"מוליך לימין משה"

שבת מטו"מ תשפ"ד – כפ"ח

התקדמות ההנהגה מדין לחסד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור הקצר שלפנינו מתבונן בהנהגתו של משה רבינו, העוברת שלב עם חתימת ארבעת חומשי תורה והכניסה למשנה-תורה (ש"משה מפי עצמו אמרו"). הוא מבחין בכך שמשה רבינו נמצא בהתקדמות מתמדת משמאל לימין, מהנהגה של גבורה ודין להנהגה של חסד ואהבה, שתכליתה היא הכנת השטח להנהגת הדור הבא, המכניסה את עם ישראל לארץ. שיעור זה הוא נדבך נוסף בקו של שיעורים המתבוננים באהבה הנדרשת בהנהגה ובמעבר לקראת הכניסה לארץ, וכמובן מתווים דרך להנהגה הראויה בימינו – הנהגת עם ישראל בארץ ישראל.

הליכה משמאל לימין

על משה רבינו כתוב "מוליך לימין משה"[ב] – משה רבינו הולך לימין, לצד החסד והאהבה, "משה רבינו אוהב ישראל"[ג]. אבל אם ה' מוליך את משה לימין, סימן שמשה בא משמאל. כל החיים של משה הם בעצם תנועה משמאל לימין, מדין לאהבת ישראל. לעומת אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[ד], משה הוא אמת שיש בה דין – "משה אמת ותורתו אמת"[ה]. אכן, גם באהרן יש אמת[ו], אמת של שלום, שהוא מה שה' רוצה באמת, וגם מגמת חייו של משה היא המעבר של האמת מהנטיה לשמאל אל הנטיה לימין[ז].

התהליך הזה אצל משה רבינו רמוז בשמו[ח], לפי הרמז הידוע[ט] ש-משה הוא ראשי תיבות מחלוקת-שמאי-הלל או משה-שמאי-הלל. בדרך כלל מדגישים שאצל משה רבינו מצד עצמו שמאי קודם, יש בו נטיה לדעת בית שמאי[י], אבל לפי ההסבר כרגע אכן שמאי קודם, הוא נקודת המוצא שבשמאל, אבל המגמה היא להגיע להלל, לעבור מהשמאל לימין. חז"ל אומרים[יא] שהיום בו הלל היה כפוף לשמאי, יום בו הימין היה כפוף לשמאל, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. צריכים תמיד את המגמה של "מוליך לימין משה", שהשמאל יהיה כפוף לימין עד שיהפוך בעצמו להיות ימין ("לאכללא שמאלא בימינא"[יב]).

הכנה לכניסה לארץ

ההליכה לימין אצל משה קשורה גם להכנת הדור הבא, הדור שנכנס לארץ ישראל. לפני כמה שבועות למדנו[יג] שמשה לא נכנס לארץ משום שלא השלים את המעבר מהשכל, הנוקט בהכאה של גבורה, אל האמונה, הנוקטת בדבור-שכנוע של חסד – "יען לא האמנתם בי להקדישני"[יד], "האמנתם" לשון אמונה ולשון ימין. בארץ ישראל, ארץ הימין[טו], נדרשת הנהגה של ימין – לשם כך משה עצמו הולך במשך ארבעים השנים במדבר מהשמאל אל הימין ומכין הנהגה שמתאימה לכניסה לארץ ישראל.

גם מה שדברנו עליו בהילולא של בעל אור החיים[טז], על ההסכמה שצריכה להיות בין המנהיג לעם, שייך לאותו ענין – מנהיג שנוטה לימין-לחסד מקשיב לעם, מסכים לדבריו, ומעורר את העם להסכים לו ולפעול מתוך רצון טוב. כמו שלמדנו, ההנהגה הזו מתחילה בעיקר מיהושע, שהכניס את העם לארץ, אבל משה רבינו עושה לכך הכנה.

איפה רואים את ההכנה הזו? בסיפור של בני גד ובני ראובן, כאשר הם באים לבקש להתיישב בעבר הירדן. בהתחלה משה רבינו לא מסכים, הוא כועס עליהם. זו הפעם השניה שמשה כועס בפרשה[יז] – עד ש"בא לכלל כעס בא לכלל טעות"[יח] (חז"ל אומרים ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[יט], ואף שאדמו"ר הזקן מסביר[כ] שאין הדברים אמורים ח"ו בכעסו של משה, שנועד "לאפרושי מאיסורא", הרי רואים חסרון בהנהגת הכעס). רואים שלמשה יש טבע 'כעסני', דינים שנובעים מהשייכות שלו לצד שמאל (כדעתו ש"יקוב הדין את ההר [של האהבה]"[כא], אך להלכה "מצוה לבצוע", ופשרה המבוססת על הסכמה הדדית עדיפה מדין). אבל אחר כך הם חוזרים ומסבירים את הטענה שלהם ומשה מסכים אתם – משהו שלא תואם את הטבע של משה לפי איך שאנחנו מכירים אותו בדרך כלל. כאן גם רואים מה שאמרנו שההסכמה של המנהיג לעם גורמת לכך שהעם יסכים לו ביתר שאת – כאשר משה מסכים לבני גד ובני ראובן, ודורש מהם להתגייס לכיבוש הארץ, הם מסכימים ואף מוסיפים לכך התחייבות להשאר גם לחלוקת הארץ[כב].

