46: אותיות קפז; קפט; קצ

1

ליל שבת קדש פרשת יתרו, י"ח שבט ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות קפז, קפט, קצ

שבת "לב לדעת" – ישיבת "פרי הארץ"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו ידיד נפש, "יעלה תחנוננו", "תשכון תתגדל".

שבת שלום. אנחנו לומדים כל שבת מקונטרס שנקרא "רמ"ח אותיות" – פתגמים חסידיים מגדולי חסידי חב"ד. בקובץ המקורי שכתבו הבחורים בישיבה בליובאוויטש נפלו הרבה טעויות, לכן במשך השנים ניסו כמה לתקן זאת, אבל לא תמיד הועילו. בכל אופן יש כמה גירסאות ואנחנו קוראים מתוכם. הגענו לאות קפז:

א. אות קפז: עולם של בינונים

אדמו"ר הזקן ור' מרדכי מליעפלי

לפני שנקרא את האות עצמה נאמר את הרקע (מתוך הערה בספר): היה חסיד של אדמו"ר הזקן בשם ר' מרדכי מליפעלע, הוא היה גביר גדול. בערים הגדולות של רוסיה, כמו מוסקבה ופטרבורג, לא הרשו ליהודים לגור, אבל ליהודים עשירים היתה רשות לגור שם. ר' מרדכי הזה גר בפטרבורג, והוא היה החסיד היחיד שם. לכן בי"ט כסלו אחרי שאדמו"ר הזקן יצא מהכלא – שהיה בעיר פטרבורג – הוא רצה ללכת אליו, לחסיד שלו, אבל בדרך הוא עבר עוד מדור בגיהנם, כידוע. על כל פנים רואים שהחסיד הזה היה מאד 'היימישע' עם אדמו"ר הזקן. כלומר, הוא הרגיש פתוח אתו, כפי שרואים גם בסיפור הבא[ב]:

קפז. אדמוה״ז אמר לר״מ מליפליע בינוני אנא ['אני בינוני'. מי זוכר מי עוד אמר על עצמו שהוא בינוני? (רבה.) כן, אדמו"ר הזקן מביא בעמוד הראשון של התניא, "כגון אנא בינוני"[ג]. למי הוא אמר זאת? (לאביי.) נכון. אדמו"ר הזקן אמר על הבעש"ט שהיה לו את המוחין של אביי, לשבחו של אביי. יש לנו כמה שיעורים על כך שלאדמו"ר הזקן היה ניצוץ של רבה. כנראה שמי ששייך לרבה מחזיק את עצמו לבינוני מתוך ענוה, לכן הוא הכניס אותו בתחילת התניא. כל התניא בעצם בא ליישב את מה שאמר רבה על עצמו שהוא בינוני אף שלא פסיק פומיה מגירסא עד שאפילו מלאך המות לא יכול היה לשלוט בו.],

ואמר לו [ר' מרדכי הזה, שהוא כמו אביי בסיפור של הגמרא. אבל הוא לא ענה לו בסגנון שאביי ענה. מה אביי ענה? הוא ענה לרבה שאם אתה בינוני אז לא השארת חיים לאף אחד בעולם – אם כן כולנו רשעים, ו"רשעים בחייהם קרוים מתים". ר' מרדכי ענה לכאורה אותו דבר אבל מזוית אחרת, היתה לו ישות דקדושה, עזות דקדושה[ד]:] הלא גם אני אינני רשע [כלומר שגם אני בינוני, וודאי שאני לא במדרגה שלך, ואם אני בינוני לא ייתכן שגם אתה – אדמו"ר הזקן – בינוני],

והשיב בינוני עולם מלא [נכון, הסכים אתו, שגם אתה בינוני, ועם זאת אנחנו לא באותה דרגה, שבבינוני יש אין סוף מדרגות. זו דוגמא לגדלות מוחין. מצד קטנות מוחין נדמה שכל דרגה היא דרגה אחת מסוימת, אבל מצד גדלות מוחין מבינים שבכל דרגה יש מרחב, 'קשת', של דרגות. לכן יכול להיות שגם אדמו"ר הזקן וגם ר' מרדכי בינונים, ולמרות זאת אינם באותה דרגה.], ור״י [אחד החסידים[ה]] ביאר בינוני – נשמה דיצירה, וביצירה ד' עולמות אבי״ע והוא הי' אצי' דיצירה...[ו]

