סופר וספר וספור

ה' טבת תשפ"ה – טלפונית

הכנסת ספר תורה לע"נ הרה"ח ר' משה-צבי סג"ל ורעיתו מרת רחל-לאה ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום ראשון השבוע היתה הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת הרה"ח ר' משה-צבי סג"ל – חמיו של הרב וה'גבור' שלו בהנהגה בעניני ציבור (כפי שהורה לו בפירוש הרבי מליובאוויטש) – ורעיתו. לכבוד האירוע זכינו לדרוש נאה על היחוד של סופר-ספר-ספור, בהם נברא העולם, ומתוכו לכוונה שלמה בכתיבת ספר תורה. יש כאן גם התבוננות במצוות ה'הכנסה' – הכוללות את כל ההכנסות-הפרנסות של היהודי – הכנסת ספר תורה, הכנסת כלה והכנסת אורחים (עם המלצה להכניס ספר תורה לעילוי נשמות הורים, כדי לזכות אותם ב'חתונה שניה' בעולם האמת).

יחוד הסופר והספר

כלל גדול בקבלה וחסידות – בו פותח ספר יצירה – שה' ברא את העולם בשלשה ספרים[ב], "סופר, ספר וספור" (כפי הגרסה שלנו[ג])[ד]. סופר-ספר-ספור הם סוד חכמה-בינה-דעת[ה].

אנחנו נמצאים בה' טבת, 'חג הספרים', וחוגגים כעת סיום כתיבת ספר תורה על ידי הסופר – הסופר כותב את האותיות על הספר, פעולה של יחוד חכמה ובינה (סופר וספר). חז"ל אומרים על הראשונים "למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה"[ו]. זהו מובן נוסף של "סופר", לשון ספירה – אחרי כתיבת הספר חוזר הסופר, באופן של "כפלים לתושיה"[ז] במדתו כסופר, וסופר את האותיות. יתכן שהוא סופר את האותיות גם כדי לבדוק שהכל נכון ותקין מאה אחוז – היום יש בדיקת מחשב, שחלק ממנה ודאי לספור את האותיות, אם נכתבו כללות האותיות של התורה. גם הספירה בסוף היא יחוד של חכמה ובינה.

בפרט, כתיבת הספר היא יחוד אבא ואמא עילאין וספירת האותיות היא יחוד ישראל-סבא ותבונה (ישסו"ת). ספירת האותיות היא חלק מקריאת הסיפור שכתוב בספר – תוך כדי קריאת הסיפור גם סופרים את האותיות. בסופר-ספר-ספור הסיפור הוא הדעת, ובדעת יש מדרגות שונות. ביחס לדעת תחתון, המחברת את המוחין עם המדות, הדעת שמחברת בין ישראל-סבא ותבונה היא דעת עליון, אבל היא עדיין למטה מהדעת המחברת בין אבא ואמא עילאין. בקריאת הספר וספירת אותיותיו צריך אמנם להרגיש את נותן התורה ואת משה רבינו, ה"ספרא רבא דישראל"[ח] שכותב את התורה – שהם כנגד הכתר והחכמה – אבל העיקר הסיפור, שבלעדיו אין מה לקרוא. "אם אין דעת [סיפור] אין בינה [ספר], אם אין בינה [ספר] אין דעת [סיפור]"[ט]. הסיפור הוא הדעת שמייחדת את הסופר (סופר האותיות) עם הספר. אבל בכתיבת הספר כח החיבור הוא ההשראה של נותן התורה – סוד הכתר, שיחוד שני המזלות שבדיקנא שלו (מזל עליון, "נֹצר חסד", ומזל תחתון, "ונקה") פועל את יחוד אבא ואמא עילאין[י] (יחוד המזלות בכתר הוא דעת עליון במדרגה גבוהה עוד יותר).

