נקמה בדרכי נעם

הילולת רבי אלימלך מליז'נסק

כ"א אדר ב' תשנ"ה – שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתחילת השיעור התבונן הרב בפירושים שונים על הפסוק "הרנינו גוים עמו" תוך הדגשת פירוש האבן עזרא שנקמת העם מכפרת על האדמה. בהמשך השיעור עמד על מאמר הגמרא "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" והסביר אל התהליך דעה-נקמה-מקדש. בהמשך השיעור התבונן בפירוש הנעם אלימלך על הפסוק "ובחסדך תצמית אויבי" בדגש על החסד שבנקמה. בסוף השיעור הודגש כיצד בכוחו של החסד שבנקמה להצמית את האויבים.

א. פירושים בפסוק "הרנינו גוים עמו"

הנקמה בסוף

[נגנו "הרנינו גוים עמו"]

זה קודם כל דוגמא של נקמה בסוף, זה הפסוק האחרון של השירה. כתבת את הדוגמא הזאת? אמרנו הרבה פעמים שהסוף זה נקמה, כמו הסוף של משה רבינו – "נקום נקמת ה'", זה על משה, וזה גם הסוף, זו גם דוגמא של סוף. זה בסוף פרק נח בתהלים. זה הפסוק האחרון של השירה, של שירת האזינו, זה שירת משה רבינו. חיפשנו כאן איזה קטע של הנעם אלימלך ששייך לנקמה, שנראה איך הוא מסביר את ענין הנקמה. [מסופר שבזמן השואה פתחו את הקבר שלו והוא היה שלם, זה מתקשר להרוגי מלכות] כן, שלם. נבהלו ממנו, ברחו משם. לחיים לחיים!

הנקמה על ידי הקב"ה או על ידי ישראל

הנושא היום הוא נקמה בדרכי נעם. יש תמיד את השאלה החוזרת כשמדברים על נקמה. אז מי שרוצה להתחמק מכך הוא זוקף את זה כלפי שמיא, והוא אומר שנקמה תמיד אצלנו ביהדות היא עסק של הקב"ה, זה לא מענייננו. ה' עושה את הנקמות שלנו ואנחנו שמחים. "ישמח צדיק כי חזה נקם", אבל מי עושה את הנקם? את הנקם עושה הקב"ה. הצדיק שרואה שהקב"ה עושה בשבילו נקמה אז מותר לו לשמוח, שהקב"ה יודע מה צריך לעשות. ושאם אני עושה, אולי לא הייתי עושה נכון, אבל ה' ודאי עושה נכון, ואם הוא עושה נכון – מותר לי לשמוח. ככה מתחמקים, טוענים.

זה נושא שדנו כמה וכמה פעמים, אולי כתבנו על זה באיזה מקום, קצת שם. אבל עדיין "עוד לאלו-ה מילין" בענין הזה. אז כאן למשל נקח את הפסוק הזה "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", מי עושה את הנקמה פה? [הקב"ה] "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", אז על פי פשט זה הקב"ה, זה נקמה מלמעלה. יפה, אז אולי אפשר לפרש שזה הולך על העם. "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום" מי יקום? [מי שזה "עבדיו"] "ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". שוב, על פי פשט זה הקב"ה. הפסוק הקודם, מהפסוקים: "ראו עתה כי אני אני הוא" זה הקב"ה מדבר כל הזמן: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל. כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעלם. אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי", אז גם קודם הוא אמר "אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב. הרנינו גוים עמו".

מה הפשט "הרנינו גוים עמו"? כל המפרשים מסבירים שהעמים ישבחו את ישראל. כאשר ה' יעשה נקמות בגוים, אז הגוים בעצמם ישבחו את ישראל שהוא עם כזה שהקב"ה נוקם את נקמתם. אז כל הגוים יבואו וישבחו את ישראל. זאת אומרת, מה אם כן הרעיון הראשון של הפסוק? שהדבר שהכי מוצא חן בעיני הגוים זה שעושים נקמה בהם. כתוב "באבד רשעים רנה" אז נוהגים לפרש שהרינה זה אנחנו מרננים, "יצחק ירנן", אבל כאן כתוב שהגוים מרננים – "באבד רשעים" מי שנשאר מאותם רשעים שנמלט, אז הוא "באבד רשעים רנה" [הרע שמח בכליונו] כן, "לא תחיה כל נשמה" זה כדי להעלות את הנשמות.

[כשגוי באמריקה רואה שהיהודים מנצחים את אויביהם הוא מבסוט שהם הכניסו להם, אז אם זה הגוי עצמו שנהרג הוא מבסוט, זה...] בסדר, זה תוספת, זה על דרך הנסתר, שזה הגוי שנהרג בעצמו. על דרך הנגלה, על דרך הפשט זה הגוים מסביב. [מה זה עושה לגוי] שהקידוש ה' הכי גדול זה שמישהו עושה נקמה. שוב, זה הדיון עכשיו אם זה הקב"ה או אנחנו. כאן על פי פשט זה הקב"ה, ואז הגוים בעצמם מרננים ומשבחים את העם הזה שה' נוקם את נקמתם.

מלבי"ם: 'הרנינו עמו גוים'

עכשיו, יש פירוש אחד שזה המלבי"ם, אולי זה על פי עוד איזה פירוש, הוא מפרש את זה הפוך – 'הרנינו עמו גוים', שעם ישראל ישבח את מלכי החסד, על אלה שלא פגעו בהם. כאשר ה' ינקום את הנקמה של כל אלה שפגעו בנו –אנחנו נשבח את הגוים היפים הטובים. לא עיינתי בו יותר מדי, רק ראיתי את זה ומיד סגרתי אותו... שמתי לב לפירוש הזה בגלל ששאלו אותי אם יש מקורות של לשבח את אלה שעושים חסד, מלכי חסד שעושים חסד עִם עַם ישראל, אז המלבי"ם כאן אומר שזה שבח למלכי החסד. "הרנינו גוים עמו", שהעם ירנן את אותם גוים טובים כאשר ה' ינקום "כי דם עבדיו יקום" [יש גוים טובים?] כן.

אבן עזרא: נקמת העם מכפרת על האדמה

עכשיו, יש רק אחד שראיתי שהוא הראש כל הפשטנים, האבן עזרא, שהוא מפרש את ה"כפר אדמתו עמו" – שיש הרבה פירושים מה זה "וכפר אדמתו עמו", או שזה כמו 'וכפר אדמתו ועמו', שה' יכפר על אדמתו ועל עמו [זה רש"י] כן, "וכפר אדמתו עמו", אבל הוא אומר – שדרך הפשט הוא כותב בפירוש "כאשר עם ישראל ינקום את הנקמה מאומות העולם הוא יכפר על האדמה ששוממה", על אדמת ישראל השוממה יכפר עם ישראל כאשר הוא יעשה נקמה בגוים.

כלומר, שכל זמן שעם ישראל לא קם ונוקם את הנקמה שלו – אין כפרה לאדמה. איך הפסוק? שהארץ תכופר רק "בדם שפכו"[ב]. אז כל זמן שישראל לא ינקום אין כפרה לאדמה. באמת לפי אבן עזרא הוא מפרש את ההתחלה "דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו" שזה הולך על הקב"ה, אבל הסוף "וכפר אדמתו עמו", הוא אומר שככה נראה לו דרך הפשט שהעם בנקמה שלו יכפר על האדמה.

אז ממילא אפשר עכשיו לפרש הכל – זה מה שאנחנו דברנו על זה הרבה פעמים, לא יודע כמה מזה כתוב – שבפסוק של "גדולה נקמה", שכתוב "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע", על מי זה הולך? זה הולך על הקב"ה, אבל איך זה עובד? האם זה הקב"ה שמופיע בנו, ברוח הגבורה של עם ישראל, או שזה הקב"ה שנותן מכות מן השמים כמו עשר מכות של פרעה? אז באמת הדיון עכשיו לפני פסח, למה מחכים? מחכים לעשר מכות, לעוד מהדורה חדשה של "כימי צאתך  מארץ מצרים אראנו נפלאות" ויותר נפלאות, שזה דומה ליציאת מצרים, שזה עשר מכות מן השמים, או שמחכים להשראת רוח הקדש בקרבנו לקום וגם לנקום וגם לעשות את כל מה שצריך לעשות?

הדיון שלנו תמיד – האם הקב"ה לעתיד לבוא, שזה עכשיו – ימות המשיח, האם מה שאנחנו מצפים ומחכים שהוא יופיע בנו, או שיתגלה מן השמים החיצוניים, או מן השמים הפנימיים? ובדרך כלל אנחנו נוטים, זה נושא שלנו כל השנים, נוטים לקוות שההבדל בין הגאולה הראשונה לבין הגאולה העתידה הוא בכך שכל זמן שאנחנו היינו בחפזון, כלומר בקטנות מוחין אז הניסים והנפלאות צריכים להופיע מלמעלה, לא דרכנו, שאנחנו ילד קטן אז האבא עושה את העבודה. אבל אם נזכה ל"לא בחפזון", כמבואר בחסידות ש"לא בחפזון" הכוונה גדלות מוחין. אז כאשר זוכים לגדלות מוחין, ש"לא בחפזון", אז כל הניסים והנפלאות גם מתלבשים בנו ודרכנו. ולענייננו, עכשיו הנושא הכי רגיש מכל הנושאים הוא הנושא של נקמה. למי מחכים לעשות את הנקמה? זו הנקודה הבאה, לחיים לחיים!

ב. תהליך דעה-נקמה-מקדש

באתערותא דלתתא תליא מילתא

יש לנו כלל גדול בתורה-בחסידות שבאתערותא דלתתא תבוא אתערותא דלעילא. זה בדיוק גם כן הענין – כל זמן שאנחנו או שמישהו בקטנות מוחין, אז יש אתערותא דלעילא לפני כדי לעורר – בסוף או באיזה שלב יותר מאוחר – אצלו אתערותא דלתתא, והקב"ה נותן ומעניק מענק מלמעלה. אבל ככל שהאדם או העם יותר מצפים ממנו גדלות מוחין, אז הכל באתערותא דלתתא תליא מילתא, כלומר, לא שלא רוצים את ההשתתפות של הקב"ה, אפילו ההשתתפות הגלויה, שהוא יעשה גם כן ניסים ונפלאות מן השמים, אבל מכירים ומשיגים בהשגה שבאתערותא דלתתא תליא מילתא.

שאלה: שאלתי היא האם זה הלכה למעשה השיעור הזה?

תשובה: השיעור הזה הוא מחשבה למעשה, זה "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". קודם כל אנחנו מדברים לצבא ההגנה לישראל, אם זה כבר למעשה אז מדברים לצבא. להוי ידוע שהשיטה שלנו בכלל זה דבור, ושהדבור ישפיע על המעשה מלמעלה למטה. מלמעלה למטה זה מראש הממשלה ולמטה. אם כבר מעשה – צריך להפוך את הראש, לתקן את הראש ואחר כך הדברים יזרמו מלמעלה למטה. זה הכלל. אם יש יוצא מן הכלל זה יוצא מן הכלל.

