חיים בגן עדן

בע"ה

אור ל-ג' תמוז תשפ"ג – כפ"ח (אנגלית)

התוועדות ג' תמוז (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב-ג' תמוז השנה מסר הרב שיעור מיוחד באנגלית (שרק חלק ממנו מובא כאן) – התבוננות מיוחדת בתשע נשמות שנכנסו לגן עדן בהיותן בחיים (בה עוסק פרק א), מתוך נסיון להסביר גם עבורנו מהי כניסה כזו לגן עדן (בפרק ב). יש כאן המשך של ההתבוננות – בשבועיים האחרונים – בהגותו של קאנט, מתוך מגמת 'גיור' וחשיפת היותה האחוריים של מחשבת חסידות חב"ד. הכניסה לגן עדן מוסברת כחווית ה-sublime (המקבילה המערבית ל'נירוואנה' במזרח) – פסגת החוויה האנושית על פי קאנט – תוך כדי הסבר מעמיק מהי הפסגה הגבוהה-יותר שמגלה לנו התורה (כשבתוך הדברים מתחדש הסבר לשלש קומות של אין-סוף בתוך הכתר).

א. תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן

חז"ל אומרים, בכמה מקומות במדרש[ב], שישנם תשעה ש"נכנסו בחייהם בגן עדן"[ג] – הם לא טעמו טעם מיתה[ד]. בהמשך נתבונן עוד מה המשמעות עבורנו להכנס חי לגן עדן. החידוש כאן שחז"ל לא מונים אנשים הכי גדולים, כמו משה רבינו והאבות והאמהות, אלא תשעה אנשים מה'פריפריה'. מי הם אותם תשעה אנשים?

חנוך, אליהו הנביא ומשיח

הראשון הוא חנוך, הדור השביעי מאדם הראשון (והוא רבו הרוחני של משה רבינו[ה], הדור השביעי מאברהם אבינו)[ו]. עליו כתוב "ואיננו כי לקח אֹתו האלהים"[ז], לא כתוב עליו שהוא מת. חז"ל מסבירים[ח], ורש"י מביא[ט], שהוא היה צדיק גמור וה' חשש שהוא יחטא – ולכן לקח אותו לפני זמנו. אבל הוא לקח אותו כמו אליהו הנביא, שגם הוא אחד מאותם תשעה אנשים, שעלה באש לשמים חי ונכנס בחיים לגן עדן. הדמות הכי מפורסמת, שבקבלה מתייחסים אליו, הוא הראשון – חנוך בן ירד.

השני הוא אליהו הנביא, שכבר הזכרנו הרגע.

השלישי הוא משיח[י], כך כתוב. משיח הוא בעתיד, הוא עוד לא הגיע לפי פשט, אבל הוא נמנה השלישי בתשעה שנכנסו חיים לגן עדן.

אליעזר עבד אברהם

הרביעי, לגמרי בלתי-צפוי, הוא עבד אברהם. יש לכך שייכות לפרשת שבוע, כמו שנסביר. אליעזר היה האחראי על כל ביתו של אברהם אבינו – המנכ"ל של כל מה שאברהם אבינו עשה, כולל הפצת תורתו של אברהם אבינו לעולם הגדול. הוא נקרא "דמשק אליעזר"[יא], "שדולה ומשקה מתורת רבו"[יב] לכל העולם. הוא דמות מאד חשובה, אבל בסופו של דבר הוא עבד – "עבד אברהם אנכי"[יג].

חז"ל[יד] אומרים עליו דבר מאד מענין, שיש לו שייכות לכנען – הוא כנען עצמו (על דרך הפשט אפשר לפרש שהוא צאצא ישיר שלו ועל דרך הסוד שהוא גלגול שלו). ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, אבל כנען עצמו הוא הבן של חם בן נח, נכד של נח. התורה מספרת שנח קילל את כנען – בגלל מה שחם אביו עשה לו – "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"[טו]. אותה דמות, כנען, מופיעה בתורה כאליעזר. אבל מה חז"ל אומרים על אליעזר? ש"יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך"[טז]. הדבר הכי גדול שאליעזר עשה הוא השידוך בין יצחק אבינו לרבקה אמנו (עיקר יחוד מה ו-בן בתורה[יז], יחוד קוב"ה ושכינתיה, תכלית כל התורה כולה). אברהם אבינו שלח אותו לחרן למצוא כלה לבנו יחידו משרה, והוא הביא את רבקה – כל עם ישראל יוצא מהשידוך שעושה אליעזר עבד אברהם. באותו רגע שהוא עשה את השידוך הוא יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. לא רק שהוא נעשה מבורך בגלל השידוך שעשה, אלא שבזכותו הוא לא מת מות רגיל. הוא הרביעי.

