יום הבר-מצוה למנחם-מענדל גינזבורג

ל' אדר תשס"ט

שבת כי תשא (פרה) ח"י אדר ס"ט – רמת אביב

יום הבר-מצוה למנחם-מענדל גינזבורג

[ליל שבת:]

א. בר מצוה וחתונה – מצוה מן המובחר

תכלית ירידת הנשמה לגוף – רק מהנישואין

כשהכניסו הודעה על הבר-מצוה לאגרות קדש התקבלה אגרת הרבי מאג"ק ח"ב מכתב רמא (עמ' קנט-קסא):

[כ' תמוז תש"ו]

כבוד הוו"ח אי"א נו"מ נעלה וכו'

הררי"א שי' אורנשטיין

שלום וברכה!

במענה על הודעתו מחתונת בנו שי' בשטומו"צ, הנני להביע ברכתי ברכת מז"ט מז"ט, ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה.

וי"ל דהנה בירידת הנשמה לעוה"ז, דכבי הילולא דמיא, שני ענינים בזה: א) תקון הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז). ב) עלי' בנשמה עצמה, ע"י הירידה והעבודה בגוף.

והנה כשבא כבר בעבודתו לזיכוך חלקו בעולם, ע"ז אמרז"ל (יבמות סג, א) אדם מביא חטים חטים כוסס כו' וזקוק הוא לעזר כנגדו זו אשה.

וזהו ג"כ הסדר השווה לכל שהתוו במשנה (אבות ספ"ה) בן חמש למקרא כו' למשנה כו' לתלמוד, ורק אח"כ בן יח לחופה כי באופן זה הרי כשבא לכלל לרדוף (שהוא הוא "טרדה גדולה" אשר בשו"ע אדמוה"ז דלקמן) בתקון עוה"ז, שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות, וכמובן ממ"ש בלקו"ת ד"ה בן כ' למכור.

יגמור כבר גם למוד התלמוד, שהוא נמשך חמש שנים, וכמ"ש בהל' ת"ת לרבינו הזקן רפ"ג.

ומ"ש שם "ב' או ג' שנים", י"ל דלצדדין קתני, ואליבי דשני הפי' בבן י"ח אם הוא י"ח שלמות (תוד"ה בר כתובות נ, א) או בתחלת י"ח (רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב, ועייג"כ טושו"ע אה"ע ס"א ס"ג ונ"כ) -

והא דעוד קודם לזה כבר אמרו רז"ל בן י"ג למצות, י"ל דהוא תחלת העבודה, שהיא בהשייך לגופו ונפשו החיונית בלבד, בלי שייכות לחלקו בעולם, כי מעט מעט אגרשנו גו'.

אבל כיון שאין זה עיקר ענין המצות, לכן אינו נקרא מצוה מן המובחר, ובזה יומתק דיוק ל' השו"ע שם: והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, ולפירש"י הוא גם כשנה לפני זה, כי גם אז הוא מופלא סמוך לאיש ונדריו נדרים מן התורה.

והנה ע"י עבודה זו נעשה עלי' גם בהנשמה, והעלי' היא באין ערוך, מממלא כל עלמין לסוכ"ע. וההקדמה וההכנה לזה סיפר לנו ישעי' - כידוע שכל המסופר בתנ"ך ומרז"ל יש ללמוד בזה הוראה בעבודת ה' - בתיאור המרכבה ואראה את אד' גו' שרפים עומדים ממעל לו. וביאר רבנו הזקן (לקו"ת ד"ה ונקדשתי ס"ה) שמפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי' סוכ"ע, שלמעלה משם אד', אדון על כולא ממכ"ע, ה"ה כאילו עומדים שם.

והתשוקה והעבודה צ"ל לא בבחי' אהבה לבדה או בבחי' יראה לבדה כו', כ"א בהתכללות וחבור כל המדות יחדיו, רבקה של שלש כו' של ארבע (תו"א פ' תולדות ד"ה מים רבים ס"ג) וע"י עבודה זו בעוה"ז דוקא עולים בנ"י בפו"מ לסוכ"ע, למעלה גם מן השרפים וכמרז"ל (חולין צא, ב), לעולם הא"ס. וזהו דהאי עלמא דוקא כבי הלולא דמיא כמו שע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה, שהוא בנשמות ולא במלאכים, שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס (ראה לקו"ת סוף ביאור דששים המה מלכות).

בברכת מז"ט, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

[יש להעיר כי מכתב זה הוא העתק עם תוספות ושינויים ממכתב קיח בח"א:

ב"ה, יום ו' כ' כסלו תש"ד

כבוד האברך המצויין וו"ח אי"א וכו' הרב

התמים

מוהר"ר מאיר שי' גרינבערג

שלום וברכה!

במענה על הזמנתו ולחתונתו בשטומו"צ, הנני להביע ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב, ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה.

וי"ל - דהנה בירידת הנשמה בגוף, היא עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה הוא לתקן הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז), והתורה - ל' הוראה - היא המורה דרך איך לבוא לזה, והוא ע"י המצות, שכולן הן להעלות נפש החיונית כו'.

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות, וכמובן ממ"ש בלקו"ת ד"ה בן כ' למכור.

יגמור כבר גם למוד התלמוד, שהוא נמשך חמש שנים, וכמ"ש בהל' ת"ת לרבינו הזקן רפ"ג.

והנה כמו שבפשטות ע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס (עיין לקו"ת סוף ביאור דששים המה מלכות ועוד) כמו"כ בעבודת האדם כנ"ל תכליתה הוא התגלות א"ס שזה הוא ע"י המצות ומעלתן על התורה שהיא בבחי' נימין ושערות (לקו"ת שם סס"א וס"ב).

ונש"י ועבודתן ממשיכים זה גם בתורה, ע"י שמחברים אותה בשרשה ובפרט היחידי סגולה שהשגתם היתה בהתורה כמו שהיא למע' מהצמצומים וכמשנ"ת בר' מאיר שהי' מראה פנים כו' ונת' בלקו"ת ס"פ תזריע.

בברכת מזל טוב, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

התוספת העיקרית במכתב שלפנינו (כ' תמוז תש"ו) היא שיש שתי תכליות לירידת הנשמה לעולם, בירור חלקו בעולם ועלית הנשמה עוד למעלה מהמקור ממנו ירדה, בעוד שבמכתב הראשון (ו' כסלו תש"ד) נזכרת רק התכלית של בירור חלקו בעולם (הגם שהתכלית השניה רמוזה בסוף, במה שכותב ש"על ידי הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה שהוא דוגמת בחי' כח האין סוף", שלפי המבואר במכתב השני הוא בחינת ה"שוב" שלאחר ה"רצוא" של עלית הנשמה לשרשה, וכמו שיתבאר לקמן, אך במכתב זה הראשון הדגש המפורש הוא על מעלת המצות המעשיות על התורה, מעלת הגילוי של אור הפנים על בחינת נימין ושערות, צמצומים, אך מסיים שנש"י מעלים את התורה למעלה מהצמצומים, על דרך עלית הנשמה ל"עולם הא"ס" המוזכר במכתב השני, בחינת נשיאת הפכים באמת, עולם-אין-עולם כמו שיתבאר, בחינת ר' מאיר שהיה מראה פנים כו'), ודוק.]

פעולת הנישואין בגיל מצוות – על ידי הנחת שני זוגות תפלין מהבר-מצוה

הרבי מדגיש במכתב שתכלית ירידת הנשמה לעולם – הן מצד בירור חלקה בעולם והן מצד עילויה שלה – יכול להתממש בצורה שלמה רק אחרי הנישואין, ולכן רק אז המצוות הן "מצוה מן המובחר" ו"מצוה מן המובחר" להתחתן מיד עם הבר-מצוה (ולשיטת רש"י אף קודם לכן).