שם הוי' של כתיבת ספר תורה

לפני כתיבת ספר תורה צריך לומר "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה"[יא], כמו שהסופר הקפיד שכל מי שכתב אות בספר יאמר לפני הכתיבה. יש רמז יפה ש"קדושת ספר תורה" ראשי תיבות קסת[יב] – "קסת הסֹפר"[יג]. הקסת היא הכלי בו מחזיק הסופר את הדיו, בו הוא טובל את ה"עט סופר"[יד] שלו, עמו הוא כותב את האותיות על הקלף של הספר.

יש כאן מבנה של י-ה-ו-ה רק ביחוד הסופר והספר[טו]:

כתוב שטפת הדיו היא סוד האות יוד[טז], שהיא כאן החכמה שבחכמה (אצילות שבאצילות). כשרוצים לכתוב ספר תורה מחפשים סופר ירא-שמים. היראה השייכת לסופר, שהוא בחינת החכמה, היא יראה עילאה. הסברנו לאחרונה[יז] שיראה עילאה כוללת שתי בחינות – יראת-בשת ויראת הרוממות. הדימוי של יראת בשת הוא שהאדם מרגיש את עצמו כנקודה שחורה על סדין לבן, אבל בהקשר שלנו נאמר נקודה שחורה על קלף לבן. ברגע שטפת הדיו נוגעת בקלף, עוד לפני שמצטיירת אות, יש נקודה שחורה על הקלף הלבן – והיא צריכה לעורר אצל הסופר יראת בשת, חויה שהוא עצמו כתם שחור על מרחב לבן, ויראה זו מכשירה אותו להיות סופר. אחר כך, כשהוא משלים את הכתיבה של המלה או האות השלמה (החל מהאות הכי קטנה, י, שהיא כבר בגדר "נקודה מצוירת"[יח]), עליו להרגיש את הנוכחות של נותן התורה בתוכה, את גילוי הרוממות העצמית של ה' בתוך ה"אש שחורה"[יט] של אותיות התורה, ולחוש יראת הרוממות. על ידי שתי מדרגות היראה הללו נעשה הסופר ראוי לשמו...

הקסת בה נמצא הדיו (החכמה שבחכמה) היא בסוד הבינה שבחכמה, רחם אמא עילאה הכלולה באבא עילאה. אדמו"ר הזקן מביא[כ] בשם הרב המגיד ממעזריטש שגילוי "אחד האמת" הוא בחכמה, ובפרט יש לומר שהוא הנקלט בבינה שבחכמה (כלי הקיבול לחכמה שבחכמה, אצילות שבאצילות, "אחד האמת") – ב-קסת שהיא אחד באתב"ש.

מפורש[כא] ש"עט סֹפר מהיר" הוא סוד היסוד – יסוד אבא, ה"ברק המבריק על השכל"[כב], ש"עד מהרה ירוץ דברו" – המביא את הדיו, החכמה שבחכמה – אל הקלף.

הספר, שהוא הבינה בכלל, הוא בסוד המלכות – ה תתאה – במבנה שכאן.

זהו דרוש יפה על כוונות כתיבת ספר תורה, שמזכיר את כוונת שם הוי' בנתינת צדקה[כג] – "ויעש דוד שם... ויהי דוד עֹשה משפט וצדקה לכל עמו"[כד] – שאנחנו אוהבים[כה]: ה-י היא המטבע (וכאן מקבילה לו טפת הדיו), ה עילאה היא יד הנותן (עם ה האצבעות שבה) העוטפת את המטבע (וכאן מקבילה לה הקסת), ה-ו היא זרוע הנותן המקרבת את המטבע למקבל (וכאן מקביל לה הקולמוס, המקרבת את הדיו לקלף) ו-ה תתאה היא יד המקבל (עם ה האצבעות שבה) המקבלת את המטבע (וכאן מקביל לה קלף הספר, אליה מגיע הדיו).