עבד מלך הכושי ויעבץ

אז באה דמות אחרת, שאולי אפילו לא שמענו עליה מעולם – עבד מלך הכושי[יח]. הסיפור שלו מופיע בסוף ספר ירמיהו[יט]: ירמיהו התנבא על חורבן המקדש והרגיז בכך את המלך ואת כל השרים של עם ישראל באותו זמן. הם השליכו אותו לבור – בור עמוק מלא טיט, מות בטוח עבורו. הציל אותו אחד הקצינים – זהו פשט הסיפור – שנקרא עבד-מלך הכושי. צדקיהו נקרא הכושי[כ] וחז"ל מסבירים[כא] שכמו שכושי משונה בעורו, שחור לגמרי, כך צדקיהו משונה במעשיו, כולו טוב. בכל אופן, כאן לא מדובר על המלך אלא על אחד העבדים שלו, כמו שאליעזר הוא עבד אברהם. הוא רץ למלך וספר לו שירמיהו עומד למות אם לא יוציאו אותו מהבור. המלך שמע אותו, שמע את המילים שלו, ואמר לעבד-מלך לקחת 30 אנשים כדי להוציא את ירמיהו מהבור.

ירמיהו יצא מהבור, נשאר בחיים, והזכות הזו – היה בזכותו, באחריותו – עמדה לעבד מלך הכושי שהוא נכנס חי לגן עדן. דמות בלתי-מוכרת לחלוטין, ובחז"ל יש דעות שונות מי הוא היה. לפעמים אומרים[כב] שזהו התלמיד של ירמיהו, ברוך בן נריה, אבל פשוט הפסוק הוא שזו דמות אנונימית.

גם הדמות הבא היא מישהו שאולי לא שמענו עליו – יעבץ בן רבינו הקדוש, הבן של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא הוא התנא שחבר את המשנה, התורה שבעל פה. יש שתי גרסאות, אם מדובר בבן שלו או בנכד שלו, ששמו יעבץ. חז"ל לא מספרים מה הסיפור, באיזו זכות הוא נכנס לגן עדן בחיים, אלא רק אומרים שהוא נכנס לגן עדן בחיים.

אם כן, עד כאן מנינו ששה אנשים.

בתיה בת פרעה וסרח בת אשר

עד כה היו רק גברים – מה לגבי נשים שנכנסו לגן עדן בחיים? חז"ל אומרים שהיו שתי נשים כאלה:

בִתיה בת פרעה מלך מצרים[כג], שהצילה את משה רבינו – נעשתה אמא מאמצת של משה רבינו, הכניסה אותו לארמון פרעה וחנכה אותו. היא דמות גדולה. בזהר כתוב[כד] שיש לה היכל שלם בגן עדן של נשים צדקניות, שכולן לומדות יחד בגן עדן עם בתיה בת פרעה, נסיכת מצרים. היא, בזכות הצלת וגידול הגואל ונותן התורה, משה רבינו, נכנסה לגן עדן בחיים.

הבאה בתור, שאולי כן היינו מצפים להכללה שלה באלו שנכנסו בחיים לגן עדן, היא סרח בת אשר. לה היתה הזכות לבשר ליעקב אבינו שיוסף הצדיק עדיין חי, אחרי שהאחים חזרו עם הבשורה הזו, אף אחד לא היה מסוגל לבשר זאת ליעקב. היא עשתה זאת באמצעות שיר[כה]. את הדמות של שרח בת אשר אנחנו מוצאים מאות שנים אחר כך בתנ"ך[כו], וחז"ל אומרים[כז] שאף פעם לא כתוב שהיא מתה. לכן אומרים חז"ל שהיא אחת מהתשעה שנכנסו בחיים לגן עדן.

