אור וחן

שבת ראה, ל' מנחם-אב תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות לכבוד חתונת אלחנן ומאירה שי' סגל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

"יאר הוי' פניו אליך ויחנך"

החתן שלנו נקרא אלחנן, לשון חן, והכלה נקראת מאירה, לשון אור. היחוד של אור וחן מופיע בברכת כהנים, בברכה השניה – "יאר הוי' פניו אליך ויחֻנך"[ב].

שלש ברכות כהנים מכוונות כנגד שלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב[ג], המשפיעים שפע ברכה לעם ישראל (החל מהברכה הראשונה, "יברכך", שהיא מדת הכהן עצמו, המברך את עם ישראל באהבה, כמדת "והיה ברכה"[ד] האמורה באברהם אבינו). וכן מכוונות שלש הברכות כנגד כהן-לוי-ישראל, שלש המדרגות בעם ישראל, שכאשר יש ביניהן שלום ואהבה הרי הן יחד ה"כלי מחזיק ברכה". אם כן, הברכה השניה בברכת כהנים מתאימה למשפחה דנן – משפחת לויים.

הלוי יוצק מים על ידי הכהנים לפני ברכת כהנים. המושג של יציקת מים על הידים מופיע בתיאורו של אלישע הנביא, "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו"[ה] – מכאן שאלישע (שבא משבט גד[ו]) הוא בחינת לוי ביחס לאליהו, שהיה כהן[ז]. מפסוק זה לומדים חז"ל כי "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה"[ח], ובזכות השימוש זוכה אלישע ל"פי שנים"[ט] מרבו אליהו. עיקר ה"פי שנים" מתבטא ביכולת לעשות מופתים[י], כאשר עניינם של מופתי הצדיקים הוא לגלות אלקות בעולם, לבקוע את מדת הדין והצמצום ולגלות את רחמי ה' בעולם[יא]. על דרך זה, הלויים היוצקים מים על ידי הכהנים בזמן עתידים לזכות ל"פי שנים" כאשר הם יהפכו להיות "הכהנים הלוים"[יב], כנודע[יג]. ובאותו אופן, עיקר ה"פי שנים" יתבטא במדת הכהנים להמשיך ברכה אלקית לעם ישראל, כאשר הגבורות של הלויים עתידות לפעול התגברות החסדים (באופן של "פי שנים", "כפלים לתושיה"[יד]).

"אחליפו דוכתייהו"

בפשטות, החן הוא תכונת המלכות[טו], "אשת חן"[טז], כמתאים גם לכך שהשם אלחנן[יז] (המופיע בין גיבורי דוד[יח]), הוא כינויו של דוד המלך עצמו[יט]. לעומת זאת, האור שייך לז"א – האור שמשפיע הזכר לנקבה – מדות הלב שמתחילות מאור החסד (מדת היום הראשון, בו נברא האור[כ]), "יומם יצוה הוי' חסדו"[כא], שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כב], כדרשת חז"ל[כג] ש"יהי אור"[כד] (אחרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך"[כה]) רומזת לאברהם אבינו, שעד אליו היה העולם ממשש באפילה והוא "התחיל להאיר"[כו]. כלומר, בכללות האור שייך לחתן והחן לכלה.

אף על פי כן, בזוג שלנו החן מופיע דווקא אצל החתן (על דרך שמצינו את החן בתורה מופיע אצל יוסף הצדיק[כז] ואצל משה רבינו[כח], שני צדיקים הכי גדולים שהם בחינת דכורא דווקא) והאור אצל הכלה – תופעה מובהקת של "אחליפו דוכתייהו". כל זיווג דורש התכללות בין הדכורא והנוקבא – יחוד בן ד-מה עם מה ד-בן[כט] – שמאפשר את ההולדה[ל]. אכן, יתר על כן, בכל תופעה של "אחליפו דוכתייהו" יש גילוי העצמות[לא], הגילוי של ה"אחד" ביחודם של בני הזוג, שלמות ה"והיו לבשר אחד"[לב] (כאשר אח-ד גופא רומז ליחוד זו"נ[לג]).