הכנסת ספר תורה והכנסת כלה

יש שתי מצוות של 'הכנסה' שיש ביניהן קשר הדוק – "הכנסת ספר תורה", שאנחנו עושים עכשיו, ו"הכנסת כלה" (כששתי ההכנסות קשורות לכנסת ישראל, הכונסת לתוכה את האורות של ז"א[כו]). הפסוק הראשון שאבא יהודי צריך ללמד את הבן שלו[כז] – תיקון אבא (סוד הסופר) – הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[כח]. חז"ל דרשו "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'"[כט] – התורה היא הכלה של עם ישראל[ל]. על ספר תורה כתוב "ויהי ככלות משה לכתֹב את דברי התורה הזאת על ספר עד תֻמם"[לא], על דרך "ויתן אל משה ככלֹתו לדבר אִתו"[לב], "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן"[לג]. לכן הכנסת ספר תורה היא ממש הכנסת כלה, ובאמת נוהגים לעשות בתהלוכת הכנסת ספר תורה חופה, כמו חופת החתן והכלה בחתונה.

אנחנו מכניסים את ספר התורה לעילוי נשמת ההורים – השווער והשוויגער שלי – ויש לומר שכאשר מכניסים ספר תורה לעילוי נשמתם הם מתחתנים שוב למעלה בגן עדן[לד] (גן עדן הוא החופה, ואפילו כתוב שיש בו שבע חופות[לה]). כשיש למטה הכנסת ספר תורה יש למעלה הכנסת ספר תורה. זהו עידוד לכל משפחה להכניס ספר תורה לעילוי נשמות ההורים שכבר לא בעולם הזה, וכך לעשות ביניהם חתונה חדשה בעולם העליון.

שלש הכנסות

בסידור, יחד עם "הכנסת כלה", מוזכרת עוד מצוה מובהק של 'הכנסה' – "הכנסת אֹרחים"[לו]. כשאיש ואשה מתחתנים הם מקימים בית יהודי, שמתאפיין בהכנסת אורחים, כמו הבית היהודי הראשון – אהלו של אברהם אבינו, שעבודתו הכנסת אורחים[לז]. אברהם ושרה מכניסים אורחים וכך גם מקרבים אותם לתורה – "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[לח]. חז"ל אומרים[לט] שהמלאכים שואלים את אברהם אבינו "איה שרה אשתך" כדי שהוא יענה "הנה באהל"[מ] וכך לחבבה עליו במדת הצניעות שלה, אבל יש לומר שהם גם רומזים לו שהם 'מריחים' שגמילות החסדים הגלויה שלו מופעלת 'מאחורי הקלעים' על ידי אשתו הצנועה[מא] (כ"כח המניע הבלתי מתנועע"[מב], סוד המזוזה[מג] של "'ביתו' זו אשתו"[מד]), כדברי חז"ל[מה] שהחסד של האשה גדול מהחסד של האיש משום שהיא המכינה ונותנת לאורחים את האוכל – היא הסבה האמתית לחסד (גם לשון הסבה לסעודה...). על ידי "הכנסת כלה" ו"הכנסת ספר תורה" זוכים גם ל"הכנסת אֹרחים" באופן השלם.

ויש לומר שעל ידי שלש ההכנסות זוכה האדם לשלש 'הכנסות'[מו] של פרנסה טובה ורחבה:

עם הכנסת הכלה זוכה החתן בהרבה דברים, ובעיקר בנדוניא שהיא מכניסה לו (הוא מכניס-כונס אותה והיא מכניסה לו) ובשאר הזכויות הממוניות שלו (ירושתה וכו'), לצד ההתחייבויות שלו כלפיה[מז]. ובאמת, כל פרנסתו של אדם היא בזכות אשתו (ועבורה) – "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו"[מח].

על ידי הכנסת ספר תורה (בלבו) זוכה האדם לשכר רבנות ומלמדות (בפרט לאחר 'המהפכה השניה'[מט]). ובכללות, כל מלאכת הקדש כלולה בהכנסת ספר תורה, כשבתורה כלולות הלכות שחיטה, הלכות מילה וכו'.