כיום בדרך כלל לא נוהגים להתחתן בגיל בר מצוה (אם כי במקרה דנן ודאי אפשר שכל הענינים יפעלו ביחד), אך יש לומר כי החידוש של הרבי במנהג חב"ד, לפיו יניחו החל מהבר מצוה (ועוד קודם לכן) שני זוגות תפלין נועד לפעול את הענין הזה. יש רבים שמניחים תפלין דר"ת רק מהחתונה, או לכל הפחות מ"בן שמונה עשרה לחופה", וידוע כי בעבר היה כך גם מנהג חב"ד (כאשר כל אחד לפי ענינו היה שואל את הרבי על תחלת הנחת תפלין דר"ת). אם כן, מעלת תפלין ר"ת שייכת בפרט לנישואין (השייכים בעצמם למוחין דאבא אליהם מגיעים לקראת גיל עשרים, והרי תפלין דר"ת הם כנגד מוחין דאבא), בעוד שתפלין דרש"י שייכים כבר ל"בן יג למצוות", והחידוש של הרבי – שהוא קשר אותו לגאולה ולבטחון בארץ ישראל ועוד – בא לצרף לגיל מצוות כבר את מעלת הנישואין.

ואכן, יש לומר כי שתי המטרות מושגות דוקא על ידי מוחין דאבא, אליהם שייכות תפלין דר"ת: בעוד מוחין דאמא הם רק היכולת של האדם לתקן ולזכך את עצמו, הרי שהיכולת לברר את החלק בעולם תלוי במוחין דאבא, שהרי דוקא "בן עשרים מוכר בנכסי אביו" – רק אז יש לו שליטה מלאה ברכושו, חלקו בעולם. וכן, מבואר בדא"ח בכ"ד כי עלית הנשמה שנפעלת על ידי ירידתה לעולם היא משרשה בבחינת "גרמוהי" – "ישראל עלו במחשבה" שקאי על בינה, מוחין דאמא – ועליה להגיע לבחינת "חיוהי", האורות, שקאי על חכמה, מוחין דאבא, וד"ל.

שמחת החתונה כל ימיו בעולם

נקרא שוב את המכתב ונוסיף בו הערות ורמזים:

וי"ל דהנה בירידת הנשמה לעוה"ז, דכבי הילולא דמיא

כבי הילולא דמיא = 169 = אהבה (אחד, "והיו לבשר אחד") ברבוע כללי, ומכיון שיש כאן 13 אותיות אזי הערך הממוצע הוא 13. רמז לגיל בר מצוה, שמצוה מן המובחר לשאת אשה בגיל 13. תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז היא לשמוח בשמחה של מצות חתונה (יש חתונה תבות במעשה בראשית, מספר השבת ה-13) כל ימיו, אזי כל מצוה שהוא מקיים תהיה מצוה מן המובחר, לתקן חלקו בעולם ולפעול עליה בנשמתו ממחצב הנשמות (שבשרש – "איהו וגרמוהי חד בהון") למחצב הספירות (שבשרש – "איהו וחיוהי חד בהון"). הכל בזכות ומכח אשתו, ה"עזר כנגדו", בסוד "יצא אדם לפעלו [תקון חלקו בעולם] ולעבודתו עדי ערב [עלית הנשמה לעת ערב, לשון עריבות, בבואו מן השדה הביתה כו' שאזי מגלה את כח האין סוף שבו להוליד דור ישרים יבורך כו']".

תקון הגוף ונפש החיונית – נר"נ; תקון חלקו בעולם – ח"י

שני ענינים בזה: א) תקון הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז). ב) עלי' בנשמה עצמה, ע"י הירידה והעבודה בגוף.

י"ל שתקון הגוף ונפש החיונית נפעל על ידי העבודה של הנר"נ – נפש, רוח ונשמה, תקון ה-צ דצלם – להיות צדיק במעשיו, כולל שמירת האות ברית קדש, יסוד הצדיק שבו. אך ידוע בדא"ח שניצוצות החיה-יחידה שלו נמצאים בחוץ דוקא ("אמצאך בחוץ") ומתתקנים רק על ידי העבודה ד"יצא אדם לפעלו" הנ"ל. היינו תקון ה-לם של הצלם [א]. החיה היינו מוחין דאבא, סוד תפלין דר"ת כנ"ל. בעצם היחידה (ליחדך) יש "רצוא ושוב", ה"רצוא" היינו ענין עלית הנשמה עצמה כנ"ל, וה"שוב" היינו ענין גילוי אור וכח האין סוף בדור ישרים יבורך כנ"ל.

רמזי המאמר ביבמות; הארת עיניו והעמדתו על רגליו

והנה כשבא כבר בעבודתו לזיכוך חלקו בעולם, ע"ז אמרז"ל (יבמות סג, א) אדם מביא חטים חטים כוסס כו'...

זה לשון הגמרא במלואה:

אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס [רש"י: "'חטים כוסס'. בתמיה".] פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו.

רבי יוסי הוא סוד ספירת המלכות, האשה, כנודע, והוא השואל "במה אשה עוזרתו לאדם", על מנת שיבין הוא עצמו מהו תפקידו ואחריותו כלפי מי שעשאו כלי, דהיינו סוד אליהו, סוד שם בן, רוח המלכות, סוד ה"רוחא דשביק בה בעלה", כח הכוסס והלובש, וד"ל.

כמה מרמזי המאמר: חיטין פשתן ר"ת חפ, לשון חֻפה – "בן חי [חיה יחידה כנ"ל, "ראה חיים עם אשה" דוקא, וד"ל] לחפה". חיטין ופשתן הם מזון ולבוש ("'ביתו' זו אשתו" ממש – הבית מכין את המזון והלבוש, וד"ל). חיטין פשתן = ז פעמים "מצא [אשה מצא טוב]", מזון לבוש = "אמת [מארץ תצמח]" = ז פעמים סג (חנה, אם שמואל), כמבואר באר"י (והוא סוד "אהיה אשר אהיה"), ביחד = 1358 = ז פעמים צדק (מלכותא קדישא) = 14 פעמים מהיטבאל = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יחודא תתאה, שבשרש גבוה מיחודא עילאה, שדוקא בסוד יחודא תתאה מתחסד החסיד עם קונו עם קן דיליה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים, תכלית הכוונה של בריאת העולמות לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא). כוסס לובש, ר"ת כל, סוד יחוד כל-כלה (כמבואר במ"א [ב]). כוסס לובש עולה 484 = כב (אותיות לשון הקדש) ברבוע, שלמות התקון של כל מעשה בראשית הנברא ב-כב אותיות (ובסוד "ואני אבטח בך" – "בטח בה לב בעלה").

"לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" = 1939, יש כאן ז תבות, 1939 = ז פעמים עזר (הערך הממוצע של כל תבה) – "אעשה לו עזר" (הגמרא לא כוללת בציטוט את תבת "כנגדו" שכבר נדרש לעיל מיניה לענין אחר, ההיפך, לכאורה, של "עזר", ודוק). יש לומר ש"מאירה עיניו" כנגד "חיטין כוסס" (טעם חטה מאיר את עיני החכמה בנפש, חכמה – מספר הראשוני ה-חטה, 22 אותיות לשון הקדש הנ"ל) ו"ומעמידתו על רגליו" כנגד "פשתן לובש" (שבזכות הלבושים יכול לצאת לשוק ולשאת ולתת עם הבריות – שהרי לבוש נוטריקון לא בוש, כנודע [ג] – ובכך לעמוד על רגליו, על רכושו ופרנסתו). "מאירה עיניו" גם רומז לעלית הנשמה "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר", ואילו "מעמידתו על רגליו" רומז לתקון חלקו בעולם, ודוק. מעזר נעשה זרע – זרעא חייא וקיימא ("חייא" מצד החיה ו"קיימא" מצד היחידה, וד"ל) – בגילוי כח האין סוף [ד].

...וזקוק הוא לעזר כנגדו זו אשה.

