שני אורות
כ"ב אלול תש"ע, מעלה לבונה
שני אורות
אולפנת לבונה
אנחנו נמצאים לפני ראש השנה ובהמשך לח"י אלול – בשבת האחרונה היה ח"י אלול, ובשבוע הבא יש לנו כבר את ראש השנה, השנה החדשה שתבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, שנה טובה ומתוקה לכולם.
א. שני-אור, שני סוגי אור
פרק אישי
בח"י אלול נולדו גם הבעש"ט וגם הנכד הרוחני שלו – אדה"ז, בעל התניא. בעל התניא נולד כאשר הבעש"ט היה בן 47 שנים, ובאותו זמן הבעש"ט התוועד כמנהגו עם התלמידים שלו לכבוד יום ההולדת, תוך כדי ההתוועדות הוא אמר שעכשיו נולד "גאון יעקב". הביטוי "גאון יעקב" מופיע בפרק מז, הפרק שהבעש"ט סיים אז בתהלים.
כידוע, מנהג הבעש"ט – ששמע מרבו אחיה השילוני – שכל אחד אומר את הפרק לפי שנותיו. לכל אחד יש פרק, אומרים את הפרק לפי יום ההולדת הבא, וכשמגיעים ליום ההולדת מסיימים את הפרק של אותו גיל ומתחילים את הפרק הבא. כשהבעש"ט היה בגיל 47 הוא סיים את פרק מז – הפרק שאומרים ז"פ לפני תקיעת שופר, פרק מיוחד. שם כתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". הוא קרא מתוך הפרק ואמר שעכשיו, ברגע הזה, נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה" – אדה"ז.
שני-אור – שני אורות
הבעש"ט הוסיף עוד ואמר שיקראו לו שניאור (שניאור-זלמן), כי הוא יגלה שני אורות – האור של תורת הנגלה, ההלכה (כידוע, חוץ מהתניא חיבר אדה"ז גם את השלחן ערוך שלו, שנקרא בעולם שו"ע הרב), והעיקר, ספר התניא, האור של פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא". ההלכה היא "גופא דאורייתא", הגוף של התורה, והחסידות היא "נשמתא דאורייתא", נשמת התורה. והיות שיש לו את שני האורות בשלמות, גם אור הנגלה וגם אור הנסתר-החסידות, לכן קוראים לו שניאור – כך הסביר הבעש"ט.
בהמשך לזה, נדבר היום על המושג שני-אור בכלל, שני אורות, שזה שני ממדי התורה. התורה בכללותה היא "תורה אור" ("כי נר מצוה ותורה אור"), ויש לתורה גוף ונשמה – כמו שלאדם יש גוף ונשמה – ולכן יש שני אורות, גם הגוף הוא אור, לא רק הנשמה. בתורה פשיטא שהגוף – ההלכות[א] – הוא אור, אבל גם אצל היהודי נראה שגם הגוף הוא אור, ולא רק הנשמה. הרי "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא, וכולהו סתים וגליא", נשמה וגוף.
יש עוד הרבה פירושים שמתעמקים במושג שני-אור.
שני ימי ראש השנה – שני אור
אנחנו בין ח"י אלול לראש השנה, ובתקופה הזו – מר"ח אלול עד הושענא-רבה – אומרים פרק ז"ך בתהלים, "לדוד הוי' אורי וישעי ממי אירא הוי' מעוז חיי ממי אפחד". חז"ל[ב] אומרים על פסוק זה ש"אורי" זה ראש השנה ו"ישעי" זה יום כיפור – ה' מאיר לנו לכל השנה בראש השנה, ומושיע אותנו לגמרי ממדת הדין וחותם אותנו לשנה טובה ומתוקה ביו"כ. יש מי שממשיך ומפרש ש"הוי' מעוז חיי" זה חג הסוכות, זמן שמחתנו.
מכל מקום, רואים שראש השנה זה 'אורי', וכיון שיש בר"ה שני ימים, זה שני-אור.
כמדומני שלפני שנתיים היינו פה בתקופה הזו, ודברנו על הפסוק "יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו"[ג]. אמרנו שדורשים ש"יחיינו מיומים" אלו שני ימי ראש השנה, ה' נותן לנו חיים מיומים אלה, היומים הרצופים של ראש השנה. אמנם בתורה ראש השנה הוא רק יום אחד, אבל מאז שנתקנו לו שני ימים מצאו לזה אסמכתא בתורה שבכתב, וגם לעתיד לבוא ישארו תמיד שני ימים של ראש השנה (מה שאין כן לגבי שאר החגים שהיום השני של גלויות יתבטל לעתיד. אמנם גם לפי חז"ל, אע"פ שר"ה הוא יומים, זה נקרא "יומא אריכתא" – יום אחד ארוך של 48 שעות). "ביום השלישי" זה כבר רמז לתחית המתים – "יקימנו ונחיה לפניו" לעולם ועד.
בכל אופן, ר"ה הוא יומים – "יחיינו מיומים". יש כנראה תכונה עצמית בסיסית באור שהוא נכפל, כמו "כפלים לתושיה", ונעשה שני-אור. וכאן יש לנו את הרמז העיקרי של שני אור, שהרי ראש השנה זה "אורי" והוא "יחינו מיומים" (גם יום הוא אור – "ויקרא אלהים לאור יום"). בתורה זה היה אור אחד, אבל כעת זה שני ימים של ראש השנה, שני-אור.
זלמן – לזמן
אומרים שהשם השני של האדה"ז – זלמן, שהוא שם באידיש – הוא אותיות לזמן, רומז לברכת הזמן. כל חג מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אבל החג הראשון שמברכים בו על הזמן הוא ר"ה – מברכים על השנה הנכנסת.
אם כן, שני-אור זה שני ימי ראש השנה, שני ימי "אורי", וזלמן הוא ברכת "שהחיינו… לזמן" שאומרים פעם ראשונה בר"ה [בכלל, כשמתרגמים מושג מלשון הקדש מכניסים אותו לתוך הזמן, לתוך הגוף, עושים אותו מוחשי. לשה"ק זה כמו נשמה ותרגום הוא כמו גוף, אז כשמתרגמים מכניסים לזמן, לגוף, ממשיכים הכל לטוב הנראה והנגלה. רוצים שכל ברכות ר"ה יומשכו לנו בטוב הנראה והנגלה].
"יהי אור ויהי אור"
כדרכנו, נאמר היום מגוון פירושים מה זה שני-אור.
עצם הענין שלאור יש תכונה פנימית עצמית להִכפל, שמאור אחד נעשים שנים – רואים כבר בפסוק השלישי של התורה, כשהקב"ה ברא את האור. שם כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" זה אור אחד ומיד בסמיכות כתוב "ויהי אור".
בשאר הבריאות של מעשה בראשית לא כתוב כך, אלא רק "ויהי כן" – ה' אמר את כל המאמרות, "יהי רקיע", "יקוו המים", "תדשא הארץ", "יהי מארת" וכו', ולא כתוב אף פעם "ויהי אותו הדבר", אלא רק "ויהי כן". רק כאן, יוצא מהכלל, יש "יהי אור ויהי אור", ולא "ויהי כן". רואים מיד, בדבר הראשון שה' ברא, שלא מספיק אור אחד – צריך זיווג. כמו שנסביר בהמשך, זה כמו חתן וכלה – אם יש אור אחד, מיד צריך עוד אור אחד, שיהיה שני-אור.
חמשה אורות – שני זוגות ועוד אחד
מיד אחר כך, בפסוק הבא, יש פעמיים "האור". בפסוק הראשון יש פעמיים "אור", בלי אות שימושית – אחריו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – ובפסוק הבא יש פעמיים "האור" עם ה הידיעה – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". קודם היו שני "אור", אחר כך שני "האור".
אחר כך לסיום, בפסוק האחרון של היום הראשון של מעשה בראשית, המלה "אור" מופיעה פעם אחת, והאור מקבל שם נוסף, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". זה כמין סיכום, "יום אחד" שמייחד ומחבר את הערב והבקר, את החשך והאור. הכל זה אור אחד – ה"אור" מתאחד[ד], כתוב רק פעם אחת "אור"[ה].
סך-הכל ביום הראשון של מעשה בראשית כתוב חמש פעמים "אור", וחז"ל אומרים שזה כנגד חמשה חומשי "תורה אור". אבל כשמדייקים רואים שזה הולך בשני זוגות ואחר כך עוד הופעה. ככה נוטעים כרם של גפנים – שתים מול שתים ועוד זנב יוצא. זו הצורה של חמשת האורות שכתובים ביום הראשון של מעשה בראשית. אם כן, כבר יש לנו איזה רושם שאור אוהב להיות עם עוד אור, שני-אור.
הבעש"ט מעורר את ישראל
גם הבעש"ט הוא אור, לפני שני-אור. כשהבעש"ט היה בן מז נולד אדה"ז והוא אמר שצריכים לקרוא לו שניאור כי הוא בא לחבר שני אורות, נגלה ונסתר. אבל גם הבעש"ט הוא אור גדול, קוראים לו ישראל, והוא אמר על עצמו שנקרא ישראל על שם כל עם ישראל – הוא "אור ישראל".
