בע"ה

התוועדות ליל פורים

ליל פורים סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הרבי אומר שפורים זה למעלה מכל סדר והדרגה. בכל השנה כל הדברים שעושים יש בזה סדר והדרגה – יש בזה הכנות, קודם עושים הכנה ואז מעלים בקדש וכו'. בפורים אין הכנות – צריך מיד לקפוץ לתוך פורים, מהרגע הראשון, מיד למעלה טעם ודעת ובלי סדר והדרגה. הרבי אומר זאת בכמה סגנונות. אומר שתמיד מתחממים לאט לאט, ובפורים מהרגע הראשון צריך להיות חם מאד, און-הכנות. בצורה אחרת – חושבים שבשביל לקיים את המצוה "לבסומי בפוריא" צריך הרבה לשתות. על זה פעם דברנו, שיש פתגם בחסידות, שמי שלא מספיקה לו טפת משקה – גם כד מלא משקה לא יספיק לו. כן הרבי אומר יותר מזה, שעוד לפני ששתה גם הטפה צריך להיות שכור – "הזמן גרמא" את ה"לבסומי", זה קדושת היום. "כפורים" זה כמו-פורים, ו"עיצומו של יום מכפר" – פורים זה ה"אחת בשנה" שמכפר מהרגע הראשון, על ידי שהאדם מהרגע הראשון במצב של "בסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". המן זה עמלק, ועל עמלק כתוב – כמו שקראנו היום בתורה (השנה שבת זכור ופורים סמוכים) – "אשר קרך בדרך וגו'". הכל מתחיל מ"אשר קרך" – או לשון מקרה, או לשון קור, או לשון קרי (שהוא גם לשון מקרה, אבל זה פגם הברית). יש את כל הפירושים. "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" – יש מפרש שעמלק "ולא ירא אלהים", אבל הרבי מביא גם פירוש שמי ש"עיף ויגע" זה בגלל שהוא "לא ירא אלהים". מי ש"ירא אלהים" לא "עיף ויגע", ומי שמוצא עצמו "עיף ויגע" צריך לעשות חשבון נפש על יראת ה' שלו.

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". בשנה כזו, בהשגח"פ, אומרים זאת בסמיכות – גם בהבדלה וגם במגילה. יש כמה פירושים מה זה ארבע הלשונות, אבל על פי פשט, כל פעם שהתורה מונה כמה וכמה מדרגות זה הכל בעליה, ובמיוחד בפורים – הכל "לא זו אף זו". לפי זה, הדרגה הכי גבוהה זה "יקר" – "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". כך אצל מרדכי היהודי, ועוד לפני כן "וישם כתר מלכות בראשה" – עיקר הנס של אסתר. בכל חג יש השתתפות של אשה צדקת בנס, אבל בפורים הכל "ונהפוך הוא" – האשה זה העיקר והגבר זה הטפל. בכל החגים הגבר הוא העיקר והאשה היא הטפל, ובפורים זה הפוך. יש כמה פירושים מה זה ה"יקר" הזה: חז"ל אומרים "אלו תפילין, שנאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך', אלו תפילין שבראש, 'ויראו ממך'". דורשים "יקר" מלשון "נקרא", אף שבפשטות זו לשון אחרת. בפורים צריך להיות שאנחנו יראי אלקים, ואז כולם "ויראו ממך" – נופל עליהם "פחד מרדכי" ו"פחד היהודים". זה השיא של שמחת פורים – שהמלך חפץ ביקרו. ברור שה"יקר" זה עיקר התיקון של "אשר קרך בדרך". לפי הפירוש ש"קרך" זה לשון קור – פורים זה החג שחמים מאד מהרגע הראשון. יהודי, מהרגע הראשון שנכנס פורים, לפני ששותה, ואפילו לפני שקורא את המגילה, כבר חם מאד – כבר בלהט (לשון שהרבי משתמש בה) – וזה מתקן את "אשר קרך בדרך". גם מה שזה קשור לפגם הברית ותיקון הברית, לשון קרי, וגם מה שקשור ללשון מקרה, כפי שנסביר בהמשך (מקרה זה כל מה שקורה, בתנ"ך זה בדרך כלל מקרה רע, ובקבלה עוד יותר, כי סתם מקרה זה "מקרה המלכים", שבירת מלכי אדום) – הכל נתקן על ידי שיא שמחת פורים, "...ויקר".

נתחיל מהפירוש של קור – בפרשת נח, אחרי המבול (עוד לפני ברית הקשת), כשה' מברך את נח שלא יביא עוד הפעם מבול על הארץ וישחית כל בשר, הוא אומר שמעתה (אף שבמבול הכל היה מבולבל) כל העונות "לא ישבותו" – "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף... לא ישבֹתו". חז"ל מסבירים שזה שש עונות של חדשיים, כאשר כל עונה מתחילה ונגמרת באמצע חדש. עונת הקור (שבפשט יותר קרה מהחורף), שהיא המעניינת אותנו, זה חצי שבט, כל אדר וחצי ניסן. אם כן, פורים הוא היום האמצעי של ה"קֹר" – זה עמוד התווך, ואם אפשר להשתלט עליו אפשר להפוך את הכל. אם רוצים להפוך את כל הקור לחום של קדושה, חום של פורים, היום הכי מתאים ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" זה היום הזה. זה לגבי הפירוש של הקור, שצריך לחמם. כתוב שגם חנוכה בא לחמם את החורף, אבל החום של הגוף בעצם זה דווקא כאן – החג המסיים וחותם את כל השנה, חג פורים. היכולת לחמם זה "יקר" – זה לא מלשון חום אלא מלשון קר, זה מיניה וביה. "יקר" זה אתהפכא מיניה וביה – לא מילה אחרת, לא שער אחר (שער חם), אלא שער קר.

יש עוד מילה אחת מאד חשובה ל"יקר", שגם קשורה עם תפילין של ראש – כמו שיש "יקר" יש גם לשון "קרן". ידוע לפי הכלל בדקדוק, שאותיות האמנתיו נופלות מהשרש, אז ב"יקר" ה-י היא לא מהשער וכך ב"קרן" ה-ן לא מהשער. הקרן הוא על הראש, זה הכתר, זה למעלה מטעם ודעת. "וירם קרן לעמו", "וירם קרן משיחו". חז"ל אומרים שיש עשר קרנות, ועמ"י זוכה בכולן – מאז שעם ישראל קם להיות גוי, מאז מתן תורה, לולי החטא, כל יהודי זוכה בעשר קרנות. הרבי מביא זאת, בהשגח"פ (בלי לקשר זאת), בדבר מלכות של כי תשא (פרשה שכבר נכנסנו אליה). שם בסוף "קרן עור פני משה", והיות שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, אז חוץ מזה שכולנו צריכים לזון מקרני ההוד של משה – וצריך להתפלל שיוריד כבר את המסוה, "ולא יכנף עוד מוריך וגו'", הגיע הזמן – חוץ מזה ויותר מזה כל יהודי בפני עצמו הוא בחינת משה רבינו, יש לו קרנ יהוד. ידוע שגוים זה אנשים שחושבים שליהודים יש קרנים על הראש (עדיין חיים גוים כאלו) – זו גם הצעה לתחפושת בפורים, שכדאי להתחפש למשה רבינו (ולכל יהודי) עם שתי קרנים על הראש – וזה "ליהודים היתה ...ויקר". אחד מפסוקים על מתן תורה – "קרנים מידו לו", קרני הוד תורה. דווקא הקרניים, הכתר, זה מה שמתקן את המקרה – גם מקרה המלכים וגם מקרה רע של פגם הברית. אמרנו שצריך לתקן את הקור וצריך לתקן את הקרי והמקרה – את הקור מתקנים מיניה וביה, בזה שמאז כניסת קדושת היום, כבר מהרגע הראשון, בלי שום סדר והדרגה, קופצים לתוך החם. חז"ל אומרים על עמלק שהיה אמיץ לב, הוא קפץ לתוך אמבטי רותחת, וכך הוא קרר את הפחד של עם ישראל מכולם – זה שהוא קפץ מיד לתוך החם-חם, אף על פי שהוא נכוה קשות, אבל בשביל לקרר הוא קפץ עם הספק-עמלק לתוך האמבטי הרותחת. זה מסוכן, היתה לו מס"נ ממש רק בשביל לקרר עמ"י. התיקון הוא "זה לעומת זה" – אנחנו הגיבורים, דידן נצח, מה שהוא עשה אנו מסוגלים יותר טוב כי אנו יהודים, ואנו קופצים מיד למים הרותחים ממש. עושים זאת עכשיו, עוד לפני ששותים, מהרגע הראשון – כמו ביום כפורים. כל זה עדיין הפירוש הראשון, אבל הפירוש השני שבשביל לתקן את הברית, את מקרה המלכים, צריך להתעצם עם הקרניים. חז"ל אומרים שיש עשר קרנות, עשר קרניים, וכשעמ"י בסדר כל יהודי זוכה לכל העשר, וכשלא בסדר "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (זה במדרש איכה, ההיפך ממגילת אסתר). תיכף נבאר התיקון של "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (וגם נשיר זאת), אך כשזה לא בסדר נגדעות הקרניים שלנו, ואף עוברות לאומות העולם – כנודע בחזון דניאל שם דימויי כל או"ה זה הקרנות. שם יש עשר קרנות, ואחר כך עוד קרן אחת – "קרנו של מלך המשיח". זו דוגמה יפה לכלל של הרבי שכל פעם שיש עשר אחר כך יש "חד ולא בחושבן". צריך להחזיר עשר הקרנות – אולי זה על ידי עשרת המבצעים (בשביל מבצעים צריך קרנות, צריך הרבה כסף) – וכמשלימים זאת זוכים ל"חד ולא בחושבן", "עשתי עשר", שהוא "קרן משיחו".

