דקות בלי חמצן זה להיות חב"דניק, כי חבד = 14. אף אחד לא יכול חוץ מחבדניק. יש עוד דבר שהוא 14 – דוד המלך, וגם המתכת הכי יקרה בעולם, זהב. כנראה שלחיות 14 דקות בלי חמצן זה גם סימן מובהק של חב"ד, גם סימן מובהק של קשר לדוד מלך ישראל חי וקים (חי וקים אף שנדמה שלא חי), וגם זה שמי שיכול להיות 14 דקות בלי חמצן זה זהב.

בברכה הזאת, "ראה נא בענינו", כתוב שיש 14 מילים מ"ראה" עד "אתה" (בלי החתימה) – כדאי לספור את המלים. למה זה קשור לגבורה? כי כתוב שזהב זה מתכת הגבורה. כסף זה אור ישר, חסד, אבל זהב זה יותר יקר מכסף – האור חוזר של הגבורה יותר יקר מהאור הישר של החסד. אור ישר זה חסד ואור חוזר זה זהב. האור חוזר, הצעקה "עד מתי" מקרב איש ולב עמוק, זה הזהב של היהודי – שיותר יקר מכל דבר אחר אצלו. הרבי אמר שמשיח לא בא כי לא צועקים באמת, ואם היו צועקים באמת היה בא תיכף ומיד ממש. זה הזהב. לכן, זה גם לכרות זהב בנפש. זה שחופרים בתוך הלב עד שמוצאים את ה"עד מתי" באמת זה לחפש ולמצוא את הזהב. הברכה הזאת היא ברכת הזהב. אבל זה הכל תלוי באשה. אין בחור שקוראים לו זהב – יש כינוי, בחור-זהב, אבל בתור שם ממש יש רק זהבה (גולדה). הכי קרוב לזהב זה "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" – יש מי שנקרא "מי זהב", אם כי לא ברור אם זה סבא או סבתא שלה, אבל אפילו אם זה איש זה רק "מי זהב". אבל בתור שם מקובל בעם ישראל זה רק זהבה. עם חתימה הברכה – ה מילים – יש בה זהבה מלים. זהבה = חוה, אם כל חי, וכל אשה היא בת חוה, כל אשה היא זהבה. המבנה הזה של 14 מלים בברכה ועוד 5 בחתימה זה רק כאן. אם כן, הברכה הזאת מאד טוב לכוון (יתכן שזה מה שהתפללת אז, כשאתה לא זוכר, כשהיית בקומה) – לומר לקב"ה "כי אל גואל חזק אתה", תראה את עצמך, אתה עושה נסים. "ראה נא בענינו" כדי שתגלה את עצמך, "כי אל גואל חזק אתה".

עד כאן. נאמר לחיים. אני רואה שהברחנו כאן כמה אנשים כולל בעל הברית... מזל טוב, מזל טוב. שנזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

[הערה: זה נקודה מתוך מה שדברנו בשבוע שעבר בקנדה. היחס בין שתי בחינות ה"ראה" הוא "אני לדודי" – "ודודי לי".]