הבעש"ט אמר בפירוש, שכשיש מישהו מעולף – בלי רגש, שהוא לא מרגיש כלום (יש הרבה מצבים, אחד יותר חמור מהשני, יש עלפון ויש גם תרדמת, מצב קשה מאד, ואפילו במצב הזה) – הסגולה היא ללחוש לו את שמו האמיתי בלשה"ק באזן. הוא לא בהכרה, אבל אם לוחשים לו את השם זו סגולה שיתעורר. הבעש"ט אמר שהנשמה שלי (שקוראים לי ישראל) זהו הלחש שה' לוחש באזן של עם ישראל, שנמצא כעת במצב של עלפון – הנשמה שלי היא השם של העם הזה, שבאתי לעורר אותו.
גם היום – דברנו על זה בחוץ לפני שנכנסנו – יש מצב קשה מאד של חוסר הרגשה. כמו שאחד מגדולי החסידות, רבי אייזיק מהומיל, אמר שלפני ביאת המשיח צריך לבוא הבעש"ט עוד פעם – הלחש הזה לתוך האזן של עם ישראל, שיתעורר ויתחיל להרגיש.
הבעש"ט – אור אחד, אמונה; אדה"ז – שני אור, תורה
אם כן, הבעש"ט הוא אור – כמו שכתוב במפורש בתנ"ך ביחס לישראל, "אור ישראל". וגם אדה"ז הוא אור, שני-אור. בכללות, היחס בין הבעש"ט לבין אדה"ז – הוא אור עליון אחד ושני אורות. היחס הפשוט הוא שהבעש"ט בא לעורר ולהחדיר בנו את האמונה שלנו. הבעש"ט הוא כמו אברהם אבינו הראשון, "ראש כל המאמינים" – "ראש אמנה", הפסוק בשיר השירים שנדרש על אברהם אבינו – שמוריש לנו את האמונה.
כתוב שהבעש"ט, תלמידו המובהק המגיד, והאדה"ז הם אבות החסידות – כמו אברהם יצחק ויעקב. בדורות האחרונים אנחנו מקבלים את אור האמונה מהבעש"ט – הוא אור אחד פשוט (על דרך "אחד היה אברהם"), כמו שאמונה היא אמונה פשוטה, זה לא מתחלק לשנים. אבל אדה"ז הוא כבר התורה – תורת הבעש"ט כבר מקבלת גדר של תורה – ותורה כן מתחלקת, כמו שאמרנו שלתורה יש "גופא דאורייתא" ו"נשמתא דאורייתא" וכל אחד הוא אור בפני עצמו.
יש עוד חלוקה של התורה לשנים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בתורה שבכתב ר"ה הוא יום אחד בלבד, הוא יום של חידוש האמונה ושפור האמונה, כמו שדורשים חז"ל על הפסוק "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". בסוף הכל מתקשר למעשה, צריך להגיע ל"המעשה הוא העיקר". אם המעשה של ראש השנה נמשך ישר מהאמונה הפשוטה של כל יהודי בכל מה שכתוב בתורה שבכתב, שקבלנו כולנו יחד מסיני, הוא נמשך ביום אחד. אבל ברגע שהמעשה של ראש השנה נמשך מהאמונה דרך שתי התורות, התורה שבכתב והתורה שבעל פה – ששתיהן נצחיות לעולם ועד – הוא מתגלה בשני ימים, כי בתורה יש שני ממדים (גם נגלה ונסתר וגם בכתב ובעל פה כנ"ל).
ב. פרצוף שני האורות
עכשיו נתחיל להסביר את הענין של אור אחד ושני אורות, כדרכנו, לפי כחות הנפש. כחות הנפש מקבילים לספירות העליונות בקבלה וחסידות, בנשמתא דאורייתא. נתחיל להשתמש קצת במלים פנימיות, במונחי הקבלה והחסידות, שאני מאד מקוה שילמדו אותן כאן באולפנא.
כתר: אורות האמונה תענוג רצון
יש מונח שנקרא כתר – העל-מודע. הכתר מתחלק לשנים, יש לו פנימיות וחיצוניות. בנפש הפנימיות היא התענוג והחיצוניות היא הרצון. נמצא שגם בכתר יש גוף ונשמה – הגוף זה הרצון והנשמה זה התענוג. אבל מעל שני הנדבכים האלה יש עוד אור גדול – אמונה פשוטה. אם כן, יש כאן אור אחד, האמונה, ועוד שני-אור, התענוג והרצון.
רצון ה' ותענוג ה'
בשרש הכי גבוה נמצא היחס בין הבעש"ט לאדה"ז. הראש הכי עליון, אמונה – שבקבלה נקרא רישא דלא ידע ולא אתידע (הראש הלא-ידוע) – הוא אחד. ומה שיש פנימיות וחיצוניות, תענוג ורצון, היינו שרש שני ממדי התורה (סתים וגליא).
הנגלה של התורה אלו ההלכות – מה ה' רוצה מאתנו, לקיים הלכה למעשה, זה הרצון של ה'. כל מצוה, כל הלכה שלומדים, לומדים מה ה' רוצה. אני צריך להתחייב לקיים כמיטב יכולתי מה שה' רוצה ממני. אם כן, השרש של הנגלה שבתורה הוא הרצון של ה', והרצון הוא החיצוניות של הכתר.
מה הנשמה של התורה? התענוג, טוב הטעם, שיש בתוך כל מצוות התורה. זה קצת הכנה והקדמה לשכר של המצוות, לכן דווקא הממד הזה, הממד הפנימי של התורה, הולך ומתגבר מדור לדור, עם גילוי הקבלה והחסידות, לקראת העתיד לבוא.
על הרצון של ה' כתוב שממתן תורה והלאה אורו מתמעט והולך. השיא היה במתן תורה, ואחר כך יש ירידת הדורות. אבל בנשמתא דאורייתא התהליך הוא הפוך – יש עלית הדורות, כי כל כולו קשור לאור של העתיד, לשכר בעתיד. בכל אופן, צריך להיות איזון ביניהם – הפנימיות מתלבשת בתוך החיצוניות.
שלושת האורות
יש כאן רמז מאד פשוט ומובהק. כל מה שאמרנו כעת נקרא כתר, ו-כתר עם הכולל עולה שלש פעמים אור (ג"פ 207 עולה 621 – כתרא, כמו שאומרים בארמית). הכתר שוה שלש פעמים אור – אור האמונה, אור התענוג, אור הרצון. אור התענוג מתלבש בתוך אור הרצון, אז יש שני-אור יחד, ולמעלה משניהם יש את אור האמונה, נשמת מורנו הבעש"ט.
אם כן, זהו הפירוש הראשון ששייך לכתר. עכשיו נאמר עוד כמה פירושים, לפי שאר כחות הנפש. רק למעלה ברדל"א האור לא מתחלק, הוא אחיד לגמרי, אבל מהרגע שהוא יורד קצת הוא מתחלק לשנים – קוראים לזה עתיק ואריך, אלו הביטויים של הקבלה לפנימיות וחיצוניות הכתר, מכאן ואילך נעבור לשאר הספירות, בכל מקום נמצא את האור כפול, "כפלים לתושיה".
חכמה: אור הנשמה ואור הגוף
חוץ מהפסוקים של בריאת האור, שראינו שם את הכפילות של האור – "יהי אור ויהי אור", "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – יש עוד כמה פסוקים בתנ"ך שרואים בהם בפירוש את כפילות האור.
"קומי אורי כי בא אורך"
בשבת קראנו את ההפטרה של "קומי אורי"[ו]. זו ההפטרה הששית מבין ז' דנחמתא – שבע הפטרות של נחמה, שמהוות גם הכנה לראש השנה, היות שההפטרה השביעית היא של פרשת נצבים שאותה קוראים תמיד לפני ראש-השנה.
שבע שבתות הנחמה הן כנגד מדות הרגש בלב. דברנו קודם על רגש – יש בלב שבע מדות של רגש. המדה הששית היא היסוד, הצדיק, אם כן ההפטרה הששית היא הנחמה של הצדיק, ובאמת כתוב שם "ועמך כֻלם צדיקים לעלם יירשו ארץ" – בכל אחד יש ניצוץ צדיק, וה' מנחם אותו. איך הוא מנחם? בפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח". זו דוגמה, מהחשובות בתנ"ך, של כפילות של אור – "קומי אורי כי בא אורך".
המחבר של "לכה דודי", מהפיוטים המקודשים ביותר של עם ישראל, מביא את הביטוי הזה, רק בהיפוך הסדר – "התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי" (כמו שהופך את הסדר ב"שמור וזכור"). אם כן, יש כאן תופעה מובהקת של כפילות האור בתנ"ך: "קומי אורי – כי בא אורך".
האור של הגוף
לפני שנסביר יותר לעומק, נאמר את הווארט בחסידות. אמרנו קודם שלא רק הנשמה היא אור, אלא גם הגוף של היהודי צריך להאיר. אחת האסמכתאות לרעיון הזה היא בפסוק הזה – "כי בא אורך". מה זה "אורך" של היהודי? – הנשמה שלך (חשוב מאד לשים לב שפסוק זה מדבר בלשון נקבה, כלומר במיוחד לבנות, כל עם ישראל נקרא בת לקב"ה).