"אל דעות" – חתן; "אל דעות" – כלה; "הוי' מקדש" – מקדש מעט

אז שוב, יש לנו את הכלל הגדול של החסידות שבאתערותא דלתתא תליא מילתא. ב"גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" כתוב "אל נקמות הוי'", זה כמו שכתוב "גדולה דעה" שגם "ניתנה בין שתי אותיות", שכתוב "אל דעות הוי'". זה באותו הקשר עם "גדול מקדש" שגם ניתן בין  שתי אותיות "הוי' מקדש אדני", ההבדל הוא שנקמה זה כמו דעת, ומקדש זה משהו אחר. שני השמות, שתי האותיות הן אחרת. בדעת כתוב "אל דעות הוי'" וגם בנקמה כתוב "אל נקמות הוי'"; במקדש כתוב "הוי' מקדש אדני".

עכשיו, לגבי דעה ומקדש זה פשיטא, אין קושיה. אבל לגבי נקמה בגמרא שם זה בדרך קושיה – אם זה ככה לגבי דעה ומקדש אז נאמר "אלא מעתה גדולה נקמה"? אז הגמרא אומרת שאין הכי נמי, "במילתא מיהא גדולה היא". רש"י אומר שבמקום שצריך הוא דבר גדול. אז פה יש עוד טענה: מי יודע שזה מקום שצריך? זה דברנו, כתבנו על זה.

קודם כל ה"גדולה נקמה" היא קושיא של הגמרא והתירוץ הוא ש"במילתא מיהא גדולה היא", שבמקום שצריך זה גדול. בכל אופן, שוב, יש נקמה ודעת שנאמרו באותו לשון ממש.

אז בשבע ברכות דרשנו את זה[ג], אמרנו ש"נקמות", שה"אל" של "אל נקמות" זה ה"אל זעם בכל יום". יש הרבה פירושים של שם א"ל, זה ה"אל" של המלכות. אמרנו, דרשנו בשם של החתן והכלה, שגם נקשר את זה לנעם אלימלך, שהחתן הוא אמור להיות "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות", זה בחינה החתן, שהוא הזכר שיש בו דעת. יש פה שלמות הדעת, מצד החסדים ומצד הגבורות. מה שאין כן "נשים דעתן קלה", יש דעת רק מצד הגבורות כתוב, והוא – החתן – אמור להשלים את הדעת שלה, לתת לה גם את הה' חסדים. אבל היא המלכות, היא ממונה על הנקמות. אז אמרנו שכאשר החתן הוא בבחינת "אל דעות הוי'" והכלה היא "אל נקמות הוי'" אז ביניהם נבנה "הוי' מקדש אדני", ה"גדול מקדש", המקדש מעט שזה הבית הוא היחוד של החתן והכלה, הדעת והנקמות.

הקושיה של הגמרא היא על המלכות, היות ש"רגליה יורדות", לכן יש קושיא תמיד על הנקמה. המלכות היא משהו רגיש, היא יכולה לרדת לתוך הקליפות, לתת-להוסיף יניקה לקליפות. לכן זה בא בגמרא בתור קושיה "מעתה גדולה נקמה". התירוץ שאין הכי נמי – במקום שצריך, בזמן שצריך היא גדולה. גם כן, המלכות היא "חיי שעה", זו רגישות לזמן הנכון, למקום הנכון, הכל מצד המלכות, מצד הנוקבא, הרגישות לעשות נקמה. [אפשר לקרוא את זה בניחותא "מעתה" אחרי שיש "אל דעות הוי'", "מעתה – גדולה נקמה"] טוב, אחר כך הגמרא מתרצת ש"במילתא" [בסדר], "מעתה" כן, אין הכי נמי.

אז ככה דברנו. השאלה שלו בדיוק – הגמרא אומרת "גדולה", כאילו זה משהו מאד מאד גדול, יותר גדול מכל המדות, מכל הדברים, ואומרים "במילתא מיהא גדולה היא".

"אל" הרומז לעצמות הנעלה מ"הוי'"

רצינו להוסיף לזה לפני שנתחיל עם הנעם אלימלך כאן, שאפשר בכל אחד להסביר שיש כאן אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. הרבה פעמים בחסידות דורשים על הפסוק "אל דעות הוי' ולא נתכנו עלילות", שיש שם כתיב וקרי – "לא" עם א' כתיב, ו"לו" עם ו' קרי. אז מסבירים בספרי הקבלה שהכתיב והקרי אלו שתי הדעות: הדעת הנעלם היא "לא נתכנו עלילות" עם א', והדעת המתפשט – הדעת התחתון, מה ששייך לנו – היא "לו" עם ו, שזה מה שהדעת היא נשמת הו"ק, ה-ו קצוות. ה-ו "לו" – "לו נתכנו עלילות" עם ו, הקרי, הפשט.

לגבי ה"אל" מסבירים בדרך כלל בחסידות שה"אל" זה יותר משם הוי' כאן בפסוק הזה. שה"אל" הוא כינוי לעצמות שהוא נושא את שתי ה"דעות" שיש ל"הוי'". שב"הוי'" יש יחודא עילאה ויחודא תתאה, יש דעת עליון ודעת תחתון, יש דעת עליון שמחבר את הי"ה, שהוא דעת הנעלם, ויש דעת תחתון שמחבר את הי"ה לו"ה, שהוא דעת תחתון. אז שתי הדעות הן בתוך "הוי'" ומי שנושא את שתי הדעות גם יחד הוא העצמות – "אל".

"אל" – אתערותא דלתתא; "הוי'" – אתערותא דלעילא

אם כן, מפרשים כאן בדרך כלל את ה"אל", את הא‑ל – יותר מהשם "הוי'". אבל בדרך כלל שם א"ל הוא לא גדול כמו שם הוי', הוא רק אחד מהשבעה שמות הקדושים שאינם נמחקים, אבל הוא לא שם העצם. שם הוי' הוא שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד. לכן יש עוד פירוש, וכמו שנסביר – הא בהא תליא. יש פירוש שגם בפסוק "אל דעות הוי'" וגם בפסוק "אל נקמות הוי'" ששניהם נאמרו על אותו משקל – ה"אל" הוא אתערותא דלתתא, וה"הוי'" הוא אתערותא דלעילא, שעל ידי האתערותא דלתתא. ואם נפרש כך או לא נפרש כך זה באמת תלוי כמה גדלות מוחין אנו.

גדלות מוחין זה כמו יעקב אבינו שהקב"ה קרא לו "אל" – "וקרא לו אל אלהי ישראל", ש"אלהי ישראל" קרא ליעקב אבינו "אל". איפה זה היה? כאן, בשכם. הוא קרא ליעקב "אל". לכן הוא גם נתן לו שם – ישראל, שזה יִשָׂר א"ל. אז השם א"ל יכול להיות שם של עם ישראל, "אני אמרתי אלהים אתם", אתם אלקים. ולפי זה "אל נקמות הוי'" נפרש את זה שבנקמה וגם בדעת אותו הדבר – זה החל מדעת ואחר כך גם נקמה שצריך להיות בכל אחד מהם אתערותא דלתתא כדי להמשיך את האתערותא דלעילא.

וזה גופא ה"גדולה", עכשיו נסביר את הפירוש של המילים בגמרא "גדולה" – "גדולה דעה", "גדולה נקמה", ש"גדולה" הכוונה גדלות מוחין שאנו יכולים להתחיל את זה מלמטה. כמו שהסברנו שגדלות מוחין – ה"גדולה" – זה הולך על גדלות מוחין שלנו, שאז יש לנו אתערותא דלתתא בענין הזה, ולפי האתערותא דלתתא שלנו ככה נמשך האתערותא דלעילא ברחמים. הרי שם הוי' הוא שם הרחמים.

אתערותא דלתתא לכאורה זה קצת צמצום, אפילו א"ל הוא לשון כח, בכל מקום הוא כח, אפילו שזה שם של חסד, "חסד אל כל היום" – תמיד יש בו משמעות של "את אילי הארץ" כתוב בחסידות, כח, לכן הוא השרש של שם אלקים. אז זה הכח מלמטה להתעורר – לצאת בכח מהמעצורים שלנו והמֵצרים שלנו, ולהתעורר בענין, להראות איזה כח בנושא הזה. ולפי זה להמשיך את הגילוי שכולו רחמים של אותו ענין מלמעלה, שזה הוי'.

גילוי מקדש ה' בתוכנו על ידי אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא

עכשיו, זה גם כן טוב מאד שגם בדעת יש עבודה מלמטה וגם בנקמה יש עבודה מלמטה. אבל במקדש זה הולך הפוך: במקדש כתוב "הוי' מקדש אדני", כלומר שהשם הראשון הוא שם הוי', והשם השני – אחר כך – הוא לא שם א"ל, אם יש קודם אתערותא דלעילא אז אחר כך מה שנשלם מלמטה הוא השם אדנות, שהוא הלבוש לקבל בתוכו – הלבוש בנו לקבל את הגילוי העליון של הוי'.

אז נאמר שעל ידי הדעת של הזכר והנקמה של הנוקבא שבשניהם יש עבודה, כלומר עבודה קודם כל מצד המטה ואחר כך המשכה מלמעלה – על ידי שניהם נמשך האתערותא דלעילא שלאחרי האתערותא דלתתא. מפרשים עכשיו "הוי' מקדש אדני" – זו האתערותא דלעילא שלאחר האתערותא דלתתא שלנו והאתערותא דלעילא שלו בשני הנושאים הקודמים של דעת ונקמה, ואחר כך נמשך הוי', כאשר הוא גם כן מתלבש בנו, זה נקרא "הוי' מקדש אדני כוננו ידיך". ואז באמת יש שני פירושים מה זה "כוננו ידיך" – או שזה "ידיך" של הקב"ה, או כמו שחז"ל דורשים את "ידיך" שאלו מעשי ידי הצדיקים, שאז ממש הקב"ה שורה בתוך ידי הצדיקים.

כלומר, שמה שאמרנו קודם לגבי רוח נקמה, אף על פי שזו השראה של גדלות מוחין בשבילנו להתעורר מלמטה – זה לא עדיין גלוי לגמרי שזה הקב"ה, וזה בכל זאת דורש מאיתנו מאמץ וכח. זה "אל", "אל נקמות הוי'", אנחנו ה"אל" כאן. אבל אחר כך "אדני" לגבי "הוי'" זה גילוי מושלם, שזה אך ורק שם הוי' כאן שמתלבש בנו. תופעה אלקית של רחמים בתוך עם ישראל. זהו אם כן ה"הוי' מקדש אדני".

[הכח של שמעון ולוי היה מכח זה שהקב"ה קרא ליעקב "אל"] כן, באמת אחרי שהוא קרא לו "אל", אז הם קיבלו כח מלמטה להתעורר. שוב, זה היה כח שהיה נראה נפרד, זה באמת בגלל הגדלות מוחין שיעקב קיבל, והם בטחו על כוחו של זקן, וקיבלו את הכח בהם להתעורר מלמטה. [אז לכאורה בכל זאת זה מתחיל מלמעלה] תמיד יש אתערותא דלעילא שקודמת, אבל השאלה אם זה מה שפועל או זה רק מה שנותן השראה בנו לפעול כאילו בעצמנו.

כדי לפעול בעצמנו צריך המשכת דעת. זה כמו שדורשים על שמעון ולוי "ויקח איש חרבו" שמכאן לומדים את הגיל של בר מצוה, בר מצוה זה דעת. היו צריכים לקבל דעת מלמעלה כדי להתעורר בבחינת "אל", "אל נקמות הוי'".