חז"ל מביאים פסוק על כל קרן, להוכיח כל מימרא (כבכל מדרש חז"ל), אך לא נביא כעת את כל הפסוקים: יש לאברהם אבינו קרן, יש ליצחק אבינו קרן (קרן האיל שנאחז בסבך בקרניו), יש למשה רבינו קרן ("קרן עור פניו", קרני ההוד אליהן מתייחס הרבי בדבר מלכות), לתורה יש קרן, לכהונה יש קרן, ללויה יש קרן, לנבואה יש קרן, לבית המקדש יש קרן, ליוסף יש קרן, לישראל יש קרן. כשיש עשר רוצים לעשות מזה פרצוף – צריך להקביל את הקרנות לספירות – אך לא נתחיל מהכתר, כי בכתר "כל הזכויות שמורות" ל"קרן משיחו", אז צריך להיות מחכמה למלכות. ובקיצור נמרץ (עם קצת מאד הסבר): אם יש זוגות שמתקשרים באופן טבעי צריך כך גם בספירות, כדוגמת כהונה ולויה, אברהם ויצחק. הכי פשוט שאברהם זה יצחק זה חו"ג. אם לא היה עוד זוג, הייתי יכול לחשוב שכהונה ולויה זה חו"ג, אך כתוב שלכהונה ולויה יש שרש ב"אלהי אברהם ואלהי יצחק" – שרש הכהונה בחכמה ושרש הלויה בבינה ("ועבד הלוי הוא"). יש משה ויש תורה – אם היה תורה בהקשר אחר, הייתי יכול לומר שזה חכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"), ואולי משה זה חכמה, אך היות שהדברים צריכים להיות מסודרים לפי כל הבחינות שחז"ל נותנים, אז בתניא פמ"ב (שהרבי מביא ב"דבר מלכות"), שם כתוב שמשה רבינו הוא הדעת של עם ישראל – כאן נשים את משה. תורה זה תפארת הרבה פעמים בזהר – כמו "מארי תורה". אמרנו שיעקב חסר כאן, וכנגדו התורה – "יעקב איש תם ישב אהלים", עיקר ענינו כאן זה התורה. מה זה נצח והוד? נבואה ובית המקדש. בתקו"ז כתוב שנבואה מנצח, וחז"ל דורשים "'הוד' זה בית המקדש" (בפסוק "לך הוי' הגדלה וגו'"). יוסף זה פשוט – יסוד, היה אפשר להתחיל ממנו. נשאר ישראל – בפני עצמו יכולתי לשים אותו בתפארת, "תפארת ישראל", אך כאן נאמר שהוא "כנסת ישראל", "מלכות ישראל". זה יקבל תוספת חיזוק כשנוסיף הכתר, "וירם קרן משיחו", ואז נתב"ס – קרן ישראל, מלכותם, נעוצה בקרן המשיח.

אחרי שחז"ל אומרים סוד עשר הקרנות, ושכל אחד צריך לשאוף ולזכות בכל היקר, בכל עשר הקרנות שיש – אז, כשזוכים בכל עשר הקרנות, קשור לעשרת המבצעים – זוכים למבצע הגדול של הקב"ה, "מבצע משיח". חז"ל מסיימים את המדרש עם הפסוק "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". לפי זה זה שיר ששייך לפורים. בחב"ד נוהגים לשיר זאת בשמח"ת ועוד הזדמנויות, אך היות שגם שמח"ת למעלה מטו"ד – ושמח"ת עוד יותר – אז זה שיר של פורים. בגלות, כשאנו חוטאים, זה הפוך – "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" – אך כעת, כשאנו זוכים, צריך "וכל קרני רשעים [שלא שייכות להם בעצם, אלא לנו, רק שבגלל חטאינו הם קבלו, כולל קרנות הכסף] אגדע [החל מקרני המן ועשרת בניו, המכוונים כנגד הקרנות שהגוים יורשים, עשרת הבנים התלויים כדגים במחרוזת כנגד עשר קרנות, והמן כנגד קרנו של משיח – לא ברור במדרש אם הגוים יורשים גם הקרן ה-יא, אך בפורים שיש המן ועשרת בניו יוצא שהם יורשים גם את ה"חד ולא בחושבן", זה המן, ולכן רק לו יש את הראש של להגיע לשער הנון, וצריך לתלות אותו שם ולמטה ממנו את עשרת בניו, עד שיורדים מטה מטה לויזתא, שהוא הכי נמוך, וידוע שויזתא = משיח בן דוד, הוא היה משיחיסט, והיום מוציאים ממנו את הניצוץ] תרוממנה קרנות צדיק [זוכים לכל הקרנות, עד קרנו של משיח]". אפשר לנגן זאת.

שיחה שניה:

אמרנו שבחג הזה צריך לתקן את "מקרה המלכים", את כל המקרים הבלתי רצויים. ממילא, כל מי שקשור לחג הזה – גם מרדכי וגם אסתר וגם הרבה חכמים שלפניהם ואחריהם (נזכיר חלק) – הם כולם נשמות דתהו. רק מה, הצדיקים דתהו הם אלו הנמשכים בכלים דתיקון, כמו שהרבי אומר, הם כולם משיחיים. מי שמשיחי הוא בעצם, בשרש, שייך לתהו – כמו משה רבינו, בו נאמר "מן השמים משיתהו", אותיות שמי-תהו, וצריך לגלות זאת "לעיני כל ישראל", וכך מביאים משיח. כך "מרדכי בדורו כמשה בדורו", "ומרדכי מן התורה מנין? 'קח לך סמים מר דרור' שתרגומו מירא דכיא". מבארים ש"מר דרור" זה רומז למשה רבינו שבכל דור ודור – המתקיים במיוחד במרדכי היהודי. כמו שמשה רבינו הוא מהמשמיטה הקודמת, והגיע לכאן 'במקרה'. משה = מקרה. כמו שהקר צריך מיניה וביה להפוך להיות חם מאד, על ידי חיבור קר ל-ש, אות האש בס"י, כך מצרפים קר דמקרה והופך למשה. כך צריך להיות גם במרדכי. איך רואים שמשה תהו בעצם? מתחיל את הקרירה שלו ב"ויך את המצרי ויטמנהו בחול". מי שדבר ראשון הוא מרביץ למישהו, הורג איזה רשע, זה משהו קדוש מאד – אבל זה קדושה של תהו, תוקף של תהו בתכונת הנפש. זה לא רק גבורה של קדושה – גבורה לחוד ותהו לחוד, כפי שהסברנו פעם באריכות. גבורה זה מאד מחושב, ותהו זה לא מחושב – זה למעלה מטו"ד. כשהורגים מישהו רע באופן ספונטאני – כפי שניתן כמה דוגמאות – כשלא חושבים פעמיים, זה תהו. גבורה זה דין, אחרי ששוקלים מה מגיע לו וכו' – תהו זה בלי לחשוב, זה בצורה ספונטאנית, כי משקף את עצם הנשמה. מאין באת? מעולם התהו, לאן הגעת? לעולם התיקון – זו קצת בעיה למי שבא מעולם התהו וצריך להסתגל לעולם התיקון, זה מאד קשה, אך אנו עם סגולה, ויכולים להסתגל גם לזה. השרש של נשמות ישראל זה ה"אין" – "אין מזל לישראל" – והזמן הכי טוב ומסוגל לחזור לשרש בעולם התהו זה פורים, וזה מהרגע הראשון של פורים.