על בעלי האור והחן, אברהם אבינו ודוד המלך, נאמר "זקן בא בימים"[לד] – אברהם כשהיה בגיל 140 ודוד כשהיה בגיל 70 (יחס של "שלם וחצי", שגם הוא מאפיין חתן וכלה[לה], ומופיע כאן גם הוא בבחינת "אחליפו דוכתייהו"). על שני הזקנים הבאים בימים הללו נדרש[לו] "נגד זקניו כבוד"[לז], העולה אברהם-דוד (דוד בסופי תיבות ו-אברהם בראשי ואמצעי תיבות) – ברכה לבני הזוג אלחנן ומאירה, שיזכו להיות ביחד זקנים באים בימים (70 שנה, 140 שנה וכן הלאה), הנמצאים תמיד תחת חופת-הכבוד של החתונה (כדלקמן עוד בסוד "כי על כל כבוד חפה").

עד כאן הרמז הראשון, הפשטי, של שמות החתן והכלה.

ריח גן עדן

הגימטריא של שני השמות – אלחנן (139) מאירה (256)[לח] – היא 395, בגימטריא נשמה (וגם פרנסה – סגולה לפרנסה בהרחבה בבית!)[לט]. הרמז העיקרי במספר הזה, כשבאים להקים בית יהודי, הוא "ריח גן עדן".

יש סיפור שאנחנו אוהבים לספר[מ], שמורנו הבעל שם טוב שלח את תלמידיו לבית עלוב בכפר נדח והם ראו שם איש ואשה שכל אחד יושב בצד אחר של השלחן ועוסק בעיסוקיו (מבלי להביט בבן הזוג). כשחזרו שאל אותם הבעל שם טוב – 'מה הרגשתם בבית?' והם השיבו 'הרחנו בו ריח גן עדן', 'ומי היו האיש והאשה?', 'אדם וחוה לפני החטא'.

עיקר הסימן לשלום בית ולהשראת "שכינה ביניהם"[מא] הוא ריח גן עדן בבית. חוש הריח מכוון כנגד הכתר[מב], וריח גן עדן בבית מעיד על יחוד שבבחינת "תמתי"[מג] – התאמה מלאה, למעלה מטעם ודעת, בין בני הזוג, גם כשכל אחד שקוע בעיסוקיו ולא רואים ביניהם תקשורת גלויה (למעלה גם ממדרגת "יונתי"[מד], בה יש יחוד בין בני הזוג בבחינת "עיניך יונים"[מה], כשהם מביטים זה בזה).

על הפסוק "כי על כל כבוד חֻפה"[מו] דורשים בחסידות, במאמר שהחתן נוהג לחזור בקבלת הפנים[מז], כי יש "כבוד חתן", שהוא מקיף אהבתו לכלה, "כבוד כלה", שהיא מקיף אהבתה של הכלה לחתן ועל שניהם חופפת החופה של השותף השלישי המבשמת הכל בריח טוב. לכן המנהג היה לעשות מהדסים את עטרות החתן והכלה[מח] וגם את החופה[מט] – לבשם את הכל בריח גן עדן (ריח מסירות הנפש היהודית, כדרשת חז"ל[נ] על הפסוק "והוא עֹמד בין ההדסים"[נא]).

חוש הריח הוא החוש המאפיין את המשיח, בו נאמר "והריחו ביראת הוי'"[נב], "מורח ודאין"[נג], ובית בו שורה ריח גן עדן הוא בית בו שורה "רוחו [לשון ריח] של משיח"[נד], בית בו האוירה היא "אוירו של משיח", אוירה של משיח וגאולה. כך מסופר[נה] כי כאשר אמרו לרבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ, כי הגיע משיח הוא הוציא את ראשו מהחלון כדי להריח האם מורגש כבר בעולם ריחו של משיח – הריח ששרר תדיר בביתו פנימה.