"עזר כנגדו" = 360 = 10 פעמים לו (סוד "לו עזר כנגדו", כמבואר במ"א), לו = לאה. אשה = 306, היהלם של טוב (טוב פעמים חי). יחד = 666, המשולש של לו-לאה. "עזר כנגדו זו אשה" = 679 = 7 פעמים מהיטבאל = סכום שבעת מספרי "מגן דוד" הראשונים, מ-1 עד 253 = מטרד ("מהיטבאל בת מטרד"), בחינת "טרדה גדולה" הנחוצה לשם תקון חלקו בעולם, כדלקמן. "טרדה גדולה" = צמצום = זהב פעמים זהבה-חוה ("בת מי זהב").

טרדה גדולה – אף שמונע מתורה ותפלין הכרחי לדירה בתחתונים

הרבי מביא את הלשון "טרדה גדולה" מהלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן, אך גם בהלכות תפלין (המצוה המעשית השייכת במיוחד לבר מצוה) "טרדה גדולה" בעסקים נחשבת להיסח הדעת גמור מהתפלין (והרי אסור להסיח את הדעת מהתפלין, וממילא בשעה שהאדם נמצא במצב נפשי של "טרדה גדולה", בצמצום המוחין גמור, אסור לו להניח תפלין. במצב של טרדה גדולה אין האדם מסוגל ללמוד תורה כדבעי אך ממש אסור לו להניח תפלין, ודוק).

נמצא שעל מנת לתקן את חלקו בעולם על האדם לעבוד את עבודתו הגשמית ("יצא אדם לפעלו" כנ"ל) בטרדה גדולה (ראה תניא פרק לז ש"כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו כו'", ובאגה"ק ד כתב "אם נהנה מיגיע כפיו שא"א שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במו"מ וכה"ג", והוא באמת בדיעבד, שלכתחילה צ"ל "יגיע כפיך כי תאכל", יגיע כפיך ולא יגיע מוחך, אך כך היא מנהג העולם – ו"מנהג עוקר הלכה" = "מח שליט על הלב" או שמא "לב שליט על המח", וד"ל – ובפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ודוק).

והנה, הגם שדבר זה מונע ממנו לעסוק בתורה כדבעי, ואף להניח תפלין באותה שעה על פי הלכה, כך הוא רצון השי"ת, הכל כדי שבסופו של דבר על ידי היגיעה לתקן את חלקו בעולם יוכשר העולם התחתון להיות דירה לעצמותו יתברך, וד"ל.

השגת חשיבות הטרדה על ידי אשה משכלת והטרדה בהבנת אשתו

השגה זאת, שתהיה בפנימיות הלב, תלויה באשה המשכלת את בעלה – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" את בעלה בענין הכורח החיוני לחזר אחר פרנסה (חלק המילוי של פרנסה, פא ריש נון סמך הא = חתך, שם הפרנסה! והוא על דרך חלק המילוי של הוי', יוד הא ואו הא = חוה, ודוק. והנה ידועה הכוונה: "פותח את ידך" = "ומשביע לכל חי רצון", והיינו שגם לחי בעצם ב"ה משביע את רצונו הפנימי והעצמי להיות לו יתברך דירה בתחתונים), וד"ל.

טרדה הוא סוד יחוד יעקב לאה – "ושם הגדֹלה לאה" היינו טרדה גדולה, והיינו שבתחילה יעקב לא השיג אותה, וד"ל (עבור יעקב, נישואיו עם רחל אהובתו היו "נישואי כיף", העלולים להתדרדר להיסח הדעת גמור מסוג אחר, היסח הדעת של שחוק וקלות ראש, אך נישואיו עם לאה היו "נישואי טרדה גדולה" – "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו").

תקון חלקו בעולם ע"י טרדה גדולה בלימוד העיון – בלומד על מנת ללמד

והנה ידוע בדא"ח שעבודת פרך בחומר ולבנים וכו' בגשמיות ניתן להחליף בלימוד התורה בעיון גדול המפרך את כל ישותו של האדם ("אדם כי ימות באהל" – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה"). וצריך לומר, לפי הנלמד כאן, דהיינו דוקא כאשר התורה היא על מנת ללמד ("תורת חסד" – תורת החסידות), שלמי שזוכה להיות מורה לרבים היינו תקון חלקו בעולם ("אין מלך – מאן מלכי רבנן – בלא עם", עם לו אותיות עולם כנודע). כמו שבן חי לחופה הוא ב או ג שנים לפני בן עשרים לרדוף, והוא באמצע חמש שנות לימוד הגמרא (ראה שו"ע אדמו"ר הזקן שם), כך הנושא אשה בבחינת "מצוה מן המובחר" היינו ב או ג (לפי רש"י) שנים לפני בן חמש עשרה לגמרא, והיא הכנה ללימוד התורה, הגמרא, בעיון רב.

זו המשימה של כל בר מצוה, כבר מהבר מצוה להקדיש את לימודו בכוונתו שיהיה על מנת לזכות את הרבים, לקרב את לב ישראל לאבינו שבשמים, וממילא "רוצים אנו ליגע בתורה [לעצמנו, כפי הטבע הראשון של הנפש האלקית] – יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי [לעצמנו]" רק, כמו שנאמר במשה רבינו (נשמה כללית, המסור כולו לתקון הכלל, וכפי שיוסבר לקמן שזו הכוונה הפנימית באמירת מאמר דא"ח "איתא במדרש תילים" על ידי הבר מצוה) "מן ההר [ישר, ללא פניה לעניניו הוא, לא הרוחניים וכל שכן לא הגשמיים] אל העם". והעצה: "קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" היינו שתזכו להמשכת מוחין בעצם גם בתוך עצמכם (בשרש הנשמה ומשם אל הארת הנשמה המלובשת בגוף), סוד "תפלין שבראש" (בחינת פנימיות, ולא שעל הראש, בחינת מקיף, והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה", שכר העולם הבא), וד"ל.

כשבא לכלל לרדוף... שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות...

עד גיל עשרים האדם מקיים "קשוט עצמך". "בן עשרים לרדוף" היינו עיקר תקון חלקו בעולם. נמצא שהוא בחינת "ואחר כך קשוט אחרים". "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" = 1564 = חיה פעמים חיים ("ראה חיים עם אשה" ודרשו חז"ל "חיים" – פרנסה, תקון חלקו בעולם). "בן עשרים לרדוף" ר"ת בעל – "בטח בה לב בעלה". "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (ד"פ אברהם, רמח), היהלם של אל (וידוע שהחתך זהב של 992, ד"פ רמח, הוא תריג ו-שעט, שלימות תקון העולם במלכות שדי, וד"ל).

"מעט מעט [=רחל] אגרשנו" = 798 = 3 פעמים 266, הערך הממוצע של כל תבה = "טרדה גדולה" הנ"ל (798 = חוה פעמים בלהה-יוכבד).

עליה לסובב ולסובב הסובב

ואראה את אד' גו' שרפים עומדים ממעל לו. וביאר רבנו הזקן (לקו"ת ד"ה ונקדשתי ס"ה) שמפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי' סוכ"ע, שלמעלה משם אד', אדון על כולא ממכ"ע, ה"ה כאילו עומדים שם.

ויש עוד פירוש בדא"ח ש"עומדים ממעל לו" היינו גם למעלה מ-ו שבשם ("ממעל ל-ו"), כשכלות הנפש שלהם הוא מתוך ההשגה ש"כולא קמיה כלא חשיב" (סובב לסובב), והיינו כנגד שני השרפים, מיכאל מימין הכסא וגבריאל משמאל הכסא, סוד "הכהנים הלוים", אהבה בבחינת כסף ואהבה בבחינת זהב (כמבואר בתניא פרק נ, עיי"ש). הכל בסוד "במקום מחשבתו [ורצונו] של אדם שם הוא נמצא [ממש]", יסוד תורת מורנו הבעל שם טוב זי"ע. ובכך הנשמה (סוד עולם הבריאה, עולם השרפים) עולה לדרגת החיה והיחידה כנ"ל (בז"א דאצילות ובאמא דאצילות, השרש האמיתי של הנשמה בסוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא" וד"ל).

