בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (6, שמות)

אור ל-כ טבת סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

הרבי פותח את הדבר מלכות בהבאת דברי חז"ל שכל אחד משמות השבטים המנויים בראשית ספר שמות נכתב "על שם גאולת ישראל". מתחילים ספר זה, שלכאורה תחילתו מדברת על הגלות, ברמיזה שכבר מההתחלה יש גאולה. זה ה'ווארט' שהרבי מדגיש לאורך כל השיחה, בצורות שונות, שהגאולה ממש נמצאת – בזכות היהודים, כאשר שמו של כל יהודי, המצביע על שרש נשמתו, נקרא על שם הגאולה. הרבי מביא עוד מדרש, יותר מפורסם מהראשון, שבזכות שלא שינו את שמם ואת לשונם ואת לבושיהם זכו להגאל. הרבי אומר ששני המדרשים האלה לא דומים: אם אומרים שבזכות זה שלא שינו שמותיהם וכו' נגאלו – זה משהו מובן וטבעי, זו זכות שבעקבותיה, אף על פי שהם כעת בגלות, זוכים בסוף לגאולה. החידוש הוא בכך שמגלים מה הזכות, אך עצם הענין, שבזכות הנהגה טובה תבוא גאולה, איננו חידוש. לעומת זאת, בכך שכל שבט ושבט נקרא על שם הגאולה אין הכוונה שבזכות זה יגאלו אחר כך – זה אומר שהגאולה קיימת ממש גם בזמן הגלות, וזה מתגלה באמצעות שמות השבטים. זה קצת מזכיר את ההבדל שתמיד מובא בחסידות (וגם הזכרנו בשיעורים הקודמים) בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – אכילה בכוונה שיהיה לי כח לעשות מצוה אחר כך – לבין "בכל דרכיך דעהו", שזה עיקר דרך החסידות, שאני יכול להיות מחובר לה' תוך כדי החולין, תוך כדי המעשה הגלותי (אכילה זה מעשה גלותי, הזדקקות הגוף למזון, וכפי שנראה תיכף בתניא על היציאה ממיצרי הגוף). זה הגילוי שאפשר תוך כדי המעשה הגלותי להחדיר גאולה לכל דבר – גאולה שבמובן מסוים יותר גדולה מהגאולה של יציאת הנשמה מהגוף.

הרבי מביא גם את הרמב"ן, שקורא לספר שמות "ספר הגאולה" (אצלנו השם "שמות", וכולל גלות בפרשות הראשונות), והשם הכולל הזה מעיד שמהרגע הראשון זה ספר הגאולה. גם בלועזית (ואת זה הרבי לא מזכיר) קוראים לספר זה "אקסודוס", על שם יציאת מצרים, אלא שהשם "ספר הגאולה" זה עוד יותר כולל, משום שהמונח גאולה אינו מוגבל ליציאת מצרים דווקא, והוא כולל גם (ובעיקר) את גאולת מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. כפי שבחת"ת של היום (יום רביעי) מפורש כי השם האלקי השייך לגאולה הוא "אהיה אשר אהיה" – המתפרש אהיה עמם בשעבוד מצרים כפי שאהיה עמם לעתיד לבוא, היינו ששם הגאולה כולל את שתי הגאולות, וספר זה הוא ספר הגאולה הכללית, החל מיציאת מצרים ועד ביאת המשיח.

נתחיל מרמז: יש שם חדש לספר – לא שם שמופיע בחז"ל, אלא באחד מגדולי-גדולי הראשונים, הרמב"ן. לכל החומשים חוץ משמות יש שם מיוחד בלשון חז"ל – ספר הישר (בראשית), תורת כהנים (ויקרא), ספר הפקודים (במדבר), משנה תורה (דברים) – ובזכות הרמב"ן יש שם מיוחד גם לחומש שמות, ספר הגאולה. ספר הישר על שם האבות-הישרים, ומעשה אבות סימן לבנים – צריך ללמוד להיות ישר מאבותינו הישרים. ספר הגאולה – ממנו באה חריטת הגאולה בלב, הלימוד על הגאולה, וזה החל מפרשת שמות (תיכף נזכיר שששת השבועות הראשונים של חומש זה הם שובבי"ם – ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים – זמן המיועד לפי הסוד לתיקון הברית, בזכותו זוכים להגאל). ספר הישר, ספר הגאולה, תורת כהנים, חמש הפקדים, משנה תורה = סג בריבוע (וריבוע מעיד על שלמות) = ט פעמים אמת (היוצאת משם הגאולה, "אהיה אשר אהיה": אמת = אהיה פעמים אהיה; אהיה אשר אהיה = אמת אמונה, בסוד "איהו אמת, איהי אמונה").

הרבי מביא את המדרש על שמות השבטים, ושם לב לכך שהפסוקים המובאים על שמות כל השבטים מתייחסים לגאולת מצרים, ואילו המובא על "ויוסף היה במצרים" הוא "יוסף הוי' ידו וגו'" – פסוק על הגאולה העתידה. ראשית לומדים מכך שבכללות הכוונה כאן אינה רק על גאולת מצרים, אלא על כל הגאולות, אך יותר בעומק, כל השבטים הם נשמות דבריאה ויוסף הוא נשמה דאצילות – כולם אוחזים בגאולת מצרים ואילו יוסף במדרגה שלמעלה מכך, בגאולה האחרונה. כחו של יוסף, "יוסף הוי' לי בן אחר" – להוסיף "אחר" ולהפכו ל"בן" – שייך לגאולה העתידה דווקא. שהרי, ביחס לגאולת מצרים אומרים על הבן הרשע ש"אילו היה שם לא היה נגאל" ונאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – שרק חמישית (או, לדעת אחרת, אחד מתוך חמישים) זכו להגאל – ואילו בגאולה שלנו מובטח ש"לא ידח ממנו נדח", אף אחד לא ישאר בגלות, בזכות זה שהגאולה האחרונה באה אחרי מתן תורה. הראש הזה, ההשראה הזאת, זה דבר ששייך דווקא ליוסף. דווקא הוא, עם הראש של הגאולה העתידה, כבר "היה במצרים", עוד לפני שהיה שם אביו ("אמת ליעקב") ולא אחיו. הוא "היה במצרים" מנותק מהחממה שלו, מתנסה בנסיון קשה עם אשת פוטיפר, נופל לבור, ועומד בצדקתו כי הוא יוסף, נשמה דאצילות, נשמה של הגאולה העתידה. בשביל להיות יוסף לא מספיק להיות נשמה של יציאת מצרים, של הגאולה שהיתה פעם – כחו של יוסף הוא "יוסף הוי' שנית ידו" – פסוק בישעיהו על הגאולה העתידה. כל זה יוצא מהמדרש המופלא, הלא כל כך מוכר, שכל שמות השבטים הם על שם הגאולה.

