בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (5, ויחי)

אור ל-יג טבת סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[אחרי אמירת הפסוקים על ידי ילדי צבאות ה':]

עכשיו שמענו מהילדים היקרים שהכריזו "יחי אדוננו" ג"פ, אז נתחיל ברמז: ידוע ש"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח" עולה הכל פעמים הוי' – ה' הוא הכל והכל הוא ה' (ג-ט איז אלץ – אלץ איז ג-ט), וזה בעצם התגלות מלך המשיח.

אפשר לומר שאין פרשה בתורה יותר "יחי" מאשר פרשת "ויחי", והרבי רומז לכך בדבריו על תחילת הפרשה. הוא פותח את ה"דבר מלכות" של השבוע עם החיים הנצחיים של יעקב אבינו, ואומר שאם כי לכאורה מסופר כאן בפרשה שיעקב נפטר מהעולם, "הכל הולך אחר הפתיחה" שהוא חי וקים, "ויחי", ולכן חז"ל אמרו ש"יעקב אבינו לא מת". "אמת ליעקב" צירוף אותיות "יעקב לא מת" – מי שדבוק במדת האמת לא מת, כי "אמת אין לו הפסק", וברגע שמשהו נפסק הוא כוזב, כ"נחל אכזב" שנקרא כך אפילו אם מכזב רק פעם בשבע שנים. דבר אמיתי הוא נצחי, לעולם ועד, ואם מדת האמת ניתנת מלמעלה ליעקב אבינו סימן שהוא חייב להיות נצחי, אחרת זה שקר ולא אמת. תורתנו תורת אמת, ועמנו עם האמת, ואמת ונצחיות זה אותו דבר. אמת זה אותיות א-מ-ת, ראש-תוך-סוף האלף-בית – אמת זה משהו בלתי משתנה, מתחילתו ועד סופו. "אני ראשון [א] ואני אחרון [ת] ומבלעדי אין אלהים [באמצעיתא – מ]" – זה הסוד של המלה אמת, ומי שיש לו אמת זו, ש"אין עוד מלבדו", הוא נצחי ולא מת.

אם כן, יש פה את תחילת הפרשה, האומרת הכל – הכותרת של "ויחי יעקב" (מענין שהרבי קורא לפרשה בשם זה, ולא "ויחי" בלבד) – ויש "תתן ליעקב" אותיות "יעקב לא מת", ואחר כך הרבי מביא את מאמר חז"ל המפורסם (שבמקום אחר הרבי מסביר באריכות) ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מאמר זה בא להסביר איך אף שחנטוהו וקברוהו "לא מת", כי "מה זרעו בחיים" – ומטתו שלמה, כל זרעו צדיקים ויהודים (בניגוד לאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו), אהובים, ברורים, גבורים וקדושים – "אף הוא בחיים". והרמז: ויחי יעקב, יעקב לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

עוד כותב הרבי שה"חזק, חזק, חזק" של סיום חומש בראשית זה ה"חזק" העיקרי בתורה, הנותן חיזוק לכל יהודי. ג"פ חזק = משה, בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר", וכפי שיעקב לא מת כך משה לא מת. התורה נצחית ומשה נצחי – כי הוא אמת. גם כאן, ברמז שהבאנו, יש חזקה של שלושה ביטויים – "ויחי יעקב", "יעקב לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". יש הגיון בסדר הביטוים – מ"ויחי יעקב" עוד לא משמע שחי לעד, אחר כך על יסוד ה"ויחי יעקב" (הראש הקובע) אומרים שכנראה ש"יעקב לא מת" (וזו האמת שלו), ואז שואלים איך זה יתכן, הרי קברוהו וחנטוהו והספידוהו? ואז בא ההסבר המתיישב על הדעת ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כל השלישיה הזו יחד עולה "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" – הכל פעמים הוי' – כנ"ל.

אנו אוהבים לדרוש הרבה לשונות שעולות 1430, ואחד מהם זה לשון ידועה בארץ – "אני ואתה נשנה את העולם". ביטוי מאד חשוב, כי זה בדיוק מה שהרבי רצה, גם עם ה"יחי" – שכל אחד יבין שהדבר תלוי בי ובך, באחדות של "אני ואתה", וביחד נשנה ונהפוך את העולם, "קער א וועלט היינט".

לגבי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" הרבי מוסיף הסבר בדבר מלכות, שה"זרע" זה לא רק הבנים-הצאצאים – שזה הפשט, כמובן – אלא גם כל זריעה שיהודי זרע במשך כל שנות עולם, גם ובעיקר בזמן הגלות. בכל מצוה ומעשה טוב של יהודי הוא זורע, ויש מאמר חז"ל שעיקר הזריעה זה מצוות שמקיימים בזמן הגלות, ואחר כך הצמיחה היינו "צמח שמו ומתחתיו יצמח" (צמח הוא שמו של משיח, כידוע שעולה בגימטריא מנחם). מתוך כל הזריעות שאנו זורעים צומחת הצמיחה העיקרית של התגלות מלך המשיח. הרבי כותב – וזה בעצם גם ה"מעשה בפועל" בסוף השיחה – שעיקר התבוננות של פרשת השבוע הזה (בה מסופר כיצד יעקב ובניו כבר ירדו למצרים וחיים שם, והגלות מתחילה) היא שבכל מה שזורעים, בכל מצב, איפה שלא נהיה, גם בתחתית הגלות, יש זרע חי, והצמיחה כבר קיימת בעצם בתוך הצמיחה. ברגע שזורעים, אף שעדיין לא רואים את הצמיחה, הצמיחה אכן קיימת במלואה בזריעה עצמה. הרבי מביא את התפלה שאומרים כל יום בבקר – "זורע צדקות מצמיח ישועות". כל המצוות נקראות ע"ש צדקה – תפקידנו לזרוע צדקות ולהרבות מעשים טובים. אז ה' "מצמיח ישועות", ו"תשועת הוי' כהרף עין" – באותו הרף עין ממש של זריעת הצדקות. אם כן, "מה זרעו בחיים" היינו שכל מצוה ומעשה טובים שעושים הוא חי, הוא כבר צמח חי – "אור זרע לצדיק" גם כשהוא עדיין בתוך הארץ, ו"צמח שמו מתחתיו [מתוך הארץ] יצמח בקרוב". הזרע וגם הצמיחה חיה ביחד עם הזריעה – זה פירוש פנימי ל"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

אמרנו את הנקודה הראשונה של השיחה ואת הסוף שלה, ה"מעשה הוא העיקר" שלה – שצריך לחנך ילדים, אותנו כולנו, שכל פעולה שעושים היא חיה, היא זרע שכבר יש בתוכו את הצמח. זה עתיד להתגלות, וכבר חי וקים ביחד עם הזריעה. כך צריך להיות חינוך – לדעת שכל דבר הוא נצחי, הוא אמיתי, הוא חי – "יעקב אבינו לא מת". כששמים זרע באדמה נדמה שנרקב ומת, אך זה רק מראית עין – הוא לא נרקב ולא מת, ואדרבה, מתוך מה שנדמה שזה מה שקרה לו הוא חי וצומח. זו נקודת החיים שלו, תוך כדי הדמיון שנרקב.