והתשוקה והעבודה צ"ל לא בבחי' אהבה לבדה או בבחי' יראה לבדה כו', כ"א בהתכללות וחבור כל המדות יחדיו, רבקה של שלש כו' של ארבע (תו"א פ' תולדות ד"ה מים רבים ס"ג)

"רבקה של שלש כו' של ארבע" היינו סוד רבקה אמנו אשת יצחק אבינו (כמבואר בתו"א שם), עמוד העבודה והעליה בקדש מחיל אל חיל, בזכות האשת חיל דוקא, וד"ל.

וע"י עבודה זו בעוה"ז דוקא עולים בנ"י בפו"מ לסוכ"ע, למעלה גם מן השרפים וכמרז"ל (חולין צא, ב), לעולם הא"ס.

היינו העליה למעלה מעולם האצילות לגמרי, לעולמות הא"ס לסוד "רבי" – "בלי גבול בגבול", וכמו שיתבאר להלן בסוד פירוש הרמ"ז ל"תלת עלמין אית ליה לקודב"ה".

שע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה, שהוא בנשמות ולא במלאכים, שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס.

היינו שאחר העליה לשרש, בבחינת "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" נמשך מהשרש (בדרך של "שוב לאחד [ממש]") גילוי כח הא"ס (מסוד עולמות הא"ס) בדור ישרים יבורך, וביחס לכללות נשמות ישראל, כל הנשמות עתידות לחזור להולד מחדש בתחית המתים על ידי "טל אורות טלך", בסוד "טל ילדותך", וד"ל.

[צפרא דשבתא:]

ב. המשלת התורה למים

המשלת התורה למים – ה"שוב" שבתורה

שמענו כעת חזרה על המאמר "איתא במדרש תילים" שנוהגים לחזור בבר מצוה (כפי שנסביר לקמן, זהו מאמר בר מצוה של רביים דוקא – הרבי רש"ב והרבי ריי"צ חזרו עליו בבר מצוה שלהם – וזה שהיום כל נער חוזר אותו זה באמת חידוש, והוא מכח ההתקשרות, שעל ידי התקשרות ובטול לרבי נעשה "עבד מלך מלך", ודוק).

בין השאר הוזכר שם, בפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", כי "שמים" היינו התורה שנמשלה למים, כפירוש שמים – "שם מים". ידוע שיש במדרש (ורש"י מביא) עוד פירושים בשמים, כולל הפירוש "אש ומים". מבואר באריכות [ה] כי המאמר הזה עוסק דוקא במעלת ה"שוב" של התורה, ומשום כך מובא ומודגש בו הפירוש של "שם מים" ולא הפירוש של "אש ומים", על אף שהתורה עצמה נמשלה גם לאש – "הלא כה דברי כאש נאם ה'". ממד האש שבתורה הוא ממד ה"רצוא" שלה בעליה להתחבר למקורה ולשרשה ב"הוי' אלהיך אש אוכלה הוא" (ה' עצמו נמשל לאש ולא נמשל למים, וכן בכמה מקומות "שמים" הוא כינוי לה' עצמו, כלומר שהמים עולים להיכלל באש, סוד "הוי' אלהיך אש אכלה הוא") ואילו ממד המים שבתורה הוא ממד ה"שוב" והירידה שלה ממקום גבוה למקום נמוך.

בריאת שמים וארץ – שלש הדעות – שלשה פירושי שמים

ידועה המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מה נברא תחילה [ו]: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה, שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" [וחכמים אומרים שנבראו כאחד, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו". יש לציין שבפסוק זה גופא "ארץ" מופיעה לפני "שמים". הפסוק פותח ב"אף" בסוד "אף עשיתיו", עולם העשיה, בחינת ארץ – "נטה שמאלו וברא ארץ". אך "שמאלו תחת לראשי" (ורק לאחר מכן "וימינו תחבקני"), לראשי אותיות ישראל, לי ראש (ה-ראש בתוך ה-לי, ש"אינו זז לעולם"), בחינת "ארץ חפץ" שקדמה לשמים, כדלקמן. נמצא שמה ש"יעמדו יחדו" היינו שלא סגי הא בלא הא, לא ישראל ללא תורה ולא תורה ללא ישראל, כך היה כך הוה וכך יהיה, וד"ל.

ורמז נאה להתכללות שלש הדעות: "את השמים ואת הארץ" "ארץ ושמים" "ארץ... שמים... יעמדו יחדו" = 3025 = 55, הכל (כלה, י במשולש), ברבוע, סוד "בראשית הכל ברא אלו וגו'"[ז], כמבואר במ"א, וד"ל.]

בית שמאי הם בחינת האש שבשמים, כפירושם "אש ומים" (כשהמים עצמם נכללים באש, שהרי האות הראשונה בצירוף גוברת כנודע [ח]) ואילו בית הלל הם בחינת המים שבשמים, כפירושם "שם מים" (ודעת חכמים היא בבחינת "שא מים", שא אותיות אש הפוך, אש המתמזגת לגמרי עם המים, ועד ששניהם נישאים-עומדים יחדו, וד"ל). הארץ היינו שרש ישראל – "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" – ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה (שכולה בשביל ישראל – "דבר אל בני ישראל" "אמר אל בני ישראל" "צו את בני ישראל"). הארץ היא "סוף מעשה [כדעת בית שמאי] במחשבה תחילה [כדעת בית הלל]".

המאמר כבית הלל – התכלית גילוי מחשבתן של ישראל שקדמה לכל דבר

נמצא שמאמרנו נוקט כדעת בית הלל דוקא, תכלית התורה לרדת מטה מטה (כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך), גם במובן של ירידה מתחת למעלת ישראל (אותיות לי ראש, לי מגיע להיות בראש), שיתגלה לעין כל, בכל העולמות כולם, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", הכל נברא בשביל ישראל ("בשבילי נברא העולם"), בשביל לגלות את מעלת ישראל, "בני בכרי ישראל", איך שהבן נמשך מעצמות האב – על דרך "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם לגמרי עד שאי אפשר להבחין בין האב לבן (שלשם כך כהתחדשה הזקנה אצל אברהם – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל [בגימטריא בן]"). ורמז: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" = אנכי פעמים הוי' (תחילת עשרת הדברות, סוד האלף-פלא שקדמה ל-ב של בראשית, כדלקמן).

"הוי' אלהים" – "ארץ ושמים"

החידוש העיקרי של הפסוק עליו מסתמכים בית הלל הוא שבו מופיע לראשונה בתורה שם הוי' ב"ה – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", לרמוז ששם הוי', הקודם בפסוק לשם אלהים היינו סוד קדימת ארץ (נשמות ישראל) לשמים (תורה). שהרי, חז"ל דורשים על "הוי' אלהים" בפסוק זה כי הוא הקדמת מדת הרחמים למדת הדין – נשמות ישראל שירדו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא זקוקים לרחמים, כמודגש במיוחד בסיפור השני של מעשה בראשית, שפסוק זה פותחו, והן בחינת "ארץ", ואילו "שמים" היינו דין תורה (שבא בהשראת הרחמים, "משפט – רחמי", רחמי אין סוף ב"ה). אך ידוע ומבואר בדא"ח שהגילוי של כל דבר, גם דברים שבעצם גבוהים ממעלת התורה (כמו תשובה) הוא ממה שכתוב בתורה דוקא, היינו תורה שבבחינת שמים שם מים (שם גם מלשון שם שהוא גילוי העצם), וד"ל.