נשים לב לעוד תופעה חשובה בפסוק הראשון: מתחיל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה [= שכינה, שהשכינה יורדת עם ישראל, בפרט כשהם מתקינים בית תלמוד ממנו תצא הוראה במצרים, שעל כן שנות חיי יעקב הטובות ביותר היו במצרים, כי השכינה והגאולה נמצאות עם ישראל גם בעומק הגלות]", ואחר כך כתוב "איש וביתו באו". כל מה שהרבי רוצה ללמד היום זה שהשכינה והגאולה נמצאים גם בעומק הגלות, בסוד "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", אך מדוע חשוב להדגיש כי "איש וביתו באו"? יש רמז המובא לגבי שם הספר עצמו, שאם מתוך שתי המילים "ואלה שמות" מוציאים את אותיות שלום מה שנשאר ("ואלה שמות") עולה בית (זו הבאה מתיקוני הזהר, להוציא מילה מוכרת ולראות מה נשאר מאותן אותיות). לפי זה, "ואלה שמות" עולה שלום בית. מכך אפשר לפרש ש"איש וביתו באו" מתפרש על "'ביתו' זו אשתו", ולהבין מדוע הפסוק מסביר, בלי צורך מיוחד, ש"איש וביתו באו" – יש כאן דגש על יחוד האיש והאשה. גם בהמשך הפרשה אנו לומדים על מקרה יוצא מן הכלל, המלמד על הצניעות ושלום הבית שהתקיימו בכלל. וכך, כדי להעיד על הצניעות ושלום הבית של ישראל במצרים, כאשר נמנו בני ישראל נוספו לשמותיהם ה ו-י (י של האיש ו-ה של האשה, ש"שכינה ביניהם", כנודע). לפני שבוע למדנו על זיווג נשיקין, יחוד יה – בשביל גאולה זה מה שצריך, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד". הרמז היפה ש"ואלה שמות" עולה שלום בית מלמד כי כשיש שלום בית יש גאולה, בכל מצבי החיים. גם כשיש מצבים קשים, עוברים זאת, אפילו בכיף – ב"מרגוע לנפשו" – ואז גם שמו של כל ילד שנולד לבני הזוג הוא על שם הגאולה. הגאולה זה השלום בית של ההורים. אז כל ילד, וכל שם של כל ילד, נקרא על שם הגאולה. אצל כל ילד יש "איש וביתו", "ויוסף היה במצרים". זו התחלת הנקודה של הדבר מלכות.

יש כמה רמזים מאד יפים, ונפתח באחד מהם: הרבי חוזר בשיחה זו על שלושה ביטויים – "גאולת ישראל" (ביטוי חז"ל במדרש), "יציאת מצרים" ו"ימות המשיח". הרבי כותב ש"גאולת ישראל" כוללת את שני הפרטים של יציאת מצרים ושל ימות המשיח, רק ששאר שבטי ישראל חווים את הגאולה רק כיציאת מצרים. לכן אומר ה' למשה, אחרי גילוי שם "אהיה אשר אהיה" (שם הגאולה המתייחס גם ליציאת מצרים וגם לימות המשיח), כי לעם יאמר רק "אהיה" אחד, המתייחס לגאולת מצרים, בלי לדבר על גלות הבאה. אמנם, משה עצמו כן מסוגל קבל את המציאות כפי שהיא, ולשמוע את שם "אהיה אשר אהיה". כך גם ביוסף – הוא מסוגל להיות בראש של הגאולה העתידה. רבי זה ראש-בית (אותיות "בראשית", כאשר "ואלה שמות" עולה שלום-בית, כנ"ל), כנודע, ו-ראש עולה יוסף משה, שמותיהם של שני אלו המסוגלים לראות את הגאולה העתידה כבר תוך כדי גלות מצרים (והקשר ביניהם מומחש בפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"). בשלושת הביטויים יש רמז הקשור לעניני חכמת הצירוף: גאולת ישראל = 981, יציאת מצרים = 891, ימות המשיח = 819. כמו ששלוש אותיות מצטרפות לששה צירופים, "שש אבנים בונות ששה בתים", כך גם שש ספרות. מאד פלאי שמתוך שש האפשרויות שלוש הן הערך של שלושת הביטויים עליהם בונה הרבי את כל השיחה כאן – שגאולת ישראל כוללת יציאת מצרים וימות המשיח. ביחד עולים שלושת הביטויים 2691, המתחלק ב-13 (בניגוד לכל אחד מכל מספרים אלו לבדו) – יג פעמים אור (אין סוף, רז). כתוב שבכתר העליון יש יג תיקוני דיקנא – יג מקורות אור – יג מדות הרחמים משם באה הגאולה.

הכל מתחיל מ"גאולת ישראל" (על שמה שמות השבטים), ואחר כך יש את סיפור "יציאת מצרים", שבסופו של דבר נועד להביא ל"ימות המשיח" – מה משמעות סדר זה על פי חכמת הצירוף? "גאולת ישראל" שייכת לספירת הדעת. ישראל זה תפארת שפנימיותו דעת, וגאולת ישראל זו פעולה של החדרת הכרה ומודעות, כפי שהסברנו שבמעשה היום יומי מודעת הגאולה בתוך הגלות זה קיום עבודת "בכל דרכיך דעהו". "יציאת מצרים" מכוונת כנגד הבינה, שהרי כתוב שהיא כלידת העם מתוך הרחם – יציאת מצרים זה כלידה מאמא עילאה, בינה. הגילוי של יציאת מצרים, שהיתה כבר, זה כמו מוחין דאמא, תפלין של רש"י, שהנחתן היא עיקר ההלכה בזמן הזה. הרבי אמר שצריך כבר שכל אחד יניח גם תפילין של רבינו תם, שכתוב בזהר שהם תפילין של משיח, כי זה כבר מוחין דאבא – ראית האור. מוחין דאבא זה כמו שבת, "יום שכולו שבת" שנאמר לעתיד לבוא. ימות המשיח גם קשורים לשלמות ארץ ישראל – "אוירא דארץ ישראל מחכים" – בחינת חכמה. על משיח נאמר ל"הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד". שוב, הסדר הוא שקודם יש דעת באמצע, והיא כוללת שמאל וימין – גם יציאת מצרים וגם ימות המשיח כלולים בגאולת ישראל, שזה דעת, אבל לגאולת ישראל יש שני פנים – יציאת מצרים, שזה מוחין דאמא, ויותר גבוה, ימות המשיח, שזה מוחין דאבא. "גאולת ישראל" זה דעת, זה ה-ו. ישראל הוא ה-ו של שם הוי' בכל מקום. כתוב שישראל זה אותיות לי-ראש – ה-ו, שיש לו ראש למעלה (האות י). יציאת מצרים – ה. ימות המשיח – י. כתוב שלעתיד לבוא "צדיקים מעט", כמו ה-י, וכן ה' ברא את העולם הבא, כולל ימות המשיח, באות י. וכן ימות המשיח עולה "אחדות פשוטה" ואחד האמת מתגלה דווקא בספירת החכמה (כמובא בשם הרב המגיד בתניא פל"ה בהגהה), שם יש חויה של אחדות פשוטה. הצירוף הוא דעת-בינה-חכמה – צירוף היסוד. קשור לשבועות שובבי"ם – זמן תיקון הברית. יוסף מסמל את העמידה בנסיון, שלמות הברית, וגם את הכח לקחת "אחר", שמאד פגום בברית, ולהפוך אותו ל"בן" שלם.