נביא כמה דוגמאות לדבר הזה. כתוב בגלגולי נשמות – אנו בכלל אוהבים לספר סיפורי גלגולים מהאריז"ל (זה כבר ענין של תהו, אנשים תוהים ובוהים מאד אוהבים לדבר על גלגולי נשמות) – שיש אחד מחכמי עם ישראל, שנדבר גם עליו וגם על הרבי שלו, ריש לקיש. הוא היה לסטים – שודד, רוצח – ויש סיפור שלם בגמרא איך חזר בתשובה. גם נסיבות החזרה בתשובה, כי רצה להתחתן עם אחותו של רבי יוחנן – תיכף נסביר מה הוא קשור (שניהם קשורים לפורים, וזה עיקר מה שאנו רוצים הערב לייחד ולהקדיש את השיעור לזכותם, הם ורב כהנא שגם היה בסיפור שלהם). האריז"ל אומר שריש לקיש עצמו הוא גלגול של מרדכי – לפחות ניצוץ של מרדכי (יתכן שכולם ניצוץ של מרדכי, אבל עליו כתוב בפירוש באריז"ל). הוא היה שודד, לסטים, ואחר כך חזר בתשובה – זה ודאי בא מעולם התהו. מהסיפורים המופלאים שחז"ל מספרים על ר"ש בן לקיש שפעם אחת מכר עצמו ללודאי – מכר עצמו לחבר רוצחים-שודדים. קודם הוא היה ראש השודדים – רבי של השודדים (אמר בעצמו שקודם הייתי רבי וכעת אני רבי, אז מה ההבדל הגדול – קודם הייתי רבי של לסטים וכעת רבי של תלמידי ישיבה, וצריך הרבה שיקול דעת מה יותר נחמד) – ואחר כך מכר עצמו ללודאי. מי שמוכר עצמו להם זה רק אחד שהגיעו מים עד נפש, ואין לו לחיות, ויודע שבאיזה שלב הם יהרגו אותו, אך היות שרעב ללחם מוכר עצמו להם – מתייאש מן החיים ומוכר עצמו ללודאי. תוספות אומרים שלא יתכן לומר שמכר עצמו ללודאי אחרי שנעשה חכם – לא יתכן שת"ח ורבי יבזה את עצמו עד כדי כך – אבל לפי האריז"ל משמע ומפורש שלא כתוספות, שדווקא מה שמכר עצמו ללודאי היה אחרי שחזר בתשובה ואחרי שנעשה רבי, וכל כך למה? מה פתאום ימכור עצמו ללודאי? איך מסבירים בגלגולי נשמות? כתוב שהיות שידע בסוד הגלגול שהוא גלגול של מרדכי היהודי, וגם הצדיקים הכי גדולים של התורה צריכים איזה תיקון, והתיקון נעשה בדרך כלל כשחוזרים עוה"פ לעוה"ז, וגם מתגלגלים בגברא רבא, ואותו גברא רבא עושה את התיקון שלהם. מה היה צריך מרדכי תיקון? "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", ובכך מכר את עם ישראל להמן הרשע. על זה מדברים כמעט כל שנה, שאם היה שואל רבנים היו מתירים לו להשתחוות להמן, אבל מרדכי מכיר את הרבנים ויודע איך להזהר מהם, לכן הוא לא הולך לשאול את דעתם, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – יודע שיהודי צריך מס"נ, לא כורע ולא משתחוה. זה דבר גדול מאד, אך כביכול מכר אותם לגוים – הם "עם מרדכי" והמן הרשע רצה להשמיד ולהרוג ולאבד אותם בגלל זה. מה היה יכול לעשות? היה יכול להתפטר – הוא היה בשער המלך כי היה אחד משרי המלך החשובים. אם הוא לא רוצה לפגוש את המן – הוא ידע שזה הולך לקרות – יכול פשוט להסתלק משם, להתפטר מהתפקיד (כמו שאנו אומרים להרבה אנשים, גם היום – יש הרבה גנרלים וכיו"ב ועוד אנשים חשובים שנותנים להם פקודה לעשות משהו נגד התורה ונגד עמ"י, ואומרים להם להתפטר; אנו אומרים להתפטר לפני שעושה משהו רע, אך כאן מדובר שהיה יכול להתפטר לפני משהו טוב – טוב ובמס"נ, אך מסכן כל עמ"י ומוכר אותו להמן הרשע). הוא לא עשה זאת – אמר שעיקר קידוש ה' זה שיהיה שם ולא ישתחוה. ספק גדול אם הוא חשב על זה פעמיים – אם בכלל הרהר בהתפטרות – אך הכי טבעי וספונטאני לו שהמן יעבור והוא "לא קם ולא זע ממנו". בכך מכר עמ"י להמן, ובשביל זה בגלגולי נשמות צריך לחזור כריש לקיש, לא פחות ולא יותר, שמתחיל קריירה כראש הליסטים, ואחר כך – בשלב יותר מאוחר, אחרי שנעשה רבי וראש לעם ישראל – מוכר עצמו ללודים. זה מופלא, נצייר לעצמנו שרבי, רב מאוד גדול, ראש ישיבה של אלפי תלמידים – במקום אחר מתואר שריש לקיש היה החוזר של רבי יוחנן (שקרב אותו וחתן לו את אחותו), בכל אופן משהו מאד גדול – צדיק כזה, שכל כך קפדן עם מי מדבר (לא דבר אפילו עם רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל; הוא מאד נזהר מרבנים, באופן עקרוני לא דבר עם רבנים – יש מי שאומר שהיה עונה לרבנים, אך בכל אופן אף פעם לא פתח בשיחה), הולך באמצע חייו ומוכר עצמו ללסטים שיהרגוהו. הוא אדם מעולם התהו, כאלה אנשים צריכים אותם, למה הוא עשה זאת? כתוב בגלגולי נשמות שעשה זאת בשביל לכפר על מרדכי היהודי – הבין שהוא מרדכי היהודי, שלא מכר רק את עצמו אלא את כל עמ"י להמן הרשע, ובשביל לתקן זאת (בשביל זה ירדה נשמתו לעולם) צריך למכור את עצמי להמן, שזה הלודאי.

נספר את כל הסיפור: הגמרא מספרת שהגיע יום הפקודה – מי שמוכר עצמו ללודאי יש לו כך וכך ימים לחיות, אבל מגיע יום הפקודה שלו, בו הורגים אותו. כל הזמןהוא משרת אותם, אבל תוך כדי שמשרת אותם גם נותנים לו לאכול ולישון, אבל מגיע יום מסוים שאז הורגים אותו. אך היות שהלודאי הללו יש להם קצת דרך ארץ (שקדמה לתורה) – זה משהו פלאי שחז"ל מספרים – אז כדי שאותו אחד שהולכים להרוג אותו לא יקפיד עליהם יותר מדי (כמו שור שמוליכים לטבח) נותנים לו את הזכות שביום האחרון לחיים יעשו לו כל טובה שיבקש מהם, כדי שילך מהעולם הזה שמח וטוב לב. כך שאלו את ריש לקיש מה הוא מבקש שיעשו לו טובה, והוא אמר שרק תעשו לי את הדבר הזה ואהיה מבסוט – אני רוצה לפני שאתם הורגים אותי להנות מכך שאתן לכם כמה סטירות, ואני מבקש שתהיה לי רשות לקשור אתכם (לא כתוב כמה היו בחבורה, אולי עשר או אחד עשרה, כנגד המן ובניו) ואחר כך אתן פאטש וחצי לכל אחד מכם. מה יכול להיות, מה זה יזיק, שזה מה שיעשה טוב ליהודי הזה לפני שהורגים אותו – אז הסכימו. לפני זה היו קצת טפשים, נסביר את סוד הטפשות בהמשך. הוא באמת קשר אותם, והם לא ידעו איזה כחות של תהו יש לו, אז הוא התקרב לראשון שלהם, ולא נתן פאטש וחצי, כי בפאטש אחד פרחה נשמתו. כתוב שהוא נשאר עם החיוך על הפנים, אז ר"ל אמר לו שאתה עדיין מחייך (אולי היה בפורים) – מגיע לך עוד חצי. כך הלך מאחד ואחד, וגמר את כולם. סיפור זה בא לתקן את מרדכי היהודי, שמרדכי בדורו כמשה בדורו, וכאן הוא חוזר כחכם הכי גדול ריש לקיש ועושה זאת ריש לקיש היה מאד-מאד עני. בהמשך אותה סוגיא בגמרא כתוב שאף פעם לא השאיר פרוטה בבית. זה מנהג של הרבה צדיקים מתלמידי הבעש"ט, שהיו כמה וכמה שלא השאירו בבית פרוטה ללון בלילה – לפני שהלכו לישון היו חייבים לפזר את כל הכסף שבבית, שלא תשאר פרוטה אחד. המקור בחז"ל להנהגת צדיקים אלו זה ריש לקיש – הוא לא היה משאיר כסף, וגם לא היה משאיר אוכל. לא היה משאיר שום דבר, וביתו היה לגמרי עני מרודה, עד שלא היה לו כר. כתוב שפעם באה אליו בתו ושאלה איך אתה כל כך מצטער שישן כל הזמן על הארץ, בלי שמיכה וכר ושום דבר, אז הוא אמר לבתו "כרסי כרי" – כנראה שהיה קצת שמן, ואז היו נוהגים לישון על הבטן. אחר כך, לפני שנפטר – תיכף נספר על זה – לא השאיר שום דבר, וקרא על עצמו הפסוק "ועזבו לאחרים חילם". לפי זה, לפי גלגולי נשמות, ר"ל הוא גלגול של מרדכי.