עיקר הנושא של השיחה השבוע זה סביב האירוע העיקרי שחל בשבוע זה – עשרה בטבת, שברוב השנים חל בשבוע של "ויחי". עשרה בטבת, מבין הצומות שבאו להזכיר לנו את החורבן, הוא הראשון לפי הסדר הכרונולוגי, כי הוא התאריך שמלך בבל שם את ירושלים במצור. עדיין לא פגע בשום דבר, לא בחומה ולא במקדש, אך כבר "אין יוצא ואין בא", וזה צרה צרורה שצריך לקבוע עליה תענית. הרבי אומר שמצב זה, בו אין יוצא ואין בא, אך עדיין אין פגיעה ממשית, ממחיש כי ה' רוצה להזכיר לנו שהכל תלוי בתשובה – אם יעשו תשובה מיד, בשעתא חדא וברגעא חדא, אז "ישועת הוי' כהרף עין", באופן שיהפוך את כל הגזירה והחשך. זו הזדמנות – תענית זו, יותר מכל תענית אחרת, מזכירה מצב בו אפשר עדיין לתקן הכל על אתר, מבלי לפגוע בשום דבר. בתחילת המצור הכל נשאר עדיין שלם, ואפשר מיד לתקן את הכל.

אחרי שהרבי מסביר נקודה זו, הוא מביא את הנבואה בתחלת יחזקאל הנביא, בה, כמו בהרבה נבואות, ה' אומר לנביא לעשות משהו סמלי, הנותן תוקף נבואי לאירוע שהולך לקרות בעולם. כך, בתחילת הספר ה' אומר ליחזקאל – שנמצא בבבל, ולא בארץ ישראל – לעשות מעשה שהוא סימן של תחלת החורבן (תחילת החורבן זה עשרה בטבת, והוא היחיד בו כתוב "בעצם היום הזה" – כמו ביום כיפור – לכן לוּ יצויר שעשרה בטבת היה חל בשבת היה צריך לצום בשבת, כמו ביו"כ, ובכך הוא חמור גם מתשעה באב): ה' אומר ליחזקאל "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר והכינותה את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל". מחבת זה כלי בישול, הכי שטוח מכלי הבישול, וה' אומר לו לעשות אותה קיר ברזל בינו לבין העיר – הכל סמלי, כמובן. המפרשים מסבירים שיחזקאל במעשה זה מסמל את ה', בכך שהוא צריך להביט על העיר, ושהוא בעצם נלחם עם העיר.

מכאן הרבי פותח מהלך שלם, שננסה להסביר קצת ממנו (וגם לקשר אחר כך לתניא), של סוד הברזל: בבית המקדש הראשון והשני אין ברזל, ואף אסור שישמע בבית קול ברזל – כי חרב ברזל מקצרת חיים (וכן חרב וחורבן זה אותו שרש), ולא ראוי שדבר מקצר חיים יונף על דבר שמאריך חיים (המקדש מאריך כחיים גם בכמות, שיהיו חיים ארוכים, וגם ובעיקר באיכות, שכל יום יהיה ארוך – שיהיה מלא אור אין סוף). מחדש הרבי חידוש מופלא – אם כי יש לו הרבה אסמכתאות – שבבית המקדש השלישי יהיה ברזל. בית המקדש השלישי הוא האמת הנצחית, לעולם ועד (ועד שהרוגאצ'ובר אומר שבבתי המקדש שחרבו לא נתקיים דין מושלם של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – החורבן הוא גילוי מילתא למפרע שמלכתחילה לא על זה נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לנצח נצחים), והוא כנגד יעקב ("אמת ליעקב", "יעקב לא מת"). דווקא במקדש השלישי הברזל יהיה החומר העיקרי. זה משהו נבואי מאד שהרבי כותב, שהוא רואה את בנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו בהר הקדש כבית של פלדה, של ברזל, כמו שהיום גם נהוג לבנות בתים מפוארים ובנינים גדולים מחומר זה. זה תיקון הברזל, המופיע בנבואה הראשונה המסמלת תחלת החורבן – מחבת הברזל וקיר הברזל. אם כן, צריך להעמיק במשמעות ענין הברזל – להבין מהו הברזל הרע, ומהו הברזל הטוב שיופיע תיכף ומיד בביאת משיח ובנין בית המקדש השלישי.

ורמז: מחבת ברזל קיר ברזל = 1238. יש כלל בקבלה שאלפים אפשר לעגל, 'חזרת הגלגל' מאלף ל-א (כרמוז בפסוק "איכה ירדף אחד אלף"), ואם מעגלים כאן את ה-1000 ל-1 המספר חוזר ל-239 = ברזל. זה רמז שאין "ברזל" יותר 'עצמי' מלקחת מחבת ברזל ולעשותה קיר ברזל.

בחז"ל אין את הביטוי "קיר ברזל", אך יש את הביטוי "חומת ברזל", המופיע בתיאור מצבנו מאז חורבן הבית – "אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'" (ברכות לב, ב). הפסוק מתאר את ראשית החורבן, אך רבי אלעזר לומד מפסוק זה כי זהו המצב התמידי מהחורבן עד היום הזה – מה שנשאר בסופו של דבר לאחר כל תהליך החורבן.

מענין כי בגמרא שם זהו המאמר החמישי (מבין חמשה) שהגמרא מביאה בשם אמורא זה. ובקיצור: המאמר הראשון אומר ש"גדולה תפלה מן הצדקה" (ותוספות אומרים שהכוונה מן הצדקה לבד, כי לפעמים לא די בצדקה – אף שהכי פועלת במציאות – וצריך עם זאת גם להתפלל), המאמר השני הוא "גדולה תענית..." והמאמר השלישי הוא "גדולה תפלה מן הקרבנות...", ולאחר מכן מופיעים שני מאמרים המתארים את החורבן. אפשר לומר ששלושת המאמרים הראשונים, על מעלת התפלה (והתענית – יום רצון, יום שאפשר לרצון ה' בתפילותינו) הם כנגד נפש-רוח-נשמה (ושני המאמרים הבאים אחריהם הם כנגד חיה-יחידה).  שני מאמרים על מצבנו אחר החורבן הם "אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש", והמאמר השני על חומת הברזל. מצירוף מאמרי רבי אלעזר משמע שאף שתפלות לא יכולות לעבור את חומת הברזל, דמעה כן יכולה לחדור אותו.