לפי זה, מה המשמעות של "קומי אורי"? – הפירוש הוא ש"כי בא אורך", כשהנשמה מתלבשת בגוף, אור הנשמה, זה צריך לפעול ולגלות שגם הגוף הוא בעצם אור, ואור יותר עצמי מהאור של הנשמה (עצמי הוא לשון עצימת עינים כנודע, מה שלא רואים בתחילה את האור בגלוי). צריך שהיהודי יאיר לגמרי – "קומי אורי", שאת תאירי (בגוף היהודי שלך), "כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח".
"באורך נראה אור"
הפסוק "קומי אורי" הוא מהנביא ישעיהו, כמו כל הפטרות ז' דנחמתא שהן מישעיהו. יש פסוק נוסף בספר תהלים מזמור ל"ו – קשור ל-לו צדיקים, "ועמך כלם צדיקים" – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". גם מהפסוקים המובהקים בתנ"ך שיש בהם כפל, "כפלים לתושיה", של אור. פשוט שזה שתי דרגות של אור ולא בדיוק אותו הדבר.
ב"קומי אורי כי בא אורך" "אורך" זה האור שלך, וכאן כתוב "באורך נראה אור" – "אורך" זה האור של ה'. האור של ה' הוא ה"תורה אור" שקבלנו. מה זה "נראה אור"? מוסבר בדא"ח על דרך הנ"ל, שמתוך האור של התורה נראה את האור העצמי שלנו, של עם ישראל.
התורה מגלה שאנחנו יותר גבוהים ממנה
מה יותר גבוה, האור העצמי שלנו, "נראה אור", או ה"אורך" של התורה? על פי פשט, כך המפרשים מסבירים, "נראה אור" זו רק הארה, קצת מהאור. דהיינו שב"אורךָ" העצמי "נראה אור", איזו הארה, שיכולה להתלבש ולהתגלות בתוכנו.
אבל בעומק מסבירים הפוך – שהתורה עצמה ("אורך") מגלה לנו ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[ז], האור של ישראל גבוה יותר. כשה' ברא את העולם, ברא נשמות ושתל אותן בתוך גופים רחוקים ממנו – כמשל הבעש"ט, למלך ששלח את בנו למדינת הים, למקום רחוק – אז התרחקנו, ואנחנו בקושי מכירים את הזהות שלנו, עד ששכחנו מי אנחנו. מי מגלה לנו את הזהות שלנו? התורה ובמיוחד פנימיות התורה.
זו גם הבעיה שלנו בדור הזה – שכחנו מי אנחנו, מה זה יהודי. יהודי זה לא שבתעודת-הזהות שלי כתוב יהודי (אם עדיין כותבים את זה… צריך לשאול את אלה שבקיאים בנושא, הרבה זמן לא הסתכלתי שם. כנראה שלא כותבים כדי שלא נטעה לחשוב שאנחנו מקבלים את היהדות שלנו מהת"ז). צריך להכיר מי זה אני, מה זה יהודי. מי מלמד מה זה יהודי? התורה. בלי התורה איני יודע מה זה יהודי, אפילו שאני יודע שביולוגית נולדתי להורים יהודיים, אבל מה זה אומר? כלום. איני יודע בכלל מה זה להיות עם נבחר. צריך את התורה בשביל זה. התורה מגלה לא רק שאני יהודי – עם נבחר, עם נשמה אלקית, וכל מיני מעלות – אלא שהשרש של היהודי יותר גבוה מהתורה בעצמה. התורה מגלה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – כך כתוב במדרש.
זהו פירוש הפסוק "באורך" – התורה, באור שלך – "נראה אור", נראה את האור שלנו, עד כדי כך שנראה שהאור שלנו בשרש יותר גבוה מהתורה עצמה (שגלתה לנו את זה).
ה' בוחר בגוף היהודי
נחזור רגע לפסוק הקודם "קומי אורי כי בא אורך". הסברנו שהפירוש הוא שהנשמה מגלה את האור העצמי של הגוף. מה זה האור העצמי של הגוף? כתוב בספר התניא[ח] שהגופים של היהודים ושל אינם-יהודים נדמים כאילו הם אותו דבר – הנשמה לא, אבל הגוף כן – אך אף על פי שנדמה שזה אותו דבר, זה לא אותו דבר. למה? בגלל שהקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בנו. "העם הנבחר" הולך על הגוף שלנו, לא על הנשמה שלנו. זה שהקב"ה, אבינו שבשמים, הוא אבא שלנו – זה קשור יותר לנשמה. אבל יותר מזה, הוא בוחר בבחירתו העצמית בגוף שלנו, ובכך הוא מבדיל הבדלה עצמית בין הגוף שלנו לגוף של הגוי.
הבחירה העצמית בגוף של היהודי היא השתקפות של ה' בעצמו, במדה מסוימת יותר ממה שהבן נמשך ממח האב. למרות שהבן נמשך ממח האב, בסופו של דבר הוא נפרד מהאב – הבן והאב אינם אותו הדבר. כמה שיש קשר, אהבה, חבור, געגועים ומסירות נפש אחד עבור השני – אף על פי כן זה לא ממש אותו הדבר. אבל היות שמעלת הגוף היהודי היא מה שה' בחר בגוף, אף על פי שנדמה שזה בדיוק אותו דבר כמו גוף הגוי, להבדיל, זאת אומרת שה' עצמו מתאחד עם הגוף, יותר מאשר עם הנשמה. זה מהדברים הכי עמוקים של תורת החסידות.
תורה-נשמה-גוף
העניין הזה רמוז בפסוק "קומי אורי כי בא אורך". שהגוף יאיר, בגלל שהנשמה יורדת, ו"נשמת אדם תלמדנו" (ביטוי של הבעש"ט) – בזכות התלבשות הנשמה בתוך הגוף. וזה קשור גם לפסוק השני, "באורך נראה אור" – בזכות התורה, ה"אורך" של ה', אנחנו יכולים לראות את האור העצמי של ישראל, עד לבחירה בגוף של היהודי.
הנשמה קשורה לתורה, כתוב שכל נשמה היא כנגד אות אחת בתורה, אז נשמת היהודי קשורה לאותיות התורה, ונשמה זו שמתלבשת בגוף וגם שואבת מהאות שלה בתורה – היא מסוגלת לגלות בגוף היהודי את הבחירה העצמית, מה שעצמותו יתברך בוחר בגוף שלנו, שבזה אנו העם הנבחר.
כל הכפילות בפסוקים אלה שייכת לחכמה. הרי התורה יוצאת ומתגלית לנו מתוך החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש בחכמה פנימיות וחיצוניות. כתוב ש"פנימיות אבא [פנימיות החכמה] פנימיות עתיק" – זה מה שהחכמה מלמדת אותנו, שיש שרש יותר גבוה מהתורה עצמה – הנשמה שלנו, ושיש שרש לגוף יותר גבוה מהנשמה. אין חכמה יותר עמוקה ויותר אמיתית מחכמה זו.
בינה: אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו
אׂהלי שם ועבר
נעבור הלאה: יש בחסידות ביטוי כפול, שנדרש על יעקב אבינו. כשיעקב למד בישיבה כתוב עליו "ויעקב איש תם יֹשב אהלים"[ט], הוא יושב באהלה של תורה, אבל למה כתוב "אהלים" בלשון רבים? חז"ל אומרים שהיו לו שני רבנים, שם ועבר. שם הוא הבן של נח, הדור ה‑11 לאדם הראשון, ועבר הוא הנין של שם (שם-ארפכשד-שלח-עבר), הדור ה‑14 לאדם הראשון. למרות פער הדורות ביניהם, שניהם היו רבנים מספיק גדולים, כל אחד עם מסורת ודרך, ויעקב ישב ולמד אצל שניהם. לכן כתוב "ישב אהלים".
הפסוק הזה נאמר על יעקב אבינו כשעדיין היה נער. יותר מאוחר, כאשר אביו ואמו שלחו אותו להתחתן בארם נהריים, כתוב שלפני שקיים את שליחות הוריו הוא נטמן 14 שנים בבית המדרש של עבר ולמד תורה. כאן זה דווקא עבר ולא שם, כי שם כבר לא היה בחיים, כמו שרואים בתאריכים בתנ"ך.
זה גם משהו נחמד, שעבר הוא הדור ה-יד ויעקב למד אצלו יד שנים – זה מה שנתן לו את המטען הרוחני לשליחות שלו, ללכת למקום רחוק, מקום של רע, ושם "להוציא יקר מזולל", שזה לגלות את הנשמות הטהורות של מי שהוא עתיד להתחתן איתן, ולהקים שם את בית ישראל. בשביל זה הוא צריך הכנה, הכשרה, והוא מקבל אותה ב‑14 שנים שנטמן באהל עבר.
אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו
מה הענין של שני האהלים? אהל הוא לשון אור (אהל קרוב ליהל, "אור כי יהל"[י], כמו בפסוק "ולא יהל שם ערבי"[יא], לשון אהל), וכתוב בחסידות ש-אהל זה ראשי-תבות "אור המאיר לעצמו" או "אור המאיר לזולתו".