יש משהו יסודי מאד בתפיסת הגאולה – קודם צריך להחדיר את תודעת הגאולה בתוך הגלות, עוד לפני שיוצאים ממצרים, וזה "גאולת ישראל" הכוללת כבר הכל. ישראל = זמן הגלות, ממש פלא. לכאורה, ישראל זה יותר גאולה מהכל – בינוני של תניא נקרא יעקב ואילו צדיק נקרא ישראל, ואיך זה שישראל נקרא זמן הגלות? זה שעולים אותה גימטריא זה לא אומר שאותו דבר, אבל שיש קשר הדוק. על זה השיחה, שדווקא ישראל יכול להתמודד עם הגלות – כמו שיוסף יכול להתמודד עם הגלות ולהיות איש מצליח שה' עמו בכל מקום, גם בבור הגלות. דווקא ישראל יכול להאיר את הדעת של הגאולה גם בזמן הגלות. זה הרמז ש-ישראל עולה זמן הגלות. יש הרבה ראשי-תיבות של "זה" – "משה נתנבא ב'זה'" – וזה גם "זמן הגלות". מי יכול לראות אלקות באספקלריא מאירה – שזה גאולה – גם בזמן הגלות? משה רבינו ויוסף הצדיק, כנ"ל. הצירוף כאן של "צדיק יסוד עולם" – "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", זה תיקון היסוד. ישראל צריך לתקן את היסוד, זה התיקון של תקופת שובבי"ם, וכמובן זה חוזר גם לרמז ש"ואלה שמות" זה שלום בית – זה עיקר תיקון הברית. אם יש שלום בית, יש תיקון הברית. אחד שברווקותו פגם בברית, תיקונו להקים בית שיש בו שלום בית אמיתי. אם יש שלום בית בין האיש והאשה זה הגאולה. כמו שכל בית כנסת וכל בית בישראל זה מקדש מעט, כך גם יש שם את הגאולה. כמו שמסופר על הרבה צדיקים, כמו רמ"מ מויטבסק, שאצלו בבית כבר היה ימות המשיח (וכשסיפרו לו שמשיח בא היה צריך לפתוח חלון ולהריח בחוץ אם משיח בא, והסביר לשואלים כי בביתו משיח כבר נמצא כל הזמן). לנקודה זו רצינו להגיע מתוך השעשוע – משחק עם סדר של ספרות זה אפילו יותר שעשוע מצירופי אותיות – ואף על פי כן ראינו דבר מאד חשוב, שהכל זה אותן ספרות וסדר הביטויים הוא והי, תיקון הברית, תיקון שובבי"ם, שלום בית, שזה עצמו הגאולה בפועל.

יש הרבה מה לומר בשיחה, אבל אנו רוצים גם ללמוד תניא. שיחה זו, אולי יותר מכל שיחה אחרת של הרבי, מתקשרת בצורה גלויה לפרק מסוים בספר התניא – כולה עוסקת באותו פרק – ולכן כדאי שנלמד פרק זה, פרק מז בתניא (הפרק של יציאת מצרים, שהרבי מזכיר בשיחה שוב ושוב). השבוע של פרשת שמות הוא זמן מיוחד ללמוד פרק מז בתניא. פרק קצר, אז נקרא את כולו (היו כאלו שקבלו על עצמם לפני שבועיים ללמוד פרק תניא בעל פה, ומי שרצה לקצר בחר פמ"ז – הכי קצר בלק"א, רמז שהגאולה תבוא מהר, "עד מהרה ירוץ דברו"):

בשיעורים קודמים הזכרנו שיש תוכן גם למספר הפרק (בנוגע לפרקים לב ו-מה), וכנראה יש גם לפרק מז. בכתבי האריז"ל מז זה יחודא-עילאה, כי בשם הוי' יש שם קדוש השייך לכל אות: י – הוי', ה – אהיה (שם שמופיע רק פעם אחת, ביציאת מצרים, בינה), ו – הוי', ה – א-דני. שילוב הוי'-אהיה – היחוד של פנימיות או"א, שמשם תבוא הגאולה – עולה מז (בעוד בדרך כלל משלבים הוי'-א-דני, אך זה רק יחודא תתאה). המילה העיקרית שחסידות חב"ד משתמשת בה במספר זה היא בטול, אבל הגימטריאות אצל האריז"ל הן של שמות קדש, ולכן שם בכל מקום מז זה יחוד הוי' ואהיה, יחוד אבא ואמא, שמתוכו יציאת מצרים. מה שאדמו"ר הזקן הולך להסביר בפרק זה הוא שבכל יום יש פעמיים יציאת מצרים – קריאת שמע פעמיים ביום זה יציאת מצרים, וכתוב שקריאת שמע זה יחוד אבא ואמא. כל שאר המצוות זה יחוד וה, ומשהו מיוחד בקריאת שמע – יחודא עילאה, יחוד יה, יחוד הוי' אהיה. זה מן הסתם הרמז הקבלי בכך שאדה"ז שם את התוכן הזה במספר פרק הזה.

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

זה מאמר חז"ל מהגדה של פסח,"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואדמו"ר הזקן עושה בו תוספת חשובה – מוסיף גם "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב וכו'" וגם "כאילו הוא יצא היום". גם בספר התניא יש גרסאות, כי יש מהדו"ק וכו', ויש גירסא חלופית ל"יצא היום" – "כאילו הוא יוצא היום". אז זה מתאר חויה לגמרי בהוה, ממש היום. בכל אופן, גם אם לא נשנה את הגירסא, אדמו"ר הזקן מדגיש היטב שזה משהו ביום הזה ממש. כמו שמוסיף כמה מילים, גם מוריד מלה אחת – "את" של "את עצמו". גדולי החסידים מפלפלים למה הוציא את ה"את", והמסקנה היא שביצי"מ ה' גאל את כולם, כשכל פרט בטל בכלל, ואילו מה שצריך לחוש היום זה חויה יום-יומית של הפרט. אם החויה היא מאה אחוז אני – אף שה' עושה לכולם, זה שאני כעת סוגר עינים ואומר "שמע ישראל" – זה לא רק "לראות את עצמו" אלא "לראות עצמו". ודאי שכל מילה של אדה"ז, גם תוספת וגם חיסור, יש בכך כוונה פנימית ביותר.

בכל אופן, עיקר החידוש זה שמוסיף את ה"וכל יום ויום" ו"כאילו הוא יצא היום". אם יש שלושה ביטויים – גאולת ישראל, יציאת מצרים, ימות המשיח – אז פשוט שזה שכותב "יום" ג"פ, בתוספת על מאמר חז"ל המקורי, זה מעיד שמדובר לא רק ביציאת מצרים, אליה מתייחס בפירוש, אלא שה'ימים' מוסיפים כאן גם את "ימות המשיח". יש מי שמפרש על "בכל דור ודור" שגם כל שנה נקראת דור – כל השנה יש מצות זכרון יצי"מ, אך העיקר בליל הסדר – ויש פירוש שזה דור כפשוטו, היינו שאדם חש זאת ממש רק פעם בחיים. אבל כאן לא מסתפק בענין של דור, אלא שצריך לחוש כל יום – זה שייך לימות המשיח דווקא. אף שכל מסעי האדם, כל משבר ויציאה ממנו, זה יציאת מצרים – בכל זאת להחזיק ראש של זכירת יציאת מצרים כל יום זה כבר ימות המשיח. זכרון ה"אהיה" הראשון זה פעם בשנה – ה' נותן כח מלמעלה, על ידי מצוה, שכל שנה אחוש יציאת מצרים (ויתכן גם שאדם יחוש זאת בשלמות רק פעם בחיים), ואחר כך להאמין שזה בא כל יום. אבל לחיות כך שבכל יום ויום כאילו יוצא היום ממצרים – זה ימות המשיח.