הברזל בצורתו המשובחת, הפלדה, מופיע רק פעם אחת בתנ"ך ("באש פלדֹת הרכב"). והנה, פלדה = דמעה. לפי זה מובן כי אף שהמחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים היא מברזל, דמעות זה הן פלדה החודרת את הברזל. עיקר תיקון חצות זה הכוונה שרחל = דמעה דמעה, שמורידה שתי דמעות מעיניה על כנסת ישראל. זה "קיצור תיקון חצות" למי שלא אומר כל יום – מי שיכול רק לכוון זאת מכל הלב, עשה תיקון חצות. במעשה בראשית כתוב ז פעמים טוב – החל מ"וירא אלהים את האור כי טוב" עד ל"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – העולה בגימטריא דמעה. ורמז נוסף: פלדה ברזל עולה בגימטריא משיח. פלדה ברזל דקליפה זה נחש, אבל כשזה בקדושה זה החומרים מהם יבנה המקדש וזה סוד המשיח. מספרית, פלדה זה כמעט חצי מברזל (שהרי אין לברזל חצי שלם, כי זה מספר לא זוגי – החצי המדויק הוא 119.5) – היחס המספרי החשוב הזה (שעל דרך "שלם וחצי"), דווקא בין שני מספרים אלו, בא לידי ביטוי בכמה נוסחאות מאד מורכבות ומיוחדות.

רבי אלעזר אומר שמאותו יום שחרב בית המקדש "נפסקה חומת ברזל" – שלוש מילים שעולות עשרה בטבת, היום אליו מתייחס הפסוק ממנו מביא הוכחתו! אכן, "נפסקה חומת ברזל" זה גם התיקון – בזכות הברזל דקדושה יגמר ויפסק ההפסק של מחיצת הברזל, וכך גם בזכות הפנימיות והעצמיות של עשרה בטבת.

כדי שנבין שיש ברזל דקדושה המפרשים מביאים שכתוב שמשיח ישתמש בברזל (והרבי רומז לזה בהערות שלו, אך לא אומר בפירוש). אם יש פרק עיקרי שמוקדש למשיח זה תהלים ב (יש עוד כמה פרקים העוסקים במשיח, אבל פרק זה מוקדש ללידתו והתגלותו של משיח), ושם כתוב "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם". אחרי שה' אומר למלך המשיח "בני אתה, אני היום ילידתיך" הוא אומר שיש גוים רשעים שצריך לטפל בהם, ואומר למשיח שאתה "תרועם בשבט ברזל" – נפץ אותם עם שבט ברזל כפי שמנפצים כלי יוצר (כלי חרס). רואים שכמו שלמשה רבינו היה מטה, בו עשה את עיקרי המופתים שלו – וכתוב שהיו חקוקים שמות קדושים על המטה (אצל משיח לא כתוב שצריך שמות קדושים על שבט הברזל שלו) – כך למשיח יש שבט ברזל. על פי פשט, שבט הברזל של משיח זה בשביל להלחם.

יש כמה מצוות שמשיח צריך לעשות, ואחר ש"יכוף כל ישראל לילך בה ויחזק בדקה" אז תפקידו "ילחם מלחמות הוי' וינצח", ואחר כך "יבנה בית המקדש במקומו". כך הסדר – וזה סדר מוקפד ודווקני – להחזיר כל ישראל בתשובה, להלחם ולנצח, ולבנות מקדש. אחר כך יקבץ כל נדחי ישראל מכל העולם, ואחר כך גם יחזיר את הגוים בתשובה – "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לעבדו כולם שכם אחד". כל תהליך ביאת המשיח מתחיל בתשובה (של עם ישראל) ונגמר בתשובה (של כל עמי הארצות). גם השלב הרביעי הוא סוג של תשובה, כי שיבת ציון זה גם לשוב בתורה. מה שחשוב לעניננו, שמהשלב השלישי של משיח אין יותר חרבות בעולם – "לא ישא גוי אל גוי חרב", "וכתתו חרבותם לאתים". מאז הברזל רק ישמש חומר חיוני לבנין בית המקדש גופא. מכאן אפשר להבין לעומק את הסמיכות של מלחמות ושל בנין המקדש – קודם צריך למצות הכח המחריב של הברזל, גם לקדושה (בעוד היום הברזל זה כח מחריב שלילי), ואז זה יכול להתהפך לכח בונה, "וכתתו חרבותם לאתים".

ורמז בענין "וכתתו חרבותם לאתים": "בראשית ברא אלהים את" – התכלית, התיקון, זה "את" (אף ש"והארץ היתה תהו" – היה מצב של חורבן, אבל התיקון זה "את"). ורמז: חרב [אותו מכתתים להיות] את = תורה = רצוא ושוב (החרב זה "רצוא", תהו, ואילו ה"שוב" זה ישוב העולם, זו פעולת האת). לא מותרים על החרב – יש דעה שלע"ל עדיין יהיו חרבות לשם יופי ותכשיט. זה כמו שהרבי כותב שגאולה לא זורקת את הגלות, אלא שה-גולה זה חומר הגלם של הגאולה. כך גם ב"וכתתו חרבתם לאתים", צריך לקחת את החרב ולעשות ממנה עצמה את, ואז יש "רצוא ושוב" – תורה שלמה. זה מתקיים בשלב השלישי של משיח, בבנין בית המקדש.

אנו רוצים להתחיל להבין את הפן החיובי של הברזל. כדי להבין זאת יותר נתבונן בענין מופלא, בו רואים כי גם בעולם שלנו, הברזל איננו רק מקצר חיים – בהיותו חומר הגלם ממנו עושים חרבות וכלי נשק – אלא יש בו גם סגולה של הצלה מנזק. זה דבר שרק רמוז בשיחה, אבל זה מאד חשוב. זה ענין של הלכה, המובאת בשו"ע, ואף על פי כן רוב האנשים (כולל אותנו) לא יודעים לקיים מנהג זה (שגם קשור עם הזמן בו אנו עומדים):