בשכר הכנסת אורחים הוא זוכה במזל של רווח גדול בכל עסקיו בעניני חולין, כאשר הוא נושא ונותן באמונה (לשון ממון, כנודע). תכלית כל מלאכת החולין היא להעלות ניצוצות קדושים ('גרים') והיא נעשית מכח הכנסת אורחים, שגם הם ניצוצין קדישין של השכינה[נ] שמתקבלים בסבר פנים יפות בתחום הקדושה.

גדולי ישראל האמיתיים זכו לכל שלש ההכנסות הנ"ל, ומתוך רוב עושר ואושר שקדו על התורה ועל העבודה בשמחה רבה של מצוה (וכפי שאמר הרבי מליובאוויטש – על כל יהודי להיות עשיר גם בגשמיות[נא]).

"איה סֹפר איה שֹקל איה סֹפר את המגדלים"

נחזור ונסיים בסוד בו פתחנו – סוד "סופר וספר וספור", שלשת הספרים בהם ברא ה' את העולם: מה הפסוק בתנ"ך שרומז לסוד בריאת העולם בשלשה ספרים? פסוק מיוחד ואהוב שדרשנו הרבה פעמים, גם לאחרונה[נב] – "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים"[נג].

ה"איה סֹפר" הראשון הוא הסופר הראשון, הכותב את הספר (התורה שבכתב), מתוך תחושת "לבך יהגה אימה" (היראה עילאה של הסופר, כנ"ל, השייכת בפרט לענין התורה – "מה להלן באימה, ביראה ברתת ובזיע אף כאן [בכתיבת כל ספר תורה] באימה ביראה ברתת ובזיע"[נד]). ה"איה סֹפר" השני, "סֹפר את המגדלים", הוא הסופר השני (מה"סופרים" של התורה שבעל פה), שסופר את האותיות-המגדלים (אות-מגדל עולה כב ברבוע[נה], סוד כב אתוון דאורייתא, כאשר כל אות בתורה היא אות ומופת, מגדל – לשון גדלות דעת – העולה עד לשמים). בין שניהם יש את "איה שֹקל", שהוא סוד שיקול הדעת, השייך לגוף הסיפור (הדעת).

כשקוראים סיפור, החל מסיפורי התורה הקדושה, מאד מודגש שכותב הסיפור – ה' יתברך, דרך משה רבינו – מאד שקול בדעתו מה נכתב ומה לא נכתב. כל פירושי התורה, קושיות ותירוצים, קשורים לאותו שיקול הדעת. גם בכתיבת סיפור סתם עיקר האמנות הוא שיקול הדעת מה לכתוב ומה להעלים – בסוד "מגלה טפח ומכסה טפחיים"[נו] שביחוד (כח הדעת) – כדי שהסיפור יהיה 'מותח' כראוי, מעניין ומושך. כתיבת סיפור טוב – סיפור קצר, וכל שכן ספר שלם – היא אמנות התלויה כולה בשיקול הדעת.

אבל בהקשר של כתיבת ספר תורה אפשר לתת עוד פירוש ל"איה שֹקל" – לא רק שקול דעת אלא גם שקל הקדש: ה"איה סֹפר" הראשון הוא חיפוש סופר הסת"ם הטוב, עם יראת שמים ועם הכתב הכי נאה ומהודר. אבל אחרי שמוצאים את הסופר שואלים "איה שֹקל" – מאיפה אשקול את הכסף הדרוש לסופר הטוב שמצאתי? רק אחרי שמוצאים פתרון לשאלה הזו אפשר להגיע ל"איה סֹפר" השני – קריאת הסיפור שבספר התורה בנחת, עם ספירת כל האותיות ושעשוע בהן... כנראה שגם כאשר הקב"ה כותב את ספר התורה, על ידי ה"ספרא רבא דישראל", משה רבינו, הוא צריך הרבה כסף – הרבה כיסופים, מדרגות של אהבה.