שוב, מדובר כאן בקטגוריה מסוימת של אנשים – אלו שנכנסו בחיים לגן עדן. כאשר חז"ל מציינים קטגוריה מסוימת של נשמות צריך להבין את ההגיון. יש מאות קטגוריות, וזו קטגוריה בפני עצמה, ויש בה תשעה אנשים – שבעה גברים ושתי נשים. איפה יש עוד קטגוריה שיש בה חלוקה בין גברים לנשים – 48 נביאים ו-7 נביאות[כח]. שם היחס הוא בערך 1:7 וכאן היחס הוא 2:7, יחס יותר גדול ("כפלים לתושיה"[כט]). רק לשים לב לנקודה הזו.

רבי יהושע בן לוי

האחרון הוא רבי יהושע בן לוי – תנא ידוע, בדור האחרון של התנאים ובדור הראשון של האמוראים. הגמרא מספרת[ל] עליו סיפור ידוע, שעסקנו בו רבות[לא]: שהוא הלך ופגש את נשמת משיח ושאל את המשיח "מתי קאתי מר?" והמשיח השיב "היום!". כאשר המשיח לא בא באותו יום רבי יהושע בן לוי הלך לאליהו הנביא ואמר לו – המשיח הוא שקרן, הוא שיקר שיבוא היום. אליהו ענה – הוא לא שיקר, הוא התכוון "היום, אם בקֹלו תשמעו"[לב]. התנאי שלו חזר אלינו – אנחנו צריכים לשמוע בקול ה' (שהוא קולו הפנימי של משיח עצמו[לג]) ואז המשיח יבוא "היום", 'מיד' (היום פירושו עכשיו, מיד).

מכל התנאים, כולל תנאים הכי גדולים, דווקא רבי יהושע בן לוי נכנס חי לגן עדן. גדול התנאים רבי עקיבא לא רק שלא נכנס לגן עדן חי, אלא שהוא מת ביסורים גדולים, הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות והמרכזי בהם[לד]. יש כאן הגיון לגמרי לא פשוט מי נכנס לקטגוריה הזו של הנשמות. בכל אופן, יש רק אחד מכל התנאים וכל האמוראים שנכנס לגן עדן בחיים – רבי יהושע בן לוי. יש הרבה-הרבה דברים שהוא אמר ושהוא עשה בתלמוד שזיכו אותו להיות אחד מאלה שנכנסים לחייהם בגן עדן.

פרצוף תשע הדמויות

יש כמה גרסאות שונות מי התשעה – כאשר בכולן מדובר בתשעה, לא שמונה ולא עשרה – אבל זו הדעה הכי מקובלת[לה]. אם יש לנו תשע דמויות אנחנו אוהבים לעשות 'פרצוף' – לסדר אותן לפי הספירות. איך נעשה זאת כאן?

הראשון, חנוך, הוא הצדיק השייך לספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם"[לו]. כתוב[לז] עליו שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים – התפירות הן היחוד של היסוד והמלכות. וכן, חנוך בגימטריא פד – מספר השייך לתיקון הברית[לח].

אחריו אליהו הנביא[לט], עליו כתוב בפירוש בקבלה[מ] שהוא שם בן, מלכות[מא].

אחריו משיח אותו נשייך לכתר – המשיח הוא גילוי שרש המלכות בכתר.

את הדמות הבאה, אליעזר עבד אברהם. נשים בחסד – במדת אדוניו אברהם, "חסד לאברהם"[מב] (אותה הוא מזהה היטב ולפיה הוא בוחר כלה הראויה לבן אדוניו[מג]).

אם את העבד הראשון, אליעזר, שמנו בחסד, מתאים שהעבד השני כאן, עבד מלך הכושי, יהיה בספירת הגבורה. הוא הציל את ירמיהו הנביא, נביא החורבן. כשנרצה לחשב גימטריאות של השמות עצמם, ללא הכינויים, נצטרך לדעת האם שמו הוא "עבד" – עבדו של "מלך הכושי" – או ששמו "עבד מלך" והמלה "הכושי" מתארת אותו ולא את המלך (וממילא יתפרש שגם הוא צדיק גמור, כפי שדורשים חז"ל את התיאור "הכושי" על צדקיהו).