יש בשנה ארבע תקופות – תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, תקופת טבת. ארבע התקופות מכוונות כנגד ארבעת הדגלים במדבר – "דגל מחנה יהודה" שבמזרח זה תקופת ניסן, דגל מחנה ראובן שבדרום זה תקופת תמוז, דגל מחנה אפרים שבמערב זה תקופת תשרי ודגל מחנה דן שבמערב זה תקופת טבת. על פי המבואר בספר יצירה ובזהר הקדוש, בכל תקופה יש בכללות הנהגה ממדה אחת – בתקופת ניסן הנהגת העולם זה חסד, בתקופת תמוז זה גבורה, בתשרי זה תפארת ובטבת זה מלכות. זו חלוקה שעל דרך אברהם-יצחק-יעקב-דוד, ארבעת רגלי המרכבה (וכמו הרבה דברים שמחולקים לארבע). ביום התקופה, במעבר בין ההנהגות השונות, יש תפנית חדה – כמו שאדם הולך בכיוון מסוים ובאופן פתאומי צריך לפנות לכיוון אחר, בזוית של תשעים מעלות. כפי שאנו יודעים את חשבון המולד (אותו נוהגים להכריז בשבת מברכין, לפני ברכת החודש), באיזה יום ושעה ודקה וחלק, כך בלוחות מפורטים כתובים גם זמני התקופות. התקופה זה רגע אחד – רגע כמימרא – וכתוב שבכל סוד של פניה בזוית ישרה לכיוון אחר, הפינה עצמה נקראת בלשון הקבלה "נקודת אין" (כמו בין השמשות, בין יום ללילה, שלדעה אחת זה כהרף עין ואין בו ממש). יש מי שבעבודת ה' שלו הוא בבחינת "אין" – הוא נמצא בפינה (גם שמים אותו בפינה...). יש כלל גדול בחסידות שפינה זה אין. אם אתה הולך ישר באיזה כיוון אתה יש, אתה הולך ישר כל הזמן, קביעות והמשך הזמן עושה אותך במצב של יש, משהו קיים, גם במובן הנפשי. אבל יש רגע אחד של הרף עין שאין בו ממש, פניה והחלפת כיוון, ויש ארבעה רגעים כאלו במשך כל שנה – ארבעה רגעים של תפנית חדה, שיש שם נקודת אין.

האם נקודת האין היא רגע טוב? בביאת מלך המשיח זה רגע טוב, אבל בעולם הזה זה רגע מסוכן, כי זה רגע שאין בו הנהגה כלל, מעין רגע של אנרכיה. כל זמן שיש הנהגה מסוימת יש מלכות – תמיד צריך להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. אפילו אם המלכות לא הכי טובה, צריך איזה שלטון, כי אחרת הכל אנרכיה. כשאומרים "תקופה" לא מתכוונים רק לארבע תקופות השנה – גם ההיסטוריה בנויה מהרבה תקופות, ויש רגע (או יותר מרגע) שהתקופה הקודמת נגמרה והתקופה החדשה טרם התחילה. זה בעצם המצב שלנו היום – כל הזמן אנו במצב כזה – וזה שייך לסוד הברזל, כפי שנסביר. כעת אנו במצב שבין תקופות – אנחנו בפינה. המצב הזה זה או מצב מסוכן, כי מצב של אנרכיה, או מצב הכי טוב שיש, כי בו אתה מחובר רק לה', "אין עוד מלבדו ממש". בקבלה – במפרשי הזהר – כתוב שמי שהמוחין שלו זה מוחין של ז"א, של מדות, אז במצבים האלו מסוכן לו, כי ההנהגה השתנתה. זעיר-אנפין זה כמו קצר אפיים, אין לו אורך אף, ובמצב כזה כל רגע של "אין" זה רגע של כעס, כי התקופה הקודמת נגמרה והתקופה החדשה טרם התחילה, ולא ברור איפה אתה נמצא. אבל, מסבירים המפרשים, מי שנמצא בבינה – באמא, למעלה מהמדות – אז גם ברגעי האין יש אצלו רצף של מודעות אלקית. ואדרבה, המודעות האלקית וההתקשרות לה' (שאני אין וה' זה כל מה שיש) מתגברות ברגעים כאלו. זה ההבדל בין ברזל טוב לברזל לא טוב – ברזל לא טוב זה סכנת האנרכיה, סכנת "איש את רעהו חיים בלעו" (שכל אחד לוקח איזה נשק, רובה, חרב, ועלול להרוג את השני). ברזל הקדושה, בית המקדש השלישי, שבסוד אמא עילאה כידוע, כולו אומר דבקות בה', ודבקות ברגעים על האין.

כמובן שכל מה שאמרנו עכשיו – כל ההסבר הזה – לא כתוב בשו"ע (אם מישהו חשב שזה כתוב שם – אשרי חלקו, זה שו"ע העתיד). בשו"ע כתוב שמים שגלויים ברגע התקופה (לא הסתכלתי מתי היתה תקופת טבת, אך היתה בימים אלו באיזה רגע) מסוכן לשתותם אחר כך, אך יש לכך סגולה – לשים ברזל בתוך המים. קודם כל, רואים כאן שיש ברזל הכי חיובי. יש מצב בו המים – שזה חסד, זה הכי טוב, וזה גם תורה – בסכנה, והברזל (שקשור למדע, כפי שנסביר) יכול להציל אותם בזמן הקריטי הזה. צריך לומר שיש כאן משהו מאד עמוק, ומה הסברא בכך? המפרשים האחרונים מסבירים שמה שעלול לקרות באותו רגע של התקופה זה משהו שמוכר לנו כבר מהמכה הראשונה במצרים – שהמים עלולים להפוך לדם (לא מובן לנו בטבע, אך רואים שיש איזה קשר בתורה). דם זה סימן של חורבן – יש חמשה מראות של דם טמא (דם נדה, כפי שנסביר תיכף). מה שעלול לקרות – מה שקורה ברוחניות, אף שלא כל אחד רואה – שבמים שעברו את התקופה יש טיפת מים שהפכה לדם, שזה סימן של חורבן.

אנו לא נוהגים כך, ורבינו האבן עזרא – פשטן, לא פוסק הלכה – כותב בפירוש שכל הנושא הזה הוא "סיפורי זקנות" (מה שאנו קוראים "סיפורי סבתא"), ובכך מבטל כל הענין לחלוטין. למעשה, יש הרבה דברים שאם אנו לא מקפידים אינם מזיקים – כמו עין הרע למשל – ורק מי ששם לב ומקפיד זה תופס אותו (ענין פסיכולוגי), ויש אומרים שכך גם בזה. אבל יש אחרונים, אחרי ראב"ע, שאומרים שעם כל הכבוד לדבריו, מתועדים מקרים של נזקים חמורים שקרו לאנשים בעקבות שתית מים שעברו את התקופה. מה התופעות המתועדות משתית מים אלו? שאדם מתנפח, ויש שהתרפאו מכך ויש שמתו ר"ל (יש כל מיני אסוציאציות ל'התנפחות' של אדם). רק ברזל של קדושה יכול להציל מכך. אפילו אחרי כל הדבר הזה עדיין אנחנו לא מקפידים – היום לא ראיתי מי שמקפיד, אף שאולי יש מי שנזהר – אבל הענין הרוחני של זה ודאי חי וקים, ואם כתוב כזה דבר בא ללמד משהו עמוק מאד, שיש סכנה שטפה אחת מהמים שעברו את מצב האנרכיה, האין השלילי (הברזל השלילי), יהפכו לדם, שהוא גם דם חרב וגם דם טומאה של נדה.