אור החיים: האדמה מכפרת על חטאי העם

אם כן שוב, צריך להסתכל באבן עזרא כאן שהוא מפרש "וכפר אדמתו עמו" זה מה שהעם נוקם, ועל ידי שהעם נוקם – העם מכפר על האדמה, על ארץ ישראל השוממה. ככה האבן עזרא כותב כאן.

יש עוד הרבה פירושים על זה, למשל יש פירוש הפוך, של האור החיים. אור החיים מפרש "וכפר אדמתו עמו", שזה שאדמה שוממה כל כך הרבה שנים ודורות זה מכפר על חטאי העם. רש"י מפרש "וכפר" שהקב"ה יכפר גם על האדמה וגם על העם, זה כמו עם ו. [זה לכאורה הפוך מהרמב"ם] האור החיים אומר וכנראה שיש עוד מפרשים כך שנוטים, שהמצב השומם של ארץ ישראל הוא כפרה עבור חטאי עם ישראל. שלפי הראש הזה כאילו שהארץ סובלת, הארץ מקבלת את הענש. הארץ סופגת את הענש, זה הפירוש. [ואז הפסוק הוא לאחר תיקון המצב, בזכות שארץ ישראל היתה שוממה] כן. [אבל הרמב"ם דורש את הפסוק ההפך, הוא אומר "כל השרוי בארץ ישראל שרוי בלא חטא", אז הוא מבין את הפסוק יותר עמוק] יפה, בדיוק ככה.

עכשיו, לפי ראש כזה אפשר להבין מאד קל כאילו את הראש החרדי למה לא לחזור לארץ ישראל לפני הזמן, בגלל שאם אתה חוזר זכאי אז בסדר, אז אתה בסדר בארץ ישראל, אבל אם צריך שהארץ עדיין תמשיך לכפר עליך בתור חייב, שאתה עדיין חייב וחוטא וכו', אז מוטב שהארץ תספוג את הענש ולא שאתה תבוא לכאן ותטמא את הארץ.

אז שוב, זה הפירוש של האור החיים, לא חושב שהוא היה אנטי ציוני. אבל בכל אופן יש בזה איזה מין ראש שאפשר להשתמש בזה [זה מופיע באור החיים בפירוש, "תשבת הארץ", שבע שמיטות] שם זה הולך בפירוש על חטא שהוא קשור עם שמיטת הארץ, אבל כאן זה כללי, על כל החטאים, על כל החטאים של עם ישראל בכלל – הארץ סופגת את הפורענות. וזה גם כן איזה מין 'כל הארץ מקופלת מתחת לשכם'. כאילו שבזמן הגלות כל הארץ היא מועדת לפורענות כדי לכפר על העם.

אבל האבן עזרא מפרש את זה, אנחנו רוצים דווקא את הפירוש שלו. רק הבאתי את זה בתור דוגמא של שוני פירושים, כמה פירושים שונים יש כאן, אבל הפשט של האבן עזרא הוא שהעם מכפר על הארץ בכך שהוא לא נותן לדם השפוך לעבור בשתיקה, והוא תובע את העלבון של הדם והעם נוקם, ובכך שהעם נוקם בכך הוא מכפר על האדמה. ככה האבן עזרא כותב.

ג. גילוי פנימיות המקבל על ידי השפעת המשפיע

הנעם אלימלך – על שם כיבוד רבי אלימלך את אחיו הגדול

עכשיו, נקח קטע מבעל ההילולא, של הנעם אלימלך: יש פסוק בתהלים בסוף פרק קמג, גם כן פסוק אחרון. אמרנו שתמיד הנקמה באה בסוף משום מה, סוף ימי משה רבינו, "ישמח צדיק כי חזה נקם" זה פסוק אחד לפני אחרון, "הרנינו" כאן הוא פסוק אחרון. וגם בפרק קמג יש שם פסוק אחרון, כתוב "ובחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי" מה הסיום? "כי אני עבדך". אז מה השאלה כאן? זה מתחיל "ובחסדך תצמית אויבי", מה לכאורה הקושיה? [איזה חסד?] כן.

עכשיו, לפני כן נאמר לשם בעל ההילולא הנעם אלימלך למה הוא קרא לספרו "נעם אלימלך"? מה הנעם כאן? [הבן שלו קרא זה ככה, לא?] כן, אבל יש רמז. יכול להיות שהוא שמע את זה גם מהאבא, ככה אומרים. אז אנחנו מסבירים זאת בשני אופנים: בעולם מקובל שזה כיבוד אח גדול, שהיות שאחיו הגדול רבי זושא שהם "געפרוועט גלות צוזאמן", הם עשו את הגלות שלהם ביחד. הם היו צמודים שני האחים האלה, והרבי רבי זושא הוא היה למעלה מלכתוב ספרים, [מה הוא היה?] למעלה מזו הדרך, זה הביטוי של המגיד על רבי זושא לגבי אדה"ז, שהוא למעלה מחב"ד, למעלה משכל, ובמילא הוא גם כן למעלה מלכתוב ספרים. אז כדי לכבד את האח הגדול זושא, שמה זה זושא? זושא זה מתוק, זה נעם, אז כדי לכבד אותו הוא קרא את הספר "נעם אלימלך", שנעם זה רבי זושא, זה הפירוש של זושא, וגם הקדים את נעם לפני אלימלך כדי לכבד אותו בתור אח גדול.

הרבי רבי זושא היה אח גדול של הרבי רבי אלימלך. ויש מצוה מהפסוק "כבד את אביך ואת אמך", "כבד את" בא לרבות אח גדול, והרבי מסביר את זה על פי מה שכתוב בכתבי האריז"ל שכתוב שהרוח של כל הילדים עוברת – כל הילדים הבאים אחרי האח הגדול זה הכל עובר – דרך האח הגדול, כלומר שהאח הגדול הוא באמת בחינת אבא לגבי שאר הילדים, לכן מרבים אותו מהפסוק "כבד את אביך", הוא טפל אבל הוא חלק של אבא על פי סוד, ביחס לשאר האחים הבאים אחריו. לכן יש מצוה לכבד את האח הגדול.

[זה גם כשיש בת ראשונה?] כן. [יש מצוה לכבד אחות גדולה?] על פי סוד מסתמא, לא יודע על פי נגלה, צריך להסתכל. לגבי יבום אח גדול זה כל אח יותר גדול, לאו דוקא הבכור, אבל זה לא אחות... [לגבי דיני בכורות לא] זה בגלל ששם כתוב "בכור", כאן לא כתוב "בכור", כתוב "אח גדול", השאלה מה זה גדול. [גדול זה דווקא בכור או כל אחד? – רק בכור] כן, זה מה שהוא אומר.

נעם אלימלך – על שם נעמי ואלימלך

[זה הסבר אחד בנעם אלימלך של רבי אלימלך ורבי זושא] כן, וההסבר השני שלנו שאנחנו אומרים כל שנה זה שיש כאן ודאי רמז לאלימלך ונעמי בשם הזה. אם הוא נקרא על שמו אז יש איזה קשר. אם הוא גם נקרא על שמו וגם נתנו לספר שלו השם הזה שזה מצרף את שני השמות של אלימלך ונעמי אז מסתמא יש קשר גדול. אולי אחר כך נלמד באמת קטע ש"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו'", שזה שייך לאלימלך, לחטא של אלימלך.

אז אם זה באמת הולך על אלימלך ונעמי אז זה שמקדימים את הנעמי, את נעם, הוא בחינת "אשת חיל  עטרת בעלה". מה שאמרנו קודם שיש שני פירושים ב"אל דעות הוי'" ו"אל נקמות הוי'", שה"אל" לפעמים מסבירים שיש יותר גבוה משם הוי', שזה העצמות, גילוי העצמות ממש, העצם שנושא את שני ההפכים. אז לגבי נקמות גם צריך לומר שיש שתי נקמות, היות שכתוב בלשון רבים, גם כן כמו דעות, שני הפסוקים האלה הם לגמרי באותו משקל – "אל דעות הוי'"-"אל נקמות הוי'", זה גם "אל" ו"הוי'", וזה גם כן לשון רבים – אז כמו שבדעות מסבירים שיש דעת עליון ודעת תחתון, אז גם בנקמות צריך להסביר שהלשון רבים של נקמות זה נקמה עליונה ונקמה תחתונה, נקמה מלמטה ונקמה מלמעלה. אפילו דברנו לפני כמה ימים שמה שכתוב "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" יש כאן ארבע נקמות, יותר מאשר בדעת, בדעות יש רק שתי דעות, אבל כאן יש ארבע – "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע".

ירידת המשפיע למקבל מגלה את פנימיות המקבל שלמעלה מהמשפיע

עכשיו, איך זה באמת שיש פירוש ש"אל" הוא מלמטה – עדיין בלי להרגיש שכולי תופעה אלקית אלא שיש כאן תופעה אנושית, ישראלית, "ויקרא לו אל אלהי ישראל"? אם כך ש"אל" הוא העצמות שנושא הפכים, אז הקשר הוא שהיא הנותנת – זה גם כן שייך לדרושי החתונה – שבתחלה, או על פי פשט, האשה הנוקבא היא למטה מהזכר, הזכר המשפיע והנקבה המקבל; אבל בפנימיות העובדה שיש תשוקה וחשק למשפיע להשפיע זה בגלל שהוא מבין שבאיזה שהוא מקום השרש של המקבל יותר גבוה מהשרש של המשפיע, עד כדי כך ש"פני שבת נקבלה" לפי הפירוש בחסידות שהפנימיות של המקבל, של השבת-המלכות "נקבלה". גם החתן וגם הכלה, כלומר גם המשפיע וגם המקבל, שניהם מקבלים גם יחד מפנימיות המקבל. זה נקרא "פני שבת" – "לכה דודי לקראת כלה", שזה הדוד המשפיע הולך לקראת המקבל, כדי ששניהם וכולנו נקבל מפנימיות הכלה, מפנימיות השבת.

אבל כדי לגלות את פנימיות השבת צריכה להיות השפעה של דוד, של חתן משפיע לכלה, שרק אז הפנימיות של המקבל מתגלה, שזו פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א, אמונה פשוטה.

אם כן, גם פה, על ידי ה"אל" מלמטה, האתערותא דלתתא של "אל", אם זה "אל דעות" או "אל נקמות", באמת מתגלה על ידי כך הנושא הפכים. הפנימיות של המקבל היא הכח האמתי, הנושא הפכים, שהוא כח עצמי ממש, ששניהם זקוקים אליו. מי שנושא אותם כאחד ממש, מי שמייחד ומחבר לגמרי את החתן והכלה – הוא כח העצמות שנושא הפכים, שהוא הוא פנימיות המקבל.