עבדים הם לשון 'עבודה', ועיקר ה"עבודה שבלב" שייך ליראה (שהיא "ראשית העבודה ועיקר ושרשה"[מד]) ולאהבה ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[מה]), לעבד מלך הכושי ולאליעזר עבד אברהם.

זכות התורה של יעבץ שייכת לתפארת, מקום התורה. אם ישנם שני 'מתחרים' על השם יעבץ[מו] אפשר לשים אחד בתפארת ואחד בנצח שהרי "איהו בנצח"[מז]. אכן, בפנימיות, אין בפרצוף דמות השייכת לנצח משום שהנצח הוא ענינו הכללי של הפרצוף כולו – כניסה חי לגן עדן היינו מעבר לנצח, טעימת חיים נצחיים כאשר זוכים לנצחון על מלאך המות ("דידן נצח"), "ובלע המות לנצח"!

את שתי הנשים מתאים למקם בקו שמאל: בתיה, שתפקדה כאם משה ש"זכה לבינה"[מח], שייכת לספירת הבינה-האמא. "בינה עד הוד אתפשטת"[מט] – לשם מתאימה סרח בת אשר, בשורתה ליעקב וסיפורי חייה (וגם תכונת "רגליה יֹרדות מות"[נ] של "איהי בהוד" מופיעה אצלה בכריתת ראשו של שבע בן בכרי והשלכתו בעד החומה[נא], אכן היא עצמה לא מתה – בהודיה דקדושה שלה, אמונתה השלמה, היא נצלה מ"הודי נהפך עלי למשחית"[נב] והתגברה על "רגליה יֹרדות מות").

את החכם-האמורא – רבי יהושע בן לוי, ששמו כשם רבי יהושע "חכימא דיהודאי"[נג] – נשייך לחכמה. ולסיכום:

	כתר משיח
חכמה רבי יהושע בן לוי		בינה בתיה
חסד אליעזר עבד אברהם		גבורה עבד מלך הכושי
	תפארת יעבץ
נצח [יעבץ]		הוד שרח בת אשר
	יסוד חנוך
	מלכות אליהו הנביא

רמזי התשעה – סוד מרדכי

אם נעשה את הגימטריא של הקבוצה הזו, לפי השמות הפרטיים בלבד – חנוך אליהו משיח (עד כאן יט פעמים הוי') אליעזר עבד-מלך יעבץ בתיה שרח יהושע – הערך הממוצע של כל התשעה הוא 274. סיכוי נמוך, של 1:9, לכך שהמספר יתחלק ב-9 – אבל הוא מתחלק ב-9: 9 פעמים 274. המספר הזה הוא גם דמות מאד חשובה בתנ"ך – מרדכי.

למה מדגישים זאת? הרבי – שהיום הוא היום שלו, וכל הדרוש על אלה שנשארו בחיים, שנכנסו בחיים לגן עדן, הוא לכבודו – הכי הזדהה עם מרדכי, מכל הדמויות בתנ"ך, אפילו במובן מסוים יותר ממשה רבינו. דווקא על מרדכי, שהיה בגלות, כתוב "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[נד], ויש בו את הגוון והטעם המיוחד של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[נה]. הוא יהודי גאה שמאמין במאה אחוז, באלף אחוז, במליון אחוז, במסורת של העם היהודי.

כאשר הרבי הקודם בא לאמריקה הוא אמר – אקסיומה מפורסמת שלו – ש'אמריקה אינה שונה'. יהודים שבאו לאמריקה כמה עשרות שנים קודם טענו ש'אמריקה שונה', 'אתה לא יכול להיות באמריקה יהודי כמו בוילנה. וילנה ואמריקה הן שני עולמות'. הדבר הראשון שאדמו"ר הריי"צ אמר בתוקף הוא ש'אמריקה אינה שונה'[נו], אמריקה היא אותו דבר כמו וילנה וורשה וכל מרכזי התרבות היהודית בגלות אירופה, המולדת הישנה.