ברכת ישראל – גילוי מעלתם העצמית

ומכל זה יובן שבפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", מתאים ביותר לפרש שמים כ"שם מים", מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, לברך את ישראל (עַמְּךָ קרי עִמְּךָ – "כי עמך מקור חיים וגו'", "עם המלך במלאכתו ישבו שם", "במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים" – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", וד"ל) בדרך ממילא על ידי גילוי מעלתן העצמית, וד"ל [ועוד, באומרו "ממעון קדשך" האש כבר אמורה, שהרי כל קדש הוא יקוד אש כנודע (וכן רקיע "מעון" הוא הרקיע שכנגד ספירת הגבורה, האש, ושם נמצאים החשמלים כמבואר בחז"ל, שהם "חיות אש ממללות"), ובהיות "מעון קדשך" יקוד אש העולה למעלה בבחינת רצוא נמצא ש"מן השמים" כולו שוב ("מן [השמים]" היינו לשון "מן הוא", שהוא "לחם מן השמים", "לכו לחמו בלחמי" ו"הוי כל צמא לכו למים", שלמות סוד הצלם – צדיק אכל לשבע נפשו לחם ומים, וד"ל), בחינת מים היורדים כו', ודוק היטב.]

ג. סודות ורמזי פרשת כי תשא

כי תשא – פרשה כללית

למדנו כעת, כולם יחד, את השיחה הראשונה מי"ח אדר תשנ"ב, שם מסביר הרבי את מעלת פרשת כי תשא בהיותה פרשה כללית בגלוי, הכוללת את כל סדר השתלשלות מתחלתו ועד סופו, כשהדבר מתבטא בלוחות הראשונים שהם התורה שקדמה לעולם (ה-א של "אנכי" שקדם ל-ב של "בראשית") ובלוחות השניים שהם תכלית השלמות של העולם, כשביניהם יש את ה"ירידה צורך עליה" של שבירת הלוחות (וראה עוד לקמן).

הרבי מסביר שבעבודת האדם ה-א היינו ה"אני" שהוא עצם הנשמה שקודם לירידה לעולם (שהרי "בראשית" היינו בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית – כאשר גם בזה, כמו בשאלה לגבי השמים והארץ, יש דיון מי קדם, אך ההכרעה היא כנ"ל ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – וממילא כמו שהתורה קדמה לעולם כך גם עצם המציאות של ישראל קדמה לעולם ואף לתורה), ה-ב היינו עבודתו בעולם – עבודת ה"מודה" – והתכלית השלמה היא להגיע ל"מודה אני" (כך מובן כאשר מדייקים בשיחה).

נמצא שיש כאן "חותם המתהפך" – אני-מודה-מודה אני (סוד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי [כאמצעיתא] אין אלהים [על ידי מדת ההודיה אלהים בגימטריא הטבע מתבטל לאין האמיתי]") = חן חן חן חן (= עב סג מה בן כנודע), וכפי שיתבאר.

הפרשה ה-אהיה בתורה

כשמתבוננים בענינה של פרשה כללית זו יש להתבונן – כמו בכל פרשה – במספר הסידורי של הפרשה בתורה. פרשת יתרו היא הפרשה ה-טוב בתורה (פרשת מתן תורה ו"אין טוב אלא תורה") ויש שיחה של הרבי לגבי משפטים כפרשה ה-חי, וזה בנין אב שכך צריך להתבונן בכל הפרשיות. פרשת כי תשא היא הפרשה ה-כא בתורה, מספר שהוא שם קדוש – שם אהיה. השם הזה מופיע כשם קדוש רק שלש פעמים בתורה, בפסוק אחד – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – ובשאר הפעמים מלה זו היא פועל, ולא שם קדוש.

במובן מסוים, השם הזה הכי חשוב לדור שלנו – בין חב"דניקים בכל משפט שני מדברים על התגלות (וזה מצוין) – וכולנו צריכים להיות מקובלים ולדעת איזה שם לכוון בשביל התגלות. הזהר מפרש את שם אהיה בשני פירושים – "אני עתיד להתגלות" ("אנא זמין לאתגליא") ו"אני עתיד ללדת/להוולד" ("אנא זמין לאולדא"). גם הפירוש של התגלות נוגע למשיח, כמובן, אבל גם הפירוש של הלידה, שהרי במשיח נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך". בקבלה מבואר כי "אהיה אשר אהיה" היינו המשכה מהכתר ("אהיה") לבינה ("אהיה") במעבר דרך החכמה ("אשר"), ויש לומר כי ההתגלות היא בכתר והלידה היא מהבינה, "אם הבנים".

התעצמות עם מדת האמת בכח שם אהיה – סיפור על רבי פינחס מקוריץ

ידוע גם ששם אהיה הוא שרש האמת, שהיא אהיה ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"). מבואר [ט] כי האמת היא הכח של תחית המתים – א מחיה מת. בין תלמידי מורנו הבעל שם טוב התלמיד השני או השלישי בחשיבותו היה רבי פינחס מקוריץ (הראשון הוא המגיד, ממלא מקומו של הבעל שם טוב, ושני הבאים אחריו הם רבי פינחס מקוריץ ורבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות"), שהמדה העיקרית שהוא עבד עליה והשריש אותו במחונכיו היא מדת האמת (עד כדי כך שאחד מגדולי תלמידיו מסר את נפשו בפועל ממש, למות, כדי לא להוציא מפיו דבר שאינו אמת ברורה לחלוטין שהוא ראה בעיניו, כנודע הסיפור בזה).

מסופר כי כדי לרכוש את מדת האמת בשלמות הוא עמל עליה אהיה שנים (שרש ה-אמת, כנ"ל), כשהוא חלק זאת לשלש תקופות של שבע שנים (21 מתחלק ל-3 – מספר שהרבי אהב, וגם מדגיש בשיחה שקראנו, ובדבר מלכות ל"כי תשא" בכלל, כי כל המציאות מתחלקת ל-3, התחלה ודרך ותכלית – ושם אהיה עצמו מופיע בתורה ג"פ, כנ"ל): יש כמה גרסאות, שאחת מהן היא ששבע שנים הוא עמל לזהות את השקר בתוכו, שבע שנים עמל לשרש ולעקור את השקר מתוכו, ושבע שנים הוא עמל להשריש בתוכו את מדת האמת ולהתעצם איתה. זו דוגמה יפה של הכנעה-הבדלה-המתקה – שבע שנים צריך לזהות את השקר כדי להכניע אותו, שבע שנים צריך להבדל ממנו, ושבע שנים התעצמות עם האמת זה התעצמות עם ה"אור כי טוב" ("אין אמת אלא תורה") "ומתוק האור". המספר אהיה מופיע גם בהפטרה שקראנו השבת – הפטרת פרה (שבהרבה שנים נקראת בכי-תשא) שיש בה אהיה פסוקים (לפי מנהגנו), וכפי שיתבאר.

מספר פסוקי הפרשה, המפטיר וההפטרה

חוץ מהמספר של הפרשה, יש לעיין גם במספר פסוקי הפרשה הכללית הזו. בעלי המסורה נותנים סימן, שיש בפרשה קלט פסוקים. זהו ענין של קליטה פנימית. הזהר אומר [י] כי שבירת הלוחות הראשונות היא מעין שבירת הבתולים בביאה הראשונה, והלוחות השניים הם כביאות הבאות – לוחות ראשונים ניתנו בפרהסיא, כמו ביאה ראשונה הבאה בליל הנישואין שנעשו בפרהסיא, ולוחות שניים ניתנו בצנעה, כשאר הביאות שיש להצניעם (עבודת ישראל). לפי הפירוש הפלאי הזה, שבירת הלוחות היתה הכרחית – וממילא גם החטא שגרם לשבירת הלוחות, שנראה הכי חמור בעולם, הוא בעצם ענין חיובי של נישואין (הכל בסוד "נורא עלילה על בני אדם", ס"ת אלהים, שבריבוי הצמצומים וההעלמות מגיע ל"עשה לנו אלהים וגו'" האמור בעגל) – ורק בעקבותיה "האשה כורתת ברית למי שעשאה כלי" ויכולה להתעבר מהביאות הבאות, רק בעקבותיה ניתן להגיע לקליטה פנימית.