למה שמים ברזל בשביל לשמור? האחרונים מביאים את הרמז (שהרבי מביא בדבר מלכות, ובכך רומז לכל הסיפור המבואר כעת) שברזל ר"ת שמותיהן של ארבע נשות יעקב, אמותינו הקדושות, מהם נולד בית ישראל, כל יב שבטי י-ה – בלהה רחל זלפה לאה. בהקדמת שמות השפחות לשמות האמהות יש תופעה של "שפחה כי תירש גבירתה" – בדרך כלל זו ופעה שלילית, אבל כאן זה למעליותא (כמבואר באורך במ"א). האמהות הקדושות – הברזל של הקדושה – שומרות על המים שלא יהפוך לדם טמא, לדם נדה.

לפני שנמשיך נאמר עוד משהו ידוע – שבדם חייב להיות ברזל, שזה משהו חיובי וחיוני מאד. הראשונים לא ידעו תגליות החימיה ופיזיקה דהיום, אבל יש משהו הכי מיוחד בברזל – שהמספר החימי שלו זה 26, כמנין שם הוי' ב"ה (שם של ניסים, שלמעלה מדרך הטבע).

להשלמת תיאור התקופה: יש אחרונים (ראה ספר "דבר יום ביומו") שמסבירים כי בכל תקופה סכנת התהפכות טפת מים לטפת דם קשורה בענין אחר: בתקופת ניסן סכנת התהפכות המים לדם היא כמו במכה שלפני יציאת מצרים – שהמים הפכו לדם; בתקופת תמוז יש סוד הכאת משה על הצור, וכתוב בנביא "ויבקע הצור ויזובו מים" (לשון זיבה זו מופיעה עוד פעמיים בתהלים ביחס למים הזבים מן הצור) – האחרונים מסבירים שזיבה זה רק בדם, ולכן לשון זו מעידה שעוד לפני שיצאו מים יצאה טפת דם, וטפת הדם שלפני יציאת הדם זו הסכנה של טיפת הדם הטמאה (המסמלת גם טומאת נדה וגם הרג וחרב וחורבן) בתקופת תמוז בפרט; הסכנה של תקופת תשרי זה בקשר עם העקידה, בה כתוב שאף שאברהם לא פגע ביצחק הוא בקש מה' לעשות חבורה ביצחק ותזוב טפת דם, ואף שה' אסר עליו זאת ("ואל תעש לו מאומה"), בכל זאת בכח כוונתו של אברהם על הסכין נתהוותה טפת דם, וטפת דם זו, שעל הסכין של עקידת יצחק, היא טפת הדם המסוכנת של תקופת תשרי; ועכשיו, בתקופת טבת – התקופה האחרונה, תקופת המלכות, התקופה של מלך המשיח (החדש של דן, בו נאמר "לישועתך קויתי הוי'", "ישועת הוי' כהרף עין") – טפת הדם אודותיה כתוב בספרים זו טפת הדם הראשונה שהיתה (בפועל) כשיפתח הגלעדי קיים את נדרו ושחט את בת יפתח, והטפה הראשונה זו הטפה המסוכנת של תקופת טבת (וצ"ע למה קשור לטבת). יש כאן בלי סוף מה לומר ולהתעמק בנושאים אלו – רק אמרנו זאת כי זה נושא מאד ציורי ומענין, ואולי בהזדמנות אחרת ננסה להסביר את פרטי כל הסיפור הזה.

על כל פנים, הפועל היוצא הוא שברזל מאד חיוני במקרה שלנו, וזה הברזל של האמהות, כמו שמסבירים האחרונים, הברזל של בלהה-רחל-זלפה-לאה. זה הוא החומר שאם תשים אותו במים – וכפי שאמרנו, מים זה גם תורה – הוא מציל בין התקופות. בין תקופות, בזמן של אין, בזמן של פינה, בזמן של בין השמשות, המים בעצמם בסכנת הפיכה לדם טמא – ו"אין מים אלא תורה" – ובשביל לשמור על המים צריך לשים ברזל. זה הברזל של הקדושה, הברזל שמשיח מקיים בו "תרועם בשבט ברזל" ואחר כך מקיים עם אותו שבט "וכתתו חרבתם לאתים", וזה הופך להיות תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא" (סוד "בראשית ברא אלהים את"), ובזה בונה את המקדש, מקבץ נדחי ישראל והופך כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד.

אמרנו קודם רמז ש"ברזל" מסמל גם את העיסוק במדעים בכלל, וחכמת הטבע בפרט. איך יודעים זאת? הרבי לא כותב זאת במפורש ממש, אבל רומז לכך מאד חזק באמירה שעל סוד הברזל (ובמיוחד על סוד קדימת השפחות לפני הגבירות) כתוב "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", וזה ענין ירידת המלכות דאצילות לעולמות בי"ע. האבות – כסף, זהב ונחשת – לכתחילה לא רצו להתעסק עם הברזל שנטבע בטבע (כבסיפור של אלישע הנביא, שהברזל טבע במים). כשהברזל טובע בטבע – "טבעתי ביון מצולה", בחכמת יון – זה בירור קשה, אך הרבי כותב שזה בירור הכרחי לימות המשיח. המשיח חייב לסיים בירור השפחות, חלק הברזל שירד לעולמות התחתונים, וזה מסמל גם את חכמות הטבע, חכמות או"ה.

נחשת מכוונת כנגד יעקב אבינו, עמוד התורה, כידוע, ולכן עליה נאמר "נובלות חכמה שלמעלה תורה". נחשת זה כנגד התפארת, שענינה חכמת התורה, וברזל זה כנגד המלכות, שענינה חכמת הטבע. סימן שברזל בכללות זה חכמת הטבע, ובפרטות השפחות – בלהה זלפה – זה חכמות עולם הזה. אם הנחשת קשורה לחכמת התורה וברזל לחכמת הטבע, אז מה זה זהב וכסף? על כך כתוב בפירוש שהתורה-הנחשת זקוקה לכסף וזהב – לדחילו ורחימו, שבלעדיהם תורה ומצוה לא פרחא לעילא. כתוב שאברהם ויצחק זה הזרועות שמחבקים את הגוף ומעלים אותו למעלה – זרועות גם כמו כנפים של ציפור, שבלעדיהן היא לא עולה למעלה. זה הבנה פשוטה של המתכות זהב-כסף-נחשת-ברזל – אהבה, יראה, תורה, חכמות העולם. גם בכך יש המון רמזים מתמטיים שאין מקומם כאן.