נחזור לסיפור איך התקרב ליידישקייט. יש בכך מחלוקת בין רש"י לבין תוספות (ורוב הראשונים אחריהם): תוס' אומרים שלדעתנו, לפי כמה סימנים, ר"ל פעם היה דתי – למד, היה בחור ישיבה, רק שזרק את הכל, ירד מן הדרך, וכל כך ירד מן הדרך עד שנעשה ראש לליסטים. אחר כך, על ידי מעשה שהיה עם רבי יוחנן, הוא חזר. אבל רש"י – וזה הפשט הכי פשוט בגמרא – אומר שהוא בעל תשובה לכתחילה. אם כל, לפי זה שיש כאן שני פירושים, זה מאד נוגע לנו היום, בדור שלנו, שיש שני סוגים של בעלי תשובה: יש כאלה שקבלו מבית אבא מה שקבלו, ואחר כך ירדו מן הדרך לחלוטין, והגיעו למקומות הכי אפלים, הכי תחתונים, שאין תחתון למטה ממנו (דווקא אלו שהיו פעם דתיים, כזורקים הכל מגיעים למקומות הכי תחתונים), אך היות שקבל משהו בחיידר, בבית אבא, אז "זרוק חוטרא אעיקרא קאי", יש סיכוי שיחזור, ואז כמו שירד בגדול כך יחזור בגדול (כמשל החסידות שסוס טוב שסוטה מן הדרך מגיע מהר מהר למעבה היער, אך כשחוזר מגיע מהר מהר לדרך הישרה ביתר שאת ויתר עוז). יש כאלה שאף פעם לא קבלו שום בסיס ושום יסוד, היו תמיד תינוקות שנשבו, וחוזרים מאפס – יש מאין. בדורנו יש את שתי הבחינות, שני פירושים למהותו של ריש לקיש. ובקיצור סיפור החזרה ליהדות: הוא היה גבור אדיר, כפי שספרנו, והוא ודאי נשמה של עולם התהו. זה שחזר בתשובה והתחיל ללמוד תורה ונעשה רב גדול בישראל – אין דוגמה יותר טובה לאורות דתהו שנתלבשו באורות דתיקון. פעם הוא ראה את רבי יוחנן, מי שעתיד להיות גיסו, רוחץ בירדן – ראה שיש לו כזה אור בפנים, הוא כל כך יפה תואר, שפשוט התאהב ביופי שלו. אז הוא היה למעלה על הר או על גבעה ליד הירדן, והוא קפץ לתוך המים ושחה מהר מהר להגיע לרבי יוחנן. רבי יוחנן ראה את מעשה הגבורה שלו בקפיצה לתוך המים. כאן יש איזה רמז, כמו שנסביר בהמשך, לתיקון עמלק – שגם קפץ לתוך האמבטיה הרותחת. הוא קופץ ומתקרב לרבי יוחנן, ורבי יוחנן פונה אליו ואומר לו "חילך לאורייתא" – את כל הכח שלך צריך להשקיע בתורה. בשביל מה ה' נתן לך כח? כדי להשקיע בלימוד התורה. כך אמר לו, בצורה ספונטאנית לגמרי, רבי יוחנן. הוא ענה לרבי יוחנן "שופרך לנשי" – היופי שלך מתאים לנשים.

גם רבי יוחנן הוא נשמה של תהו – הוא הגיבור שלנו הערב יותר מריש לקיש, אז לפני שמנשיך בסיפור נחשוב כמה הוא שוה. הוא חכם גדול, שמתחיל מסוף תקופת התנאים, והוא האריך ימים – יש דעה שחי ארבע מאות שנה (יש מי שאומר שחי 300 שנה, ויש מי שאומר שחי רנח שנים) – והקיף כמעט כל תקופת התלמוד. חיים ארוכים כאלו זה גם איזה מן כח תוהי. רבי יוחנן = 336 = פורים. צריך לומר שרבי יוחנן, יותר מכל חכם אחר מחכמי ישראל, הוא שייך בעצם לחג הזה. עוד כמה רמזים, רק לחזק ענין זה שרבי יוחנן הוא פורים (אם ריש לקיש הוא גלגול של מרדכי, רבי יוחנן הוא פורים לגמרי). ידוע שבכל פורים ממנים "רב של פורים" – מי שיושב בראש הוא רב של פורים (רב שבדרך כלל לא משמש ברבנות, חוץ מצבורים שכל השנה פורים, שאז יכולים להשאיר את הרב של פורים לכל השנה) – העולה ז"פ יוחנן. יוחנן במספר קדמי (י = 55, ו = 21, ח = 36, נ = 195, ן = 195) = 502 = ארור המן = ברוך מרדכי. אם מוסיפים רבי במספר קדמי (ר = 795, ב = 3, י = 55) = 1355 = ה"פ חרבונה (מספר ראשוני, לא מתחלק יותר).

נחזור לסיפור: עמלק = ספק, הוא מטיל ספקות. ברדל"א יש חמשה ספקות. יש הרבה ספקות בראשונים לגבי דמותו של רבי יוחנן. הספק הכי גדול בנגלה, הנוגע לפסיקת הלכה, אם הוא אמורא או תנא. "רב תנא ופליג", אך לגבי רבי יוחנן הוא ספק תנא וספק אמורא, כמובא בספרי הפסיקה. טיפוס שהוא מסופק, זה גם שייך לעולם התהו, ושייך גם כן לעמלק העולה ספק, רק שיש גם ספקות דקדושה, כפי שיש חמשה ספקות ברדל"א. יש ספק עוד יותר פנימי. כמו שריש לקיש אמר "שופרך לנשי" – כתוב שרבי יוחנן היה מאד יפה תאר, רק שיפיו היה באמת יפי נשי, כי לא היה לו זקן, לא היתה לו "הדרת פנים". גבר בלי זקן – הוא אשה. לכן באמת כתוב בכתבי האריז"ל שרבי יוחנן, האדם הגדול הזה, שהלכה כמותו ברוב המקומות נגד חבריו רב ושמואל, הוא ספק איש ספק אשה. האריז"ל אומר שזה שאין לו זקן, והוא כל כך יפה, כמו האשה הכי יפהפיה שיש בעולם (ומי יכול להעיד על כך יותר מאשר ריש לקיש, שהוא ודאי מתמצא בכגון דא). אחרי שרבי יוחנן אמר לו "חילך לאורייתא" – שהכח שלך מתאים לתורה (ולא רק שתשקיע אותו בתורה, כמו "שופרך לנשי", שמתאים לנשים) – אומר לו רבי יוחנן יש לי אחות יותר יפה ממני, ואם תחזור בך אתן אותה אליך, וכך היה. המפרשים שואלים, שלכאורה זה לא לשם שמים, אבל זה כן היה בסדר – זה צריך הסבר שלם בפני עצמו. הוא חזר בתשובה, אכן התחתן עם האחות של רבי יוחנן, ואחר כך נספר את ההמשך. רבי יוחנן הוא ודאי גב, אבל "שופרך לנשי" – בזה שאין לו הדרת פנים הוא בחינת אשה, לכן הוא ספק איש ספק אשה.