בשנים רבות, כמו השנה, קוראים עם פרשת כי תשא את הפטרת פרה, ואזי יש במפטיר כב פסוקים (כנגד כל אותיות האלף-בית, שהראש-תוך-סוף שלהם הוא אמת – כמבואר בירושלמי – הכח של א מחיה מת, כח הטהרה מטומאת מת שיש בפרה אדומה). לפי זה, סך הפסוקים שקראנו היום בתורה הוא קסא – המילוי הגדול ביותר של שם אהיה (אלף הי יוד הי)! מילוי זה הוא סוד "אם [בחינת אמא] אסק שמים שם אתה" (בחינת שמים – שם מים, כנ"ל, וכאן רמז ש"אתה" ה' קשור ליסוד המים, סוד "אתה כהן לעולם", וד"ל; "אם אסק שמים שם אתה" = ו"פ "אין עוד מלבדו" = חי אדר, ודוק) וסוד "איני יודע" – שנלמד דוקא ממשה רבינו, "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע" – סוד שער הנון כפי שביארו צדיקים. כשמצרפים גם את 21 פסוקי ההפטרה עולה הכל יעקב פסוקים (ז פעמים הוי'), והוא סוד "אמת ליעקב", אותיות "יעקב לא מת" כנודע.

שיר – מ"בראשית" ל"ישראל"

הזכרנו שהרבי אומר שפרשת כי תשא כוללת את כל התורה. התורה מתחילה מ"בראשית" ומסיימת ב"אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (הקשור לפרשתנו, משום ששם מפרשים שזה מתייחס לשבירת הלוחות לעיני כל ישראל, עליה אמר ה' למשה "יישר כחך ששיברת").

אחת החלוקות של המלה ישראל היא שיר-אל – התכלית של התורה היא שיר לה'. "נעוץ סופן בתחילתן", וגם במלה בראשית מופיעה המלה שיר – בתיקוני הזהר מפורש כי אחד הסודות של בראשית הוא שיר-תאב. ה' ברא את העולם מתוך שהיה תאב לשיר, וכל העולם כולו אומר שירה.

אדמו"ר הזקן מסביר כי פסוקי דזמרה הם שירת הנבראים (וקודם שתקנו אותם היו אומרים "פרק שירה"), ברכת יוצר – המתארת את המלאכים – היא שירת המלאכים, וקריאת שמע היא שירת הנשמות. אמנם, אחרי תפלת העמידה עולים גם למעלה מזה, ו-יג מדות הרחמים הם השירה של ה' עצמו כביכול – כפי שנתעטף ולימד את משה רבינו סדר תפלה – זהו שיר-אל הפותח במדת "אל [רחום וחנון וגו']".

ה' תאב לכך שאנחנו נשיר לא רק את השיר שלנו ("שמע ישראל וגו'") אלא גם, ובעיקר, את השיר שלו (יג מדות הרחמים), ולשם כך הוא ברא את העולם כולו (אכן, יג מדות הרחמים, השיר של ה', רמוזות גם בשיר שלנו: "הוי' אלהינו הוי'" היינו סוד "הוי' הוי'" עם הפסיק טעמא ביניהם, סוד הצמצום של שם אלהים, ואילו "אחד" רומז לפירוט יג המדות שלאחר שני שמות הוי', המתחלקים ל-א, שם "אל", השם היחיד שב-יג המדות הכולל את כולן, ח, מ"רחום" עד ל"לאלפים", ו-ד, ארבע המדות האחרונות "נשא עון ופשע וחטאה ונקה").

כאשר אנו שרים את השיר שלו יתברך, לאחר העליה לעולם האצילות בתפלת שמונה עשרה, לפני נפילת אפים באמירת "אליך הוי' נפשי אשא" תוך כדי מסירות נפש ממש, עולים עד לעולמות האין סוף שלמעלה מהאצילות, נשמה בגוף, כפי שיתבאר.

והנה, תאב עולה יג פעמים אל (העולה יג במספר סידורי), המדה הפותחת את יג מדות הרחמים והכוללת את כולן. המספר יג שייך, כמובן, גם לבר מצוה. והרמז: ראשי התבות של המאמר שבר מצוה חוזר – "איתא במדרש תילים" – הם אותיות תאב (ו"איתא במדרש תילים" עולה ב"פ "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הנ"ל, וד"ל).

ד. להיות רבי – עליה לעולמות האין סוף

"אדם כי ימות באהל" אלפים שנה לפני העולם

מאמר הרבי לפרשת פרה תשמ"ז פותח:

זאת התורה אדם גו', ומביא ע"ז כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו דפ' חוקת לפני מאה שנה, דהקשה בזהר והלא התורה קדמה אלפיים שנה לעולם וכתיב בה אדם כי ימות באוהל. דתוכן הקושיא שבזהר, שהרי כל ענין המיתה נגזר על האדם מחמת חטא עה"ד, ומכיון שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, איך נזכר בה ענין המיתה לפני שהי' ענין החטא. ומבאר ע"ז בזהר שם, דענין המיתה כפי שהוא בתורה שקדמה לעולם הו"ע עליית וסילוק הנשמה לעולם שלמעלה מהעולם שנמצאת בו (אבל באופן שנשארת נשמה בגוף). ומביא ע"ז בזהר שם, דתלת עלמין אית לי' לקוב"ה דאיהו גניז בגווייהו כו', ועליית הנשמה היא לעולם הכי נעלה שבג' עולמות אלו. ובענין ג' עולמות אלו מביא בהמאמר שם ב' פירושים בזה, פירוש המק"מ שהם ג' עולמות אצילות בריאה ויצירה ופי' הרמ"ז שהם עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, עולם האצילות, ועולם הבריאה (הכולל בי"ע). ולפי זה נמצא, שענין עליית הנשמה הנרמז במ"ש זאת התורה אדם כי ימות גו' קאי על עלייתה לעולמות שלמעלה מעולם האצילות, עולמות הא"ס. דמכיון שכל העולמות נבראו בשביל ישראל, לכן יש ביכולתם של ישראל להגיע גם לבחי' עולמות הא"ס.

שאלת הזהר נשאלת מהכיוון שלנו – אנחנו מבינים "אדם כי ימות באהל" באופן מסוים, ותמהים איך לומדים את זה בתורה הקדומה. יתכן שלמעלה השאלה היא הפוכה – איך מבינים למטה מה זה "אדם כי ימות באהל", וזה מצחיק שכאן למטה חושבים שיש מיתה שלילית וכו' (המבט מלמעלה בא לידי בטוי בספר תורה של רבי מאיר, השייך בעצם לעולמות הא"ס כנ"ל, שבו כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות", החיים הם "טוב" אבל ממבט העליון המות היא "טוב מאד", טוב בלי גבול, בהסתלקות מן הגבול כאשר הבלי גבול ממשיך להאיר ולהתלבש בתוך הגבול, הגוף, וד"ל).

לעלות לתפיסה של התורה שקדמה לעולם זה "רצוא", זה לעלות למעלה, אבל צריכים באמת לקלוט את זה בפנימיות – שהתשובה של הזהר תהיה מובנת גם בעולם שלנו. התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה היא מוחין בעצם – כמו ששמענו במאמר "איתא במדרש תילים" – וכאשר המוחין בעצם חודרים לעולם שלנו זו הגאולה. כך מבאר הרבי שהגאולה היא החדרת האות א לתוך הגולה, והפירוש העליון של אלף-פלא הוא מוחין בעצם (מבין שלשה פירושים, שלא נתעכב עליהם כעת, וכמבואר בארוכה במ"א). לכן ננסה להעמיק בהבנת מאמר הזהר על העליה לעולמות האין סוף, וגם לקשר את זה למאמר "איתא במדרש תילים" ולכך שהוא 'מאמר של רביים' (כפי שנרמז לעיל בקצרה).

