בטול גזרת הרעב

כ"ב כסלו תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי ותורת אבות מקץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

כתב הקדושת לוי:

מה שהקשה הרמב"ן האיך לא נתקיים הפתרון של יוסף שיהיה שבע שני רעב[ב]. נראה כי כך פתר החלום, 'את אשר אלהים עושה הגיד לפרעה', כלומר שבאם יעשה אלהים גזירתו ולא יהיה צדיק שיבטל אז יתקיים הפתרון. וזה פירוש הפסוק על 'יהיו שבע שני הרעב הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה הגיד לפרעה', כלומר על שני הרעב יכול צדיק לבטל ולא שני שבע כי הוא גזירה טובה. וזהו 'ויעמידהו לפני פרעה'[ג] פירוש לפני קודם פרעה שהוא ינהג את פרעה.

כלומר, מה שה' הודיע לפרעה הוא מה שמגיע מצד מהותו של פרעה מלך מצרים, אך כאשר יעקב אבינו הגיע למצרים פסק הרעב לאחר שנתיים[ד] ונמצא שהגזרה הרעה התבטלה על ידי הצדיק (מה שאין כן הגזרה הטובה של שנות השבע שאינה בטלה, כנבואה לטובה שאינה מתבטלת[ה]).

עוד מבאר הקדושת לוי[ו] שמה שראה פרעה בחלומו שהוא "עֹמד על היאֹר" היינו על מקור השפע של מצרים, אך פרעה הרשע לא יכול לשנות את הגזרה ולכן אמר יוסף (כחלק מפתרון החלום) "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים [כמו 'על היאור']"[ז] – צדיק שיוכל לשנות את הגזרה, כי ה' חפץ חסד ולא בהשחתת העולם. אמנם אע"פ שיוסף מבקש רחמים לבטל את הגזרה, לא היה יכול לבטלה בעצמו, והכל מתקיים כמו שהיה בחלום ("ותכלינה שבע השבע... ותחלינה שבע שני הרעב"[ח]), כיון שממשלתו של יוסף היתה מכח פרעה (ולא היה ממש מעליו), ולכן היה צורך להביא את יעקב "לפני פרעה", מעל פרעה (ובפרט שיעקב בא עם כל השבטים, שלמות המרכבה)[ט].

יעקב שולט בפנימיות על ארץ מצרים, עוד יותר מאשר יוסף, ומצדו גם ה' מסכים ששנתיים רעב הם די והותר. ויש לומר שיעקב נעשה ה'מזל' של מצרים (ועל כן חשש שיעשוהו מצרים עבודה זרה[י]) – הוא הכח לתקן מה שאפשר לתקן ולהעלות ממצרים את נצוצות הקדושה היכולים להתברר ("ואנכי אעלך גם עלה").

שם אלהים ושם הוי'

ועוד יש לומר: "את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" היינו מצד שם אלהים, צמצום ודין, יש גזרת רעב (מצד הטבע בגימטריא אלהים), וזה מה שנודע לפרעה (כמו פרעה הבא שאמר "לא ידעתי את הוי'"[יא]). אך הצדיק מגלה את שם הוי', שם הרחמים, ומבטל את הגזרה ("צדיק מושל יראת אלהים"[יב] – "מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה [הקב"ה גוזר וצדיק מבטל]"[יג] בכח שם הוי'). שמות הצדיקים כאן הם כפולת הוי' כנודע: יוסף עולה ו פעמים הוי', יעקב עולה ז פעמים הוי' (כאשר העיקר היה ע"י יעקב דווקא. לכן יש להוסיף הוי' ל-יעקב ומתקבל יצחק, ח פעמים הוי'. ויש לומר שיצחק הוא עיקר הלעומת זה של פרעה: יצחק ידע כל הזמן שיוסף חי[יד]. המקיף של יצחק שמר כל הזמן על יוסף, ואף המשיך לו את דמות דיוקנו של יעקב להצילו, לתת לו כח להתגבר, מאשת פוטיפר, וד"ל).