אבל בשביל מה צריך את החתן? כדי להפרות את הנקודה הזאת, לגלות את הנקודה הזאת, כדי שתהיה נשיאת הפכים בגלוי לגמרי, "והיו לבשר אחד לגמרי". [איך זה מתבטא בדעה ונקמה?] הדבר הזה הוא כלל גדול של כל החסידות, של כל הנסתר. אפשר לומר שכל הנסתר של התורה זה הכל על פי הסדר הזה. [אבל לפה באופן פרטי] שוב, באופן פרטי יש אתערותא דלתתא, שזה "אל", ויש אתערותא דלעילא שזה "הוי'", ואחר כך ה"אל" שזה האתערותא דלתתא – ה"אל" האמתי מתגלה כעצמות, כעצמות נושאת הפכים. לכן הפירוש "אל" יש לו שני פירושים בחסידות, או שזה יהיה למטה משם הוי' או שזה למעלה משם הוי'. [איזה שני הפכים הכוונה כאן? זה שזה נותן ומקבל?] כן, זה שיש משפיע ומקבל. ושוב, את הדבר הזה רואים בכל הקשר. אין שום הקשר בעולם שלא רואים משפיע ומקבל וכח עליון שנושא הפכים שהוא מתגלה בזכות זה שהמשפיע יורד מעצמו להשפיע. זו הזכות של המשפיע, שהמשפיע יש לו כעין מסירות נפש של "נחות דרגא ונסיב אתתא", שהוא יורד מהמדרגה שלו כדי להשפיע. וזה מתוך תשוקה לא מודעת לו בדרך כלל ששרש המקבל יותר גבוה, ואז באמת ככה קורה, ככה מתגלה.

רצוא במסירות נפש להשפיע ושוב בהשגת גילוי פנימיות המקבל

בדרך אגב אם אומרים את הרעיון הזה יש לציין שהוא מהנקודות המוסברות בספר נעם אלימלך, הוא הצד השוה של ריבוי תורות כאן בנעם אלימלך. כל אחד מהצדיקים יש לו כמה נקודות עיקריות שהוא חוזר עליהן כמעט בכל הקשר, בכל פירוש, ואחד מהדברים שהוא חוזר כמעט בכל תורה הוא שהצדיק הגדול – הנעם אלימלך נקרא "ספר של צדיקים" – כדי להשפיע שפע ברכות לעם ישראל, הוא צריך לרדת מעט מהמדרגה שלו. כאילו שכאן הוא מלמד את כל הצדיקים שלו, הרי מה זה "ספר של צדיקים? הוא כותב את זה לתלמידים, שכולם אמורים להיות רביים, להיות צדיקים, הוא מלמד להם, ועיקר השיעור שהוא מלמד לצדיקים העתידים שהוא מחנך אותן בספר הזה – שתדעו לכם שבשביל העם צריך לרדת מהמדרגה הגבוהה מאד שלכם.

הוא אומר את זה בסגנון שלו. בחב"ד למשל כפי שסיפרנו הרבה פעמים שרבי אייזיק אמר שאם הוא לא היה מתמסר לחסידות – אפשר אולי לחשוב שזה לא בשביל העם, זה כן בשביל העם – הוא היה יכול להיות גדול בנגלה כמו הט"ז והש"ך, או עוד משפטים כאלה. כאילו שמוותרים ויתור של ממש בשביל מה זה היה על פי פשט? בשביל החסידות, אבל אם נאמר שזה בשביל העם, שגם החסידות היא בשביל העם, אז מוותרים על משהו, על גדולה לכאורה, על גדולה עצמית, בשביל העם.

זה כמו כאן תמיד השאלה בישיבה – מה עדיף? מה עושים? בדורנו מאז הבעל שם טוב והלאה, אז האמת – וגם כן הדגשנו את זה פה המון פעמים –שללמוד חסידות זה בשביל העם, גם ללמוד נגלה זה בשביל העם, אבל בשביל לקרב את העם, ואפילו להבין, להיות אחד קשור עם העם, וכל שכן אחר כך לדבר איזה דבר מלהיב שיקרב אותו, אז בשביל זה לומדים חסידות.

[אם החתן יורד להשפיע לכלה בגלל שהוא יודע שאחר כך תתגלה אצלו פנימיות הכלה שזה יותר נעלה מכל מה שהוא יכול להשיג לבד, זה טוב או רע?] לא מקבל, לא שיתגלה רק לו, "פני שבת נקבלה" – זה יתגלה לנו. עוד הפעם, הגילוי הוא רק באתר שלים, אני יורד-יורדים כדי שיתגלה בנו דבר שהוא יותר גדול מכל גילוי פרטי שלי. [זה לא שאני יורד להשפיע בשביל להשפיע למקבל, אני כאילו משליך את עצמי לגמרי, אני רוצה שלמקבל יהיה ומתוך ההשלכה הזאת מופיע הכח העליון, לא סתם פעולה טכנית. בגלל שאני השלכתי את עצמי לגמרי אני הסכמתי לרדת מהמדרגה שלי לגמרי, לא בשביל שאקבל אחר כך משהו] בסדר, יש עבודה תמיד, יש תמיד רצוא ושוב. יש עבודה של רצוא כמו שאתה אומר – מסירות נפש בלי שוב, שאפשר כל כך באמת לרדת, שהאדם יורד, כמו כאן שהוא כותב לרדת הוא תמיד מדגיש "יורד מעט מהמדרגה שלו", לא שהוא מתמוטט לגמרי.

עכשיו, רצוא בלי שוב זה בלי שכל, שוב זה תמיד שכל. אז משהו תמיד ברצוא שהוא יותר גבוה מכל שכל – אם אתה מכיר את זה – זה המסירות נפש, כמו שאתה אומר. אבל זה לא צריך להיות פוסל שביחד עם תנועת מסירות נפש שגם תוכל להשיג מה קורה כאן. מה שאתה משיג קצת – זה נותן לו את השוב. [זה תנועת שוב] לגבי המקבל זה רצוא, זה נקרא מטי, [לגבי המקבל] רצוא מלמעלה למטה זה נקרא מטי, כל יציאה מעצמך, בין אם זה כלפי שמיא בין אם זה כלפי עם ישראל, שאתה מוסר את עצמך זה רצוא.

זה כמו שדברנו, יש מאמר שלמדנו פה פעם באריכות על הכלל והפרט במלכות ישראל. אז כל התמסרות לכלל, כאילו שהפרט מתמסר ומזדהה עם הכלל, זה רצוא, בגלל שזה יציאה מעצמך. עכשיו, שאדם חוזר לפרט שלו, אז הוא צריך כל דבר. למשל, כמו שאתה אומר שיש משהו לטובת עצמי בסופו של דבר – כל רגע, כל פעם שאתה משיג שיש משהו לטובתך אז מי שעובד את ה', זהו עיקר עבודת ה' שזה תמיד ספונטי, מלווה שפלות. כאילו מה שאני עושה משהו לטובת עצמי, כמו שאתה אומר זה לא שוה, אז הוא גם מרגיש את זה, הוא גם יודע את זה, וגם יש לו באותו רגע שהוא חוזר לפרט שלו, כאילו לטובת הנאה של עצמו – הוא נעשה שפל מכל אדם.

אם כן, זהו סוג אחר של בטול. יש התבטלות שאתה יוצא מעצמך, ויש התבטלות שאתה מבין כמה שזה טוב לך ואתה חוזר לעצמך, והטוב גופא נכנס לכלי שהוא כולו שפל, בגלל ההשגה גופא. זו העדינות של כל עבודת ה'.

ד. תורת הנעם אלימלך על "ובחסדך תצמית אויבי"

הצמתת האויבים בגבורה או בחסד?

טוב, אחרי כל זה נקרא כאן את הקטע:

ובחסדך תצמית אויבי (תהלים קמג, יב).* ולכאורה קשה אדרבה אם יצמיתם בגבורה היה יותר טוב

אם הקב"ה היה מצמית את האויבים בגבורה, זה לכאורה יותר טוב מחסד, למה? לכאורה הוא מתכוון שאם ה' היה עושה בגבורה הוא היה גומר אותם לגמרי, ואם הוא עושה בחסד אז זה קצת 'שבח', 'א ביסל שבח', קצת חלש. [חסדך עלי – אתה מצמית את אויבי] הפשט שלך הוא ודאי פשט, כאן זה ודאי דרוש. אבל איך שהוא יסביר את התירוץ אז זה גם יסביר לפי הפשט שלך, שהוא מצמית את האויבים עם חסד עלי. אבל קודם הוא מסביר את זה כאילו שמה שהוא מצמית הוא מצמית עם חסד. זהו הפשר בין איך שאתה מפרש על פי פשט, שזה ודאי נכון, לאיך שהוא מפרש לכאורה על פי דרוש, אז נסביר שזה היינו הך, לפי הפירוש שלו גופא.

אם כן, קודם כל הוא אומר שיש הוה אמינא שיותר טוב להצמית אויבים עם גבורה מאשר עם חסד, ולכאורה הפשט הוא שאם אתה מצמית אותם עם גבורה אז אתה מצמית אותם לגמרי, ועם חסד אז אולי אתה לא מצמית אותם לגמרי. כמו שאול ועמלק, שיש קצת חסד פה.

אז מה ההוה אמינא? ההוה אמינא הוא שכאשר הולכים לעשות נקמה בגוים, כלשון הפסוק – צריך להתלבש בעז ותעצומות וגבורה. או כמו שהרמב"ם כותב שמי שיוצא לקרב, למלחמה, הוא צריך לשכוח מכל האהבות שלו ורק להתלבש ברוח גבורה. כאילו שצריך לרחק את החסד, ואז יוצא לך, הגבורה, הפעולה הזאת של "תצמית אויבי" – יותר טוב. זו ההוה אמינא. ["ה' מלך גאות לבש"], כן, טוב, זה הפרק של הרבי. שוב, יפי, עכשיו זה מה שרוצים גם להסביר כאן: מה שכתוב "בחסדך תצמית אויבי" האם הפירוש הוא שככל שיש יותר חסד זו תכונה של יותר מן השמים ופחות על ידי?

פעולת ה' בלבד מול עשיית האדם – חסד או גבורה?

נשאל עוד שאלה, שוב, שזה יוצא מכאן, בהקשר של מה שדברנו קודם: הפירוש שאני אומר שה' עושה משהו בחסד לעומת זה שעושה בגבורה, מה זאת אומרת יחסית לגבי כמה זה עובר דרכי הפעולה הזאת? יש לומר שאם ה' עושה בחסד, אז היות שחסד הוא מקיף לגבי גבורה, שגבורה היא צמצום – בזכות העובדה שהיא צמצום זה חודר ונכנס פנימה לתוך המקבל. בגלל שגם המקבל גופא הוא בחינת גבורה, הוא מקבל מהצמצום של המשפיע, לצמצם את עצמו. אז יש פן לומר שאם ה' פועל בגבורה אז זה יותר מסוגל לעבור דרכי. אבל אם ה' פועל בחסד שזה אור מקיף יחסית – אז זה רק הוא עושה את זה, וממילא אני לא עושה כלום.

זה כמו חזקיהו המלך שהולך לישון על המטה והוא מחכה שהקב"ה יעשה נקמות, לא כמו דוד המלך ש"ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אז יש פן לומר שכאשר דוד עושה את הנקמות לבד אז ה' לגביו הוא מדת הגבורה. הרי המדות העליונות נקראות הנהגות, המדה הנוהגת למעלה בשמים כאשר דוד עושה נקמה ודווקא הוא רוצה לעשות, לא רוצה שה' יעשה – "ארדף אויבי ואשיגם", זו מדת הגבורה. אבל המדה, ההנהגה למעלה של חזקיהו, שהוא יושב-ישן ומחכה לקב"ה, זו מדת החסד של ה', שה' נוקם בחסד.