בהקשר של קושית הזהר מובא בו המאמר המפורסם והיסודי (המוכר בדרך כלל בלי הקושיא שקדמה לו) "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה" עם פירושו ה'פשטי' יותר של המקדש מלך, שהמדובר הוא בעולמות אצילות-בריאה-יצירה (שהם "אית ליה לקוב"ה", מה שאין כן עולם העשיה הנפרד בו נאמר "אף עשיתיו" – "אף" הפסיק הענין), ופירושו העמוק יותר של הרמ"ז כי כל עולמות בי"ע נחשבים לעולם אחד של "רשות הרבים", עולם האצילות הוא רשות היחיד, ולמעלה מזה ישנם עולמות האין סוף (שאינם בבחינת "רשות" כלל, אלא בסוד "הכל צפוי" שלפני "והרשות נתונה", למעלה מבחירה חפשית – כשאר גם בעולם האצילות, לשון אצל וסמוך, שבעבודה היינו בטול במציאות, יש עדיין בחינה של בחירה חפשית, מה שאין למעלה מהאצילות – וד"ל).

עיקר ההבנה הדרושה היא מה הכוונה בעולמות האין סוף – שיתכן כי הם עתיק דאצילות, נקודים, עקודים, א"ק, או 'עולמות' שבאוא"ס שלפני הצמצום (כמו שיש באוא"ס שלפני הצמצום "ספירות אין קץ", וד"ל [יא]. אין קץ = מאיר, סוד רבי מאיר הנ"ל, שעולה אין במספר קדמי, היינו שחלק הקדמי של אין = קץ. והוא סוד אוא"ס "למעלה מעלה עד אין קץ"[יב], דהיינו סוד עלית הנשמה [בגוף] עד לעולמות הא"ס, וד"ל. במשיח נאמר "ולשלום אין קץ", חלק המילוי של אין קץ = שלום = לנצח נצחים, עלית הנשמה מחיל אל חיל עד נ אלפי יובלות כו', וד"ל. בחשבון גדול דמנצפ"ך, קץ = 1000, ואין קץ = 1711, המשולש של חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'" בעליה, עילוי אחר עילוי, עד אין קץ) – ובפירושם נעמיק עוד לקמן בע"ה.

עליה מתוקנת – נשמה בתוך גוף

החידוש העיקרי במאמר כאן הוא מה שהרבי מוסיף בסוגריים שהעליה המדוברת היא באופן "שנשארת נשמה בתוך גוף". כלל בחסידות שעליה בלי הגוף היא רצוא בלי (יכולת של) שוב – תופעה שלילית של הסתלקות האורות מן הכלים, כמיתת נדב ואביהוא, שריפת-עליה נשמה כשהגוף נותר למטה בעולם התחתון (והוא גם הפשט של שבירת הלוחות כנ"ל, לאחר שהאותיות, הנשמה, פרחו והסתלקו מלוחות האבן) – ועליה שאינה הסתלקות שלילית היא רק כשהנשמה נותרת בגוף. [עם זאת, צריך להבין מה היא עלית הנשמה בתוך גוף גם בעולמות העליונים, ויש לבאר כי יחוד הנשמה והגוף שם הוא בסוד יחודא עילאה שבין החכמה והבינה – החכמה היא שרש החיוהי-הנשמה והבינה היא שרש הגרמוהי-הגוף. אם כן, מובן כי למרות שמדובר על עליה של נשמה בתוך גוף, אף על פי כן התכלית היא החזרה לגוף כפשוטו בעולם שלנו – ליחודא תתאה של נשמה וגוף במציאות שלנו. זו המחשה נוספת לכך שאת הפירוש של התורה העליונה צריך לקלוט גם בעולם שלנו, היינו שבסופו של דבר הכל ירד לתוך המציאות שלנו ויתלבש בתוך גוף של העולם הזה, בסוד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה, כנ"ל (וליתר חידוד: בסוף המאמר מסביר הרבי כי על אף שאין קושיא בספר הזהר ובלימוד הנסתר, בכל זאת כדי להשיג את העילוי של "אור חוזר" נזקק כאן הזהר לקושיא. במושגים דלעיל, הקושיא והאור חוזר שייכים ל"תורה כאש", שהיא הרצוא שבתורה, אך כפי שנלמד ב"איתא במדרש תילים" התכלית היא המים שבתורה, השוב שבתורה, כאשר גם מה שעלה למעלה בסוף יורד מטה מטה, סוד גילוי כח הא"ס בהולדה, מצוה רבה ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" כנ"ל, וד"ל).]

"אין לנו פנאי" בבר מצוה?!

לפני שבוע שמענו שואלים מדוע דוקא נער בר מצוה חוזר על מאמר שהנקודה העיקרית שלו היא "אמרו ישראל לפני הקב"ה רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי"? הרי בגיל בר מצוה הנער עוזב את בית הספר היסודי (החיידר) והולך לישיבה קטנה כדי להשקיע את כל עיתותיו בתורה וללמוד בשקידה ובהתמדה יומם ולילה (בשלב זה ה"אין לנו פנאי" שלו איננו רצוי ואיננו חיובי – רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה אבל יש לנו פלאפון... אבל יש לנו אינטרנט... ואין לנו פנאי, ח"ו). אפשר להבין איך שנתים-שלוש אחרי החתונה, כשאדם צריך לצאת להביא טרף לביתו לחם לפי הטף, הוא יכול אומר "אין לנו פנאי", אבל מדוע נער בר מצוה חוזר מאמר דא"ח על מאמר חז"ל זה? אפשר לקשר את זה עם מה שהוזכר שבאופן שלם החתונה והבר מצוה באים יחד, כדי לברר את החלק בעולם, ואזי "אין לנו פנאי", אך גם אז יש שנתים-שלוש פנויות לעסוק בתורה (כנ"ל במכתב של הרבי שהוזכר בליל שבת), ובנוסף – המציאות הפשוטה היא שבגיל בר מצוה יש את מירב הפנאי לעסוק בתורה.

[בביאורים שהוצאנו על "איתא במדרש תילים" נתבאר כי אין לנו פנאי = 288, היינו שעסוק עם בירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים לתוך העולם, המציאות התחתונה, בכלל, ולתוך חלקו בעולם בפרט. נבנה סדרה רבועית משלש התבות אין לנו פנאי: עד 5 מקומות הסדרה עולה 855 = אדם פעמים חוה, תקון הנישואין הראשונים הכלליים. הערך הממוצע של 7 המקומות הראשונים = פרו (אחד פעמים יחד). אם נפתח את הסדרה עד 8 מקומות יעלה הכל 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. עד 9 מקומות = 3969 = 63, סג, חנה, ברבוע. עד 10 מקומות = 5335 = הכל (כלה) פעמים מהיטבאל. הערך הממוצע של 13 המקומות הראשונים = 871 = 13 פעמים 67 – בינה פעמים בינה במ"ק, ודוק.

עוד מבואר שם כי אין לנו פנאי ראשי תבות אלף-פלא (גם אמצעי התבות = אלף-פלא. הס"ת הן אותיות נוי – נוי מצוה, רמז למצות תפלין), שמגיע בשרשו ל-א של אנכי שלמעלה מה-ב של בראשית (אף על פי שלכאורה המציאות של "אין לנו פנאי" נובעת מהמציאות השבורה של העולם הזה שעלינו לתקן, אך היא הנותנת, שלצורך התקון צריכים להגיע לאלף-פלא שלמעלה מהעולם הזה לגמרי וגם למעלה מהתורה של העולם הזה, תורת הבריאה, כידוע בכתבי האריז"ל, ובלשון חז"ל התורה של העוה"ז הבל היא בפני תורתו של מלך המשיח, וד"ל).]