יש שאדם מתבודד ולומד, מתעלה מעלה מעלה במעלות התורה ועבודת ה', ונהנה מזיו השכינה (כמו שכתוב על צדיקים – "ועמך כלם צדיקים" לעתיד לבא) – זה אור שמאיר לעצמו, אור מופנם. אבל יש אור שתכליתו לא להשאר בתוכי ולעשות לי טוב (אור זה טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב"), אלא בעיקר בשביל שאני אעשה טוב למישהו אחר עם האור הזה. יש שתי בחינות של טוב – טוב לשמים וטוב לבריות. האור המאיר לעצמו הוא בחינת טוב לשמים והאור המאיר לזולתו הוא בחינת טוב לבריות[יב].
אם כן, יש שני אורות – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – והם שני סוגי אהלים (ר"ת אהל, כנ"ל). האהל של שם בן נח הוא האהל שבבחינת "אור המאיר לעצמו" – לימודי השם העצמי, לימודים המביאים את האדם לעשות חשבון נפש בעצמו – שם מלשון השָם אורחותיו, "ושם דרך אראנו בישע אלהים"[יג]. לעומת זאת עבר זה מלשון "עובר לסוחר", עובר למישהו אחר. האור של עבר – בית המדרש שלו – זה בית מדרש שמכשירים בו איך לצאת לעולם לשליחות ולהביא אור לעולם.
זה חשוב מאד מאד, במיוחד למוסד חינוכי. מוסד חינוכי צריך את שניהם – צריך שיעשה תחושה של טוב, שהכי טוב לי. כמו מה שאמר הרבי הרש"ב שהכי טוב לי זה להכנס לחדר שלי, לנעול את הדלת, לפתוח את הספר – לקו"ת של אדה"ז – וללמוד, ואז "קרבת אלהים לי טוב" כי אני מרגיש את הנוכחות של ה' נותן התורה. צריך שכל אחד יוכל להרגיש את המתיקות והשעשועים של התורה – "אור המאיר לעצמו". אבל זה עדיין לא התכל'ס. זה עדיין בשמים. תכלית החינוך היא – ככל שמתבגרים – להאיר החוצה, להוריד את האור לארץ, שיהיה "והארץ האירה מכבודו", להיות אור לגוים (כולל "הגוי אשר בקרבך").
לעבור מהארה לעצמו להאיר לאחרים
בתיכון, בכתות ט-י צריכים להיות בעיקר תלמידי/תלמידות אהלו של שם, אבל בכתות יא-יב צריך להתחיל לשים דגש גם על "אהלו של עבר" – להתחיל להחדיר לתלמידים תודעה של שליחות לעולם (לעורר את הזיקה לכך, לשליחות בחיים, בכח, וגם ליזום "מבצעים" בפועל). זה ראש של שליחות.
עכשיו מאד מובן למה כשההורים שולחים את יעקב לחו"ל לשאת אשה ולהקים שם בית בישראל, הוא הולך קודם ללמוד תורה אצל עבר, כאשר שם כבר לא קיים במציאות. בחינוך היסודי היה לו את שם – ממנו הוא טעם את מתיקות התורה – אבל עכשיו הוא צריך 14 שנים של עבר, איך אני מביא את זה החוצה, זה "אור המאיר לזולתו".
אׂהלי רחל ולאה: מחשבה ודבור
כמו ששני האהלים הם האור של שם והאור של עבר, כך אהל זה גם כינוי לנשות יעקב – יש אהל לאה ואהל רחל. יחסית, אהל לאה הוא האור המאיר לעצמו – בנפש זו המחשבה, שהיא אור המאיר לעצמו, והמחשבה היא לאה. ואילו הדבור הוא אור המאיר לזולתו, בשביל זה יש לי פה, כדי לדבר – "פתח פיך ויאירו דבריך". הפה הוא בשביל להאיר אור לזולתו – זה נקרא אהל רחל.
לכן ההשגחה עשתה שקודם, נגד רצונו הגלוי, היה יעקב חייב להתחתן עם לאה – בחינת אהלו של שם – ואחר כך עם רחל, בחינת אהלו של עבר. באמת, כל ההכנה הנפשית שלו היתה מתוך האור של עבר, לכן הוא התאהב מיד ברחל, כי זה מתאים – הם אותו אהל. אבל אומרים לו שלא, גם אצל האשה צריך להיות קודם כל הממד הפנימי ואח"כ הממד החיצוני (עינים רכות המשקפות את עומק רחש הלב קודמות ליפי הפנים והגוף). נשים לב לעוד דבר – למרות שיש אהל של לאה ואהל של רחל, המלה אהל היא אותיות לאה. זאת אומרת שגם האהל של רחל זה לאה – כי אהל זה לאה.
זהו עוד כפל חשוב של אור, שלא מספיק אור אחד.
האורות של ראש השנה
נחזור לראש השנה: כנראה שהיום הראשון של ר"ה, האור ("הוי' אורי") הוא יחסית אור מופנם, וזו הכנה לכל השנה כולה, שיהיו לי שעשועים מהתורה שאני לומד. אבל היום השני של ראש השנה הוא כבר אור של שליחות – הכנה של שליחות לכל השנה הבאה, "יפוצו מעינתיך חוצה"[יד].
לכן צריך "הוי' אורי" – אור שמתחלק לשנים, אור מופנם ואור מוחצן. אבל הכל אהל – אור מקיף – מקיפים דאמא. אחר כך מתגלה האור של ראש השנה עוד יותר, "בכסה ליום חגנו" – כל מה שמכוסה בראש השנה מתגלה בסוכות, "יום חגנו", ושם מתגלים ה"מקיפים דאמא" בסכך הסוכה.
שני אורות אלה, שני אהלים אלה, הם שני ממדים של אמא – כי אמרנו שגם אהל רחל נמשך מלאה. עכשיו נאמר משהו קצת יותר עמוק בחסידות – שגם האהל של רחל הוא רחל כפי שהיא נכללת בלאה, באהל, במקיפים של אמא. לכן כל הפירוש הזה הוא פירוש של אמא, של בינה.
דעת: שניאור – יחוד אורי ומאיר – מקור השם שניאור
עכשיו נעשה משהו יותר קל: מאיפה בכלל הגיע השם שניאור? הרי אין כזה שם בתנ"ך, וגם אף אחד בתלמוד לא נקרא כך. מאיפה השם הזה בא? יש משהו יפהפה באחד הספרים הכי חשובים בהלכה – "ים של שלמה" של המהרש"ל – שם[טו] הוא מסביר מאין הגיע השם שניאור.
פעם היה זוג, איש ואשה, ונולד להם בן בשעה טובה ומוצלחת, אבל התעוררה מחלוקת ביניהם, כל אחד רצה לקרוא לבן על שם האבא. לאבא של הבעל קראו מאיר ולאבא של האשה קראו אורי. לשמות אלו יש מקורות ברורים, אוּרי זה שם מהתורה – אביו של בצלאל (בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה) – ומאיר, הגם שאינו שם מהתנ"ך, בכל זאת הוא שם מהתורה שבעל פה, רבי מאיר (רבי מאיר קשור ל"שם" באופן מיוחד, הוא התנא שהיה דורש שמות של אנשים, שראה את כל תכונות נפש האדם כמשתקפות משמו אשר יקראו לו).
אם כן יש פה בעיה – הבעל רוצה לקרוא לילד מאיר והאמא רוצה לקרוא לילד אורי. אז מה עושים? כשקוראים את זה במקור, ב"ים של שלמה", לא כתוב שהם הלכו לרב, משמע שהבריקה להם הברקה. היינו יכולים לשער שבמצב כזה יאמרו הבעל והאשה – נלך לרב, חכם גדול, ונאמר לו שיש לנו בעיה שנוגעת לשלום בית – והחכם יציע שם שיפתור את הבעיה. אבל משמע שם שההברקה באה מתוך שניהם – מתווכחים, ופתאום מבריק להם – נקרא לילד שניאור. היות שלאבא של הבעל קוראים מאיר לשון אור, ולאבא של האשה קוראים אורי שזה ג"כ לשון אור, נמציא שם חדש ונקרא לילד שני-אור (כמו שבימינו ממציאים שמות חודשים, טעימת מה של "תורה חדשה מאתי תצא")[טז]. כך מספר המהרש"ל איך נהיה השם הזה.
סגולה לשלום בית
קודם כל אפשר ללמוד מזה, גם בלי כל הרקע – אנחנו אוהבים מסקנות בדרך אפשר, קצת במליצה ובדיחותא, להסיק סגולות – שסגולה לשלום בית לקרוא לילד שניאור, כי שם זה נולד מתוך מחלוקת בין האיש והאשה, ובסוף הגיעו למסקנה לקרוא לילד שניאור וזה באמת פתר את הבעיה.
יש עוד הרבה מה לומר על הסיפור הזה. קודם כל, כבר העירו האחרונים, שלא נחשוב שהשם שניאור נולד לראשונה בתקופת המהרש"ל, כבר אצל בעלי התוספות – כמה מאות שנים קודם – מוצאים את השם הזה. אך אף על פי ששם זה נמצא כבר מאות שנים, המהרש"ל מספר איך הוא נהיה – שהוא עצמו זיווג של שני אורות, מאיר ואורי.