אבל מה שרוצים היום לצאת מזה, שיש גם כן "אחליפו דוכתייהו", זה יכול להיות "פום פאקערט", בדיוק ההפך. יכול להיות שהחסד של ה' זה שהוא נותן לי לעשות, כמו שיש הרבה יהודים כאן בין החבר'ה שרק מבקשים מהקב"ה תעשה לי חסד ותתן לי את ההזדמנות, ואם אתה עושה איתי דין [אדם רוצה שהוא יהיה ה...] בדיוק, אני אומר – יש ראש של תפלה ששמעתי את זה לא פעם ולא פעמיים מהחבר'ה שלנו, שמתפללים לקב"ה שתעשה אתי חסד שאני אוכל לקום ולעשות משהו, ואם אתה לא מרחם עלי ועושה לי את החסד הזה, אז אתה נוהג בגבורה כלפי, אתה עושה את הכל, אתה לא משתף אותי, אתה לא נותן לי להשתתף בעבודה.

אז מה אנחנו רוצים להפיק מכאן? שיש בזה אחליפו דוכתייהו. אבל גם באותו חסד, אם נאמר ש"ובחסדך תצמית אויבי" שזה חסד, שה' עושה חסד שנותן לי את הצ'אנס להשתתף ולעשות בעצמי – אז זה גם כן חסד שעבר דרך המסנן של הגבורה כדי להתלבש בי. זה כמו "גבורות גשמים". אז עוד הפעם, מה הקושיה? זה רק אמרתי בגלל השאלה שלך, אבל תכף נסביר את זה יותר טוב.

נקמה בגבורה ונקמה בחסד

ולמה התפלל להצמיתם בחסד [לכאורה יותר טוב להצמית בגבורה, למה דוד התפלל להצמית את האויבים בחסד?]* וגם שם בפסוק (שמות טו, ו) ימינך כו' נאדרי בכח כו' תרעץ אויב, גם כן קשה למה בימין שרומז לחסד* [זה בשירת הים, בקריעת ים סוף, למה הימין תרעץ אויב? יותר טוב שהשמאל תרעץ אויב!] ונראה, כי אין צדיק בארץ כו' (קהלת ז, כ), ואם היה מתלבש הקדוש ברוך הוא בגבורת להצמית האויבים היו ישראל מתפחדים מאימתו מחמת הגבורות*

כמו במצרים – "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך", רש"י אומר שהיו בפחד נוראי מהמכות. זה משהו מאד פשוט מה שכותב, אבל אנחנו נוכל להעמיק בזה מאד מאד הרבה. יש שהקב"ה עושה דין ברשעים, ומישהו אחר עומד בצד והוא "אוסצטיסיכן", והוא מזדעזע, הוא רועד שמא יקרה לו. [גם על דרך מה שכתוב "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", שאם אתה לא ראוי, שאם אתה בעצמך לא שלם אז לא כדאי לך] בדיוק, אז זה מה שאומר, שהיות ש"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אין פה צדיקים גמורים שרק הם יכולים לראות את הנקם ולשמוח נטו, "ישמח צדיק כי חזה נקם". זאת אומרת בשביל ה"ישמח צדיק כי חזה נקם" צריך להיות צדיק גמור בתניא. אבל אחד שהוא לא צדיק גמור הוא לא יכול להסתכל על נקם ולשמוח, אם זה מן השמים, [אם זה בגבורה] אם זה בגבורה.

עכשיו, מה הוא אומר? מה זה חסד, אז הוא אומר שלעשות נקמה בחסד – זה הפלא כאן של הפירוש – זה לעשות את כל הנקמה, אבל שהנקמה תשאיר רושם טוב. זה בדיוק מה שאמרנו – "נקמה בדרכי נעם", בדרכי נעם אלימלך. [זה תרתי דסטרי] זהו, זה תרתי דסטרי, זה הפירוש שלו. עכשיו, איך זה עובד הוא לא מפרש לי, אבל זה מה שהוא מפרש. הוא אומר שיש נקמה שעושים וכולם רועדים, בגלל שכולם פוחדים אולי זה יבוא אלי.

הפחד מאסונות טבע

עכשיו, נחזור לשאלה שלנו מה יותר טוב – מן השמים או מלמטה, מן הארץ, על ידינו? מה יותר מפחיד אותנו? [משמים] רגע, נחשוב על זה טוב. מה הסברה לומר שמן השמים יותר מפחיד אותנו? [רעידת אדמה, שאם זה קרה פה זה יכול לקרות גם פה] נכון, אם זה רעידת אדמה או משהו מה שנקרא אסון טבעי, אסון טבע, שפוגע בהם אז כולם פוחדים. מה הפחד? אם זה אסון טבע אז למה זה מפחיד את כולם? מי לא פוחד מזה? אם זה האובריטשער רב בצפת – אם מדברים על רעידת אדמה – אז ידוע הסיפור המפורסם שברעידה בצפת הוא אמר לכולם להצטופף מסביב לו. ואז באמת כולם שהצטופפו מסביב לו ניצלו. בגלל שהכל התמוטט והכל נפל, כולם נפלו לשאול תחתית חוץ מהמקום שהוא עמד שם. הבת עין, האוברישטער רב, החבר של רבי הלל מפאריטש. כתב ספר בת עין, הוא היה רבי של ר' הלל מפאריטש לפני שהוא התקרב לחב"ד, רבי חבר, הוא היה תלמיד של הטשרנוביל. הוא היה בצפת. הרבי של צפת, אחרי ר' מענדל ויטבסקר הוא היה אולי הכי חשוב כאן בארץ.

שוב, שם הכל נפל חוץ מאלו שעמדו קרוב אליו. בסדר, אז זה מופת, זה צדיק גמור, שבאמת הוא לא פוחד מרעידת אדמה, בגלל שהוא בטוח. יותר טוב מחברת הביטוח – לבטוח באותו צדיק, אתה עומד לידו ואתה שמור. אבל מישהו אחר אם זה אסון טבע, זה יכול לפגוע.

אפשר לומר גם כן שמה שפוחדים מאסון טבע, אפילו שזה קורה לרשעים, לאומות העולם, יש בזה קצת חוסר אמונה. מה שנקרא מקטני אמונה, על דרך נח. כלומר, שבאסון טבע באיזה שהוא מקום יש שם איזו תולעת קטנה שהוא לא מאה בטוח שה' עשה את זה במכוון, שזה השגחה פרטית, אולי זה במקרה. [אולי ה' עשה במכוון...] אולי, אבל ברגע שזה אסון טבע עלולים לחשוב כך.

עוד הפעם, למה הכופרים לא מתפעלים מאסונות טבע, כלומר לא מפרשים את זה כנס מן השמים, כיד ה'? אפילו הרמב"ם אומר, מה הרמב"ם כותב בתחילת הלכות תעניות? שמדרך המאמינים לפרש כל דבר שקורה בטבע שזה יד ה', שזה השגחה פרטית, לעשות 'חושבים', להרהר בתשובה. סימן שמי שהוא לא במדרגה הזאת, או יש לו איזה מין ספק קטנצ'יק, עמלק קטן בראש שהוא רוצה לומר אולי זה סתם קרה. וזה הפסוק אומר "אלקים עשה שיראו מלפניו". [אז זה אמור לגרום לי לא לפחד?] לא, להפך, זה גורם לפחד, אבל זה לא גורם לעשות תשובה, בגלל שזה מקטני אמונה. [אצל מי גורם לפחד ולא לעשות תשובה?] אצל כולם, זה כמו מחלה, יש מחלות בעולם רחמנא ליצלן, אז קודם כל רואים גם גם בספר קהלת וגם במציאות, שהיא כמו ספר קהלת, רואים שהמקרה קורה את כולם, בלי הבחן, ולכן פוחדים.

מה אמרנו? אמרנו שיש צד שכאשר הנקמה היא מן השמים שזה מפחיד את כולם, בגלל זה. מי שבאמת הוא צדיק גמור – אפשר לומר שהוא לא צדיק גמור בפנימיותו שאין לו עברות, הוא צדיק גמור באמונה שלו, לצדיק גמור כאן – יש לו אמונה מושלמת בהשגחה פרטית באופן הכי מוחלט ומושלם ש"יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש". ולא בגלל שאתה צדיק גמור דווקא, רק בגלל שאתה מאמין שכל מה שה' עושה הוא בתכלית המכוון, ואם הוא עשה משהו למישהו אחר זה לא שייך לי. אז זה לפי 'חושבים'.

[מה הכוונה שלא שייך לי?] בסדר, מצד שני היות שהוא יודע ש"אין אדם צדיק בארץ", זה בהשגחה פרטית, באופן מוחלט, הוא יכול באמת להרהר בתשובה, ובאמת אם אני לא מושלם אז אולי גם לי מגיע, אז צריך לחזור בתשובה. [נו, אז זה מפחיד מאד] בסדר, זה גם מפחיד נכון [זה אותו דבר] בסדר, אין הכי נמי, בסדר.

באמת יש בזה כמה רמות. אפשר לומר עוד יותר, שאם אתה מאמין במאה אחוז, אז מאה אחוז אמונה זה כבר נעשה בטחון, לפי הפירוש של הרבי. אם זה עדיין אמונה מאה אחוז, רק אמונה בלי בטחון, כמו שאתה אומר – אז אתה מאמין לגמרי ואתה פוחד. אבל אם זה כבר נעשה בטחון האמונה, לפי שיטת הרבי, אז אתה כבר לא מפחד, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" [צריך להיות בטוח ברבי גם, לא רק בזה] כן.

טוב, אז עד כאן זה שה' פוגע מלמעלה. עכשיו, כמובן יש צורות שונות, למשל: אסון טבע סתם אינו דומה לעשר מכות מצרים. כמובן שיש יותר שראו כל עמי הארץ בברור שפה זה לא סתם רעידת אדמה. ניסים של מלחמות זה קצת קשור בנו, אז לא נערב את זה, כמו ששת הימים, קשור אתנו. אבל שם לדוגמה רואים שה' לוקח צד.

נאמר את זה בסגנון הזה: אם אפשר בברור לראות במה שקורה מן השמים שה' לקח צד, כמו שממש משהו פגע באותו מקום באותו זמן פגע בגוים ולא פגע בישראל שעמדו שם באותו מקום, שה' לקח צד – זו כבר מדרגה אחרת. כלומר שזה פחות מפחיד, להפך – זה רק משמח. הפחד שם יכול להיות רק עצם ההתפעלות, כמו שכתוב "ופחד ורחב לבם", שגם דברנו הרבה פעמים, שיש פחד שהוא הזזה עצמית, שזו התפעלות בעצם, אבל זה לא פחד שהדבר מפחיד אותי שמא זה יקרה לי. אם אפשר לראות ממש שה' לקח צד, אז זה אחרת.

הפחד ממעשי ידי אדם

מה לגבי בני אדם, האם נקמה שאדם עושה זה מפחיד או לא? נחזור לתגובה הראשונה ששמעו את זה בחדשות, שעל זה דברנו הרבה פעמים, אז שלמדנו את זה, כתוב על זה בהתחלת החוברת שלנו. היו אנשים שהתגובה הראשונה שלהם היתה פחד? בטח.

מה הטעם, מה הדוגמא לומר שדווקא שאדם עושה משהו יש בזה יותר מפחיד. פחד זה דין, אם הסיפור עובר בלי פחד, בלי להפחיד, זה רחמים, כמו שמתפללים שה' יוציא אותנו מן הגלות ברחמים. להוציא מן הגלות זה בוודאי כרוך עם כל מיני לכאורה דינים. אבל לפי איך שהוא מפרש כאן, וזה פירוש מאד אמתי ומאד עמוק, להוציא אותנו ברחמים הכוונה שכל השלבים נעבור אותם מבלי טראומות מיותרות, בלי התמוטטות עצבים רחמנא ליצלן. כלומר, שבאמת דברים יקרו, כל מיני דברים, אבל זה יקרה כמו שאמרנו ברחמים.