ההסכמה, כמו שלמדנו באריכות, שייכת לספירת ההוד. משה רבינו שייך במקור לספירת הנצח[כג], פעולה בדרך של תוקף ונצחון-נצחנות, והוא צריך להגיע גם להסכמה של ההוד (מדתו של אחיו אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום", כנ"ל). לכאורה, המעבר מנצח להוד הוא דווקא מעבר מימין לשמאל, אך ידוע[כד] שביחס לנצח ולהוד מתקיימת תופעת "שכל את ידיו"[כה] – הנצח מקבל דווקא מהתוקף של יד שמאל, הגבורה, וההוד מהקירוב של יד ימין, החסד.

לסיפור של ההסכמה לבקשת בני ראובן ובני גד קודמת מלחמת מדין, בה ה' אמר למשה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך"[כו]. לפי המהלך של "מוליך לימין משה" נפרש שה' אמר למשה שבמעשה האחרון שלו, מלחמת מדין, הוא יגמור עם כל הדינים שלו, ימצה אותם, "ואחר תאסף אל עמיך" – אחר כך תכנס לגמרי לתוך העם, תכלל בהם באהבה, תסכים אתם.

מתוכחה לברכה

התהליך הזה אצל משה רבינו מופיע גם בתוך משנה תורה, שמתחילים לקרוא עכשיו. כל תחלתו של ספר דברים הוא תוכחה לישראל. בתחלה התוכחה מופיעה ברמז, כי משה חס על כבודם של ישראל[כז] – תחלת החומש, כמו שרואים בכל אחד מחמשת חומשי תורה, היא "חבתן של ישראל"[כח] (דבר הרומז גם לכך ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[כט], וגם לתורה הקדומה דא״ק[ל]) – אך בהמשך משה מאריך בתוכחה גלויה. אמנם, כשמגיעים לסיום החומש, פרשת "וזאת הברכה", כל דברי משה הם ברכות עצומות לעם ישראל. גם התוכחה עצמה היא "תוכחת מגֻלה מאהבה מסותרת"[לא], תוכחה שהיא תוך-אהבה, כמו שאנחנו מסבירים תמיד[לב], אבל בסוף צריך שהאהבה לא תשאר מסותרת אלא תהיה אהבה גלויה – "מוליך לימין משה", מעבר מתוכחה לברכה[לג].

היום – כ"ח תמוז – הוא יום ההילולא של בעל הישמח משה. יש לו ווארט יפה, שהוא אמר ממש סמוך להסתלקותו[לד], על מאמר חז"ל שאת שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, מ"וימת שם משה"[לה], משה כתב בדמע[לו]: בדרך כלל מבינים שמשה כתב שהוא מת, הוא כעת בעצם "גברא קטילא"[לז] שממשיך לכתוב, והוא בוכה על כך. אבל הוא הסביר שמשה לא בכה על ה"וימת משה" אלא הפסוק שבהמשך, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים"[לח] – משה הצטער על בני ישראל שלא נשאר להם מנהיג כמוהו. משה לא מתקנא במי שממשיך אותו, ולא בהתפשטות שלו בכל הדורות – הוא רוצה שיגיעו לדרגתו ואף למעלה ממנה, ובוכה כשכתוב שזה לא יקרה. בסיום התורה ממש, סיום "וזאת הברכה", משה משלים את המעבר לימין ומגיע ל"פנים אל פנים". "אחור" הוא שמאל ודין ו"פנים" היינו ימין וחסד, וכל מגמת משה היא ל"ידעו הוי' פנים אל פנים", "מוליך לימין משה".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל חיי משה הם מעבר משמאל לימין (דרך האמצע) – "מוליך לימין משה".
• המעבר משמאל לימין מכין את הכניסה לארץ – ארץ הימין – ואת הנהגת הדור הבא.
• הנהגת יהושע מבוססת על הסכמה הדדית עם העם ורצון טוב.
• ההסכמה מופיעה בסוף הנהגת משה ביחס לירושת עבר הירדן.
• ה' מצווה את משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים", מצה את הנהגת הדין שלך, "אחר תאסף אל עמיך", תתכלל בעם לגמרי, מתוך אהבה והסכמה.
• בחומש דברים עובר משה מתוכחה לברכה.
• תכלית הנהגת משה היא "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים" – הנהגה שכולה פנים-חסד ולא אחור-דין.