לעניננו, אורי הוא אור המאיר לעצמו, אור שלי, ומאיר הוא אור המאיר לזולתו, כמו ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה ובמותו אמר על עצמו שהוא היה נשמת משיח הבא להאיר את כל העולם ועי"ז לגאלו. מזה נבין למה אורי שייך לתורה שבכתב ומאיר שייך לתורה שבעל פה.
"מאיר עיני שניהם הוי'"
נאמר עוד רמז יפה, אמרנו שאורי הוא שם של התורה, מאיר הוא שם של המשנה, ושניאור – החבור שלהם – הוא שם שהתחדש באלף האחרון, האלף הששי. זה הסדר האמיתי, אורי-מאיר-שניאור, ר"ת אמש – ג' אמות אמש. אורי הוא האור שלי – בחינת אור המאיר לעצמו. מאיר הוא מאיר את הזולת, "מאיר עיני חכמים" – אור המאיר לזולתו. אם כי בשני הביטויים יש את המלה מאיר, בכל אופן הפשט של מאיר הוא מאיר לאחרים. ושניאור הוא היחוד של שניהם יחד[יז].
אף על פי שהשם מאיר הוא לא שם תנ"כי, המלה "מאיר" מופיעה פעם אחת בתנ"ך – "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'"[יח] (ולא סתם שאדה"ז, שניאור, מביא פסוק זה בהקדמה לספר התניא). לפי הסדר של אורי-מאיר-שניאור המאיר מאיר את שניאור – זהו רמז מובהק, "מאיר עיני שניהם [בדרך רמז: אותו שם שניאור שמורכב משני שמות – אורי ומאיר] הוי'".
"רש ואיש תככים"
יש כמה פירושים ב"רש ואיש תככים" – הפירוש שרש"י מביא בשם חז"ל הוא שזה רב ותלמיד. הרב הוא "איש תככים" והתלמיד "רש". התלמיד שואל את הרב שאלה – והרב לא יודע את התירוץ, אבל מתוך הדיון "מאיר עיני שניהם הוי'". בעצם יש כאן תלמיד, רב ורבי – "מאיר עיני שניהם הוי'" זה התגלות של רבי, רבי מאיר בעל הנס ורבי שניאור זלמן בעל התניא[יט].
המלבי"ם מביא את הפירוש הכי 'גרוע'. הוא מביא את המדרש שהדלות, ה"רש", רצתה להכנס לתיבת נח והוא אמר לה שצריך זוג – אז היא הביאה את השקר, "איש תככים", והם עשו הסכם שכל מה שהשקר ירויח הדלות תקח. המוסר השכל מזה ש"מאיר עיני שניהם הוי'" – מי שנתפס במדות אלו ה' מאיר את עיניו שבסוף יצא מזה הפסד גדול, שאין בזה שום רוח ושיעזוב את המדות הללו.
אם מחברים את שני הפירושים של רש"י והמלבי"ם – זה שהדלות כנגד התלמיד מסתדר טוב, אך זה שהשקר כנגד הרב – צריך להתבונן בזה…
להשפיע לחסידים
אמרנו שאורי-מאיר-שניאור ר"ת אמש, אויר-מים-אש. אגב, יש מי שאומר שניאוֹר, אבל המנהג הוא לומר שניאוּר – זה מה שקבל מאוּרי. בתנ"ך אוּר זה אש. אם מורידים את הר"ת אמש, שאר האותיות באורי מאיר שניאור עולים שניאור זלמן!
שוב, הפעם היחידה שיש מאיר בתנ"ך היא בפסוק "מאיר עיני שניהם הוי'". אדה"ז מביא את הפסוק בהקדמת התניא ומסביר כפשט של רש"י – שהמשפיעים לא יסתמו את הפה, ויטיבו עם החסידים הצעירים שבאים לבקש עצה, להסביר להם מה שכתוב בתניא.
לפי זה, זהו ביטוי מאד חשוב שקשור כאן לענין של שניאור. "מאיר עיני שניהם הוי'" (ר"ת שמעי, אף שהתוכן הוא ראיה) עולה ו"פ 137 וכו'. וסופי התיבות הם אותיות רמיה, שקשור ל"איש תככים" לפי פירוש רוב המפרשים (ולא כרש"י). הראשי ואמצעי תבות ("מאיר עיני שניהם הוי'") עולים שניאור. כאן זה הראש והאמצע של "מאיר עיני שניהם הוי'" ובאורי-מאיר-שניאור האמצע והסוף זה שניאור-זלמן. רואים כמה שזה יפה לחבר את האבא והאמא.
למה פירוש זה הוא בדעת? אבא ואמא בקבלה הם חכמה ובינה, וכשמגיעים למסקנה המתקבלת על שניהם מתוך מחלוקת היינו שמגיעים לדעה אחת – ספירת הדעת. הדעת גם עושה את השלום-בית, כי היא מחברת בין האבא והאמא, בין החכמה והבינה. לכן הסיפור הזה – סיפור הסטורי אמיתי של מקור השם שניאור, איך שהוא יחוד של אורי ומאיר – שייך לספירת הדעת, "והאדם ידע", שזה הקשר והחבור בין האבא והאמא.
עיקר הקשר בין האבא והאמא, "והיו לבשר אחד", הוא בוַלד שנולד – והוא מקבל את השם שניאור, שהוא בעצם יחוד שמות הסבים, האבא של האבא והאבא של האמא שמתיחדים בשם שניאור. צריך לומר שהשני-אור זה ה"יומא אריכתא" של ראש השנה – שזה שני ימים, אבל נחשבים ליום אחד ארוך (ויש לכך השלכות גם בהלכה) – זה שם אחד.
חסד: אור האהבה ואור היראה
ואהבת ב"פ אור
נאמר יותר בקיצור, משהו שכתוב בספר התניא. אין הרבה גימטריאות בספר התניא, ואחת הגימטריאות שהוא מביא[כ] – זה ממש נדיר – כאשר אומרים קריאת שמע אומרים "ואהבת [את הוי' אלהיך]", ואהבת עולה אור-אור, שני אורות. השיטה והסגנון של התניא זה לא רמזים, והעובדה שהוא מביא גימטריא נדירה היא דבר מאד משמעותי בפני עצמו. יש לומר, בדרך אפשר, שבאיזה ממד של הנשמה אדה"ז חושב על עצמו תוך כדי הכתיבה – ששמו שניאור, שני-אור.
איך הוא מסביר את זה ש"ואהבת" רומז לשני אורות, ב"פ אור? הוא מנתח את המלה "ואהבת", שעולה אור-אור, ואומר שיש אור ראשוני של תורה ומצוות כשאדם עובד את ה' ב"סור מרע ועשה טוב" מתוך יראת ה', יהודי נאמן ומחויב לתורה ומצוות שמקבל על עצמו עול מלכות שמים – זה האור שקשור למדת היראה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", שזה הבסיס. על גבי זה, הוא כותב "ואחר כך יאיר עליה אור האהבה", האהבה היא מידת החסד בנפש (צריך לדייק היטב בלשון התניא שם).
תדיר ומקודש – תדיר קודם
יש ספרי חסידות שכותבים[כא] שיש "מקודש" ויש "תדיר" (ודברנו על זה כמה פעמים גם פה, אצל הבנות). יש אור מיוחד, שמופיע רק לפעמים, ויש דברים תדירים – שצריכים להיות אורח חיים קבוע, שהם התשתית, הבסיס. חייבים לבנות את התדיר לפני שמוסיפים את המקודש. דברנו על זה בכמה וכמה הקשרים – גם הקשרים אקטואליים.
בעבודת ה', התדיר הוא יראה והמקודש הוא אהבה (במיוחד אהבה כאש – מקודש היינו יקוד-אש קדש). לא כל הזמן האדם נמצא באהבה עצומה וגלויה לה', אבל כן כל הזמן צריך בסיס – יראה – שהיא התשתית של עבודת ה'.
גם כאן אדה"ז רומז לזה, ואומר שמי שעובד את ה' מתוך יראה זוכה לאור ראשון. הוא לא אומר שזה אור היראה עצמה, אלא שזוכה לאור התורה והמצוות שמקיים מתוך יראה, והתורה היא הרי אור. אור זה הוא אור של עולם התיקון, שנקרא "אורות מועטים בכלים מרובים". "כלים מרובים" היינו התורה והמצוות שהוא מקיים כסדר, מפני שיש לו יראת ה' – אז יש לו כלים רחבים. ובתוכם הוא מקבל אור של תיקון, אור מועט יחסית – זה באמת בסיס, יסוד העבודה.
אחר כך הוא אומר שיש אור שני – אור של אהבה אמיתית, שהוא מתלהב ומקבל דבקות והתלהבות עצומה בעבודת ה'. האור הזה, חוץ מזה שהוא נקרא "מקודש" לעומת ה"תדיר" של האור הראשון, הוא נקרא גם "אורות דתהו", "אורות מרובים".