אנחנו רוצים עכשיו את הביטוי של הרבי שהוא הרבה מאד פעמים אמר דברים קשים ומיד הוסיף את ה"בדרכי נעם", שזה נשמע כמעט מגוחך. ויש הרבה כאלה, כמו להילחם בדרכי נעם, או להנקם בדרכי נעם וכיוצא בזה. [זה קצת כמו איידס, שיהודי דתי אחוז קטן יש לו איזה סיכון, אבל כללית הוא שמח שהגוים הפרוצים האלה שילכו להם ואנחנו לא] מה עם היהודים הפרוצים? [שמחה לאיידס... – אין בזה פחד] "ושכבתם ואין מחריד", באמת זה היה אמור להיות "אם בחקתי תלכו" לגבי כל הדברים שבעולם. זה בדיוק מה שאתה אומר הראש הזה, זה לכאורה הראש שהתורה רוצה להבטיח לכל היהודים שילכו בדרך התורה, שאפשר להיות בטוחים שזה לא יקרה לנו. וזה בדיוק ההפך מה"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך", ששם פחדו מהדברים אף על פי שה' לקח צד. אמרנו שה' לוקח צד בגלוי זה פחות מפחיד אף על פי כן הם פחדו בגלל שחשבו שאולי אנחנו גם כן לא שלמים .

שוב, אנחנו רוצים להבחין בין רושם של פחד כאשר נקמה נעשית על ידי בן אדם לרושם של פחד כאשר הנקמה נעשית מן השמים. [אז מצאנו הבחנה או לא? – יש אולי פחד אצל אדם בגלל שלא יודעים מה שעושה, אבל אצל הקב"ה סומכים שיודע מה שהוא עושה] זהו, זה ה"במילתא מיהא", לא בטוחים אם זה ה"במילתא מיהא", לא בטוחים אם זה "במילתא".

רפואת ה' מול רפואת בני אדם

מה הדוגמא? יש דוגמא שכתוב – אומרים את זה בתפלות שלנו גם כן – שדווקא כשה' עושה משהו הוא עושה את זה נקי בלי דינים, בלי תסבוכות חיצוניות, בלי כל מיני כאבים, הוא עושה את זה לא כואב, וכשבן אדם עושה משהו זה חייב להיות כואב. עוד פעם, יש כלל מאד גדול לגבי משהו מאד מאד חשוב שצריכים לדעת, שכאשר ה' עושה את זה הוא יכול לעשות זאת בשלמות שלא יהיה שום תופעת לוואי ושום כאב, אבל כשבן אדם עושה אותו הדבר זה חייב להיות עם איזה כאב, בגלל שלא יכול לעשות את זה מושלם כמו הקב"ה.

[מה זה הכאב הזה?] מפרשים זאת לגבי רפואה. על אותו פסוק "כי אני ה' רפאך" כתוב שבתנ"ך רק הקב"ה הוא רופא לשון קל, בדקדוק העברי, ו"רפא ירפא" שבן אדם הוא מרפא, בן אדם הוא לא רופא הוא מרפא, ומרפא זה לשון כבד. וכתוב בספרי החסידות שכל רפואה על ידי רופא בשר ודם כרוכה עם משהו, איזה טיפול כואב, וזה גם כן הלוואי שזה יעבור. אבל אם הקב"ה רופא אז הוא עושה את זה בצורה הכי מושלמת, גם בדרך כלל בצורה לא מודעת, זה אפילו לא עובר דרך השכל, דרך המודעות של הבן אדם, ואין בזה שום כאב, והכל ברחמים. יכול להיות שלא ידעת בכלל שהיית חולה. [אז מאיפה יודעים שככה ה' מרפא?] גם בפסוק הזה "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" מלכתחילה, זה מתאים לפה, כאן הפסוק אומר "כי אני ה' רפאך", מה הכוונה "רפאך"? שלכתחילה זה לא יהיה לך, כלומר, שזה נקרא רפואה מונעת היום. אז ה' הוא רופא ברפואה מונעת היום, "לא אשים עליך כי אני ה' רפאך". זה המקור לרפואה מונעת.

אבל אדם מתוך הפחד שלו, זה שהוא פוחד ממשהו, ואם זה לא קורה אז הוא יודע שהוא יכול באמונה שלו להכיר בקב"ה כרופא אותו, שהוא מקדים את הרפואה למכה, וגם שהמכה לא תהיה בכלל, לא חייבת להיות בכלל, אבל אם זה "רפא ירפא", אז זה לשון כבד. אז לפי זה, לפי השכל הזה מה שה' עושה זה צריך להיות יותר קל לנו, ומה שבן אדם עושה זה יותר כבד לנו.

נקמת האדם האידיאלית לא גורמת פחד

אבל שוב, מה שאנחנו חותרים זה לאתהפכא, או לאחליפו דוכתייהו. מה הסברה לומר שמה שבן אדם עושה זה לא מפחיד? שאלו קודם למי אני מדבר, אז אמרנו שאני מדבר לצה"ל. אם צה"ל יעשה משהו אז גם כן יפחדו? [לא] למה? אז שוב, הבעיה שצה"ל פשט רגל, אבל אם צה"ל היה נוהג כמו צבא, כמו שהוא צריך להיות לפי הכוחות שלו "ביד רמה", "בריש גלי" ועושה מה שהוא רוצה להיות אז באמת לא היה שום פחד, רק שמחה.

שוב, מי שהרגיש את זה ככה, שזה אתה ועוד כמה אנשים אז להפך, זה יותר טוב, זה כמו הצד האמתי, שזה לא משאיר רושם של פחד, רק רושם של פורים, רק שמח, רק "עד דלא ידע". אז ככה היה צריך להיות. אבל מה, שוב, מה שרוצים לומר שבתכל'ס אם אפשר להגיע לתכלית שבאמת נוכל לבצע בעצמנו כמו שצריך – אז בסופו של דבר זה יהיה הכי הרבה חסד. נאמר את זה בצורה גסה: אדם סומך על עצמו יותר מאשר על הקב"ה. כמו שרבי לוי יצחק היה אומר בתחילת חייו, עד יומו האחרון ולא עד בכלל, שאם היה ה' נותן לי להנהיג את העולם אז הייתי יודע מה לעשות, איך לעשות סדר. אז יש משהו בבן אדם שאם זה תלוי בבחירה שלו, אז הוא בעל בחירה, ואם כל הנקמות זה אני עושה – אז אני עושה, אני בעל הבית, אם אני הבעל הבית אז אין פחד. אם מישהו אחר הבעל הבית, אפילו הקב"ה בעל הבית, אז מי יודע מה הבעל הבית הזה יחליט לעשות? רק מה? שבסוף ימיו ממש הוא כבר נמלך בדעתו.

לא תגיע לזה אף פעם בלי תשובה. "סוף ישראל עשות תשובה ומיד הם נגאלים".

צעקתי על זה שיש מצב מושלם למטה כמו צה"ל עם "יד ישראל תקיפה" כמו שצריך להיות, שאז יש כאילו כל הבטחון – בטחון עצמי, זה משרד הבטחון כמו שצריך, יש בטחון בישראל. כאילו שאנחנו נותנים את הבטחון. מה זה שייך לטבח בשכם? זו השאלה, השאלה מה יותר בחסד? אמרנו שעל פי פשט יותר בחסד לכאורה זה שה' עושה כמו חזקיהו, אבל אמרנו שיש חידוש שאפשר לחדש, אפשר לראות באיזה מין "אחליפו דוכתייהו", שאולי זה יותר בחסד כשאנחנו עושים. למה? בגלל שזה עם כל הבטחון. מה זה חסד? שלא משאיר רושם של פחד. [מה הבטחון בזה?] כמו כאן, אנשים רוצים בארץ דבר שנותן בטחון, שלא יפחד בלילות, זה פשוט מאד. אז זה צד להבין שבטחון ואל-פחד נותנים לך אנשים בארץ שדואגים לבטחון.

מהתורות האחרונות של רבי נחמן[ד], שלעתיד לבוא עם ישראל יהיו בעל'בתים על המלאכים, שאנחנו ננהיג, כמו שעכשיו המלאכים הם מעבירים את השפע והכל. אבל היעוד, כאילו התכל'ס של עם ישראל שאנחנו ניתן את הפקודות. זה רעיון מאד פשוט בסגנון שלו, כאילו שכל היעד של העתיד לבוא הוא שמי שיתן את הפקודות זה עם ישראל. וכל אחד יהיה לו כך וכך מלאכים שישרתו אותו שיתן להם הפקודות מה לעשות, יעשו לו את כל המלאכות, כל מה אומר להם.

טוב, עכשיו הלאה. הכי טוב באמת לעניננו, בנקמה, זה תמיד חושבים שצריך איזה גולם, שהפתרון האידיאלי זה איזה מהר"ל מפראג שיעשה איזה גולם ויאמר לו מה לעשות בשוק של שכם... [אני יכול לומר שהקב"ה רוצה בנקמה שלי? אולי הוא לא מעוניין?] אז זה ב"מילתא", נכון, צריך בטחון, צריך להיות מלך, כמו דוד המלך שאומר לעתיד לבוא שהוא יקח את הכוס לברך ברכת המזון, זה הבטחון העצמי של המלך. זה הסימן של המלך, שבאמת יכול לומר שה' רוצה את זה מאתי, שאני לוקח את הענין.

רפואת ה' מול רפואת בני אדם

ולזה עושה הקדוש ברוך הוא ברחמיו לבל ייראו עמו מהגבורות [מה שמבקשים "ובחסדך תצמית אויבי" זה שה' יעשה נקמה ובלי רושם של פחד, שאנחנו לא נפחד.] ולזה עושה נקמות בשונאים ואף על פי כן הוא מתלבש בחסדים גדולים ואין שום פחד [הוא מרגיע אותנו, כל הזמן]

אז שוב, מה החידוש כאן? כשאני אומר נקמה בדרכי נעם, קודם חשבתי שזה איזה מין פרדוקס, שגם מי שאתה עושה איתו את הנקמה – זה דרכי נעם. שוב, זה קצת כמו הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שחז"ל דורשים את זה "ברור לו מיתה יפה". [זה "ואהבת לרעך" יחסית] זה דרוש שלם של חז"ל, זה לא משהו יחסית. אבל כאן, עכשיו אני אומר שאני רואה לפי זה שהדרוש היותר רחב של דרכי נעם היא לא כמו "ואהבת לרעך כמוך" – "ברור לו מיתה יפה", ששם זה עדיין מפחיד את כל הסובבים, למען ישמעו ויראו. אבל כאן, אני עושה דרכי נעם שהפירוש דרכי נעם – שזה נעם אלימלך, שוב, מה שרצינו קודם לומר בנעם אלימלך שהנעם כאן, הנעמי, ש"אשת חיל עטרת בעלה" – זה כמו "אל דעות" או "אל נקמות", ש"אל" הוא נושא הפכים. כאשר ה"אל" למטה זה אתערותא דלתתא, אבל למעלה ה"אל" זה הכח של העצמות הנושא הפכים. זה הנעם אלימלך, שרש האשה. אלימלך הוא טיפוס של דין, איך אני יודע שאלימלך זה דינים? גם מלכות. מי היה אלימלך? חוץ מאלימלך של נעמי [לא היה. היה אבימלך] היה אבימלך, אבימלך זה מלך פלשתים [היה גם בו] גם בו. אבל אלימלך זה גם שם של דין, של דינים. יש בזה משמעות קצת של  דינים [הפשט של המילה שהקב"ה הוא מלך] בסדר, כן, "דינא דמלכותא דינא", "בנין המלכות מן הגבורות".

