קבלה ונפש (ד)

ב"ה

כ"א סיון תשמ"א – בית הכנסת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

התחלנו לדבר על עשרה שלבים של התפתחות העולמות, מעצמות ועד עולם העשיה והסברנו את המדרגות עצמות והעלם. כעת נלמד על השלב השלישי – גילוי.

גילוי העלם העצמות

כשמדברים על אור בחסידות[ב], יש שתי אפשרויות של הארה: 'העלם וגילוי' או 'עצם והתפשטות'. כלומר, או שמדובר על אור שהוא גילוי של דבר נעלם, הדבר היה קודם נעלם ועכשיו הוא מתגלה; או שזהו אור המאיר מתוך מנקודת מוצא מסוימת, כמו אור השמש המאיר מתוך כדור השמש. אם אור מאיר ומתפשט מחוץ לנקודת המוצא שלו הוא נקרא 'עצם והתפשטות'. התכונה העיקרית של עצם והתפשטות היא שאפשר להסתכל ולראות את ההתפשטות גם בלי לראות את מקור האור. על אף שמבינים שאם יש אור שמתפשט ממילא הוא מגיע מתוך המקור, מתוך המוצא שלו, אבל לא שההתפשטות והמקור זהים לגמרי.

מה שאין כן 'העלם וגילוי'. המושג 'העלם וגילוי' הוא כמו אוצר שהיה טמון באדמה, וחופרים ומחפשים באדמה עד שמגלים את האוצר. מה מגלים? מגלים את העצם. בדיוק אותו דבר שהיה בגדר נעלם מתגלה בעצמו. לא שהגילוי הוא דבר שמתפשט מתוך העצם, אלא שדבר שקודם היה נעלם ועכשיו הוא-הוא שנתגלה. יש אור שמתפשט ויוצא בשלב הבא, אבל ב'העלם וגילוי' לפני שיש התפשטות של האור – יש גילוי.

גילוי הוא של ההעלם עצמו, בעוד התפשטות היא אור שמכוון כביכול לצאת מעצמו ולברוא את העולמות. הגילוי הוא רק שעשועים – אור שאינו מכוון, אין בו שום תכנון, שום כיוון לשום דבר חוץ מעצמו. גילוי אם כן יכול להיות רק של הדבר עצמו.

מה שמושג לנו הוא ישראל ותורה ושישראל ותורה הכל אחד. חז"ל אומרים[ג] דרך מליצה על מדריגה זאת שה' היה משתעשע כביכול לפני בריאת העולם בנשמות הצדיקים ובתורה הקדומה, בעצמותה של התורה.

התפשטות אין סוף

המדרגה הבאה, הרביעית, היא התפשטות ובה האור הוא מהסוג שמכוון החוצה. אפילו שעדיין אין חוצה האור כביכול רוצה להתפשט. הרצון להתפשט הוא כמו 'רצון להטיב'. בפעם הקודמת הסברנו שבמדרגת ההעלם העצמי הנקראת 'יחיד' אין שום כח שמתאחד, הכל אחד עם העצם ואין שום דבר כלל, פרט לדבר עצמו. זה נקרא 'יחיד'. לעומת זאת, כאן מתאחדת ההתפשטות עם העצם. זה נקרא מדרגת 'אחד'. אין בה עדיין צמצום. הצמצום הראשון מתחיל רק משלב ה'אַיִן'.

על כך נכתב הפסוק "אחד היה אברהם"[ד]. בתנ"ך אחד כמדרגה פרטית מסוימת של צדיק הוא אברהם. בתנ"ך הצדיקים מסמלים את המדרגות הנעלות ביותר ולפי פשט הקבלה אברהם אבינו הוא מדת החסד, יצחק מדת הגבורה ויעקב מדת התפארת. השרשים שלהם הם עד רום המעלות לעילא ולעילא.

התחלנו להסביר שאף על פי שמדברים על שלבים של השתלשלות העולמות בכל זאת ציירנו את המושגים הללו בצורה כזאת כמו ציור הספירות. אף ששוב אני מזהיר כמו בפעם הקודמת, אין כאן ספירות בלל, רק שההשתלשלות של המושגים דומה בדיוק ומקבילה להשתלשלות הספירות בתוך עולם פרטי מסוים, שעתיד להיברא. עכשיו אנו עדיין עוסקים במדרגות שלפני הצמצום הראשון, כאשר עדיין אין מקום לבריאת העולם והכל הוא והוא המקום, בגלוי, לא בהעלם כעכשיו.

כמו בעשר הספירות בקבלה החלוקה בין המדרגות היא 3 ו-7. שלש המדרגות הראשונות – כתר, חכמה, בינה – נקראות  ג הראשונות (ג"ר) ושבע האחרונות נקראות ז תחתונות (ז"ת). מה ההבדל העיקרי בין העיקרי ביניהן? ככתוב בפסוק "הנסתרֹת להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו". דורשים בספר הזהר[ה] ש"הנסתרֹת" שייכות לג"ר ומה שיורד ומתגלה לנו, מתייחס אלינו וגם מתקן אותנו, הוא הז"א – "והנגלות לנו ולבנינו".