הביאור הוא מאחד החסידים, והוא ביאור על דברי אדמו"ר הזקן, מה היתה כוונתו שכינה את עצמו בינוני. בתור חסידים של אדמו"ר הזקן אנחנו מאמינים שהוא ודאי היה נשמה דאצילות, אבל לפי מה שהוא חשב על עצמו – כמו שטעה רבה בהערכת עצמו בגלל ענוה, כמבואר בתניא – אדמו"ר הזקן ראה את עצמו כבינוני. הוא רואה בעצמו שאין לו הרגשת היש באהבה ויראה שלו, אבל מחזיק מעצמו בינוני. זה נקרא 'אצילות שביצירה'.

חמש חלוקות בתניא

צריך לבאר את הענין קצת בהרחבה: קודם נאמר את חמש החלוקות שאדמו"ר הזקן עושה בתחלת התניא: יש צדיק גמור, שכולו טוב ואין לו רע בכלל, גם בלא-מודע של הנפש; מתחת יש צדיק שאינו גמור, שהוא ודאי שולט על המחשבה דבור ומעשה שלו, וגם התחיל לתקן את הלא-מודע שלו; מתחת יש את הבינוני, שהוא שולט במחשבה דבור ומעשה שלו, שיהיו בקדושה, אבל אינו מגיע ללא מודע שלו, את זה הוא לא תקן. מתחת יש את הרשע שאינו גמור, שהגדר שלו הוא שאף שעושה עברות הרי הוא לא שלם עם מעשיו הלא טובים והוא מתחרט עליהם. זו הדרגה של רוב מי שיושב כאן, ושל רוב העולם. אמנם אדמו"ר הזקן קרא לספר "ספר של בינונים" ולדרגה זו צריך לשאוף שהרי היא "מדת כל אדם"ו"הלואי בינוני"; מתחת יש רשע גמור, שלא מתחרט על הדברים הלא טובים שעשה.

הקבלת החלוקות לעולמות

אם יש חמש חלוקות, צריך להתבונן איך להקביל אותן לעולמות. יש כמה אפשרויות איך להקביל, וכאן הוא נוקט כאחת השיטות, שהיא הפשט הרגיל בחב"ד. לפי מה שהוא אומר, הצדיק הגמור הוא בעולם האצילות, שעליו נאמר "לא יגֻרך רע" – יש שם רק טוב, לכן שם דרגת הצדיק הגמור, שאין בו רע כלל; הצדיק שאינו גמור כנגד עולם הבריאה. בבריאה מתחילה מציאות הרע, "מיעוטו רע", וכך גם הצדיק שאינו גמור, שלא סיים לבער את הרע מתוך הלא-מודע שלו; הבינוני כנגד עולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע. הבינוני אמנם לא עושה רע בפועל, אבל מי יודע מה קורה בלא-מודע שלו. יצירה מלשון יצרים, מלחמת היצרים שנמצאת אצל הבינוני; הרשע שאינו גמור כנגד עולם העשיה, שבו רובו רע ומיעוטו טוב, מיעוט הטוב הוא החרטה והחזרה בתשובה שעושה הרשע שאינו גמור (אפילו אם נמנע פעם אחת מעבירה דבר זה יקר עד מאד בעיניו יתברך, כידוע מאדמו"ר הזקן); הרשע הגמור הוא מתחת לכל העולמות, שייך להיכלות הקליפות, בכלל אין לו מציאות של קדושה (היינו מה שרשעים בחייהם קרויים מתים).

אצילות (טוב גמור)	צדיק גמור
בריאה (מעוטו רע)	צדיק שאינו גמור
יצירה (חציו טוב וחציו רע)	בינוני
עשיה (רובו רע)	רשע שאינו גמור
קליפות	רשע גמור