[בסדר, "ולזה עושה נקמות בשונאים ואף על פי כן הוא מתלבש בחסדים גדולים ואין שום פחד"] כיון שהוא רחמים וחסדים

עכשיו, עוד דוגמא לזה, שגם מאד קשורה לתורה הזאת. יש בכתר שם טוב מהבעל שם טוב, שהוא אומר שלמה פוחדים מנחש? חוץ מזה שהנחש הוא מסוכן, הוא ממית, למה כשרק רואים נחש – אפילו שיכול להיות בתוך כלוב – פוחדים? על זה הוא אומר שזו הדוגמא של העלאת המדה, שצריך להעלות את זה לשמים. אפשר להעלות את זה רק עם ההתבוננות הזאת שאתה מבין למה אתה פוחד ממנו. גם כן כלל גדול. כתוב בתניא שזה רק עבודת צדיקים להעלות מדות, עיקר העלאת מדה הוא להעלות את מדת הפחד, שזה כמו הצוואה לבעל שם טוב לא לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה. זה נקרא להעלות את כל הפחדים בעולם הזה אך ורק לפחד ה', "פחד יצחק".

איך עושים את זה? הוא אומר שהסבה האמתית שפוחדים מנחש, לא רק שהוא מסוכן, זה בגלל שה' בורא אותו – הרי ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, בכל רגע ה' בורא את העולם יש מאין, ואת הנחש ה' בורא – עם מדת הגבורה, עם פחד. כלומר שמה שמחיה את היצור הזה, מה שנותן לו חיות זה פחד. לכן מי שמסתכל בו הוא פוחד. בגלל שהנחש זה פחד מגושם, זה התגשמות של פחד ה'.

עכשיו, אם אתה מבין את זה שהסבה האמתית שאתה מפחד ממנו זה בגלל שהוא עצמו התגשמות של פחד ה', ה' בורא אותו עם מדת הפחד שלו – אז זה גופא התחלה של העלאת המדה. זאת אומרת שאתה מבין בשכל שאתה לא פוחד מזה שהוא מסוכן בלבד, שהוא עלול להמית, לנשוך ולהמית. אתה פוחד ממנו בגלל שאתה רואה בו-דרכו את הקב"ה, את פחד ה', בגלל שה' בורא אותו עם פחד. ככה כל דבר בעולם לפי ההתפעלות ממנו אפשר לדעת את מדת בריאתו. זה נקרא פרק שירה – לפי איך שהאדם מתפעל באופן טבעי מהחיה הזאת ומהיצור הזה זה הסימן עם איזו מדה הקב"ה בורא עכשיו את היצור הזה. זו השיטה הכללית של העלאת כל המדות לקב"ה [זה בעצם על כל דבר, על כל דבר יש לך איזה יחס של מדה] זה מה שאמרנו, בדיוק. אז לא רק שהמדה זה איזה ממד חיצוני איך אני מתפעל מהדבר, אלא שהמדה הזאת זה ה' עכשיו ברגע הזה בורא אותו עם המדה הזאת. לכן אני מתפעל ממנו. ואם אני יכול ככה לדעת – זה דעת והכרה – אז ככה אני מעלה את כל המדות לה'. דרך כל הבריאה אני רואה את הקב"ה.

עכשיו, מה זה לעניננו? לענייננו זה גם כן, בדרכי נעם זה באמת תרתי משמע, שאם ה' פועל נקמה, עושה נחש, נאמר שהוא יברא נחש עם חסד אז באמת הנחש הזה יהיה שעשוע, "ושעשע יונק על חור פתן", זה בדרך אפשר הכוונה שלעתיד לבוא ה' יברא את הפתן הזה, את הנחש הזה עם חסד, אז הוא יהפוך להיות שעשוע ["פחד יצחק"] כן. אז יעבור להיות שעשוע. זה כבר פירוש שני.

יש פה שני דברים: יש לעשות נקמה ולהשאיר רושם של חסד, כלומר שזה לא יפחיד, ויש עוד יותר מזה, שאז ודאי כל שכן וקל וחומר שישאיר רושם של חסד, שאתה ממש עושה את הפעולה עם כח של חסד, שזה ממש "אחליפו דוכתייהו", זהו ממש "ימינך ה' תרעץ אויב". [זה הוא לא מסביר כאן] אז אפשר לחבר את זה.

["ואין שום פחד כיון שהוא רחמים וחסדים"], נמצא שברחמיו פועל שניהם לא זה בלבד שמכרית האויבים [ברחמים לא רק שהוא מכרית את האויבים] שלנו, אף שאין עולה על לבנו שום פחד* וזהו ימינך כו'. וזה גם כן תפלת דוד המלך עליו השלום ובחסדך תצמית אויבי, לכוונה זו וק"ל*

ה. הצמתת האויבים בחסד

צמיתות-תם-כל – נצח-הוד-יסוד

אז עד כאן זו התורה. עכשיו עוד דבר: המילה הזאת "תצמית" היא מילה מעניינת ויש עוד שתי דוגמאות של מילים כאלה. על פי פשט יש כמה משמעויות למילה צמיתות: יש צמיתות לתמיד, לנצח, דבר שלם. ויש צמיתות מלשון לחסל, להחריב. איזו עוד דוגמא יש של מילה כזאת שהיא גם שלמות וגם הכחדה? [שרש] לא, גם מילה שמצד אחד המילה היא משהו שלם ומצד שני זה להרוג? [עד] לא, משהו פשוט, הרבה יותר פשוט, זה לא עד. יש עוד שתי מלים כאלה [עד זה שלל] בסדר, אבל מה זה שלם? איזו שלמות יש כאן? [לעד] לא, משהו ממש שלם, כמו כאן – צמיתות. עד זה יכול להיות "עד ולא עד בכלל". [תם] תם, מה עוד חוץ מתם? [מחץ] לא, משהו כמו תם, שזה פשוט כמו תם, עוד יותר. כל – כליון. יש לכלות ויש לכלות מלשון כלל. ויש תם מלשון תמים-תמימות, ויש כאן להצמית. אז ככה באמת בקורקונדציה הוא שם את שלשתם ביחד, יש שלשה עם התופעה הזאת. [יש צד אחד בתצמית חוץ מלכלות?] צמיתות.

אז היות שיש שלש מילים כאלה עם התכונה הזאת אז אפשר לומר בפשטות שהן כנגד נה"י. ש"כל" זה יסוד כידוע, ותם זה [נצח] לא, תם זה הוד, זה תמימות אצלנו. וצמיתות שהיא נצחיות אז היא נצח. אם כן, זהו משהו מאד יפה, שיש כאן שלש מילים עם התכונה הזאת, ומאד בקלות אפשר להקביל אותן לכוחות המעשה שהם נצח-הוד-יסוד: צמיתות מצד הנצח, ותם מצד ההוד, וכל מצד היסוד.

[למה התופעה הזאת שייכת לכוחות המעשה?] בגלל שזה לגמור. למשל, יסוד נקרא "סיומא דגופא", והרגלים הן "לבר לגופא", זה כבר יצא מהגוף, וגם על פי פשט, לכלות, להרוג, לחסל או לנקום נאמר, לנקום זה כמו קנאה, "אל קנא ונקם" [לקום זה רגלים] גם לקום זה רגלים, אבל יש "קנאה ותאוה וכבוד" ש"מוציאים את האדם מן העולם", אז כל קנאה ונקמה זה מצד נה"י בנפש. לכן באמת משכילים, אנשים נאורים, יפי נפש, הם לא יכולים להתמודד עם נקמות. זה לא תרבותי. [גם כאלה שהם בעלי מדות] כן, בעלי מדות, זה לא תרבותי. זה נה"י. מה זה נה"י לבד? נה"י זה נקרא "בהייבריז'ן", זה נקרא התנהגות טבעית. זה בפסיכולוגיה, יש פסיכלוגיה שכל מה שבן אדם עושה זה רק התנהגות טבעית, שזה בייבריזין, אבל מה שטוענים שזה משהו שהוא טבעי-ספונטני זה ברברי. הברברים ביער הם מתנהגים כמו שבא להם. אם כן, נקמה היא מצד הברבריות הטבעית-המושרשת של הבן אדם, ככה טוענים. [ברבריות מושרשרת בנפש] כן, מה זה ברברי? [נה"י קשור בכתר] הברבריות הזאת זה נקרא "לבר מגופא", זה ברברי – נצח והוד, בר-בר, שני הכוחות שזה לבר מגופא.

הצמתה תלויה בהסברה

עוד דבר, עוד רמז מאד יפה בצומת: מה עוד יש במילה הזאת שעכשיו אמרנו? צומת הגידים, שזה תצמית, איפה התצמית טובה? בצמתים. בצומת גהה, בצומת תפוח, בצומת הזכוכית... בכל הצמתים צריך כשמגיעים לאיזה צומת צריך לומר "בחסדך תצמית", צומת עפרה, תצמית זה "תצמית אויבי" בצמתים.

רציתי לקשר לבין השלמות, זה גם סבה למה שדברנו בהתחלה שזה תמיד תופעה שמתגלה בסוף. כמו "תם ונשלם", "תם ונשלם שבח לאל בורא עולם", "הרנינו גוים עמו". באמת הכל זה היה התחלה, עוד לא הסברנו מי זה באמת "ובחסדך". איך אנחנו מיישמים במדינה המתוקנת שלנו את ה"ובחסדך תצמית אויבי"? למשל, זה שהצמתה היא משאירה רוח של רגיעה וחסד, וברוך ה' חיסלו את המחבלים, שזה כמו ברוך ה' חיסלו את הנחשים בשטח, אז מה, איך עושים את זה? אחד מהדברים שרצינו לומר כאן שה"ובחסדך" הזה שגם דובר כאן הרבה הרבה מאד שעיקר הבעיה שלנו בארץ זה בעיית הסברה, דוברות והסברה, מה שכולם קובלים, זה גם פה דברנו, [חשבתי הדברה מלשון להדביר] זה גם כן הא בהא תליא. מי שהכי הכי אומר את זה עכשיו לאחר מה שהוא עשה זה מנחם ליבני, כל פעם שאני פוגש אותו. עכשיו, הוא כאילו תפס שהעיקר לא תלוי כאן בשום מעשה, לכן גם כן אמרנו שעיקר מה שאנחנו עושים זה מדברים, בגלל שכדי להגיע ל"תצמית אויבי" בחסד זה הרבה הרבה תלוי, אולי העיקר תלוי בכח הדבור, ההסברה.