נדגים זאת בעוד מקום בחז"ל. בכלל, מה זה פורים? עד דלא ידע. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. בפורים יש ספקות קיימים, מגיעים לכזו דרגה שספק-איש-ספק-אשה, ספק-תנא-ספק-אמורא (זה ספק בזמן), ויש עוד כמה ספקות. יש חמשה ספקות לגבי רבי יוחנן, כנגד חמשה ספקות שברדל"א. יש כינוי לרבי יוחנן – יש כמה חכמים שהיו להם כינויים מובהקים, שאף התלמידים המובהקים (שמאד נזהרו בכבוד רבם, וגם הרבי מאד הקפיד על כבודו) היו מכנים אותם בכינוי זה (אף שנשמע לא כבוד, כנראה שזה לא כך) – "בר נפחא" (בן הנפח). גם תלמידיו הכי קרובים, שהכי כבדו אותו, כינו אותו "בר נפחא". לא יודעים מי היה אבא שלו – זה אחד מהפלאים שלו, זה גם סימן שהוא מאיזה עולם אחר, שאין אבא ואמא בכלל (כמו שאומר על עצמו, כדלקמן) – ולא ברור אם באמת אביו היה נפח. ספק אם "בר נפחא" זה שאביו נפח, או שהכוונה שזה בלשון סגי-נהור על שם יפיו (כמו שלצפורה קוראים כושית בלשון סגי נהור). מה זה נפח? בפשט זה חרש ברזל, אבל יש בכך עוד רמז, ש"בר נפחא" זה אדה"ר, "'ויפח באפיו נשמת חיים' – מאן דנפח מתוכיה נפח". בעצם הנפח הראשון זה הקב"ה, והוא נפח נשמת חיים באפו של אדה"ר. לפי זה "בר נפחא" הוא אחד שאין לו אבא ואמא – יציר כפיו של הקב"ה. איך יודעים זאת? יש בקדושין סוגיא של כיבוד הורים (שבכמה מקומות בחז"ל משמע שזה הכי קשה בעשה"ד, ומאד קל להכשל בכך), ורבי יוחנן אומר "אשרי מי דלא חמאן" (אשרי מי שמעולם לא ראה הוריו, שלא יכשל אף פעם שלא מכבד אותם מספיק), וזה הוא, שברגע שאבי עבר את אמי הוא מת וברגע שהיא ילדה אותי היא מתה. לכן לא זכיתי לראות לא את האבא ולא את האמא, ואני אומר על עצמי ברוך ה'. לומר כזה משפט צריך להיות ממקום אחר לגמרי, מעולם אחר לגמרי. מי שלא ראה את אבא ואמא שלו, איך הוא גדל? איזה סוג חינוך הוא מקבל? הוא גדל כמו אדם הראשון, שאין לו לא אבא ולא אמא. אז בכלל ספק גדול מה זה הפירוש של "בר נפחא".

אחר כך יש עוד שני ספקות לגבי רבי יוחנן: רבי יוחנן אמר לריש לקיש אני הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה. מתי? פעם דנו בבית מדרש, הרבה שנים אחרי שר"ל התקרב ונעשה רב גדול, לגבי דין של טהרה וטומאה בחרבות וכלי זין למיניהם, ודנו מתי גמר מלאכתו של הכלי (שרק מאז מקבל טומאה). אז רבי יוחנן אמר מה שאמר, וריש לקיש חלק עליו, אז נזרק מפי רבי יוחנן – יודע לסטים בליסטאות שלו. אז ריש לקיש הגיב לו, מה כבר עשית לי? קודם הייתי רבי וגם עכשיו אני רבי! ענה לו רבי יוחנן – אני הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה. היות שחלשה דעתו של ריש לקיש הוא מיד נעשה חולה נוטה למות, ובאה אשתו – אחותו של רבי יוחנן – ובכתה נורא בפני אחיה שיבקש עליו רחמים שלא ימות, שלא יהיו ילדי יתומים, הרי זה הוא חלש בגללך. רבי יוחנן הביא פסוק – שאני אכלכל את היתומים. בקשה שיתחשב בה, שלא תשאר אלמנה – אז הביא פסוק שידאג גם לה, ולא נאות לה לבקש רחמים על היתומים או על האלמנה. פשוט שאם היה מבקש רחמים הוא הי חי – אז הוא הרג אותו, בפשטות. אחרי שקרב אותו, והיה התלמיד הכי טוב שלו, והיה החוזר שלו – כתב לו ספרים וחזר לו על השעורים – בסוף זה מה שקרה. נביא עוד סיפור, שאם היה מבקש רחמים על ריש לקיש זה ודאי היה עוזר – אך הוא לא הסכים לבקש רחמים. אחר כך הוא נורא התחיל להצטער – לא שהרג אותו, אלא שאין לו תלמיד כל כך טוב כמוהו. שאר חכמי הדור ניסו לפצות, להביא מישהו אחר שאולי גם יהיה תלמיד טוב (את רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל), אך על כל דבר הביא סיעתות לרבי יוחנן. הוא אמר לו – מה אני צריך אותך? אני יודע שמה שאני אומר זה טוב! ריש לקיש היה מקשה על כל דבר עשרים וארבע קושיות, ומתוך זה היה רווחא שמעתא, הדין היה יוצא לאור. כך הוא הלך והצטער, עד שנטרפה עליו דעתו. מה היה סופו? הוא השתגע. אז החכמים בקשו עליו רחמים שימות – וכך קרה. זה סיפור לדוגמה, מה האופי של בית המדרש של חכמי ישראל. כששומעים כאלו סיפורים זה נשמע כמו סיפורים של פורים – אכן קשור לפורים – זה סיפורים שבאים מעולם התהו, זה מקרים של עולם התהו. סיפורים כאלו קורים רק לנשמות של עולם התהו.

אמרנו שיש עוד כמה ספקות: יש ספק, שרק הקב"ה יודע – האם רבי יוחנן (המשה רבינו של הדור) הוא רוצח או לא (גם למשה רבינו היתה בעיה עם המצרי שהוא הרג, ככתוב בזהר). יש עוד ספק – מי שבסוף משתגע זה סימן שכל החיים היתה לו נטיה, ורק הדחיק זאת, אז כל הזמן ספק-משוגע-ספק-שפוי. אפשר אולי לחשוב על עוד כמה ספקות, אבל רצינו להסתפק בחמשה ספקות לגבי דמותו של רבי יוחנן, כנגד חמשה ספקות שברדל"א, לשם צריך לעלות בפורים, "עד דלא ידע". אותם חמשה ספקות ששם מחסל את עמלק = ספק.