מצד הדין "מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו"[טו], אך מצד הרחמים אדרבה הרחמנות הגדולה ביותר היא על מי שאין בו דעת, ויש להשפיע לו באופן שיקלט בפנימיות (ולא יהיה לריק ולבטלה). ועוד, לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, לאחר שכל הנצוצות התבררו ויצאו ממצרים (אחרי עשר מכות ומכת בכורות וטביעה בים סוף), אין לרחם עליהם, אך לפני כן שייך רחמנות על מצרים, כפשט הפסוק "נגף ורפא [למצרים עצמם]"[טז].

והנה לפי הפשט יש לפרש שהיה די בשנתיים רעב כיון שהרעב היה כל כך כבד והצער היה שקול לשבע שנים (על דרך שעבוד ישראל 210 שנים במקום 400, כאשר קושי השעבוד השלים המנין). כך שבע שנות רעב הצטמצמו והתרכזו, באותן שנתיים – הכל בסוד שם אלהים, דין וצמצום (וכך נמתק הדין של שם אלהים בשרשו).

חלוקת שנות הרעב לשתים וחמש היא בסוד זהב (ז נעשה ה-ב, כמו בהטבת המנורה). שבע היינו שבע המדות, כאשר חמש הראשונות (מחסד עד הוד) הן התפשטות הפרטים ב-ה קצוות, והשתים האחרונות (יסוד ומלכות) הן שני כוללים – ובפועל הספיקו הכוללים של הדין (שבהם מרוכז הכל כנ"ל). חלוקה מקבילה יש בשמו של יעקב שעולה ז פעמים הוי': ה פעמים הוי' עולה עין (סוד "עין יעקב"[יז]), קל שנות יעקב ברדתו למצרים (שאחריהן חי עוד טוב שנים, חלוקה של "טוב עין"); ב פעמים הוי' עולה בן, אליהו (מבשר הגאולה שיעקב לקח ממנו את האות ו בחמשה מקומות[יח], רמז ל-ה שמות הוי' הנוספים כנ"ל).

ועוד יש לפרש: "אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" – הכל למען יציאת מצרים ועשר המכות, הגיד לשון מלקות (נגדא בארמית) ודברים קשים כגידים במדת הדין, שם אלהים (אכן, האלהים עולה שילוב הוי' אדני, רמז ליציאת מצרים של עם ישראל. ואת ההכנה לכל זה "הגיד לפרעה"). לכן כאשר הגיע יעקב עם ביתו למצרים, שאז יציאת מצרים כבר מוכנת בכח, שוב אין צורך בהמשך הרעב. והרמז: "אשר האלהים עשה הגיד לפרעה", אלהים ועוד פרעה עולה אמת, אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה"[יט], השם של יציאת מצרים[כ].

סוד ההשגחה

ובתורת אבות כאן:

את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה. ר"ל אחרי שהודיע לפרעה כי כל המתהוה ונעשה בעולם הכל האלקים הוא עושה, והכל מכוחו יתברך שמו, 'ויאמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת' אם כן 'אין נבון וחכם כמוך'.

כלומר, "אשר האלהים עשה" אינו 'רק' השבע והרעב, הגזרה הכללית על מצרים וכו', אלא שאליבא דאמת כל מה שנעשה בעולם הכל אלקים עושה, ובזה גילה יוסף לפרעה את סוד ההשגחה הפרטית (לפי תורת מורנו הבעל שם טוב).

ובזה יש לפרש מה שהצדיק מבטל את הגזרה (כנ"ל בדבר הקדושת לוי): הצדיק רגיש (גם) לפרט, לכל אחד ואחת (כמו שכל הבאים לשבר אוכל באים לפני יוסף). וכמו ש"אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה" (וגזרה שלא פשטה ברוב הקהל בטלה)[כא], וכן ה' לא יגזור גזרה רעה על העולם כשאינם יכולים לעמוד (וכבר הבטיח שהעולם יתקיים, וגם צבור של גויים ה' רוצה בקיומם, כדברי הקדושת לוי) – כך הצדיק יכול לבטל את הגזרה (שהקב"ה גזר) בראותו שאפילו אחד אינו יכול לעמוד בה! זהו רצון ה' האמתי והתענוג של ה', שסוד ההשגחה הפרטית מתגלה על ידי הצדיק דווקא.