לחבר את האורות לפי הסדר
ודאי כולם מכירים את הביטוי של הרבי – "אורות דתהו בכלים דתיקון". לכן קודם הוא מקבל את האור של התיקון ואחר כך את האור של התהו. פשוט שכאן היחס הוא גם כמו הגוף והנשמה, התיקון והתהו. בסוף, כשמחברים את שני האורות, מקבלים "ואהבת" – זה כולל את אור התשתית יחד עם אור התוספת.
זה ענין מאד גדול בעבודה, שצריך שני אורות. שם הוא אומר שזה הכלל, שצריך להתחיל עם התדיר – הבסיס, יראת ה', תורה ומצוות מתוך יראת ה' תמידית (בתורה ומצוות יש אור) – ואחר כך זוכים להתלהבות מיוחדת, אש קדש של אהבת ה'.
בעלי תשובה יוצאים מן הכלל
אבל באותו מקום הוא כותב שבעל תשובה הוא יוצא מן הכלל, אצלו קודם מופיע האור הגדול של האהבה, ואחר כך צריך להשלים את זה עם הכלים של התיקון[כב]. היות שהדור שלנו הוא דור של תשובה, וגם על הצדיקים כתוב שהמשיח בא להחזיר אותם בתשובה, והיות שהרבי אמר את המשפט שאמרנו קודם – שצריך "אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון", שגם ממנו משמע שמתחילים מהאורות דתהו – כולנו יכול להיות מתאימים ליוצא מן הכלל שהוא כותב שם, כמו שכתוב על המשיח שהוא "יוצא דופן", יוצא מן הכלל, בחינת קיסר כנודע. אבל גם לפי היוצא מהכלל, בסופו של דבר, כדי שיהיה "ואהבת", צריך את שני האורות יחד.
גבורה: אור הגניזה ואור ההבדלה
להבדיל את האור מהחשך
נמשיך הלאה עוד יותר בקיצור. אמרנו שבפסוק הרביעי של התורה כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – יש פעמיים "האור". אפשר לחשוב שזה אותו "האור" – ה' אמר שהוא טוב, ובגלל שהוא טוב לכן לא כדאי שיתערבב בחשך של הרשעים שיהנו ממנו, לכן צריך להבדיל אותו. זה הפשט – האור הזה יותר מדי טוב בשביל החשך, הוא לא יכול להיות חבר של החשך (כמו הורים שיש להם ילד, והם רואים שהוא טוב ואסור שיתחבר עם אחרים שיכולים לקלקל אותו), לכן הוא הבדיל אותו מהחשך.
אבל שוב, היות שיש כאן דגש של כפל, וגם בפסוק הקודם היה דגש של כפל – "יהי אור ויהי אור" (תיכף נגיע לפסוק הזה, בספירות הבאות), ששם זה פשיטא שהאור הראשון, "יהי אור", הוא לא בדיוק ה"ויהי אור", אלו שתי בחינות – גם כאן זה לא בדיוק אותו "האור". מה שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" הולך על ה"יהי אור", ומה שכתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" הולך על "ויהי אור".
קודם לגנוז אח"כ להבדיל
מה הפירוש הפנימי של "וירא אלהים את האור כי טוב"? "כי טוב לגנזו". טוב הוא סוד האות ט, שהיא מופנמת – "טוביה גניז בגוויה". כשה' ראה שהאור הראשון שברא – "יהי אור" – הוא כל כך טוב, הוא הבין שלא ראוי שהעולם ישתמש בו. האור אצל אדם הראשון היה אור שמסתכלים בו מסוף העולם ועד סופו – לא אור שאנחנו מכירים כלל וכלל. לכן היה צריך לצמצם אותו במובן של "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון", צמצום לשון ריכוז – ולגנוז אותו.
איזה כח בנפש פועל את הפעולה הזו? גבורה. קודם הגבורה גונזת את ה"יהי אור", אבל עדיין נשאר גלוי במציאות ה"ויהי אור" – הוא נמצא – וצריך להבדיל אותו מהחשך. אותו "ויהי אור" שמבדילים, הוא עתיד להיות היום. בפסוק הבא ה' ישים אותו בתוך התחום שלו – היום. זה הכל ה"ויהי אור".
אז קודם "וירא אלהים את האור כי טוב", שאמרנו שזו גניזה – זו פעולה של גבורה. "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – זה הפסוק, הגבורה זה צד הצפוֹן, זה הצפוּן, וזה "אשר צפנת ליראיך", היראה-הגבורה. אחר כך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – לעשות הבדלה זה גם גבורה. כמו לקחת את הילד מהגן שפתאום חושבים שלא הכי טוב לילד להיות בו. זו גבורה, הבדלה.
שוב, הגבורה הראשונה היא גבורה של גניזה, והגבורה השניה היא גבורה של הבדלה. אלו שתי בחינות של גבורה ביחס לשתי בחינות של "האור".
כשהאור נברא, עדיין טרי-טרי מהתנור, אין לו עדיין ה הידיעה – כי לא מכירים אותו. לפני כמה ימים דברנו על זה שלפעמים זה שאין ה הידיעה זה למעליותא (בהקשר ל'ביאת משיח'), וכאן המעליותא של "יהי אור ויהי אור" זה שאיני מכיר אותו מספיק שאפשר לומר עליו "האור", אבל בפסוק הבא כבר "וירא אלהים את האור כי טוב", יש כבר קצת הכרות עם "יהי אור", ו"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" זו הכרות עם ה"ויהי אור".
תפארת: אור הלבנה ואור החמה
בתפארת יש פסוק שלא הזכרנו קודם – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[כג]. זה פסוק מובהק של שני אורות (שנים שהם ארבעה) – אור הלבנה ואור החמה (ואח"כ עוד זוג של אורות, אור החמה ואור שבעת הימים).
כשה' ברא את השמש והירח כתוב "יהי מאֹרֹת", כל אחד הוא מאור, אבל לכל אחד יש את האור שלו. בעולם הזה אור הלבנה הוא מועט. חז"ל אומרים "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – יש את האור של הרב ויש את האור של התלמיד. אבל לעתיד לבוא התלמיד יאיר כמו הרב, ושניהם יחד יעלו ל"שבעתים כאור שבעת הימים".
האשה עולה על הגבר
אבל רואים שיש כאן אור כפול – אור של חמה ואור של לבנה, "והיה אור הלבנה כאור החמה". כתוב ש"אור שבעת הימים" ר"ת אשה – הכל רומז לעלית האשה לעתיד לבוא, עד שהיא תהיה בהתחלה שוה בקומתה עם האיש ואחר כך עוד יותר גבוהה מהאיש, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה" [זה קשור למקום הזה, מעלה לבונה. לבנה זה כמו לבונה. מעלה-לבונה זה עלית הלבנה, בסוד הפסוק הזה].
השמש היא התפארת, אבל כתוב שהכתר של המלכות נצב בתפארת – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שהדבר-המלכות נצב ביחד בתוך התפארת. לכן "והיה אור הלבנה כאור החמה" זו עלית המלכות להכלל במקום התפארת. כשהאשה נכללת בתפארת כתוב "כתפארת אדם לשבת בית", ששם "אדם" פירושו אשה [את זה אמרנו בקיצור, ונמשיך עוד יותר בקיצור].
נצח והוד: אור ישר ואור חוזר
שתי הספירות נצח והוד הולכות יחד, כמו איש ואשה. שם "יהי אור ויהי אור" זה אור ישר, שיורד ממעלה למטה, ואור חוזר, העולה מלמטה למעלה. זה גם קשור לעלית המלכות. כתוב ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – יותר מהמקור של האור הישר. כתוב גם ש"איהו בנצח ואיהי בהוד" – הוא-האיש, ממוקם בנצח, זה האור הישר, "יהי אור", והיא-האשה ממוקמת בהוד, האור החוזר, "ויהי אור". "ויהי אור" בגימטריא רחל – שהיא עיקר האור החוזר[כד].
יסוד: אור נגה, אור הבקר, אור עצמי
"כאור נגה הולך ואור"
עוד פסוק של שני אורות שלא אמרנו קודם: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[כה]. ודאי שיש כאן לשון נופל על לשון – ש"אורח" מתחיל באותיות "אור" (וה-ח של אורח רומז לחיים, נמצא שארח הוא קיצור של אור החיים, ורומז לפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"). יש כאן שני אורות – קודם כל "אור נגה" (שתיכף נסביר מה זה) ואחר כך "הולך ואור", אור הנגה הולך ונעשה אור הרבה יותר גדול ומבהיק, "עד נכון היום".
המפרשים מסבירים שבעצם יש כאן שלשה שלבים – "אור נגה" זה אילת השחר, שעדיין יש ערבוב אור וחשך (כמו בתחלת הבריאה, "אור וחשך משתמשין בערבוביא"), נגה זה ערבוב, אחר כך "הולך ואור", הוא מתברר ומפריש את חלקי החשך, ותוך כדי זה מתחזק, "עד נכון היום", אור השמש בצהרים, שנקראת "עצם היום הזה" (אור עצמי לגמרי).