וגימטריא ממש יפהפיה: כשהתחלנו שיעורים אלו התחלנו מהמלה "והנה", ואמרנו שהרבה פרקי תניא פותחים במלה זו – אחד מהם הוא הפרק שלנו. אמרנו שחלומות מתחילים ב"והנה", והאור החיים הקדוש על "והנה סלם מצב ארצה" אומר שזה סימן לחלום נבואי אמיתי. כשעושים גימטריא יש ענין לעשות זאת לפי הכתיבה הנכונה לפי הדקדוק, אך בתניא, שכל אות מדויקת, יש גם ענין לעשות לפי הכתיב בתניא – שלא תמיד זהה – ולכן צריך לבדוק את שניהם. כעת נעשה רמז לפי הדקדוק (שידרוש מאתנו להוציא שתי אותיות, י מ"חייב" ו-י מ"כאילו", כפי שרואים בכתיב בהגדה של פסח): "בכל דור ודור ובכל יום ויום חיב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא היום ממצרים" = 2211 = משולש של "והנה". זהו חלום נבואי אמיתי, שצריך גם להתגשם ולהתממש בפועל ממש. אם אדם מקיים "בכל דור ודור וכו'" אז באמת נזכה – הוא ואנו אתו – לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

ועוד הערה: יש לשים לב לכך שאדמו"ר הזקן לא משתמש בביטוי "יציאת מצרים" בראשית הפרק.

והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף [לא שהגוף לא טוב, אבל אם הגוף מוריד את האדם, באופן של "נפש הבהמה היורדת היא למטה בארץ", כאשר הוא שקוע בעניני הגוף, זה מצרים. כאשר יוצא מכך – לא בהסתלקות מהגוף, ח"ו – זה יציאת מצרים. זה אחת הנקודות החשובות כאן – לצאת ממשהו בלי להסתלק ממנו. זה גם הבדל מהותי בין יציאת מצרים של פעם ליציאת מצרים של היום, ימות המשיח – וכך מפורש בלוח "היום יום" – שביציאת מצרים של פעם היינו צריכים גם להסתלק ממקום הגלות, אבל יציאת מצרים של משיח זה לצאת מבלי להסתלק משום מקום, כי זה להחדיר את הגאולה אצל כל אחד "באשר הוא שם".] משכא דחויא [ביטוי של הזהר ביחס לגוף, כאשר זה נעשה מצבו של הגוף רק מאז חטא אדם הראשון, כמובן, כאשר הנחש הקדמוני הכניס זוהמא בחוה, וממילא זה נכנס בתוך כל צאצאי "אם כל חי", שלכן בעצם המצאות הנשמה בתוך גוף היא נמצאת במצרים] ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה ע"י עסק התורה והמצות בכלל [כבר מדגיש שהיציאה אינה מחוץ לגוף, אלא בעיסוק בתומ"צ בתוך הגוף] ובפרט בקבלת מלכות שמים בק"ש שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד.

יש כאן כמה מילים חשובות מאד בניסוח לגבי קריאת שמע: קודם אומר שזה "קבלת מלכות שמים". הביטוי השגור הוא "קבלת עול מלכות שמים", וחשובה כאן השמטת המלה "עול", בפרט שאחת מכוונות המלה "שמע" עצמה היא "עול מלכות שמים" (ו"שמע" היא ב-ע רבתי, הרומזת לכך שמדובר בעול גדול מאד, שאינו בערך אפילו ביחס למלכות שמים).

אחרי "קבלת מלכות שמים" הוא כותב שבה האדם "מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך", ובהמשך הפרק הוא כותב ביחס לקריאת שמע "ומיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלקותו יתברך". הלשון "שרוצה ומקבל וממשיך" היא לשון משולשת כל כך מובהקת, עד שגם אבא של הרבי, רבי לוי יצחק, מתייחס לכך בהערותיו על התניא (בכלל, אם רוצים למצוא מקור לשיטת הלימוד שלנו בתניא – המדייקת בתופעות משולשות בתניא – הרי שזה קיים אצל אבא של הרבי, המתייחס הרבה ללשונות משולשות מובהקות). הוא מסביר ש"רוצה ומקבל וממשיך" זה כנגד השמות "הוי' אלהינו הוי'" שבקריאת שמע. מאד קל לומר שזה כנגד זה, אבל צריך להבין למה זה כך. קודם כל נתרגם את הפירוש שלו גם לספירות חכמה-בינה-דעת. כוונה רגילה בקבלה היא ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" זה כנגד אותיות שם הוי' כסדר – "הוי' אלהינו" זה י-ה ו"הוי' אחד" זה ו-ה. אם כן, צירוף "הוי' אלהינו הוי'" זה יהו – צירוף ישר המעורר את מדת האהבה, והיינו מדת "ואהבת" הבא אחרי הפסוק שמע ישראל.

כשכותבים מזוזה כותבים בצד האחור של המזוזה את השמות הללו בחילוף אותיות. יש משהו מיוחד בשמות אלו – "הוי' אלהינו הוי'" זה סימטרי, ומספרי האותיות של שלושת השמות האלו הם דוד (ד אותיות בכל שם הוי' – והדבר כה עיקרי, עד ששמו, המעיד על מהותו ועצמותו, הוא "שם בן ד" – ו-ו אותיות ב"אלהינו"), סוד משיח בן דוד (שהרי דוד מלך ישראל חי וקים, עולה בגימטריא ימות המשיח). לא רק שיש יד אותיות, אלא שהערך מתחלק ב-יד – יא פעמים יד – יש הרבה 'דוידיות' ב"הוי' אלהינו הוי'". בכל אופן, יש עוד מילה – "אחד" – שהיא המלכות של ה-יהו. היכן זה רמוז? בכך שבסוף ק"ש אומרים "אני הוי' אלהיכם" – כפי שמזכיר בהמשך – וזה כנגד המלה "אחד", כפי שנסביר.

עכ"פ, צריך להסביר בעומק למה רוצה-מקבל-ממשיך זה חכמה-בינה-דעת: פשוט שבינה זה "מקבל", ועוד יותר פשוט שדעת זה "ממשיך". אמא-בינה זה נוקבא, והנקבה היא מקבלת – הבינה, ה עילאה, זה הדרגה הכי גבוהה של "מקבל". עוד יותר פשוט ש"ממשיך" שייך ל-ו של שם הוי' ב"ה, שהרי אותיות שם הוי' ב"ה מוסברות כסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – המשכה כנגד האות ו. בעיקר צריך להסביר את ענין הרצון כנגד החכמה. תוכן הדברים ביחס ל"שרוצה ומקבל וממשיך" זה שבלי רצון קריאת שמע (או קיום התורה והמצוה) לא תפעל כלום, לא תהיה יציאת מצרים. אם יש בעיה נפשית – מצרים – צריך לרצות לצאת מהמצוקה, ובלי זה לא יעזור כלום. וממילא, אם אתה מטפל, הדבר הראשון שצריך לעורר אצל מי שנמצא בדכאון ויאוש זה רצון.