החדרת הבטול למדות

אם כן, הבינוני נמצא בעולם היצירה, ובתוך עולם היצירה – לפי דברי החסיד בפירוש דברי אדמו"ר הזקן שמובאים כאן – אדמו"ר הזקן הוא אצילות דיצירה (יצירה קשור לאור, "יוצר אור"). מה הכוונה? עולם האצילות הוא בטול מוחלט לה'. "בטול" הוא מושג מאד חשוב, כל החסידות של אדמו"ר הזקן וחסידות חב"ד היא להגיע לבטול גמור לה', שאין לי שום מציאות, בטול במציאות. לפי זה, מה הכוונה 'אצילות דיצירה'? כלל גדול בקדושה שבכל דרגה יש התכללות – ולעניננו, שיש אצילות בכל עולם. גם בכל יהודי נמצא עולם האצילות, לכן נקראים "אצילי בני ישראל"[ז]. עולם היצירה הוא עולם המדות והרגש, והכוונה מדות אהבה ויראה לה'. אבל בעולם היצירה גם כשיש לי אהבה ויראה "יש מי שאוהב", אני מרגיש איך שאני אוהב את ה', יש כאן את המציאות שלי, האני שאוהב את ה'. אם כן, אצילות דיצירה, היינו להכניס בטול במדות, שאני אוהב את ה' בלי הרגשת היש שלי. זו הדרגה של אדמו"ר הזקן כפי שהוא ראה את עצמו. אבל כמובן שאנו מאמינים שהוא היה באצילות ממש, בבטול מוחלט.

ב. אות קפט: כח הרכוז של הצדיק

את אות קפח כבר למדנו, לכן נדלג לאות קפט:

הוראת שעה: תענית בחנוכה

קפט. אדמוה״ז שלח פ״א משרתו להגיד בעיר שכולם יתענו ב' בטבת [מה זה ב' טבת? ("זאת חנוכה".) בשנה כסדרה "זאת חנוכה" יוצא בב' טבת, אבל גם בשנים אחרות שכסלו חסר חל בחנוכה, בנר שביעי – ובחנוכה הרי אסור להתענות. לא כתוב כאן למה אדמו"ר הזקן צוה שיתענו, אבל כנראה היה ענין של פיקוח נפש, לבטל גזרה מעל עם ישראל.]. ולהיותו [המשרת] פשוט ולא הבין והגיד שלא יתענו [הכריז בבית כנסת שהיום אסור להתענות... החסידים לא הבינו מה החידוש, הרי חנוכה היום, אבל היות וכך הרבי אמר – אדרבה עשו התוועדות, סעודה גדולה.] ואחר שאכלו נודע לאדמוה״ז [באיזה שלב ביום הטעות נודעה לאדמו"ר הזקן.] וציוה שלא ישתו ובקושי גדולה עבר היום, וכמעט שגועו בצמא בזמן מועט כזה [זה היה בשעה האחרונה של היום, ומה שלא שתו היה הרבה יותר קשה מאשר אם היו מתענים כל היום.].

קודם כל, איך נקרא צווי שנוגד את ההלכה, כמו כאן שאסור להתענות בחנוכה ואדמו"ר הזקן אומר להתענות? ["עת לעשות לה' הפרו תורתך".] אבל מה הגדר? [הוראת שעה.] כן, הוראת שעה. למי ניתן הכח לעשות הוראת שעה? [לנביא.] נכון, אבל אצל נביא תלוי ברוח הקודש. למי יש אפשרות לעשות הוראת שעה גם בלי רוח הקדש? [למלך.] כן, המלך יכול לקבוע הוראת שעה לפי הצורך שהוא רואה. אדמו"ר הזקן הוא גם בגדר של נביא וגם בגדר של מלך. מה עוד רואים? שכשאדמו"ר הזקן גילה שלא צמים, אמר שלא ישתו וכמעט גועו בצמא בזמן קצר. כאן כבר יש גילוי של צדיק, של רבי, שיכול לרכז בזמן מועט את העינוי של כל היום.

תענוג מרוכז

חז"ל אומרים ש"מרובה מדה טובה". בעניננו, ככל שהדורות יורדים הצדיקים נקטו פחות בתנועה של תעניות ויותר בקו של שמחה – יותר מלמדים סנגוריה על עם ישראל, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב שגם נקרא "סנגורם של ישראל" וכמו שרבי נחמן אמר "רק לשמוח יש" (בגימטריא רק שניאור זלמן!). לפי זה, כמו שיש בספור כאן רכוז של חוית עינוי, יכול להיות כך גם בתחושה של תענוג, לצמצם ולרכז תענוג לזמן קצר. למשל, אם עכשיו הרבי אומר "רק לשמוח יש" – יש בטוי מהרבי, מהשנים האחרונות, "שמחה בטהרתה"[ח] – והמשרת מעביר מסר הפוך שהרבי אמר להיות עצובים, וכולם נהיים עצובים, ואז בשעה האחרונה הרבי חוזר ואומר 'מה אתם עצובים, אמרתי להיות בשמחה!', אז בשעה הזאת מרגישים שמחה כאילו היו שמחים עצומה, כאילו היו בשמחה עילאית כל היום. זו תנועה של צדיק לרכז תענוג.