גם בענין שלפנינו, ראינו ששלש הראשונות הן עדיין "אור המאיר לעצמו". למושג גילוי יש שם וכינוי נוסף – "אור המאיר לעצמו". משום שהוא אור שמאיר לעצמו הוא נסתר לגבינו, לגבי הנבראים, ואינו מאיר לנו כלל. מדרגת ההתפשטות, שהיא הרצון להטיב, היא כבר "אור המאיר לזולתו", הגם שאין עדיין זולת וגם אפילו אין אפשרות לקיומו, משום שהוא עדיין לפני הצמצום, באור אין סוף הפשוט. בכל זאת, אור זה, עוד בהיותו תוך העצם, מכוון אל הזולת שעדיין אינו קיים כרצון להטיב.

אכן, גם בתוך ההעלם העצמי שבמדרגת 'יחיד' יש מושג של 'טבע הטוב להטיב', אבל הוא נעלם. הכחות והיכולת הקבועה בעצם נקראים כחות טבועים בעצם. בשיעור הראשון למדנו על מושכל, מורגש ומוטבע, ושהמוטבע כולל את ארבעת הכחות הנמוכים בהתגלותם, אבל השרש שלהם בתת-ההכרה הוא הכי פנימי. דבר קבוע בעצם פירוש הדבר שהוא עצמו חלק מהעצם, יותר מ'אחד' – 'יחיד'.

קבוע

נטוע

טבוע

מלים אלו, בחסידות מתארות את היכולת הפשוטה בעצם שבמדרגת 'יחיד' בשלב ההעלם.

התפשטות הרצון להטיב ומחשבת 'אנא אמלוך'

הטוב במדרגת ההתפשטות הוא בבחינת רצון גלוי להטיב (אחר כך בעולמות התחתונים טוב הוא חסד). הטוב בהתפשטות עדיין מאוחד בַּעצם, עדיין לפני הצמצום הראשון, ולכן נקרא 'אחד'. אבל הוא כבר רצון להטיב. אותו דבר עצמו כאשר היתה היכולת הפשוטה נקרא טבע הטוב להטיב. ה' הוא עצם הטוב.

בגלוי עדיין אין.

שלב ההתפשטות והלאה הוא כמו התחלת הז"א המקביל לחסד. כאמור, כאן הוא נקרא רצון להטיב, אבל עדיין במדרגת 'אחד'. קשור לאברהם – "אחד היה אברהם".

על יצחק נאמר "בנך יחידך"[ו] – יחיד בתורה. יצחק לשון שחוק, על שם השחוק שלעתיד לבוא. שורש יצחק הוא בשעשועים העצמיים. "פחד יצחק"[ז]. שורש הפחד והגבורה הם בצחוק – בטול עצמי – והשעשועים הנעלמים בעצם. הנעלם לגמרי לגבי התפשטות החוצה אך גילוי בפני עצמו שעתיד להתגלות. "בנך יחידך" הוא ה"פחד יצחק".

מחשבת 'אנא אמלוך': מזכיר שוב שהכל אפשר להבין מהנפש, ובנפש כתוב שברגע שאדם מתמלא רצון עצום להטיב לזולת חייב לבוא הכרה שאי אפשר להטיב בשלמות בלי סדר. למשל כמו במדינת חסד שצריך שיהיה בה סדר. החסד מבין שאי אפשר להתגשם בלי סדר. זה נקרא בקבלה שתיכף ומיד בהתגלות הרצון להטיב יש מחשבה של "אנא אמלוך", שה' כביכול חושב שעל מנת להטיב יש הכרח של מלוכה. עדין מדובר על כח פשוט, אין עדיין תכנון מפורט של פרטים טכניים וכו' כמו בשלב ההשערה. אם כן, בדרגה הכללית של התפשטות ישנם שני מרכיבים עיקריים: רצון להטיב ומחשבת "אנא אמלוך", כאשר השני מתחייב מהראשון. שניהם יחד הם כמו זו"נ בלשון הקבלה והם מתפשטים לאין סוף – אין סוף להתפשטותם. לפני שלב זה לא מתאים אפילו הביטוי אין סוף.

השערה: חקיקת הפרטים בכח

כיון שיש התפשטות החסד, הרצון להטיב, שכלול בו גם ההכרח למלוכה, השלב הבא הוא לשער על מי למלוך ואיך למלוך. להבדיל בתוך עצמו, לחקוק, על ידי מחוקק, להגדיר החוקים ולהשפיע כדי להטיב לזולת. חקיקה זו היא שלב ההשערה.

אותיות כתובות – אותיות שבכתב.

אותיות חקוקות – שום דבר חוץ מהאמת עצמה. עם הצמצום הראשון.

אותיות החקיקה הן בהעלם המציאות לגמרי, לא כמו באותיות כתובות. הקלף שכותבים עליו הוא אור אין סוף. דיו אותיות יוד. שחור על גבי לבן. הארה כללית. מתוך הדיו הפשוט יוצאות אותיות רבות. לעומת זאת, כאן האותיות חקוקות ועל חקיקה זו נאמר "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ח]. זה הביטוי המלא (כמו הביטוי המלא "העלם עצמי של אור במאור"[ט] שבמדרגת 'יחיד'). במדרגה זו גם "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[י], שהתורה היא תכנית העבודה.