בדרך כלל רצון זה כתר, אבל כאן האבא של הרבי אומר בפירוש שזה כנגד שם הוי' הראשון – כנגד חכמה. למה הרצון, שבדרך כלל הוא כתר, הוא  במקום החכמה? זה שכתר וחכמה הולך ביחד זה סוד י וקוצו של י – הקוש"י, המצביע לכתר, שורה בחכמה. אבל, אם נעמיק בספר שלנו, תניא קדישא, היו פרקים בתחלת הספר שאדה"ז הסביר ש"מח שליט על הלב" – שזה "חכמה מוחא" שליט על "בינה לבא" – ושם כתב במפורש שזה הרצון ששורה במח החכמה. זה החידוש כאן, שהרצון זה כנגד חכמה. חכמה זה איזה הברקה. בא לך אחד בדכאון, מה צריך לעשות לו כדי שהוא יתחיה? איך מעוררים רצון? הרי הוא לא רוצה, הוא מיואש מחיים, חש שאין תקוה – איך אפשר לעשות לו תקוה? צריך להבריק לו הברקה, להפוך לו את הראש ותוך כדי כך להבריק לו שיכול להיות בסדר. כמו שיש פתגם מפורסם של רבי נחמן מברסלב שיאוש זה שטות – אחד שמיואש מהחיים בעצם הוא טפש, אף שיכול להיות החכם הכי גדול בעולם. למתמטיקאי הכי גדול בעולם במאה השנים האחרונות קראו גדל קורט (נרדף כיהודי, אף שלא היה יהודי – כנראה היתה לו זכות – וכשברח לפרינסטון התחבר עם אינשטיין), והוא היה טיפוס מיואש, שאושפז כמה פעמים לתקופות של חדשים, ובסוף ימיו, בגיל שבעים, היה בפרנויה, חשש שרוצים להרעיל אותו, ולכן הפסיק לאכול ומת מרעב על כסאו בפרינסטון (סיפור אמיתי, שהיה רק לפני שלושים שנה). רואים שאפשר להיות מאד מאד חכם, וגם מאד מאד טפש. רבי נחמן אומר שהדכאון, הפרנויה, וכל כיו"ב זה שטות וטפשות. היות שאותו אחד היה מאד חכם, היה גם מאד עקשן – לא היה מוכן להקשיב לאף אחד – אז כמה שהיה יותר חכם, כך היה יותר טפש. מה עושים במצב כזה? יש רק עצה אחת – שיבוא מישהו, איזה צדיק או מישהו, שיבריק לו משהו שמשנה לו את הראש. שיבריק לו איזה זיק של תקוה, ובתוך הברק הזה, הזיק הזה, שורה רצון. זה דוגמה להבין שהרצון בתוך החכמה דווקא. אם אתה מסביר לו דברים – שזה שייך לכח ההסברה של הבינה – לא יצא מזה שום דבר, גם אם תסביר לו כל היום, עד סוף העולם. הרצון של מי שהוא מיואש, שאין לו רצון, לא יכנס לתוך ההסברה הלוגית (גדולת המתמטיקאי הנ"ל היתה בלוגיקה – אולי הכי גדול בכך מבריאת העולם – אבל הכל זה מוחין דאמא, והברק האמיתי בו שורה רצון לחיות ולדבוק בה' זה חכמה). רצון יהודי – לצאת מהגוף ולהתדבק-להתייחד עם ה' – זה לא רציונאלי לגמרי, ובשביל זה צריך חכמה. כל זה להסביר מה שכותב אבא של הרבי שלשונות אלו של התניא, "שרוצה ומקבל וממשיך", זה כנגד "הוי' אלהינו הוי'" – חכמה-בינה-דעת לפי הסדר. יש שם הוי' של חכמה ויש שם הוי' של רחמים (שהרי שם הוי' נקרא גם שם הרחמים) – שם הוי' של התגלות, "ראשית הגילוי", זה החכמה. יש על כך פסוק – "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", היינו שאותו שם מופיע גם ב-י ("מה שם בנו", הכח-מה דחכמה) וגם ב-ו ("ומה שם בנו", שם מה המאיר בתפארת, ב-ו של שם הוי' ב"ה). כך ב"הוי' אלהינו הוי'" יש שני שמות הוי', וכך גם ביחודים – שילובי השמות – הראשון מופיע בשילוב הוי'-אהיה' והשני בשילוב הוי'-אדנות, כנ"ל.

נחזור לשאלה – למה בביטוי "קבלת מלכות שמים" משמיט אדמו"ר הזקן את המילה "עול"? כי כאן "קבלה" זה בינה, כפי שהתבאר, ו"עול" מדגיש את המלכות. ב"שמע" – לשון שמיעה והבנה – הביטוי הוא "קבלת מלכות שמים". סתם קריאת שמע זה בינה, לכן קודם כל מביא רק את המילה "קבלת [מלכות שמים]. אחר כותב שעם הבינה צריכה להיות דעת – "מקבל וממשיך" – ועל זה נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". לגבי חכמה לא כתוב כך, אלא "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" – זה יראת בשת, ברק המבריק שיש בו השראת רצון בתוך מח החכמה, המוחין דאבא.

עוד פירוש, ש"עול" גם מלשון על, לשון של עליה. יש בעול גם המשכה, שאתה מקבל איזו התחייבות, אבל יש בו משהו בעול שגם מעלה אותך. כאן משמע שרוצה להדגיש את ההבדל בין "מקבל וממשיך" (עוד לפני שכותב "רוצה") – "ממשיך" זה ודאי תנועה ממעלה למטה, ורוצה להדגיש שב"מקבל" יש איזה ממד של רצוא (מתוך "רצוא ושוב" של דופק החיים). סתם ככה מובן שב"קבלה" יש בית קיבול, ואני מקבל משהו לתוך עצמי, אך אנו נראה שקבלה זה גם מתוך תשוקה אל המשפיע. יש משפיע, רבי, שאני רוצה לקבל ממנו, וברצון לקבל יש גם שאיבה לתוך המקור, לתוך המשפיע. אם אני יושב כאן בשקט ורוצה לקבל, קודם כל זה אפילו קצת מצד הקליפה, קבלה כזאת, זה איזה מן ישות וסיפוק אישי. קבלה אמיתית (ומאד חשוב להבין את מהות הקבלה, את מהות המלה הזאת) זה אכן לקבל, אך תוך כדי "לאשתאבא בגופא דמלכא", תוך כדי השתאבות אל המקור ממנו מקבלים. כלומר, במלה "קבלה" יש "רצוא", ולכן צריך לאזן זאת ולומר ש"מקבל וממשיך". זה עוד יותר אומר ש"מקבל" זה מצד אמא, כי אמא זה "רצוא" בקבלה – ממטה למעלה. זה גם נוקבא עילאה, שזה קבלה, אבל זה קבלה תוך כדי רצוא של המקבל כלפי המשפיע, להתייחד עם המשפיע, אבל אחר כך צריך להמשיך את זה עליו. יש להתעלות כלפי המשפיע, ואחר כך צריך להמשיך כלפי מטה – "ממשיך עליו", כפי שיאמר בהמשך – להמשיך עליו תוך כדי קבלת עול, בה מתעלה אל המשפיע, אל המקור.

עוד דיוק של שלישיה מענינת כאן: אומר שיציאת מצרים זה על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט על ידי קריאת שמע. אמרנו שקריאת שמע זה בכללות בינה, שהרי שמיעה זה הבנה, וגם הפועל הכללי כאן זה "קבלה" – קבלת מלכות שמים (ורק אחר כך מוסיף "מקבל וממשיך" ויותר מאוחר "רוצה ומקבל וממשיך"). אבל אי אפשר לדלג על הכלל – עסק התורה והמצוות – שזה הכלל של יציאת מצרים בכל רגע. עיקר החידוש שבהמשך הפרק על הכלל הזה, אפילו בלי קשר לקריאת שמע, שכל פעם שיהודי עוסק בתורה ומצוות, כל התורה וכל המצוות, יש בכך ממד וענין וחויה של יציאת מצרים. תורה ומצוות זה ודאי לא בדיוק אותו דבר, אז יש כאן שלושה דברים, יש שני כללים – תורה, מצוות – ופרט, שזה ק"ש.