ג. אות קצ: כִלוּי הכסויים

"עד שתכלה פרוטה מן הכיס"

מבאר כאן מאמר חז"ל ממסכת סנהדרין[ט]:

קצ. אין ב״ד [בן דוד] בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס [הפשט הוא שיהיו עניים ולא תהיה פרוטה בכיס, לא יהיה כסף בחשבון בנק.]. מרש״ג [המשפיע שממנו הפתגמים – ר' שמואל גרונם.]: רפ״ח ניצוצים שנפלו [בשבירת הכלים.] נקרא פרוטה [פרוטה מלשון פרט[י], יש 288 פרוטות שצריכים לברר. פרט = רפח ע"ה, סוד הנאמר ב"אשת חיל", "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה"], כיס [מלשון כסוי.] – הכסוי וההסתר על הניצוץ וביאת המשיח – שיתגלה אלקות וזהו״ע הבירור רפ״ח ניצוצים...

כלומר, הוא מפרש "עד שתכלה פרוטה מן הכיס", עד שיצאו כל הפרוטות מהכסוי שלהן ויתגלו. כשיסתיים בירור רפח ניצוצות קדושה שנפלו יבוא מלך המשיח – התגלות האלקות על ידי בירור רפח זהו ענין ביאת המשיח. הרבי, בגלל שרצה למהר את ביאת משיח, אמר ש"נגמרה עבודת הבירורים" (אבל כנראה שנשארה עדיין איזו עבודה לעשות, הרי גם ב"עבודת הבירורים" יש בירור ראשון על ידי השבטים ובירור שני על ידי יוסף, נקודת הצדיק-עליון שבכל יהודי המקבל מהצדיק-הרבי שבדור שהוא המשיח שבדור, ודוק).

על כל פנים, חז"ל אומרים – על הפסוק "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[יא] – שמשיח יבוא כשיבקשו את מלכות ה' ואת מלכות בית דוד. הבעש"ט אומר שבקשת מלכות דוד היינו גילוי של השגחה פרטית, "מהוי' מצעדי גבר כוננו"[יב]. בכל צעד וצעד שלנו יש השגחה פרטית של ה' יתברך, וצריך לבקש שנראה זאת בגלוי. זו אחת התורות החשובות בכתר שם טוב.

"בכוסו ובכיסו ובכעסו"

יש מאמר חז"ל[יג] שקשור לכאן: "אמר רבי אילעאי, בשלשה דברים אדם ניכר – בכוסו, ובכיסו ובכעסו". שלש מלים מלשון כסוי. "בכוסו" הכוונה אם הוא שותה בצורה הנכונה. גם אצל חסידים ששותים צריך לדעת איך לשתות, לכן הרבי תקן לשתות עד רביעית. מהו כח החיובי של שתיה? ["נכנס יין...".] "יצא סוד", אבל איזה סוד? [אלקות.] נכון, אבל לפני זה, יש עוד סוד, שקיים בכל יהודי – אהבת ישראל. זו אמורה להיות התוצאה של שתיה, להסיר את המחסומים שבינינו ולגלות את האהבת ישראל שבקרבנו, עד שבא בטבעיות לכל אחד לחבק ולנשק את חברו. קשור במיוחד לשנה שלנו, תהא שנת ערבים חברים, "כל ישראל ערבים" "כל ישראל חברים"; מה הכוונה "בכיסו"? [ממון.] אבל איזה ממון? [צדקה.] כן, אדם נמדד לפי כמות הצדקה שהוא נותן ובעיקר לפי אופן-איכות הצדקה שהוא נותן, אם קל לו לפתוח את הכיס או לא; הדבר השלישי הוא "בכעסו". יש גם כעס חיובי, השיעור שמסרנו בישיבה היה עוד בחדש טבת, שהחוש שלו הוא חוש הכעס, הרוגז. השאלה היא היתכן שחוש של חדש יהיה כעס, לכאורה זו מדה שלילית? אבל יש גם כעס של קדושה, כמ"ש "רגזו ואל תחטאו"[יד] ואומרים חז"ל[טו] "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", זהו כעס חיובי.

