סוד הצמצום בשלשה דלוגים (ו)

בע"ה

יב טבת תש"נ - קבר יוסף הצדיק, שכם

שיעור שישי – הדלוג השלישי: מאחדות לרבוי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הדלוג השלישי: מאחדות לרבוי

[הרב פותח עץ חיים בשער מטי ולא מטי]

התהליך שמתואר פה מאוד מורכב. פעם ספרתי חן שלבים של עליה וירידה הכוללת השארת רושם באמצע. קודם יש אור שיוצא, אחר כך אור שחוזר ומשאיר בדרך חזרתו רושם.

זה ממש הסוד של "ויגש אליו יהודה", שהאור החוזר צועק צעקה שנשמעת מסוף העולם ועד סופו. רק לאחר ההכאה הזו של האור הישר של יוסף באור החוזר של יהודה, ורק לאחר שנוצר הכלי יכול יוסף להתגלות. שלא ישפך הזרע לבטלה. זו גם הסיבה שאינו מתגלה קודם לכן. ב"מחשוף הלבן" לר' יעקב אבוחצירא יש רמז מאוד יפה – הבאנו אותו ב'צדיק יסוד עולם' – על הפסוק "והנה אנחנו מאלמים אלומים", והוא דורש ממלאים מילואים. המילוי של יוסף (ללא אותיות שמו – וד, ו, מך, א) עולה אני הוי'. כשהשאיר אצלם את הכסף באמתחתם זה ללמד אותם שכל אור בקדושה אינו מסתלק לגמרי. תמיד נשאר, לפחות רושם. יש בזה הרבה רמות, עד כדי שבשורש אנו יודעים שהצמצום לא כפשוטו, ולא רק רושם. כמו הסיפור שצדיק התארח באיזה פונדק וקיבל התעוררות גדולה, כי לפני כמה שנים היה פה מעשה גדול של קדושה [הצדיק הוא הגילוי של "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". אמנם "ועמך כולם צדיקים", אבל מה שמתגלה כיום זה שיש שני סוגי נחת רוח לה' – עבודת הצדיקים ועבודת הבינונים. לכן יוסף קבור בשכם, הנקראת חלק – "שכם אחד על אחיך"]. ספר בראשית נקרא ספר הישר, במובן של אור ישר, ואילו ספר שמות, ספר הגאולה הוא כבר אור חוזר. לפי זה, כל הסיפור של יוסף ואחיו הוא ההכאה של האור הישר באור החוזר. אם אתה רוצה שיקשיבו לך אז קודם כל תגיד את הדברים ואז תבקש שיקשיבו לך, ואילו יהודה קודם מבקש "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני – שיכנסו דברי באזנך" (רש"י), שייווצר כלי. הכלי – אם כן – נוצר ע"י הרושם, ע"י האור החוזר, המסירות-נפש של יהודה, וע"י האור הישר – ההקשבה של יוסף.

נחזור לעץ חיים. יש מה שהקו חוצב את הכלים מתוך הרשימו, ועל זה דיברנו בשיעור הקודם. ויש מה שהקו עצמו מתלבש בתוך אדם קדמון, ודרך התהליך הזה מתעבים האורות ומתהווים כלים. זה לא שהוא לא היה קודם אלא שנתקן. לברוא משהו זה להוציא יש מאין (כדברי הרמב"ן על המילה בראשית), אבל במילה להוות יש דבר והיפוכו: מצד אחד יש בה משמעות של שבירה – "הנה יד ה' הויה במקנך", "והארץ היתה תהו", ומצד שני משמעות של תיקון – "ויהי אור". לתקן זה לעשות לו כלי לקבל אלוקות. לפני זה הוא בריאה אבל אין לו הויה אמיתית.

נכנס אור החכמה עם האורות שתחתיו ונכנס בכלי הכתר.....

הכאה זה כמו אבן באבן שיוצאים ניצוצות. כמו עם רב ותלמיד. בכל הוצאה יש חלקים מעובים הנופלים למטה וגורמים לצקת את הכלי. בפרטות, חיצוניות הכלי נוצר מן הרשימו ופנימיות הכלי נוצר מן הרושם של ההכאה שבעולם העקודים והלאה. עולם העקודים הוא בעצם עולם האצילות, אלא שלא התקיים. הוא יצא מאור הפה, שיש בו הבל גס. אורות האוזן והחוטם, שהם בעלי הבל דק יותר, לא הצליחו להוות שום כלי. מן המצח והעיניים כבר יוצאת הארה, יותר דקה מהבל.