צריך להפשיט זאת – שני כללים ופרט אחד זה בדרך כלל "כלל ופרט וכלל", ובקבלה היינו חכמה בינה ודעת. הכלל הראשון זה חכמה – שהרי הכל נכלל בברק המבריק על השכל. הכלל השני זה דעת – הכל מרוכז ביחד, הכל מורגש (בחכמה אין הרגשה של נגיעה אלי אישית, כמו שדברנו לפני כמה שיעורים על הגדרת הדעת – בחכמה רואים הכל ביחד, "כולם נסקרים בסקירה אחת", ובדעת אני יודע-מרגיש הכל יחד). הבינה זה פירוט הענין לפרטים. ענין יסודי בלימוד פנימיות התורה, שיש כלל-פרט-כלל, שזה חכמה-בינה-דעת. לעניננו, תורה זה הכלל הראשון – "אורייתא מחכמה נפקת". מצוות זה דעת – מצוה זה יחוד, זה המחשה. לומדים תורה על מנת לקיים, וקיום המצוות זה "לדעת בארץ דרכך", במצוות מעשיות למטה. ה"תורה ומצוות בכלל" היינו הכלל הראשון, חכמה, והכלל השני, דעת – בסדר של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (כאן רואים דוגמה לכך שהפירוש תלוי בהקשר של השלישיה – כשרק כתוב מעשה אפשר לפרש על "כלם בחכמה עשית", כפי שכבר ראינו ואולי נראה שוב בסמוך, אך אם יש תורה ומצוות, תלמוד ומעשה, זה חכמה ודעת). הפרט של בינה זה קריאת שמע, כפי שהסברנו.

אם כן, מסתדר יפה, בצירוף של חכמה-דעת-בינה – צירוף הנצח. זה הצירוף הראשון שבולט כאן בפרק, וזה סמוך לתחלת הפרק – ל"והנה בכל דור ודור ובכל יום ויום" וכו' – כדי שתהיה תחושה נצחית, "בכל דור ודור ובכל יום ויום". בשביל להגיע לנצח צריך גם לנצח את המנגד, לנצח כדי לצאת ממצרים. רוצים לצאת ממצרים, וצריך לדעת שעושים זאת על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט תוך כדי קבלת מלכות שמים בקריאת שמע מתוך התבוננות פרטית (ולא רק התבוננות כללית, כנודע בכך בדרך חב"ד, שבק"ש צריך התבוננות פרטית כדי שתפעל את הפעולה)

וכמש"ל [בפרק הקודם, אלא שכאן כותב יותר חזק] כי אלהינו [עיקר החידוש בפרק זה הוא איך מפרש את המלה "אלהינו", ונסביר בעל פה לפני שנראה כתוב: מסביר ש"אלהינו" זה אלקים שלנו, באופן כל כך אישי עד שהיהודי נעשה מרכבה, כפי שמסביר במ"א בתניא – שאלקים כל כך חודר בי ומתאחד איתי עד שאני כמו מרכבה, כמו האבות (שהרי כתוב שכל אדם צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" ו"האבות הן הן המרכבה"). מעשה בראשית זה עדיין היש של המציאות, ויהודי שמאמין בה' ואומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" זוכה ליציאת מצרים ולהגעה ל"מעשה מרכבה" – לכך שה' הוא "אלהינו", כמו אצל האבות, למצב בו אני מתייחד עם ה' והוא מתייחד איתי.] הוא כמו אלהי אברהם וכו' לפי שהיה בטל [מז = בטול, כנ"ל] ונכלל ["בטל" זה פחות מ"נכלל" בלשון התניא – לשון החוזרת כמה פעמים. קודם צריך להיות בטל ואז נכלל. אבא של הרבי מתייחס לכך כמה פעמים ואומר ש"בטל" זה מצד היראה ו"נכלל" זה מצד האהבה – גבורות וחסדים. גם על פי פשט, בבטול עוד לא נכנסת למשהו להיות חלק ממנו, ורק אחרי הבטול יש אפשרות להיות נכלל לגמרי בתוך מישהו] ביחוד אור א"ס ב"ה רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. כמ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע וגו':

אברהם זכה מכח עצמו, ואנו זוכים לכך מכח העליון – זה ההבדל בין האבות לבין הבנים. לפני שנסביר הבדל זה נשים לב לעוד שלישיה כאן: אברהם הוא החסד ו"אלהי אברהם" זה החכמה בקבלה. הוא מתכוון כאן לכל האבות, אבל מדגיש את אברהם, הראשון, ואומר שהוא זכה לכך שה' יהיה "אלהי אברהם" (כמו שאנו אומרים "אלהינו") בשלושה דברים – א. במעשיו, ב. והילוכו בקדש, ג. ממדרגה למדרגה (אף שנשמע בתוך הילוכו בקדש, זה עוד ענין: הילוכו בקדש זה כמו "'הליכות עולם' – אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" – זה המשכה ממעלה למכטה בקיום תורה ומצוות, ולא דווקא תנועה של התקדמות ממדרגה למדרגה, ולכן זה שני ענינים). "מעשיו" זה כנגד החכמה – "כלם בחכמה עשית". "הילוכו בקדש" זה כנגד הדעת – "בכל דרכיך דעהו". "ממדרגה למדרגה" זה העליה של הבינה. הסדר חכמה-דעת-בינה, יוצר עוד הפעם את צירוף הנצח.

ושוב, אברהם זכה לכך בעבודתו הקשה ממטה למעלה, ואנו מכח עליון.

אבל אנחנו ירושה [ירושת הון עתק מהאבות שעבדו קשה. אנו יורשים שני דברים – מדות טובות (בישנים, רחמנים, גומלי חסדים, עזות דקדושה וכו'), וגם, והוא העיקר, אמונה. יסוד ושרש האמונה זה מהאבות, ועל ידי משה רבינו אפשר להתעלות באמונה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"] ומתנה [זה מתן תורה, ועיקר החידוש במתנה, כפי שנסביר תיכף] היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו [רואים שרצון וחכמה הולכים יחד, בהרבה מקומות, כנ"ל באריכות] ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול.

המפרשים אומרים שזה על דרך מה שכתוב על המלה הראשונה של מ"ת, "אנכי", עליה אמרו חז"ל "אנא נפשאי כתבית יהבית" – במתן תורה ה' מוסר לכל יהודי את העצמות, את ה"אנכי מי שאנכי" (דומה לכך אצל הצדיקים – לשון הרבי רש"ב שאמר לפני הסתלקותו "אני עולה למעלה, אבל את הכתבים [שזה אני ממש] אני משאיר לכם למטה"). מה הכוונה בכך שה' נותן את עצמו? מסבירים – וזה אולי הדבר הכי חשוב, הכי חסידי, הכי בעל שם טובי בפרק זה – שהכוונה שיהודי בכל מצב שלא יהיה, גם מי שלא כמו האבות, לא צדיק, רחוק והפוך מלהיות צדיק, ברגע שהוא לומד תורה או עושה מצוה אז באופן אוטומטי יש השראת העצמות בכך, ואפילו קצת התגלות של השראת העצמות. לכן, כפי שכתב קודם, אצל כל יהודי יש קדושת השבת וכו' – רשע גדול כמו צדיק גדול – והתורה והמצוות ניתנו במתנה לכל היהודים בשוה. המתנה שה' איתך בתוכך ממש – יהודי ברחוב מניח תפלין ליהודי שאף פעם לא הניח, לא משנה מה מצבו, יש באותו רגע התגלות של עצמות ה' באותו יהודי. ליהודי שלא מניח תפילין יש ירושה – יש לו מדות טובות וגם מאמין בה' – והמתנה, חוץ מההזדמנות במ"ת ליהודי להתקשר לה', זה שה' נתן לכולנו בכל מצב את התורה, שיש גילוי העצמות בכל אחד. זה בעל שם טובי, כי זה חידוש נפלא של הבעל שם טוב שיהודי פשוט, וגם עברין, הוא בעצם אותו הדבר ממש כמו הצדיק הכי גדול, כמו משה רבינו, וזה מצד מתן תורה ומה שמתרחש כשיהודי עושה מצוה. זה לא היה לפני מתן תורה – הירושה לא כוללת את המתנה הזאת. עיקר החידוש כאן זה המתנה – שה' נותן את עצמו ממש בתורה ובמצוות.