הרבי קידם זאת – הוא נכנס להווי של אמריקה, ולהווי של כל העולם, כי שלח הוא שליחים לכל העולם. הוא הראה שאפשר להיות חסיד, לנהוג כמו חסיד, לשוב בתשובה להנהגה של חסיד, שלא מוותר על אף מנהג ישראל. אתה יכול להיות מעורה בחיים, לקרב את היהודי הכי פשוט ולהביא אותו לתורה, לאמונה ולהנהגה של חיים יהודיים.

הרבי היה נוהג לומר זאת בפורים, והיה מאד ברור שהוא הכי מזדהה – מכל הדמויות בעם ישראל – עם מרדכי היהודי. והנה, מרדכי, בהשגחה פרטית, הוא הערך הממוצע של תשעת אלה.

עוד דבר שהיה מדהים בשבילי, ששלשת הראשונים, הצפויים, חנוך-אליהו-משיח – אם כותבים את המשיח כמנחם, כדברי חז"ל ש"מנחם שמו"[נז], לפי הפסוק על "צמח" – הממוצע של חנוך-אליהו-מנחם גם הוא 274, מרדכי, הממוצע של כולם.

274 שוה עוד דברים: יעקב אבינו נשא שתי אחיות – היה לפני מתן תורה[נח] – ואף שהן שתי דמויות שונות, לאה ורחל, שהן הממד הנסתר (עלמא דאתכסיא) והממד הגלוי (עלמא דאתגליא)[נט], הן מתחברות יחד, וגם החיבור של לאה-רחל עולה 274. יש עוד זוג דמויות שהן הלעומת-זה של 274, עליהן נקרא בפרשת השבוע הבא – בלק-בלעם[ס] (שהם גם אותיות בבל-עמלק, כנודע). לבלעם היה את כח הדיבור, כוחו בפיו[סא], והוא הלעומת-זה של משה רבינו – כך אומרים חז"ל[סב]. עם ישראל בכלל כוחו בפיו[סג], והעיקר הוא אצל המנהיג של עם ישראל, משה רבינו – שהלעומת-זה שלו הוא בלעם[סד]. המלך שהביא אותו כדי לקלל את עם ישראל, חס ושלום, הוא בלק – וביחד גם הם שוים 274. בלק-בלעם הם 274, רחל-לאה הם 274, מרדכי הוא 274 וכעת ראינו שגם השלישיה חנוך-אליהו-מנחם שוה 274.

ב. חווית הנשגב והאמונה (המשך בירור קאנט)

כשאנחנו מתבוננים על היום הזה, ג' תמוז, מה המשמעות של כניסה לגן עדן בחיים? כשחז"ל אומרים שיש קטגוריה של אנשים שנכנסו לגן עדן בחיים, הם גם אומרים שיש קטגוריה של 13 אנשים שלא טעמו טעם מיתה – חלק מקבילים וחלק לא[סה] – ומכאן רואים שאין זהות בין לא לטעום טעם מיתה לבין להכנס לגן עדן בחיים[סו].

פנים ואחור של גילוי אלקי

בשבועיים האחרונים דברנו על קאנט. אנחנו קוראים לכך גיור – אנחנו צריכים לגייר חכמות חיצוניות, דמויות מבחוץ[סז]. בנפלאות של השבוע – שכדאי לכל אחד לקרוא, מי שלא יודע עברית זו הדרך ללמוד עברית... – המאמר היסודי הוא על 'חוק האסתטיקה'[סח]. כמו שמוסבר שם, העבודות היסודיות של קאנט בפילוסופיה עסקו במטפיזיקה, אסתטיקה ואתיקה.

באותו זמן שהחסידות התגלתה – על ידי הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן – בגרמניה היו שלשה מוזיקאים שאולי אפשר לומר שהם הכי גדולים. הכי גדול הוא בטהובן, אבל לפניו יש גם את באך ומוצרט[סט] (וגם היידן). באותה תקופה היו גם פילוסופים גדולים, כאלו שלא היו מאז אריסטו והרנסנס. בין הפילוסופים הגדולים של הזמנים המודרניים הכי גדול הוא קאנט.