עוד סיפור – שרק יוכיח שאם רבי יוחנן היה רוצה היה יכול להחזיר את ר"ל לחיים – אודות רב כהנא. כהנא זה שם של תהו – יש כאן אחד כזה, וגם יש רב כהנא שאנו זוכרים, הי"ד. רב כהנא היה תלמיד של רב בבבל – רב תנא ופליג (לאדה"ז קראו "רב" על שמו) ורב כהנא תלמידו הכי חשוב. פעם אחת היה סיפור של "מסור" – יש הלכה בשו"ע, שנוהגת היום, שאם יש יהודי (גוי ודאי, אבל גם יהודי) שמוסר יהודים אחרים למלכות יש לו דין ומות וכל הקודם זוכה ולא צריך בי"ד או סנהדרין וכו'. יש שאלה האם דין "מוסר" זה גם של מי שרק מוסר ממון ישראל, או רק על מי שמוסר נפשות. חז"ל פוסקים – על ידי מעשה שהיה – שגם יהודי שמוסר יהודי אחר על עניני ממון למלכות הורגים אותו על המקום וכל הקודם זוכה. כדי להמחיש את התוקף של ההלכה הזאת – גם היום הכי טוב לעשות זאת זה בפורים, אבל מתי שזה לא יהיה זה הדין (אדה"ז פוסק דין זה במפורש בשו"ע הרב, מתוך סוגיא זו בגמרא, ודין זה מומחש על ידי סיפור שהיה) – מסופר שהיה פעם יהודי שמסר כסף של יהודים למלכות, ורב (ראש הישיבה) קרא לו לבית המדרש והזהיר אותו בתוקף שלא ימסור כסף של יהודים למלכות, ואותו אחד שמע אותו והגיב בחוצפה הכי גדולה "אחוי ואחוי" (אני אמסור, ואמשיך למסור). ישב לידו רב כהנא, עוד אחד מעולם התהו, וכנראה למד ג'ודו או משהו כזה – נתן לו כזו מכה בצואר ופרק לו את הראש. הוא נפל מת, ואז רב כהנא עשה חושבים, ואמר שכאן פעם היו פרסים, שלא אכפת להם מכאלו מעשים, אך כעת יש יונים (יש דיון בראשונים אם אכן התחלפה המלכות, או רק הפקידים במקום), ולכן הוא ברח לארץ ישראל. לפני שברח רב הזהיר אותו שכאשר תגיע לארץ ישראל תכנס ודאי לישיבה של רבי יוחנן, והוא מאד קפדן – גם הוא מעולם התהו – ולכן אני מזהיר אותך שאל תקשה לו קושיא שבע שנים, על מנת לא להרגיז אותו, שזה מאד מסוכן (רק לריש לקיש יש רשות להזהירו). יוצא מהגמרא שרב כהנא יותר חריף מרבי יוחנן עצמו, ולכן צריך להזהר מלהרגיזו. לפני שנכנס לשיעור של רבי יוחנן הוא נכנס ל'חזרה' של ריש לקיש, ועליו לא היתה אזהרה, אז התחיל לשמוע הסברות שלו ולהקשות עליהן. ריש לקיש מאד התפעל, אז מיד רץ לרבי יוחנן ואמר לו "עלה ארי מבבל". רבי יוחנן אמר שיראה וקדמו לשורה הראשונה (היו שבע שורות לפניו), אך הוא היה מוזהר לא לפתוח פה לפניו – הוא מסר שיעור ורב כהנא לא הגיב. הורידיהו משורה לשורה, ובסוף פנה רבי יוחנן לריש לקיש ואמר שהארי נעשה שועל. אז אמר רב כהנא, כשהגיע לשורה השביעית, שירידה זו תחשב לי כשבע שנים (מי מתרגם מקום לזמן? יוסף הצדיק) – לכן מיד הקשה קושיא חזקה, והוא החל לקרבו. רבי יוחנן ישב על שבעה כרים (בניגוד ל"כרסי כרי" של ריש לקיש), ואחרי קושיא אחת הוציא כר אחד ונתן לרב כהנא (כנראה שלא ידע לתרץ את הקושיא). אחר כך המשיך את השיעור, ורב כהנא הקשה עוד קושיא חזקה, והוציא לו עוד כר (5-2), כך המשיך עד שרבי יוחנן ישב על הארץ ולרב כהנא היו שבעה כרים – משהו איום ונורא. רבי יוחנן היה מאד מאד זקן, ובלי זקן בכלל (נספר על זה עוד סיפור בהמשך), אבל היו לו עפעפים גדולות מאד שכיסו לו את העינים, וכשרצה להתבונן על מישהו בקש מהתלמידים יביאו מזלג של כסף וירימו לו את העפעפים. בקש לראות רב כהנא, ועשו כך, והוא ראה אותו שלפי דעתו מחייך – צחק עליו – אז חלשה דעתו (מאד מסוכן להחליש את דעת הרב) ורב כהנא מת במקום. הוא מת, קברו אותו – פעם היו שמים בתוך מערה – ולמחרת באו התלמידים (ריש לקיש והשאר) ואומרים לרבי יוחנן שמה שראית אותו כאילו צוחק זה לא היה צחוק, אלא יש חתך בשפתיו. זה משהו טבעי – זה דרכו, בלשון חז"ל – וכל הזמן הוא ככה, הוא לא צחק. אז צריך להחזיר את הגלגל אחורנית. רבי יוחנן הלך למערה, לקבר, אבל בנתיים הקיף את הקבר "עכנא" ששם זנבו בפיו וסובב כל המערה, ואף אחד לא יכול להכנס. רבי יוחנן לא פוחד מהנחש, אלא רק רוצה שיתן לו להכנס למערה, אז הוא אומר לו "יכנס הרב אצל התלמיד" – לא הזיז לעכנא, לא קם ולא זע ממנו. אחר כך אמר "יכנס חבר אצל חברו", ושוב העכנא לא זז. בסוף אומר לעכנא "יכנס תלמיד אצל רבו", ואז העכנא הוציא את הזנב מהפה ועשה לו פתח. הוא נכנס למערה והתפלל שם – בקש רחמים, ופשוט עשה תחית המתים והחזיר רב כהנא לחיים, ואמר לו לחזור לבית מדרש. רב כהנא אומר לו שוויא-שוויא – אם אתה תוכל להבטיח שכזה סיפור לא יקרה עוד הפעם (שמה שלא יהיה, לא תהרוג אותי שוב, עם כל הקפידות והענינים שלך), אחזור, ואם לא אלך הביתה (או אשאר פה – שני פירושים מה ענה). זה עוד סיפור מדהים של רבי יוחנן ורב כהנא. זה שהוא הסכים, ששינה את דעתו והלך להחיות אותו, סימן שיש לו כח להחיות מתים ממש. בסיפור של ריש לקיש רק חלה, ודאי היה יכול להציל חייו, אבל מה ההבדל? כאן נודע לו שהוא טעה – חשב שהוא חייך ובאמת לא חייך – ואצל ריש לקיש הוא לא טעה, ולכן לא הסכים לחזור בו. בכל אופן, זה עוד סיפור של אורות דתהו, של עולם התהו.

צריך לספר עוד סיפור לגבי היפי שלו, אבל לפני כן רק נקודת בינים – כל הסיפורים האלה זה סיפורים של מקרים מופלאים שקרו אצל גדולי ישראל. כמו שאמרנו, שגדולי ישראל חזרו בשביל לתקן דברים שקרו בדורות קודמים. לעניננו, כל הסיפורים האלה קשורים לחג פורים. דברים שקורים זה הדברים שקוראים עליהם בעתון. פעם דברנו על זה, ונאמר ביתר הדגשה. אם רוצים להקצין מה זה ההבדל בין עולם התהו לבין עולם התיקון נאמר בקיצור נמרץ שעולם התהו זה עולם שקורים הרבה דברים מענינים מאד – הרבה סיפורים כמו הסיפורים שספרנו – ומכאן נלמד שעולם התיקון זה עולם ששום דבר לא קורה. היום יש אסמכתא לדבר הזה בפיזיקה – החוק השני של התרמו-דינמיקה, שאומר שברגע שקורה משהו קרס משהו. כל דבר בעולם שלא יקרה, זה גורם לקריסה מסוימת באנרגיה של העולם כולו, במיוחד של המערכת הסגורה שבתוכה קרה המקרה – זה "חוק האנטרופיה". זה חוק שאומר שכל מה שלא יקרה זה שבירת הכלים. עולם התיקון זה כמו לתקן משהו, לסדר. הרבה בלימוד מדע מביאים דוגמה זו: יש אחד שיש לו הרבה בלאגן בשולחן הכתיבה, והוא רוצה 'לנקות את השולחן'. הוא משקיע הרבה אנרגיה, ובסוף רואים שהכל מסודר – האם הוא הוסיף סדר לעולם או הוסיף בלאגן לעולם? החוק השני של התרמו-דינמיקה אומר שבכללות העולם, או בכללות המערכת בה אותו אחד פעל, הוא הוסיף בלאגן. אנטרופיה זה בלאגן – אי-סדר – ומה שלא תעשה, אתה תוסיף באי-סדר של המערכת שאתה פועל בה. כמה שנדמה לך שאתה מסדר את השולחן, אתה עשית יותר בלאגן ממה שהיה קודם. זאת אומרת, שכל חוק הטבע הזה, זה חוק לקוח נטו מעולם התהו – אי אפשר לצאת מזה, מה שלא תעשה ומה שלא יקרה אתה רק מוסיף תהו למציאות. לעומת זאת, עולם התיקון לפי זה יכול להיות רק עולם שלא קורה בו שום דבר, שלפחות לא הוספת בלאגן למציאות (כי כל מקרה בעולם זה רק עוד יותר בלאגן לחייך ולעולם כולו). כלומר, זה מקרה אבוד (= משיח, שהוא גם מעולם התהו).