[בפרק של הרבי השנה – קה – יש גם "ברזל באה נפשי" וגם "פתח צור ויזובו מים". בתהלים עח יש "הכה צור ויזובו מים" ובישעיהו "ויבקע צור ויזובו מים". בסדר של ויבקע-הכה-פתח ניתן להתבונן התבוננות שלמה, ובקיצור נמרץ: "ויבקע" – כנגד יעקב, "הכה" – כנגד גבורת יצחק, "פתח" – כנגד פתיחת החסד של אברהם. הסדר הוא יעקב-יצחק-אברהם – דעת-בינה-חכמה – סדר של ספירת היסוד לפי חכמת הצירוף]

עכשיו נפתח את התניא (שלא על פי סדר הלימוד שלנו), היות שמדברים על ברזל, נראה מה אדה"ז אומר לגבי התעסקות בברזל – בחכמות או"ה – בפרק ח:

וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה כמ"ש בהלכות תלמוד תורה ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים שאינו מלביש ומטמא רק המדות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל ולא בחי' חב"ד שבנפשו מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים וע"ה יכולים לדבר כן. משא"כ בחכמת האומות עובדי גלולים הוא מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי' מבחי' אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן.

קודם הוא מסביר מה זה ברזל דקליפה – חכמות או"ה עבור מישהו שלא יודע להשתמש בהן. מכיון שמדבר בקליפת נגה, ולא ג"ק הטמאות ממש, הברזל הרע זה החלק הרע דק"נ (או ירידתה להכלל בג"ק הטמאות), אך יש גם טוב בנגה, העולה להכלל בקדושה, וזה הברזל דקדושה אצל מי שיודע להשתמש באו"ה העולם ולבררן.

ב"כידוע ליודעי חן" רומז למה שידוע ללומדי כתבי האר"י, שיש שלוש מדרגות בשבירת הכלים: אחורי הנה"י דכתר דנקודים נפגמו, אחורי חו"ב התבטלו (אך לא נפלו), והז"ת (בכללות, בלי חילוק בין ו"ק למלכות) מתו – נפלו לעולמות התחתונים ונקברו שם עד תחית המתים בהעלאת הניצוצות למעלה (תיקון הברזל זה תחית המתים – הברזל המית והוא המחיה, "אני אמית ואחיה", וכפי שרבי מאיר דרש על "והנה טוב מאד" – "והנה טוב מות"). אלו שלוש בחינות שחשוב לזכור בלימוד הקבלה – פגם-בטול-מיתה. פגם זה בכתר, מאד קטן יחסית, בטול זה בשכל, ומיתה זה במדות (כמו שנאמר שהלב מת, הלב הפסיק לדפוק). המח לא מת, אלא רק סבל תרדמת ('קומה') של התבטלות, והכתר – העל-מודע – רק נפגם. זה בכללות מה שקורה בשבירת עולם התהו, והוא כותב בתניא שהמציאות של חכמות חיצוניות זה מהבטול של האחוריים של החכמה (כאן כולל כל השכל, גם בינה דתהו).

למה מתעכבים על כך? כי יש כאן לימוד חשוב. בעולם התהו בטול זה שלילי, אך בחסידות זה מונח הכי חיובי, וממילא יש כאן רמז – למי שנכלל ב"כידוע ליודעי חן" – שבחכמות חיצוניות יש בטול שלילי, וממילא מובן שמי שראוי כן להתעסק בחכמות או"ה ולתקנן זה אחד שיש לו בטול חיובי, בטול היש לאין. הכלל של הפגם בחכמות חיצוניות, שהחכמה החיצונית מקבעת את הישות של המציאות. רק היום, במדע הכי חדש, זה מתחיל להשתנות. הרבי מדייק שאם כתוב כאן קליפת נגה מדובר בספרי מדע, ולא בספרי כפירה (שהם מג"ק הטמאות לגמרי), אז מה רע בהם? שהעיסוק בהם מוליד בתודעה זיקה מאד חזקה לישות של המציאות. הרי לומדים את המציאות, רוצים להבין אותה, וזה קובע בראש שהשלחן הזה קיים בחיצוניות כדבר נפרד מה' – אין ה' בחשיבה הזאת, ולכן ככל שמעיין יותר מה זה השלחן הזה, וככל שמבין זאת יותר טוב, כך הישות נקבעת אצלו בתודעה יותר חזק, וזה נקרא טומאת קליפת נגה, המטמאת את השכל של הנפש האלקית, שהוא אין. הבטול של אחורי החכמה זה בטול של האין, כך שהיש קבע לעצמו מציאות, והתיקון זה להחזיר את הבטול האמיתי. הפגם בכתר חמור עוד פחות מהבטול באחורי החו"ב, ויש להסביר כי אין בו עדיין קביעת ישות של המציאות (כפי שקורה בבטול שבאחורי החו"ב), אלא איזו הטלת ספק קיומית כלפי המציאות. בכתר יש ודאות על-שכלית ביחס לה' – ש"ה' הוא הכל" ו"הכל זה ה'" – וכשמחלחל בכך איזה ספק (= עמלק), עוד בטרם נקבעה מציאות היש, זה הפגם באחורי הכתר, ערעור ודאות האלקות בעל-מודע. בשכל שבירת הכלים זה בטול, ולכן תיקונו זה בטול של קדושה – למי שיש בטול, ורק לו, ראוי להתעסק "לשמה" גם ב"ברזל". הוא יכול לתקן את הברזל, כאלישע הנביא שיכול להעלות את הברזל על פני המים לאחר שטבע במים הזידונים.

אבל, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. אם זה היה ג"ק הטמאות לגמרי לא היה יוצא מן הכלל – אין מי שיכול לאכול חזיר לשם שמים – אך אם זה נגה ודאי יש מי שיכול לברר. כותב שתי סיבות המצדיקות להתעסק עם חכמות או"ה, ובעצם שתי הסיבות הן שתים שהן שלוש (וברגע שנראה שזה שלוש נוכל להקביל לששה צירופי חב"ד ולהוליד רעיון של עבודת ה' שיש כאן):

אלא א"כ עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן.

טעם ראשון – ללמוד לימודי חול כדי שיעזרו בפרנסה בשביל עבודת ה'. אם זה היה חזיר לא היה מצדיק זאת, אך היות שזה קליפת נגה, הרצון ללמוד זאת כדי להתפרנס בריוח מצדיק את הלימוד. הרבי אומר על "בריוח" שמדובר באחד שיסתדר גם בלי זה – יש לו פרנסה בלי זה – אך רוצה להיות עוד יותר עשיר, כדי לעבוד ה' עוד יותר טוב, וגם רק הענין "ריוח" לבדו כבר מתיר לו לעסוק בחכמות או"ה. זה לא מצוה מצד עצמו, אבל יעזור לו לעשות מצוה. הטעם השני כבר יותר דומה לדרך החסידות, שגם לא-מצוה יכול להיות מצוה – "בכל דרכיך דעהו" (דעת לשון זיווג, כמו כל המצוות שהן "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה"). זה כבר דומה לכך שמישהו אוכל לא רק בשביל כח לעבודת ה', אלא עם כוונה – אבל גם הטעם הראשון בסדר. על כל פנים, רואים בפירוש שזה ברזל – "קרדום"! אבא של הרבי אומר שבכך שאדה"ז בחר בנוסחה "קרדום לחתוך" (ולא לחפור) רומז לשם הפרנסה – "פותח את ידיך". פרנסה ברוח נועדה לכך שיהיה זמן רב ללמוד תורה ושיתאפשר לתת הרבה צדקה (היום יש מקצוע שעוד יותר בשביל פרנסה ברווח – לימוד כלכלה, שמלמד איך להתפרנס בריוח, ויוכל להועיל לרבים).