נחזור לעניין שלנו, הדילוג השלישי מאחדות לריבוי. הנושא של הדילוג הזה הוא יצירת כלים, וכל זה מתואר בקבלה בתהליך שמתרחש בין אדם קדמון לעולם האצילות. הוא מאציל אותו. נפרט: על אדם קדמון כתוב במקום אחד שאין בו כלים, רק י אורות המלבישים לאור הקו. לכן כל ההשתלשלות נסקרת אצלו בסקירה אחת. יש בו אחדות ללא התפרטות. אז מה הם י האורות? לכן הביטוי על אדם קדמון בקבלה הוא שיש בו "כלים דקים". במוזיקה היום לומדים שלכל צליל יש על-צליל שאינו נשמע, צליל מעל צליל עד אין סוף, במרחקים קטנים והולכים בין אחד לשני. דניאל ידידינו רוצה להקביל את ארבעת אוקטאבות הנשמע לאוזן כנגד אבי"ע, רק השאלה העקרונית איך לסדר – שהאצילות למטה ועולמות בי"ע הם הטונים הנסתרים או להיפך – שהטונים הגסים הם נשמעים. דוגמה נוספת: אחדות, עשיריות, מאות ואלפים – האם לסדר מלמטה למעלה או הפוך. מתי ההתכללות למעלה והריבוי למטה ומתי להיפך. התשובה בחסידות תלויה אם מדברים מצד האורות או מצד הכלים. מצד הכלים ככל שיורדים הם מתרבים ומצד האורות מתמעטים והולכים. לכן הכלים של זה שלמעלה ממנו – כמו הכלים הדקים של א"ק ביחס לעולמות שתחתיו – הם אורות ביחס אליו. אבל מצד האורות זה הפוך, כמו אצל חיי שרה, שבכתר זה במאות (מאה שנה) בחכמה ובינה בעשרות (ועשרים שנה) ובז"א באחדות (ושבע שנים).

היחס הזה בין האורות לכלים הוא כיחס בין איכות לכמות. המושג ריבוי ביחס לאיכות הוא לא במשמעות של התחלקות אלא של תגבורת. אם אני אומר שלרכב יש 30 כוח סוס אז זה לא 30 סוסים אלא עצמה אחת מרובה. כמו בהירות של כוכב באסטרונומיה, שככל שיותר בהיר – יותר גבוה. או במוזיקה: אם המבנה הוא של אורות אז האצילות זה למעלה והצליל הנשמע בעשיה. אבל אם זה מבנה של כלים למשהו – מה שפחות מסתבר – אז הצליל התחתון הוא הכלי שמכיל את כל האור, וכל השאר הם פרט מתוך מה שנכלל קודם בכלי התחתון.

נסקור את שלושת השלבים של הדילוג השלישי, האחרון. הראשון הוא ממצב פשוט של רשימו וקו למצב של יחיד מחודש. הקו הוא יותר פשוט אמיתי, שיש בו גם את היכולת לחלק, לסבול גם את הפכו, בעוד שהרשימו עצמו הוא פשוט יחסי. הדילוג השני, מאדם קדמון לאצילות, הוא ממצב של יחיד מחודש לאחד מורכב. אחר כך הדילוג שלישי, שהוא עיקר הדילוג פה, הוא מאצילות לעולמות התחתונים בי"ע. רק בשלב הזה, האחרון, מגיעה תכלית הכוונה של דירה בתחתונים לידי פועל, שיהיה יש נפרד. בתוך מקום זה ידור וישתקף היש האמיתי – עצמותו יתברך. הגדרת יש היא שמציאותו מעצמותו, שאין לו שום סיבה שקדמה אליו. ראשית ההתבוננות של אותו יש הוא, בלשון החסידות, שאין הדבר עושה את עצמו. איך זה קורה? קודם כל בטול היש, עידון וזיכוך הכלי, ואחר כך באה הצמיחה המחודשת של התחתון תוך שיקוף העליון. הכלי התחתון הזה, הנפרד, מתהווה מן הכלים של עולם האצילות. כלי האצילות הם מה שנקרא בלשון הראשונים שה' "יודע את המציאות בידיעת עצמו".