עבודת הבירורים
זה בא להדגיש שהסוד של ה"צדיק יסוד עולם" הוא עבודת הבירורים. יש אור ראשון שמלובש עדיין בתוך החשך – יש שם אור, אבל עדיין אור וחשך משתמשים בערבוביא. יש את הכח של הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – שזו הדרך שלו בעבודת ה', שתמיד מתחיל מנקודה של תערובת.
זה משהו מאד עמוק בעבודת ה', שנאמר כעת בקצור נמרץ – זו נקודה כל כך עמוקה ורגישה שאפילו בין גדולי הצדיקים של החסידות היתה על כך קצת מחלוקת, בין אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטראשלא, האם כשאדם מתחיל לעבוד את ה' כאשר האור לא מבורר עדיין, עדיין מעורב עם חשך, האם הדבר הזה יתברר בדרך ממילא, אם רק נתמיד בעבודה, או שצריך בירור מודע ומבוקר, בירור הפסולת מן הבר, החשך מן האור.
בכל אופן, הדרך של הצדיקים היא, שמתחילים מ"אור נגה" – אור מעורב – ואחר כך "הולך ואור" באור בהיר, "עד נכון היום" שזה גילוי האור העצמי. הסדר הוא אור-אור-עצם – אור נגה, אור הבקר ("הבקר אור"), אור עצמי (בחינת "אור חדש על ציון תאיר", אור שהוא חדש, שעד כאן היה נכלל בעצם החשוך, גדר של עצם ולא אור)[כו].
לפני הנץ החמה האור הוא עדיין בבחינת "אור נגה" – מאילת השחר ועד לנץ החמה – וככה הצדיק מתחיל בעבודת היום שלו. ידוע שבמדרש כתוב שגם הגאולה מתחילה ככה. זה נושא עמוק שצריך לתת את הדעת להבין מה זה אומר לנו תכל'ס. אבל שוב, עבודת הצדיק, "ארח צדיקים", מתחילה כ"אור נגה"[כז], ערבוביא של אור וחשך. ואז הוא הולך ומתברר עד שהוא זורק מעצמו את נקודות החשך המעורבות בו. ואז כאשר מגיע הנץ החמה האור כבר נעשה "הולך ואור", והאור מתגבר והולך עד שהוא מגיע ל"עצם היום הזה"[כח] – "עד נכון היום".
מלכות: אור גדול ואור נגה
אחרון אחרון חביב הוא הפסוק של המלכות. דברנו על מעשה בראשית, אבל לא הזכרנו ש"ברישא חשוכא והדר נהורא" – במעשה בראשית יש קודם חשך ורק אז אור. דברנו על "אור נגה", שיש בו תערובת של אור עם חשך, אבל המלכות מתחילה עם מצב שהוא לגמרי חשך (לילה ממש קודם ליום).
"ראו אור גדול"
הפסוק של שני אורות המלכות הוא "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"[כט]. כאן ה"אור נגה עליהם" זה לא ה"אור נגה" המעורב כמו בפסוק הקודם – "נגה" יכול להיות תופעה עצמית של אור. נגה בגימטריא חן, יש חן שיש לו קצת "שקר החן", אבל יש חן שהוא לגמרי אמיתי. זה היה מאמר מוסגר.
נחזור לפסוק – "העם ההלכים בחשך", זה ה'עמך', "העם" ולא הצדיקים, עמי הארצות (עם לשון עוממות – גחלים עוממים – כמו שמסביר בתניא), שבהתחלה הולכים בחשך (ודאי אפשר להזדהות עם מצב זה), ו"פתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", פתאום "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" ו"אור נגה עליהם". קודם הולכים בחשך ואז יוצא אור – כמו בפסוק "כי אשב בחשך ה' אור לי" – זה מלכות. המלכות היא קודם חשך, ואחר כך פתאום מופיע אור.
מלכות זה עם – כתוב ש"אין מלך בלא עם" – "העם ההלכים בחשך ראו [בבת אחת] אור גדול". זה החצי הראשון של הפסוק המתאר מצב של הולכים. מה החצי השני? "ישבי בארץ צלמות", אלה שיושבים, "אור נגה עליהם".
האור של תל-אביב והאור של יו"ש
מה זה היום? ניתן פירוש אקטואלי. יש מקומות שאפשר ללכת היום בארץ – בתל אביב – זה "העם ההלכים בחשך" שפתאום "ראו אור גדול". יש מתישבים, שכל הזמן יש עליהם צל של היפך החיים – "צלמות" – היום זה יהודה ושומרון לדאבוננו, "אור נגה עליהם".
אם כן, כאן במלכות, שני האורות הם האור שעתיד להתגלות בתל אביב והאור שעתיד להתגלות כאן, ביהודה ושומרון. האור של "ההלכים בחשך" והאור של היושבים-המתישבים, שלדאבוננו הם עדיין יושבים "בארץ צלמות", במסירות נפש יושבים כאן, אבל בסוף – תיכף ומיד ממש – "אור נגה עליהם". אלו שני האורות של גאולת המלכות.
כוונות ראש השנה
נחזור לראש השנה: זה פסוק יפהפה לכוון בשני ימי ר"ה, היום הראשון הוא "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" והיום השני הוא "ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". "העם ההלכים בחשך… ישבי בארץ צלמות…" הוא כבר סיפור של העבר – תכלה שנה וקללותיה, זה כבר היה – אבל השנה הבאה עלינו לטובה היא "…ראו אור גדול… אור נגה עליהם".
ראש השנה הוא יום שממליכים את הקב"ה, עם "הוי' אורי". בתפלות אנחנו מתפללים ומבקשים את הגילוי של האור הזה ואנו בטוחים שיאיר לנו – בטוחים שה' ימלא בקשתנו. לכן עושים מיום זה יום חג ושמחים. על ראש השנה נאמר – "חדות ה' היא מעזכם". זה יום הדין, אבל אנחנו שמחים כי אנו בטוחים ש"דידן נצח", בטוחים ש"הוי' אורי" – "ראו אור גדול" ו"אור נגה עליהם".
עשינו אם כן כפל של שני-אור בכל אחת מהספירות מכתר ועד מלכות. שהכל יהיה בבחינת "כפלים לתושיה", שלכולכן – ולכל עם ישראל – תהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. שתהיה לאולפנא הצלחה רבה, התכללות של שני אהלים, ויצא מכאן המון אור לכבוש את כל העולם באור של פנימיות תורתנו הקדושה. שתהיה שנה טובה ומתוקה, והצלחה רבה לכל המחנכים.
סיכום הפרצוף
|
השלמות
א. כפלים לתושיה – פירוש המלבי"ם
כל הנושא של היום היה לפי הפסוק "כפלים לתושיה" – "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך"[ל]. וראוי להביא את פירוש המלבי"ם לפסוק. ב"ביאור הענין" הוא כותב:
"ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה. כל יש ונמצא הוא כפול ומקופל חציו על חציו, ר"ל שהדברים הנמצאים מתחלקים לשנים, א] כפי מה שהם בעצמותם, ב] כפי מה שהם מוחשים ומושגים לחושינו, כי אנו אין אנו משיגים מן הדברים רק את מקריהם החיצונים כפי מה שהם פועלים על חושינו, ומזה לא נוכל לדון על מהות הדברים כפי מה שהם בעצמם מזולת היחוס שבין שטחם החיצוני ובין חושינו, כי תנאי משיגי החושים הם הזמן והמקום והם אינם תנאי הדברים בעצמותם, ולפ"ז א"א שנשיג משום דבר השגה ברורה לדעת איך הוא הדבר בעצמו לפי אמתתו, רק כפי מה שנראה לנו מפעולתו על חושינו, והמשיג עצמות הדברים בידיעה מושכלת שלא ע"י החוש רק כפי מה שישכיל השכל המופשט מחומר, הוא יבין תעלומות חכמה לדעת מהות הדברים ואמתתם, כי כל יש הוא מכופל, ועצמותו ואמתתו הוא משונה מחיצוניותו המוחש ע"י החוש,
ואז ודע כי ישה לך אלוה מעוניך – אם תשיג תעלומות עצמות האדם כפי מה שהוא באמת לא כפי מה שהוא מוחש בחוש החיצוני, אז תדע כי אינך צדיק, שהגם שלפי הנגלה ממך אתה תם וישר ואין בך דופי, אין לדון מן החוש הבלתי משיג עצמות הדברים, שיוכל להיות שכפי נפשך הפנימית שהוא עצמות האדם אתה רשע, כי לא השלמת את נפשך כראוי להשלימה מצד שהיא עצם נבדל קדושה ומלאכיית, ושלא עשית כל אשר ביכלתך לעשות כפי כח נפשך הגדולה, וזה יחשב לך לעון וע"ז אתה נענש, הגם שנדמה לך שאתה צדיק לפי ישך החיצון, הנך רשע לפי ישך הנסתר הנכפל תחת היש החיצוני".
ובביאור המילות כתב:
"כפלים. יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים, שמלת כפלים מציין שהדבר מקופל חציו על חציו כמו וכפלת את היריעה, בכפל רסנו מי יבא, כמ"ש ישעיה מ'.
תושיה. הוא היש הנעשה ברוב עצה וחכמה, ובא בין על החכמה העמוקה המצוירת כדבר יש, כמו ותושיה נדחה ממני, ובין על היש הנמצא הנעשה עפ"י החכמה המופלאת.