[רואים שאחת התכונות השימושיות של הברזל היא חיתוך טוב. בשביל לחתוך טוב צריך חדות. הרבי ב"דבר מלכות" מביא שני מאמרי חז"ל שת"ח צריכים להיות כמו ברזל (ולפני שנאמר מה שהרבי כותב בדבר מלכות נזכיר ביטוי רווח בעם ישראל, שמי שיודע ללמוד טוב קוראים לו "אייזנער קאפ" – 'ראש ברזל', ולא 'ראש זהב' או כסף או אפילו נחשת – כי ברזל חותך). בהערה מביא מאחז"ל על פי הפסוק "ברזל בברזל יחד" – "אלו שני תלמידי חכמים [שכל אחד נקרא ברזל] שמחדדים זה את זה בהלכה" (שעל כן "חרב אל הבדים ונואלו" – חרב של ברזל לא טוב מאיימת על ת"ח שיושב ולומד תורה לבד, ולא נשחז על ידי עוד ת"ח שמחדד אותו; "נואלו" לשון אולת וטפשות). בפנים השיחה מביא מאמר ש"כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שנאמר 'ארץ אשר אבניה ברזל' – אל תקרי 'אבניה' אלא 'בוניה'", ובוניה זה ת"ח אמיתיים. זה פסוק מאד חזק ומאמר חז"ל מאד חזק על ענין הברזל דקדושה. חז"ל אומרים ש"אבן" זה אב ובן – בשביל להשיב לב אבות על בנים, כיעוד המשיחי, צריך אבן. הרבי אומר ש"אבניה ברזל" היינו שהברזל עושה את האבן הזו.

תכונה אחת של ברזל זה קושי, וחדות זה עוד תכונה, אבל יש עוד תכונה – שברזל הוא "אבן שואבת", שיש לו כח מגנטי (לכך קשה יותר למצוא התייחסות תורנית, אבל היא קיימת). היום יודעים שלכל כדור הארץ יש כח מגנטי בשל ה"אבניה ברזל" ממש. כל זה מאמר מוסגר, שבברזל יש שלוש תכונות – קושי ("קשה כברזל"). תכונת הקושי היא כנגד הבינה. כך מפורש בגמרא שאם רואים צורבא דרבנן רותח יש לדון אותו לכף זכות ולדעת שהתורה רותחת בקרבו, ובהקשר זה מביאים מאחז"ל על "תלמיד חכם קשה כברזל". לכן רש"י כותב בביאור פשט שלהיות קשה בברזל זה גם תכונת הקפידא של תלמיד חכם. בחב"ד הדוגמה לכך היא אדמו"ר האמצעי (שמכונה "רחובות הנהר", כינוי של ספירת הבינה) – מי ששיך למח הבינה לא סובל שקר, וכך מי שאמור להיות תלמיד חכם לא סובל ישות והיפך הכוונה. בחסידות מסבירים שת"ח קשה זה בחינה של "עם קשה עורף [וסלחת]" – עקשנות – אך יש בקושי גם שרש של מה שמופיע, שלא בקדושה, כ"מינה דינין מתערין". בקדושה זה שרש העקשנות הטובה, "עם קשה עורף", וזה שרש עבודת יום כיפור – יום ה"וסלחת" – בו צריך לגלות את תכונת הקושי של עם ישראל. יש גם מאחז"ל "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" – להיות רך כקנה המתכופף לכל רוח, כיהושע ההולך כנגד כוחו של כל אדם – אך כאן ביטוי חיובי לגמרי של "קשה כברזל". אף שבהשקפה ראשונה היה אפשר לחשוב שארז יותר טוב ויפה, אך מתברר שקשה כארז הוא מועד לשבירה וקשה כברזל הוא נצחי ובלתי משתנה. תכונת החדות ("ברזל בברזל יחד") היא כנגד החכמה – חדות זה גם ברק, שהרי בפשט כאשר מחדדים ברזל הוא מבריק, והחכמה היא "ברק המבריק על השכל". תכונת השאיבה שייכת לכח המשיכה והחיבור של הדעת. ולסיכום תכונות הברזל: חדות-חכמה, קושי-בינה, שאיבה-דעת.]

אחר כך ממשיך – "או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו" – זה טעם אחד שמתחלק לשנים, יש טעם ראשון, "או" ואז עוד פעם "או" שמחלק לשלושה טעמים (מפרשי התניא עומדים על ההבדל). זה טעם הרמב"ם והרמב"ן וסיעתן – אף שהתפרנסו מכך, לא עשו לשם רווח ("לשם שמים"), אלא ידעו להשתמש על אתר לעבודת ה' או תורתו.

יש כאן מילת מפתח לגבי חלוקת הספירות – "שיודע להשתמש". קודם היה רק "שעושה", ואילו כאן זה "ויודע" – שיודע מה שעושה.

מביא שלושה שיודעים – רמב"ם, רמב"ן, סיעתן. אפשר לחשוב שרק הכי גדולים, רמב"ם ורמב"ן, יודעים להשתמש, אך הוא כותב בפירוש (ולא ראיתי מי ששם לב) שגם סיעתן – תלמידיהם וכל מי שקשור לראש שלהם – יכול. אם יש שלושה, שכולם ודאי מוחין, אז צריך להיות איזה סדר. לפי סדר הזמנים הרמב"ם היה לפני הרמב"ן, ומסתמא "סיעתן" זה עוד דור אחר כך – אז לפי פשט זה גם לפי סדר הזמנים. אבל לפי קבלה, האריז"ל כותב שהרמב"ם הוא המח השמאלי (הפאה השמאלית), בינה, והרמב"ן הוא הפאה הימנית, שייך לחכמה. לפי זה "סיעתן", שהולך על שניהם, זה הדעת. אם כן, רמב"ם-רמב"ן-סיעתן עושה צירוף היו – צירוף ההוד (המוכר לנו רבות בספר התניא). והפירוש בעבודת ה': דווקא כשעוסקים בחכמות אלו צריך שתהיה קבועה בלב הודאה אל מה שלמעלה מכל חכמות הטבע – שלא להתקע בשכל. צריך להיות מי שמודה במחשבה אלקית שלמעלה מטו"ד.