יש עוד גמרא שצריך לספר (בנתיים אנו רק בחומר גלם, בלי הפנימיות, ויצטרכו הרבה השלמות): הגמרא אומרת שהכל בפני שרה כקוף בפני אדם. אמרנו ש"שופרך לנשי", עד כדי כך שלפי קבלה ספק אם הוא איש או אשה. הזמן שהאשה היא העיקר והאיש הוא הטפל זה פורים – מעין עולם הבא, "אשת חיל עטרת בעלה". בספר יצירה יש אות לכל חודש – האות של אדר היא ק, קוף. המאמר הכי חשוב של חז"ל שמשתמש במושג קוף – "קוף בפני אדם" – זה "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, ושרה בפני חוה כקוף בפני אדם, וחוה בפני אדם כקוף בפני אדם, ואדם בפני השכינה כקוף בפני אדם". חז"ל מונים ארבע מדרגות – חמש, אם כוללים גם את "הכל", כל נשות העולם – שרה, חוה, אדם, שכינה. אם יש מקור בחז"ל ששכינה זה יפי נשי – שזה מאד הגשמה, שאפשר לומר על השכינה שהיא יפה כמו אשה (עד כדי כך שאנשים צריכים להבין זאת, לקבל חוש ביפי) – זה כאן. יש קושיא בפשט, מה עושה כאן אדה"ר – לכאורה זה על נשים. זה מתיישב בהמשך הסוגיא – שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו ושופריה דרבי אבהו מאין שופריה דיעקב אבינו ושופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדה"ר. גם ארבע דרגות. קודם לא ראינו שגם רב כהנא היה יפה תואר בצורה מופלגת לגמרי, שלא מעלמא דין כלל, וכתוב שיפיו מעין יפיו של רבי אבהו, ואז קופצים אלפי שנים (שלא כהפרש בין רב כהנא ורבי אבהו, הקרובים בזמן) ליעקב אבינו וממנו לאדה"ר. הסוף "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר מבואר בתניא. שואלים איפה נמצא רבי יוחנן בסדר זה, הרי אמרנו שהוא גם כן משהו מופלא. עונים חז"ל שלרבי יוחנן אין הדרת פנים, וכאן מדובר רק בגברים (זה עוד אסמכתא חשובה שרבי יוחנן הוא אשה), שיש להם זקן. בגברים אין "שופריה דאדה"ר מעין שופריה דקוב"ה" (כפי שהיה מתבקש לפי המאמר הקודם) – זה כבר יותר מדי. במאמר הקודם אדם כקוף בפני אדם בפני השכינה – אדם הוא הקוף והשכינה היא האדם – וכאן אין הקבלה לקוב"ה. מה שמשותף לשני המאמרים זה אדם – רק שבאחד כתוב אדה"ר ובשני רק אדם. כתוב "ויקרא שמם אדם" – יש בחינה שאדה"ר כולל שני המינים, יש בו צד זכרי וצד נקבי. הוא נברא דו-פרצופין, ואף שהאשה ננסרה ממנו הוא בעצם "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם" (וכך "כתפארת אדם לשבת בית" – זה פסוק בו האדם זה האשה), וברור שיש באדם את הצד הנקבי שלו. לכן "חוה בפני אדם" היינו בפני הצד הנקבי של אדם, ואילו "מעין שופריה דאדם הראשון" זה הצד הזכרי שלו. יש הבדל בולט בין שתי ההשוואות – ולא ראיתי מי שמתייחס לכך – שבראשונה זה השוואה של באין ערוך בין מדרגה למדרגה, ואילו בשני בדיוק הפוך, כל אחד "מעין" המדרגה שמעליו. רואים שראש גברי זה שיש דמיון – גם בהכי טוב, הכי יפה או הכי חכם, יש השואה. אצל יופי של נשים זה באין ערוך – כקוף בפני אדם, סוג אחר לחלוטין של השואה. זה משהו עמוק-עמוק בהבדל התפיסה בין איש לאשה, האם ההשוואה זה מעין – לא כל כך שייך לפורים (לכן רבי יוחנן לא נמצא שם) – או באין ערוך. לרבי יוחנן יופי נשי, לא שייך להכניסו לסדרת השוואות של "מעין... מעין... מעין". היפי שלו זה "שופרך לנשי", ואם כבר מתאים לשים אותו רק בסדרה של "כקוף בפני אדם".

אחרי כל זה אמרנו שנגיע רק לנקודה אחת או שתים מכל מראי המקומות שהבאנו עד כה (למקרים תוהים):

יש ביטוי בחז"ל שחוזר בש"ס בבלי ח"פ בלבד (ואין בתלמוד ירושלמי) – "תהי בה רבי פלוני". אין לשון יותר מפורשת של תהו – ורוב הפעמים זה אצל רבי יוחנן, אצלו זה כתוב 4 פעמים (מתוך 7 שהם 8). תהי בה רבי יוחנן ר"ת ברית (ושאר האותיות עולות עולם). יש לו יופי נשי – "אשת חן תתמך כבוד" – ויש לו משהו באופי שהוא תוהה. "תהי בה" זה לא שחולק, אלא רק תוהה. יש פעמיים "תהי בה רבי אלעזר", בן דורו, ועוד פעמיים (פעם אחת "ותהי בה") "תהי בה רבי זירא" (גם אצלו סיפור של הריגה ותחית המתים – בפורים). ר"ת ברית – סוד "תמה זכות אבות" אבל לא תמה "ברית אבות", כדעת רבינו תם (גם כן טיפוס תוהי) – גלגולו של רבי יוחנן לפי האריז"ל (רבי יעקב תם; יוחנן יעקב = אשה). רב חזר להיות רש"י, ושמואל חזר להיות הרמב"ם. זה גלגולי הדור הראשון של האמוראים, שעדיין עומדים בתפר. כנגד כל אחד הלכה כרבי יוחנן, ואם הוא כנגד שניהם זה מחלוקת אם הלכה כמותו או לא – עכ"פ חזק שהוא העיקר ביניהם (אף שהוא צעיר ביניהם). הם מתגלגלים בעצם שלשת הקוים של עולם התהו. הייתי חושב שהקוים הקיצוניים יותר תהו, אך מברר שהקו האמצעי הוא הכי תהו – זה רבי יוחנן ורבינו תם. הוא אומר שאעפ"י שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה. זה נושא ארוך, ואכמ"ל, ורק נעיר ש"תהי בה רבי יוחנן" זה ברית עולם (דווקא התהו שלו זה תיקון עולם).

אם יש ח"פ "תהי בה" מן הראוי שיהיה מכוון כנגד ספירות התהו: דעת-בלע, חסד-יובב, גבורה-חשם, הדד-תפארת, נו"ה-שמלה, יסוד-שאול מרחובות הנהר, מלכות-בעל חנן. יוחנן במילוי עולה ארבעת מלכי התהו שבקו האמצעי –  זה הד"פ "תהי בה רבי יוחנן". אחר כך ב"פ של רבי זירא – "תהי בה" "ותהי בה" – כנגד נו"ה. ב"פ של רבי אלעזר – חו"ג. זה נקודה אחת, שצריך להעמיק בה, ולא עכשיו.

עוד נקודה: מה היה מנהגו של רבי יוחנן? היה לו מנהג מיוחד לגמרי, שחז"ל תהו עליו, ואף על פי כן הוא המשיך בכך בשלו. זה כתוב פעמיים בגמרא – פעם אחת עם מנהג של עוד חכם ופעם אחת לבד. מנהגו שהיה יושב באופן קבוע על שערי טבילה כשהיו באים נשים לטבול טבילת מצוה, והיה יושב שם כדי שכאשר האשה תצא מהמקוה היא תראה אותו. במקום אחד (שמושווה לחכם אחר) כתוב רק שאמר שהאשה תסתכל עלי ואז תלד בנים שפירן כוותי. במקום השני שהדבר הזה כתוב, שהיה יושב על שערי טבילה, מוסיף עוד משהו – שפירן כוותי וגמירי באורייתא כוותי. זה ממש פלא מצד עצמו – ברור שה"גמירי באורייתא" זה טפל, במקום הראשון בכלל לא מוזכר, וגם בפעם השניה זה מוזכר כדבר משני ולא עיקרי. צריך גם כן להתבונן אם יש עוד הבדל בין שני מקומות אלו בחז"ל. זה דורש קצת לומדות, שלא עכשיו. בכל אופן, זה משהו מופלא – שגבר יושב בשערי הטבילה ומחכה שנשים תצאנה מהמקוה ושיסתכלו עליו וכו'. חז"ל בעצמם שואלים – חבריו – אם לא חושש מעין הרע. הוא ענה "אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שליט בו עינא בישא". איך יודעים שבזרעו של יוסף לא שולטת עין הרע? במקום הראשון כתובים שלושה טעמים ובשני שני טעמים – "'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין' – עולי עין, מסולק מעין הרע", "'וידגו לרוב בקרב הארץ', מה דגים המים מכסים עליהם כך זרעו של יוסף המים מכסים עליהם", "עין שלא שלטה במה שאינו שלו לא תשלוט עליה עין הרע" (זה טעם שרק בפעם הראשונה ולא בשניה). בפעם הראשונה שהגמרא מספרת זאת משוה זאת לרב גידל (מזכיר במגילת אסתר את "גדל המלך אחשורוש" ובסוף על מרדכי "גדלו המלך"), עליו כתוב שגם היה יושב קבוע על שערי טבילה, אבל הוא היה יושב כשהאשה נכנסת לטבול ואומר לה "הכי טבילי הכי טבילי" – נותן לה הוראות איך לטבול. חז"ל שאלו אותו – אינך חושש מיצה"ר? (את רבי יוחנן שאלו על עין הרע, ואת רב גידל על יצר הרע). הוא ענה שהן בעיני כ"קאקי חיורי" – כאווזים לבנים. זה רמז מאז חשוב לפורים – קאקי חיורי = משקה, צריך לשתות עד שנשים דומות בעיניו כאוזים לבנים. יש בזה עוד רמז שכבר מאוחר, וצריך עוד משקה.