כמ"ש בז"הק ע"פ ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והל"ל ותרומה אלא משום דכולא חד ע"ש היטב]:

יש כאן כמה דגשים: ראשית, הזהר אומר שתרומה זה תורה מ – התורה שנתנה ל-מ יום. אחר כך הזהר מדגיש שזה "לי" – תורה זה מצוה של העלאה, וכך גם תרומה מצוה של העלאה, אבל עם ההעלאה יש בכך המשכה-לקיחה, והיהודי לוקח את ה"לי". אף שהזהר מחדש ש"לי" זה ה', לכאורה היה צריך לכתוב "ויקחו לי", לקיחת ה', ואז "ותרומה", שמרים למשכן, אבל כתוב "לי תרומה" (בלי ו באמצע), כי זה ממש אותו דבר, לוקחים ה' בתורה שניתנה ל-מ ימים.

עד כאן אמר דבר עיקרי, מה זה יציאת מצרים וגאולה – זה פרק הגאולה, ואז ממשיך לבאר עוד ענין:

וז"ש ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו' כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו'

גם קודם וגם בהמשך מביא פסוקים של "הוי' אלהינו" – שם הוי' דלעילא, שלפני "אלהינו", עליו נאמר "לא ידעתי את הוי'" כלל וכלל. "הוי' אלהינו" היינו שהוי' דלעילא, עצמותו ממש, חודר בנו – אצל האבות זה קרה בעבודתם, ואצלנו בירושה מהם ובזכות מתנה של מתן תורה.

מאד מענין לראות איזה ציטוטים מביא כאן – שני מקורות בהם רוצה לפרש ש"הוי' אלהינו" זה עצמו מה שה' נתן לנו. שני הדברים שמביא זה מהסידור: הראשון "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו", שאומרים ג"פ בכל יום בברכת "שים שלום". רגילים לחשוב שה' נתן לנו "תורת חיים ואהבת חסד", אך הוא מפרש כאן שקודם כל נתת לנו את "הוי' אלהינו" – נתת לנו את עצמך – ואחר כך "תורת חיים ואהבת חסד וכו'". זה משהו מאד גדול – דבר שאומרים כל פעם. תיכף נאמר למה אומרים זאת דווקא בשים שלום, בסיום התפלה. בעצם הכל אחד, כי המתנה של "הוי' אלהינו" היא ב"תורת חיים", אבל קודם יש לכוון שעיקר המתנה זה ש"הוי' אלהינו" – ששם הוי' יהיה אלקינו ממש.

קודם מביא את תפלת החגים "ותתן לנו הוי' אלהינו באהבה". תפלה שנאמרת במועדים, החל מחג הפסח, ראש המועדים, שהוא חג האהבה (ובו קוראים שיר השירים). זו לשון שאומרים בתפלת החגים ובקידוש של החגים, אבל אדמו"ר הזקן לא מביא את ההמשך – "חגים וזמנים לששון" – אלא מביא רק "ותתן לנו הוי' אלהינו באהבה". בציטוט השני לא ממשיך להביא "תורת חיים ואהבת חסד", כי רוצה להסביר מה שהיה קודם, אך כאן מוסיף "באהבה" – זה שה' נותן לנו את עצמו להיות אלקינו זה באהבה – ותוספת זו מאד תעזור להסביר את צירוף הציטוטים שכאן, כדלקמן.

ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו ית' אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר ה' אלהינו ה' אחד

אם כן, יש כאן שני ציטוטי סידור וציטוט תורה אחד של "הוי' אלהינו" (= בינוני, מתאים לספר של בינונים, צריך שנים-שלושה בינונים, שלושה פסוקי "הוי' אלהינו"): "ותתן לנו הוי' אלהינו באהבה", "כי באור פניך נתת לנו הוי' אלהינו" ו"הוי' אלהינו הוי' אחד". הציטוט הראשון מתפלת החגים, החל מפסח, חג של אהבה – שייך גם לאברהם אבינו – לכן מזכיר "באהבה". זה שייך לקו ימין – כנגד חכמה. הציטוט השני, "כי באור פניך וכו'" זה כנגד הדעת, וכדלקמן. הפסוק "שמע ישראל" הוא כנגד בינה, כפי שכבר נתבאר בארוכה. "כי באור פניך" זה דעת, וזה בברכת "שים שלום", כי לפי כוונת האריז"ל "שים שלום" זה להמשיך את טפת הדעת ליסוד לצורך הזיווג. כל השמו"ע זה הכונה קרובה ומידית לעיקר הזיווג של כל התפלה, כאשר התכלית זה "שים שלום" – על דרך שלום הבית שהזכרנו לעיל, שהרי היסוד זה שלום הבית. שם מכוונים את הניקוד של ספירת היסוד, אבל מה שקורה שצריך להמשיך ליסוד את הטפה מהדעת, וזה קורה בעיקר במלים "כי באור פניך נתת לנו הוי' אלהינו". "אור פניך" זה אור הכתר – שע נהורין של הכתר – כי יסוד ודעת עולים בקו האמצעי לקבל מאור פני הכתר, ביטוי שמתחדש כאן. גם הכוונה וגם הניסוח של שים שלום זה המשכה מאור פניך, מהכתר, שהוא שרש הדעת – עובר מדעת לתפארת ליסוד, והתכלית להמשיך למלכות. יחסית לציטוטים זה כנגד הדעת ושמע ישראל זה בינה. אם כן, הצירוף כאן בסוף הוא שוב יוה – פעם שלישית שצירוף הנצח מופיע כאן, צירוף של "בכל דור ודור ובכל יום ויום וכו'".

הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' [זו תוצאת מתן תורה, שאם רוצה ומקבל וממשיך, זה קורה ממילא – לא צריך להיות צדיק כאברהם, אלא רק לרצות ולקבל ולהמשיך, כחו"ח לפוש"ד] דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח

עוד דיוק, בנוגע ל-ג רוחות שיש כאן – "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח": ברור ש"אמשיך רוח" זה בחינת "ממשיך", ולכן הגיוני שמסודר כ"רוצה ומקבל וממשיך", כפי שהוסבר לעיל. ה"רוח" הראשונה – שיש לאדם – זה רצון. רוח הרבה פעמים זה מקום, כיוון מסוים, ובאופנים כתוב "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו" – זה הרצון ללכת לכיוון מסוים. הרצון גורם לקבל ולהמשיך את האור האלקי על נפש האדם, "אייתי רוח ואמשיך רוח", מביא רוח של קבלה וממשיך רוח של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שה' ישכון ביהודי ממש בקיום תומ"צ.