ישה לך. יל"פ משורש יש ששרשו ישה, כמו יצב, ור"ל שיש ישות מעוניך שאתה לא ידעתם, ויל"פ שהוא מחסרי נו"ן ושרשו נשה, מענין שכחה, ה' שכח מאתך עונך, כמו כי השה אלוה חכמה (לקמן ל"ט), ויש הבדל בין נשה ובין שכח, השוכח יוכל לזכור לא כן הנשה, ועז"א ונשו את כלימתם (יחזקאל לט, ע"ש), נשיתי טובה (איכה ג). ויל"פ מענין הלואה, ובא תמיד בקשור הב' על המלוה, ופה הוא בקשור הלמ"ד על הלוה, כמו לא נשיתי ולא נשו בי (ירמיה טו), ר"ל שאתה לוית ואתה חייב תשלומין מעונך, ור"ל אלוה גרם לך שתהיה חייב מבלי ידיעתך. ויל"פ מענין העתק, כמו נשתה גבורתם, ר"ל עוניך נעתקו מזכרונך ואינך יודע בהם". עכ"ל.
כמובן, הספירה הראשונה שהיא כפלים בצורה מובהקת, היא ספירת החכמה – "תעלומות חכמה" – מכל הפירושים כאן זה היה הכי חשוב (וימשיך להתבאר לקמן בשיעור אחרי סליחות).
ב. "אז יבקע כשחר אורך… וזרח בחשך אורך"
אחת הדוגמאות של שני אורות קשורים זה לזה היא בהפטרת יום כיפור – "אז יבקע כשחר אורך" ובהמשך "וזרח בחשך אורך"[לא] (אחרי עוד פסוק באמצע, אך ברור שזה המשך אותו רעיון). "יבקע כשחר אורך" זה אור הקו, וכן "וזרח בחשך אורך" זה הזריחה בתוך חשך הצמצום. אלו שני אורות ששניהם "אורך", והיות שזה קשור ליום כיפור זה בתוך "ישעי".
יש גימטריא מאד חשובה, שודאי אמרנו הרבה פעמים: "אורי וישעי" עולה תריג, אורות ("את האור"), היינו שהכל כאן אור. כתוב בצמח צדק ש"ישעי" זה שע נהורין – אור מקיף. "אורי" של ר"ה זה אור פנימי ליו"כ. אור מקיף קשור לבגדים, כמו בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים – "בגדי ישע". ישע = רקיע, התגלות עתיקא באמא, "לפני הוי' תטהרו". ב"אורי וישעי" יש אור ו-ישע ועוד יוי – 26, בציור האות א, שהוא רקיע בין מים עליונים למים תחתונים.
בין הפסוקים האלה, אחרי "אז יבקע כשחר אורך", כתוב "והלך לפניך צדקך אור הוי' יאספך" (פסוק ששייך ליו"כ, עולם הבא), העולה שניאור-זלמן.
ג. "יום יום" בתנ"ך לפי סדר ימי הבריאה והספירות
בתנ"ך יש ט פעמים "יום יום", אבל מתוכם רק ז"פ זה הביטוי עצמו (בפעמיים הנוספות זה רק סמיכות ולא הביטוי). היות שאור זה כפול, ויום זה אור, אז מאד יפה שיש ז"פ "יום יום" בתנ"ך, שאפשר לומר שזה כנגד שבעת ימי בראשית.
אמרנו שעיקר גילוי הכפל הוא בשבת, "כל מעשה שבת כפולין" (קשור גם לנשמה היתרה, שמתלבשת בתוך הנשמה – "כפלים לתושיה"). אם מסדרים לפי ספירות, לא לפי שבעת הימים, זה היה בצורה אחרת. אבל היות שרוצים שיהיה כנגד שבעת ימי בראשית ננסה לדחוק קצת אבל יצא טוב מאד שזה כנגד הימים לפי הסדר בתנ"ך (2 בתורה ו‑5 בנ"ך, וגם הפוך, 5 בשאר הספרים ו‑2 במשלי, שהכי מענינים אותנו):
יום ראשון – אהבה
הראשון זה הנסיון של יוסף, "ויהי כדברה אל יוסף יום יום"[לב]. אם לא הייתי רוצה לסדר את זה לפי סדר הימים זה היה ביסוד, אבל כעת זה היום הראשון במעשה בראשית, זה חסד, אהבה. לכאורה זה שלילי – אחר כך הכל דברים טובים, אבל התופעה הראשונה היא שלילית (דוגמה שמשהו מתחיל בצד השלילי ואז עובר לקדושה, כמו שדובר).
צריך לדעת שהדבר הראשון שקורה "יום יום" זה הפיתוי של אשת פוטיפר – כל יהודי הוא יוסף, ומה שקורה לו יום-יום – עוד לפני שהוא הולך לאכול – מרגע שהוא קם בבקר יש לו נסיון של אשת פוטיפר שמלוה אותו כל הזמן. זה כנגד חסד כי זה הנסיון באהבה – לאיזה אהבה הוא ימשך, האם ליצר לקדושה או חלילה להיפך.
זה גם אומר שהעבודה של יום יום היא בעצם אתהפכא, כמו יוסף הצדיק. מקבלים את הכח של אתהפכא מהסוד של כפלים לתושיה – אם אתה יכול להתקשר לממד הפנימי, שלמעלה מהזמן והמקום, זה כמו לראות את דיוקנו של יעקב אבינו ואז אתה ניצל מפיתוי היצר.
אחד הדברים שנלמד בהבדל בין הירושלמי והבבלי – שבירושלמי כתוב שיוסף ראה גם את דיוקנה של רחל (נראה שבירושלמי יש הרבה שויון בין האיש והאשה, וזו אחת הדוגמאות היפות). זה יהיה קשור למה שנלמד תיכף על "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" – יש ממד שיעקב מציל אותו מהפיתוי ויש ממד שרחל מצילה אותו מהפיתוי. זה גם "יום יום" – שני ימים בתוך היום הפנימי.
בכל אופן, זה בחסד – והוא הכי חשוב מכולם. רק בשביל זה היה כדאי הדרוש הזה, שה"יום יום" הראשון של היהודי זה "ויהי כדברה אליו יום יום" – הנסיון. אף על פי שזה נסיון של יוסף, אבל כל המושג נסיון זה אברהם – הוא מי שעומד בנסיונות. זה גם קשור לר"ה – אם מתקשרים לאברהם מקבלים את היכולת לעמוד בכל נסיונות החיים בשנה הבאה. לכן קוראים את נסיון העקדה ביום השני של ר"ה, וזה כולל גם את הנסיון של יוסף. אם כי הרבה פעמים מסבירים שזה סוגים שונים של נסיון, אבל מי שכולל את כל הנסיונות זה אברהם (יש לו עשרה נסיונות, פרצוף שלם).
יום שני – גבורה
השני זה במן – "והיה משנה על אשר ילקטו יום יום"[לג]. מן זה הבטחון של המזונות – שולחן בצפון – לכן נשים את זה בגבורה. הראשון זה הפתוי והשני זה הפת, כתוב שפתוי זה לשון פת (בגימטריא לילית, שהיא המפתה).
יום שלישי – תפארת
השלישי זה "יום יום ידרשון"[לד] – דעת שבתוך תפארת. זה בית המדרש – יסוד אמא שמתגלה בתפארת ז"א.
יום רביעי – נצח
הרביעי – "לשלמי נדרי יום יום"[לה]. כשלמדנו נדרים הסברנו שיש הרבה קשר בין תשלום נדר לנצח (הנדר של "נדיב לבו" הוא בחסד, והבצוע של זה הוא בנצח). כתוב שם מזמור – שייך ל"למנצח", נצח. אדם קם בבקר יש לו פתוי, אחר כך הוא הולך לאכול (צריך לבטוח בה' שיהיה לו אוכל), כשיש לו כבר ישוב הדעת צריך לדרוש את ה', ואחר כך צריך לשלם את הנדרים שלו.
יום חמישי – הוד
אחר כך "ברוך א-דני יום יום"[לו] – צריך להודות. זה תחת האוכל – המן היה בגבורה והברכה וההודאה על האוכל בהוד. השם כאן הוא א-דני – מה שמלכות עולה להוד.
אבל העיקר הוא השנים האחרונים – השנים של משלי, שרואים שזה משהו אחר.
יום שישי – יסוד
"ואהיה שעשעים יום יום"[לז] – סתם ככה הייתי שם את הפסוק הזה בכתר או בחו"ב, אבל כאן אני אומר שזה ביסוד, שעשועי תורה (לעשות גימטריאות לילדים בחדר).
שבת קדש – מלכות
אחר כך "לשקד על דלתתי יום יום"[לח] – יש שם גם דלת וגם מזוזה, וכתוב "אשרי אדם", זה המלכות. זה מאד קשור לתפארת – דרישת ה' יום יום.
זו דרשה שלמה של כפל בתנ"ך, שקשור לאור – אור יום. בשיעור אמרנו שיש ששה "אשרי אדם" – והפסוק האחרון כאן של "יום יום" הוא אחד מששת פסוקי "אשרי אדם".
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.