תוספות שואלים שבמקום אחר כתוב שאם אדם פוגש אשה שעולה מהמקוה זה מאד מסוכן – מי שיקיים קודם יחסים עם אשתו תאחז בו רוח זנונים. זה משהו נורא. חז"ל אומרים "מאי תקנתיה?" שיאמר את הפסוק "שופך בוז על נדיבים ויטעם בתהו לא דרך". פסוק של תהו, אך בכלל לא ברור מה הקשר – זו סגולה לתיקון מקרה זה. שואלים תוספות, היות שיש כזו גמרא, איך רבי יוחנן מרשה לעצמו לשבת שם בשערי טבילה ולפגוש נשים עולות מהמקוה. יש שלושה פירושים של התוספות (פעם אחת מביא 2 ופעם אחת 3) והריטב"א מביא עוד תירוץ (בשטמ"ק): פירוש אחד, שיש הבדל אם זה קרה במקרה או שזה לפי שיטה ש"יתיב" ומתכנן זאת (זה פירוש מאד רוחני). פירוש שני שרבי יוחנן פגש אחרי שהתלבשו ויצאו מהטבילה, והסכנה זה קודם. תירוץ שלישי (הכי מצחיק) – שבכל פעם אמר "שופך וגו'". תירוץ הריטב"א, שכמו שאצל רב גידל דמי כקאקי חיורי, כך אצל רבי יוחנן, ואין קושיא. לכאורה יש תירוץ חמישי, שפלא שאף אחד לא אמר, שלא כתוב שהוא ראה אותן – רק הן ראו אותו. הרי מצינו בגמרא שעפעפיו כיסו עיניו ולא ראה, אז זה לכאורה הפירוש הכי פשוט וטוב.  [רש"ש בברכות אומר ככה]

כל הענין הזה הוא רק מראה מקום, בלי להעמיק. לכן רק נסיים ונאמר כך, המעשה הוא העיקר: צריך להקפיד לטבול במקוה חב"ד. מקוה חבד = "בטח בה לב בעלה". מה כל הסיפור הזה קשור לפורים? פורים זה פוריא, כמו מטה, שנקראת כך על שם שפרים ורבים עליה. זה מקור הפו"ר כל השנה – "עד דלא ידע" מתהפך ("ונהפוך הוא")ל"אלד", שם קדוש, שבא מרדל"א. משם באה הלידה, של חג פורים. לכן רבי יוחנן, ששייך לפרו ורבו, שייך לסוד ליל טבילה של אשה קדושה וטהורה בישראל. רבי יוחנן רוצה שאשה תסתכל בו – רב גידל יושב שם רק כדי שהאשה תקיים את הטבילה כהלכתא, ואילו רבי יוחנן יושב שם כדי שהאשה תלד בנים יפים כמותו (ו"דרך ארץ קדמה לתורה" גם במעלה). "בטח בה לב בעלה" הוא הפסוק היחיד ב"אשת חיל" שמתאר את הרגש שהבעל רוחש לאשתו. כל מה שכתוב שם, כל הדברים שהיא עושה בבית, זה בשביל להגביר את הבטחון של האיש בה – בגלל שהיא כל כך אשת חיל, עם כל הפסוקים הכתובים, לכן "בטח בה לב בעלה". יש פה רמז מאד יפה בשביל מבצע טהרת המשפחה, שקשור גם לחג פורים כנ"ל, שלהדר במקוה לפי מנהג חב"ד זה פועל את ה"בטח בה לב בעלה" (את זה אני אומר לכל האברכים שיושבים כאן ולכל הנשים שיושבות כאן – פעם היה קשה להדר ולהקפיד בכך, לפני 30-40 שנה היה די קשה למצוא, והיום ברוך ה' מאד קל למצוא והדבר הזה הוא סגולה פורימית ל"בטח [לשון טיחה ודבקות, בלב זה כמו 'ודבק באשתו'] בה לב בעלה"). היום אין לנו לכאורה לא את רב גידל ולא את רבי יוחנן, אבל רבותינו הקדושים חיים וקיימים, ואם חז"ל מספרים כאלו סיפורים רוצים שנלמד מהם הלכה למעשה ששייכת לכל אדם בכל זמן ובכל מקום – כשאשה הולכת לטבול צריכה לראות בכניסה את רב גידל המורה איך לטבול וכשיוצאת מהמקוה תתבונן ותראה את רבי יוחנן, ואם תראה אותו עם כל הסיפורים התוהיים שספרנו, תזכה להוליד בנים יפים כמו רבי יוחנן וגם גמירי באורייתא כמו רבי יוחנן, החל מה"שפירן כוותי", החל מ"שופריה דאדה"ר" ועד "שופריה דקוב"ה". זו שיטת רבי יוחנן, אז אין שום פגם שאשה תתבונן בדמות של צדיק – יש כאן מקור מוסמך שזה דבר רצוי ביותר. כשמחברים ביחד רב גידל ורבי יוחנן (= פורים) – "פאר מקוה" ו"נאך מקוה" (על דרך ניגון "פאר יחידות" וניגון "נאך יחידות") – עולה 585 = 13 (אחד, אהבה) פעמים 45 (מה, אדם) = שפרה (שמשפרת את הולד – היא צריכה להיות גם המילדת וגם היולדת, צריך להתייחד עם דמותה על ידי החיבור בלב לשני הצדיקים האלה).

בזכות המשקה הכל הופך ל"קאקי חיורי" – דבר מאד יפה.

נאמר משהו אחר, לסיום הטוב של פורים: מה ההבדל בין זמן הבית לזמן הגלות? זה גם הבדל בין גברים לנשים. אצל גברים לא כל כך בולט בזמן הגלות ההבדל בין יפים לבין חכמתם, אבל בנשים כתוב שאמותינו הקדושות (שרה, רבקה, רחל וכו') – כולן יפהפיות – ואילו בזמן הגלות החורבן מפריד בין היפי לבין החכמה. כלומר, בדרך כלל אשה יפה היא לא הכי חכמה, ואשה חכמה היא לא הכי יפה. לכן הרבי כותב באג"ק הרבה פעמים לבחורים שאין שלמות, וכשהולכים לבחור שידוך צריך לדעת מה העיקר ומה הטפל – העיקר כמובן זה חכמה אלקית, שהולך ביחד עם יראת שמים, ולשים את הדגש על העיקר ולא על הטפל. כל הדבר הזה שיש הפרש בין זה לזה זה סממן של גלות – זה הגלות. אם רוצים לומר מה הגלות, על מה אנחנו בוכים, על כך שאצל הבת (וכל נשמה היא הבת כהן) היפי והחכמה לא הולכים יחד. התיקון של הדבר הזה זה תיקון של פורים – זה היום לתקן זאת – והתיקון הזה נעשה על ידי טבילת מצוה. מה מברכים? במקום אחד כתוב דבר מדהים, גם חידוש, שמובא שמה שרבי יוחנן היה יושב שם, לא רק כדי שנשים תסתכלנה בו כשתעלינה מהמים הטהורים של המקוה, אלא כדי שיענה אמן על ברכת הטבילה. כלומר שהיה מספיק סמוך (האשה ודאי לא צועקת את הברכה) – קשור גם לתירוצי תוס' הנ"ל – כדי לענות אמן (היום במקוה בנוי מסתמא לא שומעים את הברכה מהשער בחוץ, אך בו כתוב שכן היה). אחר כך האשה היתה מסתכלת בו ויולדת בנים יפים כמוהו וכו'. הברכה היא "על הטבילה" = קסא (ק ועוד אין). קודם דברנו על "תהי בה רבי יוחנן". במגילת אסתר יש "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". היפי שלה היה לא אנושי, כי על פי טבע היתה ירקרקת – יופי תוהי לגמרי, לכן לשון "ותהי" ביפיה, זה עולם התהו. ותהי אסתר נושאת חן = משולש אין (אביחיל; היא אבי-חיל, רוצה בן שיהיה חיל בצבאות ה', חסיד-יר"ש-למדן). לכן באמירת הברכה האשה גם צריכה לחשוב שרבי יוחנן מקשיב לברכתה ועונה עליה אמן, ואחר כך, כשיוצאים, מסתכלים ברי יוחנן כדי שיהיו בנים יפים כמוני וגמירי באורייתא כוותי (כאשר הלימוד תורה זה בעצם תוצאה של היפי). לפעמים מוצאים גם אצל גברים את ההבדל בין יפי לחכמה, אך בעיקר אצל נשים – הגלות שזה לא ביחד והגאולה כשזה כאן ביחד, והזמן לגאולה זה כעת, "הגיע זמן גאולתכם". כן תהיה לנו תיכף ומיד ממש ממש ממש, ברגע הזה.

יפי חכמה = גל עיני.