מאמר של רביים – הזדהות עם כלל ישראל

אכן, כאן חוזרת הנקודה שהוזכרה לעיל, שביסודו זהו מאמר של רביים – מאמר שחזרו אותו הרבי רש"ב והרבי ריי"צ ביום הבר מצוה שלהם. מורנו הבעל שם טוב בא לעולם על רקע של זלזול עמוק של תלמידי חכמים בעמי הארצות, עד כדי תיעובם והוצאתם אל מחוץ למחנה. הדבר הזה נגע לעצם נשמתו של הבעל שם טוב והוא התמודד איתו ולימד את תלמידיו להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהכיר במעלתם. כך גם הסבר מקובל (מבין כמה הסברים) לכך שספר התניא פותח במלה "תניא" (בדומה לאידרא), שתפקיד ספר התניא לבטל את קליפת "תניא" – קליפה של תלמידי חכמים שאומרים 'אני למדתי', 'אני יודע' וכו' (מי שמפגין את ידיעותיו בציטוט כל דבר בציון הדף בגמרא, מאיזה סימן וסעיף קטן בשו"ע; על זה נאמר "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" – אני אוהב את התורה שלך, אבל שונא את מי שמצטט בגאוה כל סעיף וסעיף; סעיף נוטריקון סרח העודף, מקור הסרחון בעולם כנודע מהמעשה שבתנא דבי אליהו).

ביטול קליפת תניא היא בטול ההתנשאות של תלמידי חכמים תוך התבדלותם מהיהודים הפשוטים וזלזולם בהם. מי שבאמת מסוגל להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהרגיש אותם הוא רבי – מי שהוא נשמה כללית החשה כל אחד ואחד.

מסופר על אדמו"ר האמצעי כי בצעירותו אביו מינה אותו להתעסק עם האברכים והוא תבע מהם תביעות קשות, עד שאחד מהם אמר לו – מה אתה רוצה מאיתנו, אנחנו לא כמוך, אין לנו את הגנים של אבא שלך! אדמו"ר האמצעי נשבר מכך, והוא נכנס לאביו לספר לו על כך, ואזי אביו קרה לאותו אברך ואמר לו 'יישר כח שעשית מבערלה שלי חסיד!'. בפנימיות, ההזדהות עם היהודים הפשוטים שייכת לרבי דוקא, ומכך שהיום כל נער בר מצוה חוזר את המאמר המדבר על כך ש"אין לנו פנאי" מובן שיש בכך תביעה ונתינת כח להגיע למדרגה של רבי. כדי להבין לאיזו מדרגה נדרשת העליה נחזור לבאר את המושג עולמות האין סוף אליו יש לעלות ב"אדם כי ימות באהל" על פי הבנת הפסוק בתורה שקדמה לעולם אלפיים שנה (כפי שאנו רוצים לקלוט את הדברים בעולמנו, כנ"ל).

שלשה דילוגים

נושא יסודי בחסידות הוא כלילת כל סדר ההשתלשלות בשלשה דילוגים, כפי שהסביר אדמו"ר האמצעי והרחיב רבי הלל מפאריטש (ואם הרבי מסביר שפרשת כי תשא כוללת את כל סדר ההשתלשלות היא ודאי כוללת את שלשת הדילוגים): דילוג ראשון הוא מהעלם עצמי לאור אין סוף (ולא שלפני כן היה חשך, הרגשה של חסרון, אלא שהעצמות איננה לא אור וגילוי ולא חשך ולא אור), זהו הדילוג מעצמות ה' לאור אין סוף הסובב כל עלמין שלפני הצמצום.

הדילוג השני הוא מאור אין סוף שלפני הצמצום, אור הסובב כל עלמין, לאור הממלא כל עלמין שבשרשו הוא אור הקו המאיר בעולמות אחרי הצמצום. הדילוג השלישי הוא מאור הקו אל העולמות עצמם. מבואר שכל דילוג הוא מההיפך אל הפכו – הדילוג הראשון מהעלם לגילוי (לעצמו), הדילוג השני הוא מבלי גבול לגבול (כמבואר בדא"ח שלפני הצמצום היה כלול כח הגבול – שהוא חלק משלמותו יתברך, כמובא תמיד מספר עבודת הקדש – בכח הבלי גבול, כשכח הבלי גבול גלוי וכח הגבול נסתר, ואילו אחרי הצמצום הראשון נתעלם כח הבלי גבול ונתגלה כח הגבול), והדילוג השלישי הוא מאחדות לריבוי (כשחלק מהתהליך הזה הוא שבירת הכלים, ה'חטא' הראשון שהוא חלק הכרחי מתהליך הבריאה, כפי שהוסבר לעיל ביחס לשבירת הלוחות).

עולם האין סוף – עליה למדרגת רבי

נתבונן במאמר הזהר הנ"ל, על שני פירושיו, לפי מושגי שלשת הדילוגים: לפי פירוש המקדש מלך העליה לעולם העליון מבין ה"תלת עלמין" היא עליה לעולם האצילות. לכאורה, האצילות שייכת כבר לעולמות שאחרי הקו (אלא שהקו עוד מתלבש ומאיר באצילות), אך מאידך האצילות היא "רשות היחיד" שלמעלה מעולמות הריבוי התחתונים.

יש לומר שהאצילות היא הממוצע שבין האחדות לריבוי, ביניהם נעשה הדילוג האחרון – בעולם האצילות כבר יש ריבוי (בסוד שיעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפי רבבות פרסאות כמנין "[גדול אדונינו –] ורב כח [מגדולה לריבוי]", שרש הריבוי שבבי"ע בכלים דאצילות, כידוע שיטת אדמו"ר הזקן בזה, כפי שביאר הרבי רש"ב), אך על עשר הספירות שלו נאמר "עשר שאין להן סוף", זהו ריבוי אחדותי (ובכל ממוצע יש משהו שנעלה משתי הבחינות שהוא מחבר, כנודע). אמנם, אין להסתפק בעליה לעולם האצילות (ועד שבעולם זה, עם כל המעלה של נשמות דאצילות, נמצאים "אצילי בני ישראל" שחטאו ונענשו, יש שם עדיין בדקות את ענין הבחירה החפשית כנ"ל). העליה העיקרית היא, לפי פירוש הרמ"ז (וכך נוקט הרבי בפשטות בכל המשך המאמר), העליה לעולמות האין סוף. כשם שאצילות היא המעבר והממוצע בין האחדות לריבוי (האחדות מצד האורות דאצילות והריבוי בכח מצד הכלים דאצילות כנ"ל), כך יתפרש לנו עולם האין סוף כממוצע ומעבר בין הבלי גבול לגבול (ביניהם מתחולל הדילוג השני).

ידוע הרמז של השל"ה (המובא אצל הרבי ריי"צ בריש סה"מ תש"ג) כי אדון עולם עולה אין סוף (ובכוונה זו בתפלת אדון עולם בבקר יש סגולה ליום מוצלח, כך מביא הרבי ריי"צ בשם השל"ה), ואם כן עולם אין סוף היינו עולם אין עולם, או עולם אדון עולם (בו העולם מתאחד עם ה' אדוניו). והנה, מכיון שידוע שאין סוף עולה אור, אזי עולם אין סוף יוצר בטוי מפורש בתנ"ך – "אור עולם" – ובטוי זה עולה גם שמחה (סוד הוי' ליראיו, ועוד), שהיא הסגולה היחידה שאפשר להציע בשביל 'לקלוט' את פירוש הזהר ל"אדם כי ימות באהל" ולעלות לעולם האין סוף.

הנה, ידוע בין חסידים (בשם ר' הלל) כי "מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בגבול". אם כן, העליה לעולם האין סוף היא בעצם עליה למדרגתו של רבי. כפי שמקובל, סדר העליה שבגאולה הוא בכל העולמות יחד, לכן הרבי מעונין שכל החסידים יעלו למדרגת רבי, המדרגה של "בלי גבול בגבול", ובכך יאפשרו לו לעלות עוד למעלה מכך (לדילוג – הממוצע המחבר – בין ההעלם העצמי לשעשועי המלך בעצמותו), וד"ל.