מה החילוק בין עבודת ה' ותורתו? או שמתוך התבוננות בנפלאות הטבע בא לאהבת ה' ויראתו, כפי שהרמב"ם מתאר בפירוש בתחלת היד החזקה. זה מי שלומד על חיות, והולך לגן חיות ומתפעל, ושר איתן את הפסוק שלהן בפרק שירה – מי שמגיע מתוך נפלאות הטבע, נפלאות הבורא (כולל הטבע החיצוני של האדם – נפשו וגופו, "מבשרי אחזה אלוה"), להתפעלות קדושה של אהבת ה' ויראתו. כבר בכך האדם נכלל במי שיודע להשתמש בחוכמות או"ה לעבודת ה'. על זה כתוב באיוב "עמוד והתבונן נפלאות אל" – צריך להתבונן בנפלאות הטבע, נפלאות הבורא. זה לא בשביל פרנסה – זה בירור הברזל במדרגה יותר גבוהה.

מה עוד יכול להיות שימוש לעבודת ה'? יש דוגמה שמאד קשורה גם לרמב"ם וגם לרמב"ן – שמתוך לימוד רפואה, למשל, יוכל לרפאות יהודים. זה מדת הרחמנות – מרחם על יהודים, ובשביל זה לומד חכמות חיצוניות. רפואה שייכת למדת הרחמים – המלאך רפאל שייך לתפארת. יש ילד קטן, בפרט יהודי, שיודע מגיל רך שרוצה להיות רופא כי מתפתחת אצלו רחמנות טבעית על סבל (גם אצל חיות – צריך לחנך לצער בעלי חיים). מאד טבעי שאצל יהודי תתפתח רחמנות כזו, וירצה להקדיש שנים ללמוד רפואה. זה יותר מפרנסה – זה לא "לשם שמים" בלבד, אלא כבר כשלומד מרפא. זה גם "יודע להשתמש בהן", כי הדעת זה פנימיות התפארת-הרחמים.

שוב, יש כאן שני דברים – לימוד מפליא המביא לאהבת ויראת ה' (לימוד שלא מקבע את הישות של הטבע, אלא מעורר ומקרב לאין – מה שהיום קורה באופן מוחשי בפיזיקה מודרנית), או שלומד כדי להביא תועלת (רפואה, כלכלה וכיו"ב – אם רוצה להביא תועלת לחברה – לימודי אקולוגיה וכו'). כידוע, יש גם לא-יהודים שעוסקים בכך – גם הרומאים הרשעים בנו כבישים וכו' – אך כאן זה תועלת יהודית בשביל להחיות עם ישראל, וכמובן זה הרבה יותר אקטואלי בארץ, שבונים אותה בשביל שלמות העם שישב על שלמות ארץ ישראל ויקיים בשלמות תורת ישראל. אם זה בראש כזה, אז כל מה שמועיל לחברה הופך להיות "יודע להשתמש בהן לעבודת ה'".

מעבר לכך יש "או לתורתו". על כך מפרשי התניא מסבירים שלומד תשבורת בשביל לחשב תחומי שבת והרבי אומר שלומד אסטרונומיה בשביל סוד העיבור. זה לימוד מדע ממש בשביל התורה. במקום אחר הסברנו, ולא נאריך כאן, שדווקא במדרגה זו יש הרבה גבוה מעל גבוה – מדרגות של חיבור תורה ומדע. לא רק שימוש בלוח בשביל חשבונות עיבור, אלא ככל שהמשיח עולה ב"ישכיל עבדי וגו'" תורה ומדע מתחברים יותר חזק.

על כל פנים, יצאו שלושה דברים – פרנסה בריוח, שיודע להשתמש לעבודת ה', או לתורתו. שלושה אופנים של העלאת הברזל, שזה עיקר יעוד תקופתנו – להעלות הברזל ולהכינו לבית המקדש. ובהקבלה לחב"ד: "לתורתו" זה חיבור ממש של המדע והתורה, על כל הרבדים, זה חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". "שיודע להשתמש" רומז לפסוק "בכל דרכיך דעהו" (ולא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים"), ועיקר ה"דעהו" זה "עמוד והתבונן נפלאות אל" – ידיעת הבורא מתוך בריאתו (והגעה לאהוי"ר, ה"ח וה"ג שבדעת) – זה דעת (וגם רחמים על הבריות זה דעת, כנ"ל). פרנסה בריוח – בינה, כתוב שפרנסה מאמא, בזכות האשה-האמא, כמבואר בקבלה. פרנסה בכלל, וכ"ש פרנסה ברוח, זה בחינת אמא. אם כן, הסדר כאן בינה-דעת-חכמה – צירוף ספירת הגבורה, מוליד מדת היראה (פעם ראשונה שנתקלים בצירוף זה). צירוף ההוד שראינו קודם – רמב"ם, רמב"ן וסיעתן – זה ענף הגבורה. כאן אנו לומדים שמי שרוצה לעסוק בלימודי חול צריך הרבה הרבה יראת שמים. הבטול דקדושה שנצרך במוחין מתבטא בלב במדת היראה. במח הבטול זה חכמה, אבל בלב הבטול זה יראה – לכן אחרי שאמר שהדבר הזה נפל, הבטול שמאחורי החכמה, אומר שזה מותר בשלוש סיטואציות אלו, בצירוף של יראה. צריך המון יראת שמים, ואחד שאין לו יראת שמים – שלא ילך לאוניברסיטה כלל, שלא ירמה את עצמו. דווקא אחד שחדור יראה ובטול לה', יש מקום שיוכל לתקן את הברזל. אצל הבעל שם טוב כתוב שלא היה ירא ה' יותר ממנו מאז בריאת העולם (אף שאנו מכירים אותו כאוהב) – זה כבר הכנה לבירור חכמות העולם, לבירור הברזל – וכך כתוב גם על משיח.

שש מדות הלב – ששת הצירופים – לא כוללים את המלכות. אבל הכי קשור למלכות זה הגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות", "אשה יראת הוי' היא תתהלל". בירור הברזל זה העלאת האשה-המלכות – בלהה-רחל-זלפה-לאה, כנ"ל – וזה תלוי ביראת שמים, "בנין המלכות מן הגבורות".

עוד רמז קטן, שצריך הרבה להרחיב בו אך אכ"מ: חז"ל אומרים "קשה כברזל" – ברזל זה בלהה-רחל-זלפה-לאה, וקשה זה נשות אברהם – שגם עסק במדע – קטורה-שרה-הגר. זה רמז שנעזוב בגלל שהשעה מאוחרת, אך יש בזה תילי-תילים של הלכות משיח (ואולי בשבוע הבא נדבר על זה קצת, כשנחזור לתחלת התניא – בהקשר ללשון המשנה "איתן כמשמעו קשה").