התופעות הללו, של מוזיקאים ופילוסופים גדולים, הן אחוריים. כאשר הקב"ה מגלה גילוי גדול יש לכך שני צדדים – נשמות של פנים, פנימיות, ונשמות של אחור, של חיצוניות[ע]. הנשמות הללו יכולות להיות מאד גדולות, משוכללות, אבל הן נקראות אחור מכיון שהקשר לה' אינו במודע שלהן. האור הגדול של הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, בא לידי ביטוי גם במוזיקה – עבור כל מי שמכיר נגינה חסידית. לפני 50 שנה, ויותר, דברנו על כך שצד האחור של הנגינה החסידית הוא המוזיקה הקלאסית, ובראשה בטהובן. באותו אופן, צד האחור של המחשבה, הפילוסופיה, של חסידות חב"ד – הופיע אצל הגרמנים, שאחר כך נהיו ימח-שמם. עיקר האחור של החסידות הוא הפילוסופיה של קאנט.

זה היה הנושא בנפלאות בשבוע שעבר[עא], זהו הנושא השבוע, ואני מקווה שיהיה הנושא גם בשבוע הבא – זה תלוי בעורך, אם השיעור מספיק מוצא חן בעיניו הוא נכנס...

הכניסה לגן עדן בחיים: sublime

בתנ"ך המילה הכי מסתורית, הכי קבלית, היא חשמל. עליה מבוססת גם כל המחשבה העמוקה של הבעל שם טוב – חש-מל-מל[עב]. המלה חשמל מבטאת שתיקה ודיבור, הסתרה וגילוי, בו-זמנית[עג]. במרכבה שראה יחזקאל, החלק הכי עמוק בתנ"ך לפי חז"ל, מופיעה המלה הסודית הזו – שלא מובנת לגמרי – שלש פעמים[עד].

אם אשאל מה המלה הסודית של הפילוסופיה, בעיקר בפילוסופיה הקאנטיאנית, התשובה תהיה sublime. כמובן, המלה המקורית היתה בגרמנית, אבל היא מתורגמת לאנגלית. זו מילה כל כך סודית שכל המתרגמים לא הצליחו ממש לתרגם אותה. היא מתארת חויה של גדוּלה אין סופית, חוויה של הנשגב. אפשר לומר שהתרגום הכי טוב הוא 'נעם' – לפי הביטוי "לחזות בנעם הוי'"[עה], המבטא את הנעימות-התענוג מתחושת הנשגב (ולקמן נשתמש בביטוי זה). הביטוי sublime מופיע ביחס ליפי, לאסתטיקה. מה החויה הכי גדולה במזרח? נירוואנה. קאנט מקביל בין החוויות הללו.

כעת נאמר שכניסה בחיים לגן עדן היא לחוות "נעם הוי'" ולהשאר בחוויה הזו. יש תשעה שנכנסו לגן עדן בחיים – בלי לטעום טעם מיתה – כאשר אצל כולם יש סבה לכך, כמו שהזכרנו. לדוגמה, סרח בת אשר בשרה ליעקב אבינו ש"עוד יוסף חי"[עו]. בזכות המעשה שלה היא חוותה חויה של "נעם הוי'" ונשארה שם – נכנסה לגן עדן בחיים.

הראש העליון שבכתר – מסירות נפש

בשיעור שמודפס בנפלאות השבוע מוסבר בקיצור שחוק האסתטיקה מקביל לראש השני של הכתר, שנקרא עתיק יומין – תענוג. זו בדיוק הדרך בה הוא מסביר זאת, שאסתטיקה היא התענוג הפנימי של הנשמה. הוא קורא לה 'תכלית ללא תכלית' – זו רק חוויה טהורה של נשגבות.

האם בקבלה וחסידות יש משהו מעל למדרגה הזו? כן! במזרח ובמערב אין – אצלם זו המדרגה הכי גבוהה בנשמה, הנירוואנה (במזרח) או ה-sublime במערב. באמת, לפי הקבלה[עז], אפילו למדרגה הפנימית של הכתר יש מקבילה בקליפת נגה, אבל למדרגה העליונה של הכתר אין מקבילה – היא נמצאת רק בקדושה. הראש העליון של הכתר הוא כח האמונה. אמונה היא מקור הכח הפנימי של היהודי למסור את נפשו על קידוש השם או על התורה – מסירות נפש. לרבי עקיבא היתה מסירות נפש – הוא לא נכנס לגן עדן חי. מאיפה בא מסירות נפש? מרדל"א, מהראש הלא נודע.