אהבה בכל רגע

ראשי התיבות של "ריח גן עדן" הם רגע[נו] – לשון "מרגוע לנפשו"[נז], רוגע אלקי בבית, כאשר האיש מוצא רוגע לנפשו ב"ביתו זו אשתו"[נח] (כשמתייחדים בה "חן אשה על בעלה" ו"חן מקום על יושביו"[נט]) ולה נמצאת "מנוחה אשה בית אישה"[ס], "כתפארת אדם לשבת בית"[סא].

הרגע דקדושה מבטל את הרגע דלעומת זה – בטול "כי רגע באפו" על ידי "חיים ברצונו"[סב] ד"ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[סג], "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי' [הטוב[סד]]"[סה]. רגע דקליפה היינו "ראשית גוים עמלק"[סו] המטיל ספק (בגימטריא עמלק[סז]) באהבה[סח]. כאשר יש בבית "ריח גן עדן" אין ספקות כלל וכלל – הכל אמונה צרופה ותחושת בהירות, "בהיר הוא בשחקים"[סט] (שחקים היינו הרקיע שכנגד נצח והוד, מקום היחוד של "איהו בנצח" ו"איהי בהוד"[ע]). בהירות בגימטריא "אשה חדשה". כאשר זוכים לרגע דקדושה אזי בכל רגע ורגע האשה מתחדשת, מאירה ומוצאת חן חדש וממילא האהבה מתחדשת "בכל יום [ובכל רגע] תמיד"[עא] – "באהבתה תשגה תמיד"[עב].

"ראה חיים"

החתונה שלנו מתברכת משבת "ראה" – שבת העליה לתורה של החתן.

ה"ראה" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[עג], "בתר רישא גופא אזיל"[עד] – הוא "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'"[עה], הפסוק עליו דרשו חז"ל[עו] (והובא בפירוש רש"י, "פשוטו של מקרא") שהוא "ריח גן עדן"! "ראה ריח" בגימטריא משיח בן דוד הניחון בחוש הריח (כנ"ל) ומגלה "תורה חדשה"[עז] שכולה ראית המהות דאלקות[עח] ("כי עין בעין יראו"[עט]).

ה"ראה" של פרשתנו, הנקראת בתחלת חדש אלול, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"[פ], מתחבר ל"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"[פא], בפרשת נצבים הנקראת בסיום חדש אלול – הכל בסוד "בטח בדד עין יעקב"[פב], בטח ר"ת ברכה-טוב-חיים העולים "עין יעקב", הרואה אותם לבד ("בדד"). כשהחתן רואה בכלה את הברכה ("להניח ברכה אל ביתך"[פג]), את הטוב ("מצא אשה מצא טוב") ואת החיים ("ראה חיים עם אשה אשר אהבת") – "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"[פד] – הם זוכים להתבודד יחד כאדם וחוה בגן עדן מקדם ולשבת בטח בארץ[פה].

כל ה"ראה" האלה מכוונים ל"ראה" עיקרי בתנ"ך, השייך ל"אני לדודי ודודי לי"[פו] של חדש אלול, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (השייכת למזל בתולה, מזל חדש אלול). "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" עולה אהבה פעמים ענג[פז], סוד "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[פח] (ובצירוף רגע הנ"ל – שה' בורא מחדש את כל מעשה בראשית, כולל מציאות הזוג, בכל רגע תמיד – עולה עב פעמים הוי', "חסד הוי'"[פט], כשפנימיות החסד היא האהבה ד"אחד היה אברהם"[צ], "אברהם אֹהבי"[צא]).

בפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" טמונות כל הברכות של בני, חיי ומזוני[צב] – "אשה" היא בחינת בני ("אין אשה אלא לבנים"[צג], "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"[צד]); "חיים" הם חיי, כפשוט[צה], והרי "מאן דיהב חיי יהב מזוני"[צו] (הפרנסה השייכת במיוחד לבני הזוג דנן, כנ"ל) – וכולהו רויחי!