נתאר את התהליך: קודם מוציאים י אורות, באחדות ללא הרכבה וחלוקה, ולזה קוראים בחסידות יחיד. לפעמים קוראים לו לבד. להתבודד זה להגיע לא"ק, למצוא את עצמך בו [על האדמו"ר האמצעי מסופר שקיבל הדרכה מאביו לראות כל יהודי במקום שמושרש בא"ק, ואז הוא נפל לחולי של כמה שבועות]. על א"ק נאמר הפסוק "ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים (בזהר: נוקבא) עמדי". אבל אותו יחיד הוא מחודש. מצד אחד הוא אדם, מחודש, ומצד שני הוא קדמון. בכללות הוא בבחינת חש, התכווצות-סקירה לקראת קפיצה, שאין לאחר מגע עם מה שמתגלה בו. אדם קדמון נקרא כתר-רצון ביחס לכללות ארבעת העולמות. זה מה שאדם-קדמון נקרא מחודש ביחס להשערה שלפני הצמצום במדרגת קדמון. משם והלאה הוא כבר מאציל כוחות, אורות, ואז עוברים לעולם מורכב – עם אורות וכלים במצב מאוזן (לאחר שני ניסיונות הנפל של עולמות התהו, עולם העקודים ועולם הנקודים). יש בו מודעות אבל מודעות של ה'. כמו "ותמונת ה' יביט" – שמשה רואה את העולם כפי שמשתקף ממבטו של ה'. זו הבדלה ואבחנה לפרטים. בלשון ר' אייזיק המעבר הוא להוציא את הדבר "לצביונו".

בלשון הרמב"ם הדילוג השלישי הוא לעבור מ"אחד שאינו מנוי" (רשימו וקו) לריבוי (עולמות בי"ע), כאשר חייבים לעבור באמצע שלב ביניים של "אחד המנוי" – והם אצלנו אדם קדמון ואצילות.

נחזור למה שיוצא מאדם קדמון. שני העולמות – העקודים והנקודים – הם עולמות של תהו. הראשון הוא התהו היציב, שכל האורות עקודים בו בכלי אחד. הוא לא נשבר, עדיין קיים. בעולם הנקודים יש כבר עשרה כלים, אבל לא מפותחים, אין ביניהם התכללות ואז הם נשברים. זהו התהו שאינו יציב. בכללות כל מה שמופרש-נאצל מאדם קדמון נקרא בשם אצילות. העקודים יוצאים מן הפה שלו, הנקודים מאור העיניים (יותר נמוך כי מגיע ממקום נמוך, מהבטן של א"ק, רק שעולה ויוצא דרך העיניים), הברודים – עולם האצילות המתוקן – מהמצח. נקרא שם מה החדש.

מטי ולא מטי זה כמו דופק. מהאדמו"ר הזקן ידוע שהתהוות הזמן היא מן התנועה הזו של מטי ולא מטי.

נסיים עם פסוק לא כל-כך מוכר מאיוב: "מבכי נהרות חיבש ותעלומה יוציא אור". הפסוק אחריו מוכר יותר: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". נדרוש כך: "תעלומה יוציא אור" זה תיאור לדילוג הראשון – מהעלם לגילוי. שלושת השלבים בכללות הם: להמציא אור, להגביל אור, ולבנות כלים. הם כנגד המבנה הידוע אצלנו: עולמות נשמות אלוקות. אור עולה אין סוף עולה רז. המצאת האור היא כולה אלוקות. כל התהליך כולו זה להמציא אור בשביל להעלים אותו. "תעלומה יוציא". רק שקודם היה נעלם בעצמותו יתברך וכעת נעלם בתוך מציאות שה' המציא. הסדר הוא: חושך – אור – חושך. מה שכתוב בחז"ל "ברישא חשוכא והדר נהורא" מוסבר בדרך כלל על הרשימו ביחס לאור הקו, ולא על אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל לפי מה שלמדנו אפשר להסביר יותר עמוק, שהחושך העצמי הוא בעצמותו יתברך והוא קודם לכל גילוי אור. מה זה "מבכי נהרות חיבש"? או מלשון בכי או מלשון נבכי ים, מרוצת וזרימת המים שבנהרות. הקשר לבכי הוא שגם בכי הוא התפרצות וזרימת הרגש החוצה. רש"י מפרש "חיבש" מלשון "ויחבש את חמורו", לשון תיקון. לפירושו, כל הפסוק הוא הקדמה לפסוק הבא, שהנהרות וכן אור השמש יש להם מוצא (תעלומות הוא שם החלון ברקיע ממנו יוצא אור השמש), ואילו החכמה היא מאין הגמור. האבן עזרא מפרש שכאשר יצאו המים מן הנהרות ויתייבשו יתגלה כל מה שנמצא בתעלומות הנהר. לענייננו, מתאים עם הדילוג הראשון, לייבש את מרוצת העצם כדי לגלות את מה שהיה בהעלם, הנחת עצמותו. לפירוש רש"י, שהחכמה למעלה גם מזה, רומז לחכמה העצמית, בסגנונו של הרמב"ם, שלמעלה מזה.