אנחנו אומרים כעת משהו מאד חשוב: ישנם שלשה ראשים בכתר, שכנגד אמונה-תענוג-רצון (מלמעלה למטה). הראש התחתון מקביל לכח הרצון. בשיעור שבנפלאות השבוע אנחנו מסבירים שכנגד הראש הזה נמצאת האתיקה. יש מוסר אנושי, כמו אצל קאנט, אבל יש גם בקדושה את האתיקה של התורה, כמו פרקי אבות[עח]. מעליו, כנגד הראש של התענוג, יש את העקרון האסתטי – ה'תכלית ללא תכלית', בלשון קאנט. אבל מעל הכל יש את האמונה הטהורה, הראש השלישי. שוב, האמצע הוא התענוג, חווית sublime היא תענוג, גם נירוואנה היא תענוג. כניסה בחיים לגן עדן היא גם תענוג. מתחת התענוג יש רצון ומעליו יש אמונה, מהאמונה באה מסירות נפש.

שלש מדרגות של אין-סוף

אמונה היא דבר שהוא לגמרי בלתי נתפס, מנוגד לאינטליגנציה – לא שכל אלא אמונה. מהי אמונה? לא יודעים, לא ניתן להגדרה. תענוג הוא כבר נתפס במדה מסוימת ורצון הוא לגמרי נתפס. מה משותף לשלשת הדברים הללו?

המודע של הנפש מתחיל מהחכמה. החכמה היא צמצום, כי מעל המודעות – בעל-מודע שבנפש, בכתר – יש משהו אין-סופי, בלתי מוגבל. המודעות מתחילה מצמצום. החכמה עצמה נקראת צמצום[עט], היא מגבילה את האור האין-סופי ורק לוקחת חלק ממנו שאני יכול לחוות ולהפנים לתודעה שלי. אם כן, המשותף לכל שלש הדרגות של הכתר הוא חוויה של אין סוף. ובכל זאת, גם בחוויה של האין-סוף יש שלש מדרגות שונות (כרמז הידוע[פ] ש-כתרא עולה שלש פעמים אור – שלש פעמים אין סוף!):

בפסוק אחד בתהילים כתוב "מה רבו מעשיך הוי'"[פא] – ריבוי אין סופי. יש פסוק נוסף, בו כתוב "מה גדלו מעשיך הוי'"[פב]. מה ההבדל בין "מה רבו" ל"מה גדלו"? זו אחת הדוגמאות בה התורה מבחינה בין כמות לאיכות. "מה רבו מעשיך הוי'" הוא ביטוי כמותי, ואילו "מה גדלו" הוא ביטוי איכותי. כל המדע המודרני, שהוא המדע מאז הרנסנס, הוא מדע כמותי. יש התנגדות מוחלטת לקטגוריות של איכות. הכמות שייכת לראש התחתון של הכתר.

יש אין-סוף כמותי ויש אין-סוף איכותי. אין-סוף כמותי אני מבין, כמו במתמטיקה. אין-סוף איכותי מתבטא בחוויה של "נעם הוי'", חווית הנשגב, "מה גדלו מעשיך הוי'" – לא ריבוי כמותי אלא גדוּלה, שמבטאת איכות. כל הכתר הוא אין סוף, אבל יש ממדים שונים של אין סוף. הרצון הוא יחסית אין סוף כמותי. הממד הפנימי יותר, התענוג, הוא יחסית אין סוף איכותי.

מה לגבי הראש העליון שבכתר, האמונה שמביאה עד למסירות נפש? זהו סוג של פרדוקס אמתי ומוחלט, שהוא בלי-גבול וגבול בו זמנית. כתוב בקבלה[פג] שה' עצמו הוא לא רק בלתי-מוגבל, כי אם אתה אומר שהוא רק בלי גבול אתה מצמצם אותו, מחסר ממנו את הגבוליות, ולכן הוא חייב להיות בלי-גבול וגבול בו זמנית. לא רק שהוא 'גם זה וגם זה' בו-זמנית – הוא גם 'לא זה ולא זה'[פד]. זהו הסוד של רישא דלא ידע (בהיותו 'לא זה ולא זה' באמת) ולא אתידע (בהיותו 'גם זה וגם זה') – זהו כח האמונה בה', ממנה בא לנו כח המסירות נפש.