[זה חסד כלפי הסביבה?] זה יכול להיות כל כך הסברה טובה שאפילו כשאתה מסביר לו הוא גם יכול לשמוח בכך שאתה מדביר אותו. ההסברה באה גם לפני הנקמה וגם אחריה. אבל גם זה צריך להיות הכנה לכך ללפני. זה ענין אחד של "ובחסדך", של חסד. כאילו מה פועל נעם אלימלך, שוב, דינים בתוך מעטף של חסד, ולא רק מעטף, אפילו שהפנימיות גם כן חדורה חסד? איך עושים נקמות בחסד. עכשיו, גם פה רציתי לדבר קצת ואין כאן המקום להאריך בזה על תלמיד חכם גם כן, שכל מי שלא נוקם ונוטר כנחש הוא לא תלמיד חכם. שמסתמא אם נבין את זה גם כן זו סוגיה שלמה, איך התלמיד חכם נוקם ונוטל. אבל מסתמא היות שהוא תלמיד חכם והוא שייך לתורה, והתורה היא תורת חסד ודאי אם הוא נוקם ונוטר מישהו – הוא לא ישאיר רושם רע על מישהו אחר. בגלל שאז הוא יהיה 'אויס תלמיד חכם', הרי זה הכל צריכים לשבח אותו, להלל אותו, לאהוב אותו [או לפחד מהקללות שלו] טוב, זה סוגים שונים של תלמידי חכמים.

הצמתה בחסד – תיקון כללי

עוד נקודה שזה היה עיקר הנקודה הראשונה שרציתי לומר ושכחתי, שזה היה שה"ובחסדך" – ההוה אמינא, הקושיה בתחילת הדברים היתה שלכאורה בגבורה זה היה יותר טוב, אז חשבנו שגבורה היא יותר טוב בגלל שאם אתה עושה בגבורה אתה עושה את זה לגמרי ואם זה בחסד אז זה חלש, אולי תשאיר משהו. עכשיו, לכאורה יכול להיות "פום פאקערט", בדיוק ההפך – שגבורה היות שהיא התייחסות פרטית למציאות תמיד כמה שתמצא חמץ ותבער עדיין צריך לבדוק בחורים ובסדקים ושמא נשאר עוד פירור של חמץ שלא ביערת. אבל אם עושים בחסד, זה מה שרציתי לומר שה"תצמית" זה לצמיתות, יש משהו שדווקא בחסד תהיה הצמתה. זאת אומרת, הפוך מההוה אמינא שלו, יכול להיות שזה מה שבעצמו מתכוון.

נתרגם את זה לנו. ההוה אמינא של כל האנשים כאן למשל, בדיוק מה שצריך להודות ולרצות לשמוע, זה אם פועלים בגבורה זה מה שעוזר, וחסד-חסידות זה סתם. אפשר לומר שההפך הגמור הוא הנכון, שאם יודעים אם לפעול דברים בחסד אז אפשר להצמית את האויב לחלוטין, כי זה פוגע בשרש שלו, כאילו שאתה מוציא את היניקה. אם אתה צריך לטפל בשטח, אז יש לך ריבוי פרטים. אם אתה יכול להוציא את הצינור למעלה, שנותן את היניקה לכולם ביחד, אז גמרת את כולם בבת אחת. זה כמו התיקון הכללי של ר' נחמן, שאם מטפלים בתיקונים פרטיים אז אין לדבר סוף הוא אמר, ואם אתה יכול לפגוע בתיקון הכללי, לתקן את זה – אז תיקנת את הכל. אם כן, יש משהו בחסד, שחסד הוא תיקון כללי וגבורה היא תיקון פרטי, וככה זה פשיטא, שזה תמיד ככה. לכן דווקא על ידי חסד תצמית.

גם רצינו לומר שאם אמרנו שתצמית זה נצח אז זה ענף החסד. אם כן, זהו הפועל יוצא של החסד, "ובחסדך תצמית אויבי".

עכשיו, החסד הזה כמו שאמרנו שזה המון תלוי בדבור, לפני דבור. למה חושבים שדבור זה דבר של מה בכך? בגלל שמה זה דבור "אמור מעט ועשה הרבה", שאתה אל תדבר, מה זה לדבר? גם כן, מזלזלים בדבור. אבל הכוונה דבור שהוא בא עוד יותר גבוה, הוא בא מתוך המחשבה, מתוך האמונה, מתוך האמונה הפשוטה, זה לא רק דוברות שמחפשים מישהו שיהיה דובר מוצלח מתק שפתים והסברה יפה. ודאי שזה מתחיל ממחשבה, והמחשבה בעצמה מתחילה מאמונה. יש אמונה ויש תוקף המחשבה ויש אחר כך דיבור מעטים, אבל קולעים. אם אתה חושב חזק אתה משוכנע בפנימיות חזק מאד וזה בא מאמונה, אז זה יכול להיות ממעט דיבורים, דיבורים חזקים ולענין וגם מוצאים חן וקולעים. ואז המעשה – על מעשה כתוב "אף עשיתיו" שזה פער וניתוק במדה מסוימת מהיצירה, מהחסד. החסד זה היצירה, ו"אף עשיתיו" זה "אף" מפסיק את הענין, ובכל זאת יהיה עדיין מורגש המקיף של החסד. ואז כשתבוא למעשה, כשתגיע למעשה בסוף, ה"אף עשיתיו" בסוף, אז גם הכל יהיה "ובחסדך".

עכשיו, לכאורה רק הקב"ה עושה ככה, אבל מה לגבי מה שאמרנו שיש בזה גם כן "אחליפו דוכתייהו"?

[עיקר המבחן זה המציאת חן] אז אפשר לומר שזה "ובחסדך", ש"חסדך" זה חן וחסד. אסתר מצאה חן, "ותשא חן וחסד לפניו". החן וחסד שאסתר מוצאת חן בעיניו, המלכה-המלכות, זה ודאי מתנה מן השמים. אז אפשר גם כן לפרש את זה על דרך זה: "ובחסדך" תעשה אתי את החסד, שהנקמה שלי תמצא חן. זה גם מתפללים לחסד של הקב"ה.

לחיים לחיים!

[נגנו ניגון לרבי אלימלך]

ניגון "הרנינו גוים עמו" – "ובחסדך תצמית"

עכשיו, לגבי הניגון של הנקמה – אז כל המחשבה הזאת זה היה בגלל הניגון, שחשבתי על הניגון של הנקמה, של "הרנינו". התפלאתי מהניגון שהוא ניגון עם המון נעם. בתחילה חשבתי שזה לא מתאים למילים ששמעתי. ההתחלה של הניגון. בסוף זה הופך להיות חזק, זה יכול להיות מתאים לכל דבר, ניגון שמח. אבל ההתחלה שזה עם המילים אז הרושם הראשון שזה לא קשור לנקמה. איזו נקמה יש כאן בניגון הזה? זה לא נקמתי. אז כמובן כשמתבוננים אפשר לשמוע הכל. אבל אחר כך חשבתי שזה ניגון של "ובחסדך תצמית", זה "הרנינו גוים עמו", שלפי הפשט שהגוים עצמם רואים בכל חסד. הגוים בעצמם משבחים ולא פוחדים, אף על פי שהוא פגע בגוים. בגלל שיש בסיום הזה איזה חסד של נקמה, והראיה ש"וכפר אדמתו עמו", שכל התכלית של הפסוק זו כפרה, וזה כמו תיקון כללי של ר' נחמן שאמרנו. לכן זה הסיום של השירה. זה התיקון הכללי – "וכפר אדמתו עמו".

הצמתת האויבים על ידי ימין מקרבת

עוד לעניננו, בענין "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב", אז למה על פי פשט זה לא קשה, למה יש פעמיים ימין? אם כי שרש"י עושה מזה קושיה בפירוש, אבל למה על פי פשט זה לא קשה בכלל? [אלו שתי פעולות] עם איזה יד? מה? אדם עושה פעולה עם יד שמאל? [הכח בימין] עכשיו, אז מה זה עוזר לנו לפי מה שאמרנו קודם? זה עוזר לומר שבאמת להצמית עד הסוף לגמרי זה רק מכח הימין, זה אף פעם לא יהיה מכח השמאל.

[דווקא השמאל פחות עדינה להבחין] נאמר זאת בצורה אחרת: "שמאל דוחה". השמאל היא לא עדינה בגלל שהיא דוחה בכללות. עוד הפעם, מה השמאל יכול לעשות כליל, כאילו תם? אמרנו שתם זה מצד השמאל, שזה שהיא יכולה לדחות את כולם, דחיה. דרך דחיה היא מכח השמאל, אל כולם, תם, גמרנו. אבל להצמית וגם לכלות, שלכלות זה אמצע, שיש לו גם שייכות לימין, שהיסוד יותר נוטה לשמאל מצד הגוף שלו, אבל מצד הפנימיות מה שנמשך בו – נמשך דרכו הה' חסדים שזה יותר קשור לצד ימין. ובימין זה לא דחיה, זה להצמית אותם בדרך ימין מקרבת.

איך הימין משמידה? איך החסד משמיד אותה. למשל כאן, איך אני יכול להשמיד את העם הערבי? רק בדרך קירוב. בדרך קירוב זה כמו המן, איך אסתר טיפלה בהמן? [משתה] כן, בדרך קירוב, זה נקרא להעלות את הקליפה, שמה שמסוגל ממנו באמת להתעלות הוא משתחרר באיזו שהיא נקודה קריטית, אז הנצוץ שאתה מעלה אותו – הנצוץ משתחרר, באמת נכלל בכלות הנפש וכל השאר נגמר מעצמו. נתלה על העץ גבוה חמשים אמה. אתה מעלה אותו גבוה-גבוה חמשים אמה, זה דווקא מכח הימין, זה ימין מקרבת.

["נאדרי בכח", ללחום זה לא כח?] לא, "אדיר במרום ה'", "נאדרי", אתה מאדיר אותו, בחדש אדר. [מה זה אומר? לא הבנתי. מה למעשה?] אפילו בשביל "נאדרי בכח", באמת לתת לו מכה, זה אחרי שאתה מקרב אותו – אתה נותן לו מכה, קודם אתה מושך אותו עד איפה שצריך למשוך אותו, אחר כך תרעץ אותו, תמחץ אותו. אבל אז, זה גם כן, למשל, אם מזמינים אותו פנימה זה חלק מהחסד של ברוך גולדשטיין שהוא הרג אותם במערה. [בקומה שניה] גם בקומה שניה... זה גופא משאיר רושם של חסד, זה עוזר להשאיר רושם של חסד, שאתה רועץ אותו במקום קרוב. שזה "ובחסדך", "ובחסדך תצמית".

אבל שוב, לעניננו מה זאת אומרת? אנחנו באמת צריכים להיות עם חסד. למשל חינוך, אחד מהדברים, כאן יש בית ספר, אז צריך כאן מהישיבה להיכנס שם מורי דת, כמו שיש באמריקה, שעת דת, זה דבר שמדברים על זה הרבה זמן. לדוגמא, יש עבודה שכמו הרבי דיבר על שבע מצות, אז באמת שאלו את הרבי, ועד כמה שידוע זה לא היתה תשובה גמורה האם גם בארץ יש מבצע שבע מצות בני נח. אבל כנראה שהרב גלוכובסקי מרחובות כן קיבל תשובה חיובית בזה. שגם בארץ צריך להפיץ בין הערבים שבע מצות בני נח. אז ככה, יש דרך להצמית בדרך של חסד. זה צמיתות-הצמתה גמורה. יש בזה כל מיני דרכים. אפשר לפתח את זה.

[נגנו שוב "הרנינו גוים עמו"]