כתוב בקבלה שהשורש של הקו וחוט הוא למעלה מן הצמצום, אפילו למעלה מן ההשערה. הרשימו הוא הגבול של הבריאה, הוא השורש של ה'חפצא'. הוא אינו כח הבורא. הצמצום לא נגע בו. ההגבלה, כח הבורא, זה כבר אור הקו. זהו הצמצום של ה'גברא', עד כדי שהוא עצמו בורא ומלביש עליו גברא – אדם קדמון, המוציא מעצמו השערות והפרשות. יש ביטויים בזהר על רבבות עולמות היושבים בגולגולת של אריך אנפין. בלשון המדע החדש מדברים על שדות אין סופיים. כמו הלכות שאף פעם לא יהיו, כמו עיר הנידחת. כנראה שיש עולמות ששם זה כן קיים והלימוד שלנו מתקן אותם. בעולם האצילות עצמו כבר יש הרבה דמויות אדם – אבא, אמא, סבא, בן ובת. שלושה דורות. אפשר לצייר את זה כך: שאדם קדמון הוא כמו אדם הראשון, עולם האצילות הוא משפחת עם ישראל – האבות והאמהות עם שרשי השבטים ["אני אמרתי אלקים אתם" – רק באצילות, שהרי באדם קדמון נאמר "אין אלקים עמדי"], ועולמות התחתונים זה כבר לא עם ישראל – שאר אומות העולם. כמובן, זה בשורש ואחר כך יורדים ונטמעים בין תוך האומות.

במדרש הקדמון שיעור קומה מובא שה' יתברך גדול בצורה מוחשית – "גדול אדוננו ורב כח" – רלו אלפי רבבות פרסאות. בחסידות מסבירים שהם הכלים שבעולם האצילות, והאדמו"ר הזקן – באגרת כ, שכתב לפני הסתלקותו – נוטה לממש את זה באצילות. זה חידוש, שהכח לברוא יש מאין הוא מהכלים, ולא מהאורות. הכלי בא"ק זה רק הכח העוצר. כמו בטיפול נפשי, שבלי כלי אתה לא יכול להיות שופע אור, וראית יצירת כלי היא שהאור סוגל לעצור את עצמו. זה הכלים הדקים של א"ק. מתוך המצב הזה צריך להפריש כלי, כפעולה פנימית בתוכי. כמו שאדם מסביר לעצמו סוגיה. אלו כבר הכלים שבאצילות. לפני כן צריך לעצור את נביעת השכל. האדמו"ר האמצעי היה משתיק (שא שא) בזמן אמירת חסידות, למרות שהיה שם שקט מוחלט. היה צריך לעצור את נביעת המוחין. השלב הזה, של "סייג לחכמה – שתיקה", הוא ההסבר למה שמתחולל אצל אדם קדמון.

שאלה: איך אפשר לחלק בין האורות לכלים ביחס לכח לברוא יש מאין? לכאורה זה נברא מהדו-שיח שביניהם?

תשובה: היכולת שלך לדבר עם הכלים של עצמך מתעבה אחר כך למציאות ממשית של זולת נפרד. הכח הזה להתממש נתון כבר בהם. בדומה למה שהבעש"ט היה אומר, שכשהאדם מתעלף מעוררים אותו ע"י הקריאה בשמו ולכן הוא – ישראל בעל שם טוב – נשלח לעורר את עם ישראל המעולף. ה' יתברך בורא על ידי קריאה בשם, כמבואר בתניא.