מה שאמרנו כעת הוא הבנה מאד חשובה של שלש הרמות. כאשר אנחנו עוברים למודע אנחנו מיד מצמצמים לחלוטין את כל המדרגות הללו, ורק מתחילים מנקודה של אור מצומצם ומוגבל – "ויהי אור"[פה] (צמצום ביחס ל"יהי אור" – בגימטריא אין סוף – של הכתר)[פו]. החכמה היא ברק המבריק על השכל[פז] – ברק של אור, אבל אור מוגבל, וממנו משתלשלים כל כוחות המודע של הנשמה.

"נעִמות בימינך נצח"

אחרי כל התיקונים זוכים ל"וליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"[פח], המדרגה של מרדכי, ממוצע כל מי שנכנסו בחיים לגן עדן. זהו דבר גדול להכנס לגן עדן בחיים, אבל יש משהו אפילו גבוה מזה. שנזכה למדרגה העליונה, של אמונה ומסירות נפש, יחד עם המדרגה הזו – אנחנו יכולים לקבל גם את המדרגה הזו, יחד עם המדרגה העליונה של עתיק.

צריך לטעום את נעם עולם הבא גם בעולם הזה, וכך להכנס חי בגן עדן, וגם לעמוד במעמד תמידי של מסירות נפש על פרסום אלקותו יתברך (כדרכו של אברהם אבינו) – לזרז את ה"קאתי מר"[פט] לכל באי עולם תיכף ומיד, הכל בשמחה ובטוב לבב מרב מכל (על דרך האבות, שטעמו מעין עולם הבא בעולם הזה[צ], כפי שנאמר בהם "בכל"-"מכל"-"כל"[צא] – קצב החיים הנצחיים). עלינו לזכות ל"דידן נצח" על ידי טעימת הנצח – "נעִמות ['נירוואנה'] בימינך נצח"[צב] – הכל מיד, "נאו", כפי שהרבי רוצה. לחיים לחיים.

כעת נשיר ניגון – הניגון של הרבי. הרבי לימד אותנו עשרה ניגונים שונים, ואחד מהם הוא "אנעים זמירות".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חז"ל מונים תשע נשמות בקטגוריה של "נכנסו בחיים בגן עדן": חנוך (יסוד), אליהו (מלכות), משיח (כתר), אליעזר עבד אברהם (חסד), עבד מלך הכושי (גבורה), יעבץ (תפארת), בתיה בת פרעה (בינה), שרח בת אשר (הוד) ורבי יהושע בן לוי (חכמה).
• ממוצע כל הנשמות שנכנסו בחיים בגן עדן הוא מרדכי – הדמות עמה מזדהה הרבי מליובאוויטש.
• הרבי הריי"צ טען ש"אמריקה אינה שונה" והרבי המחיש כי ניתן להיות יהודי-מנהיג המעורה בהוויות העולם בלי לוותר על קוצו של י בהלכה ובהנהגה חסידית.
• כניסה בחיים לגן עדן היא נצחון על מלאך המות ומעבר לחיי-נצח.
• יחד עם גילוי אלקי חדש, על ידי נשמות שבבחינת פנים, יש בעולם גילוי מקביל על ידי נשמות שבבחינת אחור – ועלינו לקרב-לגייר את הגילויים והנשמות שבבחינת אחור.
• המלה הסודית של הפילוסופיה (של קאנט) היא sublime (המקבילה המערבית ל'נירוואנה' במזרח).
• כניסה לגן עדן בחיים היינו כניסה לחווית "נעם הוי'" והשארות בתוכה.
• למעלה מהתענוג (המדרגה הכי גבוהה שקיימת גם בקליפה) נמצאת האמונה היהודית (המדרגה הכי גבוהה בקדושה) – מקור מסירות הנפש.
• כל הראשים שבכתר הם חוויות אין סוף: אין סוף כמותי (רצון), אין סוף איכותי (תענוג), ויחוד בלי-גבול וגבול (אמונה).
• עלינו לטעום נצח בעולם הזה ולעמוד בחוויה מתמדת של מסירות נפש על פרסום אלקות.