והיא בחי' יציאת מצרים

כאן כן כותב הביטוי שלא כתב בהתחלה – "יציאת מצרים". בדבר מלכות הרבי מדגיש שכאשר מביאים תחושת יציאת מצרים לתוך הגלות זה גורם ליציאת מצרים – הגאולה כבר שם. הרבי מאריך בסוגית הזכרת יציאת מצרים בלילות – "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך', הימים. 'כל ימי חייך', הלילות. וחכמים אומרים, 'ימי חייך', העולם הזה. 'כל ימי חייך', להביא לימות המשיח". הרבי מסביר שקודם כל צריך להמשיך יציאת מצרים לגלות, בלילות, ואז זוכים שיהיה ממש ימות המשיח. לא נוכל להאריך בכך. ראב"ע היה אז בן שמונה עשרה, אך צמחו לו שמונה עשרה שורות זקן לבן כדי שיהיה "כבן שבעים שנה". אז העבירו את רבן גמליאל, אשר הכניס לבית מדרש רק את מי שתוכו כברו (ולכן היו מעט תלמידים), ומינו את ראב"ע שפתח את בית המדרש לכולם ורבו הספסלים בבית המדרש באותו יום. הרבי מסביר שלרבן גמליאל היה ראש שרואה את ימות המשיח רק לעתיד, לא בתוך הגולה, ולכן סלקוהו, ומינו את ראב"ע שידע לראות השראת העצמות גם במי שאינו בסדר כרגע. הרבי מסביר שכל מה שדרש באותו יום קשור לענין של החדרת הגאולה בתוך הגלות, ולכן אומר ענין זה של "הרי אני כבן שבעים שנה [הרומז גם לשבעים נפש שירדו למצרים] ולא זכיתי [לנצח חברי] שתאמר יציאת מצרים בלילות" – אמירת פרשת ציצית בלילה בשביל להזכיר יצי"מ, וצריך הוכחה שצריך לומר גם בלילה, עד שדרשה בן זומא וכו'. דרשת בן זומא זה להחדיר את ענין יצי"מ בלילות הגלות, וחכמים אומרים שהכוונה שגם לימות המשיח תזכר יצי"מ כטפלה – שגם ב"אהיה" השני נזכור את הראשון, גם בגאולת יוסף נזכור גאולת שאר השבטים. העיקר זה "יציאת מצרים בלילות", שגם בלילות הגלות, בכל משברי האדם, יש יציאת מצרים ממש.

לשון חז"ל, שהיא עיקר חידוש השיחה, זה "יציאת מצרים בלילות" = 1369 = לז בריבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (זו הופעה ראשונה של מספר זה בתורה). לא יכול להיות יותר מכוון מזה, כי הגלות זה "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ובכל זאת יש "'ורוח אלהים', זאת רוחו של מלך המשיח" ש"מרחפת על פני המים". בזכות זה שיש גם בלילה יציאת מצרים – אז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", התגלות אורו של משיח לגמרי, שזה כבר "להביא לימות המשיח" בפועל, כדברי חכמים. אנו במצב של "תהו ובהו וחשך על פני תהום" – מה רוצים מאתנו? שכאשר נכוון "הוי' אלהינו", כוונת יציאת מצרים, נחדיר את היחוד העליון של ה' אתנו לתוך הלילה, לתוך התהו ובהו והחשך, וזה גופא נקרא שרוחו של מלך המשיח מרחפת, שמשיח כאן ממש, גם אם לא רואים אותו, כי בנתיים אין את האור לראות אותו. ה"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זה גם ה"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" שהוזכרה קודם, ואז ההמשך זה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

ולכן תקנו פ' יציאת מצרים בשעת ק"ש דווקא [ולפי מה שראינו – עיקר ענין זה הוא בלילות]. אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק"ש כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש.

אמרנו שאצל כל יהודי, גם רחוק וחוטא, קדושת התורה ומצוות קיימת כמו אצל הצדיק הכי גדול. יש הסבר של אחד מגדולי המקובלים, הרמ"ז, המצוטט בחסידות חב"ד אצל מפרשי התניא, שכאשר עם ישראל עושים עבירות למטה זה גורם איזו הסתלקות למעלה, כאילו ההשגחה מתעלמת, והוא כותב כלל גדול שלא משנה כמה יעשו עבירות, גם היהודי הפרטי וגם כלל ישראל, העצמות – פנימיות הספירות – לא מסתלקת אף פעם, ומה שמסתלק זה רק ממדים חיצוניים. רק החיצוניות מסתלקת, והפנימיות נשארת – הוא (או מפרשי התניא) מסמיך זאת על הפסוק "ויקחו לי תרומה". חז"ל אומרים "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" – אחרי מתן תורה יש משהו אצל כל יהודי שהוא "לי" שלא זז לעולם, לא משנה מה הוא עושה. יכול להיות הרשע הכי גדול, הגורם להסתלקות האורות והכלים, ונעשה פגיע – אבל יש משהו פנימי ועצמי שלא זז, זה ה"לי", וזה עיקר המתנה של מתן תורה. מצד ה"לי" שלא זז לעולם אומרים שכאשר יבוא משיח יתגלה שיהודי לא חטא מעולם, ובמובן מסוים הכל דמיון, כי מצד העצם שלו הוא "לי" שלא זז מעולם, לא בעוה"ז ולא לעוה"ב, ומסמיכים זאת על פירוש הרמ"ז. במקום של ה"לי" שלא זז – יציאת מצרים וקריאת שמע זה אותו דבר ממש.

וכן בסוף פ' יציאת מצרים מסיים ג"כ אני ה' אלהיכם [עד כאן הביא ביטויים שכתוב בהם "הוי' אלהינו", ובסוף הפרק מביא הלשון של סוף ק"ש – "אני הוי' אלהיכם". ביטוי זה הוא כאן כנגד המלכות, אחרי שלושת פסוקי "הוי' אלהינו", שבעצמם מכוונים כנגד "הוי' אלהינו הוי'" – זה כנגד ה"אחד". הפסוק הראשון (מטבע חז"ל שגם הוא כפסוק, קדוש בקדושת התורה) "ותתן לנו הוי' אלהינו באהבה" זה כנגד "הוי'" הראשון, "כי באור פניך נתת לנו הוי' אלהינו", זה כנגד "אלהינו" (שני ביטויים אלו יחד עולים ב פעמים הוי' פעמים ז בריבוע – מתחלק ב-ז, ועם כל הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המתחלק גם הוא ב-ז, עולה הכל ו פעמים תורה), ו"הוי' אלהינו" של קריאת שמע הוא כנגד "הוי'" השני] והיינו גם כן כמש"ל:

כל הפרק הזה כדי להסביר איך להגיע לאהבת ה' באופן של "כמים הפנים לפנים", כמו מישהו שהמלך ירד לאשפה להעלותו ולהכניסו לביתו ולחבקו ולנשקו וכו'. מתאר כאן איך ה' מוציא אותנו ממצרים ומביא אותנו להתייחד עמו ממש, ביחוד עם שם הוי' דלעילא.

ב"ה זכינו לקרוא פרק שלם בתניא – אמנם הפרק הכי קצר, אבל אמרנו שבזכות זה נזכה במהרה לגאולה האמיתי והשלמה.