תקון הכעס על ידי הכיס

אם אדם כועס לא על היצר הרע, אלא כועס ממש הרי זה מדה רעה ביותר ועד שאמרו חז"ל שכאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גיהנם שולטים בו. מסופר על בעל ה"תולדות יעקב יוסף" – מגדולי תלמידי הבעש"ט, עד שהיתה הוה אמינא שהוא יהיה הממשיך שלו – שלעתים היה כועס (בפרט על אשתו). הבעש"ט ידע מהענין ואמר לו שביום שהוא כועס לא יכתוב חידושי תורה, כיון שכשהאדם כועס הנשמה שלו מסתלקת ממנו, וממילא מה שיחדש לא יהיה חידוש תורה אמתי.

האריז"ל כותב שהתקון לכעס הוא להתענות קנא תעניות כמנין כעס עם הכולל. קנא הוא גם שם קדוש בקבלה (שם אהיה דבינה במילוי ההין – אלף הה יוד הה – ד"מינה דינין מתערין")  וגם תאר של ה' – "אל קנא" (בגימטריא יעקב, ז פעמים הוי', שם הרחמים. חלק המילוי = ז פעמים חן). באגרת התשובה אדמו"ר הזקן מסביר שבדור שלנו העיקר הוא להמיר את התעניות בצדקה (כמ"ש "וחטאך בצדקה פרֻק"), ואם כן כל פעם שאדם כועס עליו לתת קנא מטבעות של שקל או דולר, או של מטבע גדול יותר, לצדקה. זה קנס. יש מושג של קנסות בתורה, והוא נוהג כשיש רבנים סמוכים, אבל גם היום אפשר לעשות קנסות כאלה, שאם אתה כועס אתה יודע שאתה תצטרך לתת 151 שקל. יש תיקון הכללי של רבי נחמן, וכאן עיקר התיקון (תיקון הכעס) הוא לתת פרוטה לצדקה.

כתוב[טז] ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". יש פסוק במשלי שמובא בפרק של השנה של באתי לגני – פרק ח. למדו בישיבה באתי לגני לפני יו"ד שבט? [לא, אבל הזכירו.] לכל שנה יש פרק במאמר, והשנה לומדים את אות ח, שם הוא מביא את הפסוק "יש מפזר ונוסף עוד"[יז]. חז"ל דורשים זאת על נותני הצדקה ("פזר נתן לאביונים"), שמי שמפזר ממונו לצדקה אזי נוסף לו עוד. בכוס לא צריך להפריז בשתיה, יש לפזר צדקה ואין להפריז בשתיה.

אמרנו זאת כדי לקשר את הכעס לכיס, שעל ידי הכיס – נתינת צדקה כמנין קנא, כעס עם הכולל – מתקנים את הכעס. כמה עולות האותיות שבתוך "כיס" "כוס" "כעס"? [86, אלהים.] איזו מלה עולה בעצמה אלהים? [כוס.] הכל תקון שם אלהים. כיס בגימטריא מלך (חלק המילוי של כיס כוס כעס דד= מלכות), וכעס בגימטריא הכנעה.

לפי זה, יש לפרש "עד שתכלה פרוטה מן הכיס" שרומז למצות צדקה, שכולם יתנו כל כך הרבה צדקה (מתוך תענוג, שאז אין לחשוש ל"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כנודע ממורנו הבעל שם טוב) עד שתכלה פרוטה מן הכיס, שכל הפרוטות ילכו לצדקה.

הענין של תקון הכעס קשור לפרשת השבוע, פרשת יתרו: התורה נתנה דוקא אחרי שיתרו בא וברך את ה', יתרו מלשון "יתרון האור מן החשך"[יח]. דוקא ממה שיתרו יצא מקליפת מדין, החשך, והתגייר – יכולה להנתן התורה. כך גם כאן, אם אדם כועס ואחר כך נותן צדקה – זהו "יתרון האור מן החשך".

התפללו קבלת שבת וערבית.