הצמצום הראשון הוא השלב הראשון המעשי של בריאת העולם. צמצום זה נקרא העלמת אור הראשון על מנת ליצור חלל ומקום ריקן הפנוי לעמידת היקום, העולם. בהמשך נראה[יא] שמדרגת 'אין' כוללת כמה שלבים הרמוזים בשלש אותיות המלה א-י-ן. הן מצביעות על שלשה שלבים של צמצום בהתהוות המציאות שאחר הצמצום עד אדם קדמון. אחרי שלב ה'אין' באים עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. היחס בין העולמות מקביל לארבע אותיות שם הוי', וכנגד הספירות חכמה, בינה, נגד מדות ומלכות.

המבנה כאן יותר כללי:

י – העלם

ה – גילוי

ו – מהתפשטות עד עולם היצירה

ה – עולם העשיה

אבל בערכים יותר מצומצמים מקבילים העולמות עצמם לאותיות שם הוי':

י – אצילות

ה – בריאה

ו – יצירה

ה – עשיה

אדם קדמון: מחשבת הרצון

הקוץ שעל גבי ה-י היא כנגד אדם קדמון, שהוא הרצון הכללי לכל עולמות אלו, ומשמש כתר, שבדרך כלל מזוהה עם רצון שלמעלה מחכמה. גם לכל עולם יש כתר פרטי, כלומר רצון פרטי – הכתר של עולם האצילות הוא הרצון שיהיה עולם האצילות, כתר עולם הבריאה הוא הרצון הפרטי שיהיה עולם היצירה וכו'. הכתר של כל העולמות הוא הרצון לכולם ולכן כל העולמות שווים לגמרי לגבי אדם קדמון. יחסית לאדם קדמון כל העולמות האלו "כולם נסקרים בסקירה אחת"[יב].

בקבלה, בעיקר בקבלה הראשונה, מדובר על מחשבה גם בשלבים מוקדמים כמו הרצון, כמו "מחשבת הרצון". אין ביטוי 'מחשבת החכמה'. רצון זהה עם מחשבה ולכן כתוב מידי פעם ביטוי כמו "רצון של אנא אמלוך". בנפש היא כלל לא בכתר. אחר כך בחסידות אנו מוצאים מחשבה כלבוש הנפש, נמוך הרבה מכל הספירות, כאשר הדיבור הכללי מתחלק לשלש דרכי הבעה: מחשבה, דבור ומעשה. כלומר, מחשבה היא רק התפשטות המלכות.

כאן, על אדם קדמון שנקרא אין, כתוב שהוא ה"מחשבה קדומה" לגבי העולמות הבאים. "מחשבה קדומה" פרושה רצון כללי, רק שכאן היא "מחשבת רצון". לכן נקרא אדם קדמון הכתר הכללי של עולמות אבי"ע, ש"כולם נסקרים בסקירה אחת" (הספירה הכללית שעליה נאמר כך).

אדם קדמון הוא פרצוף ראשון של ספירות, לכן נקרא אדם. פעם ראשונה שיש גילוי של כח. קודם היתה רק יכולת, פוטנציה. ברגע שיש תורה יש כח. שלב האין הוא הכח ואילו יציאת אדם קדמון מתוך ההשערה היא הפועל של אותו כח. מה שיוצא מהאין הוא התפרדות הכח לארבעת העולמות אבי"ע. לפני הצמצום הכל בגדר כח. אחר כך כל הכח יצא לפועל. אדם נקרא על שם תכונת הדימוי, כמו בפסוק "אֶדָמֶה לעליון"[יג], משום שיש בו דימוי לכח – הוא יצא מן הכח אל הפועל ויש כאן דימוי לכח שהוציא אותו – מדרגת 'קדמון'. לכן הביטוי המלא הוא אדם קדמון (יש רוחני ויש גשמי, כמו העשיה. אצילות היא אפילו לא רוחניות. אצילות היא אלקות, לא גשמי ולא רוחני. וכך הוא גם כלפי מעלה).

בדרך כלל מדובר[יד] על שלש מדרגות – יחיד, אחד, קדמון. 'יחיד' הוא העלם האור במאור, ואצלנו הוא כולל את שני השלבים הראשונים – עצמות והעלם. גם שלב הגילוי נכלל במדרגת 'יחיד' שכן זהו גילוי של ההעלם, שהוא גילוי הדבר בעצמו, ולא הארה ממנו. הדבר עצמו מתגלה לעצמו. כל אלו – עצמות, העלם וגילוי – קשורים עם מדרגת 'יחיד'.

"אחד היה אברהם"

התפשטות שייכת למדרגת 'אחד' – "אחד היה אברהם" – ובה נכללים הרצון להטיב ומחשבת "אנא אמלוך". אברהם אבינו היה המלך הראשון, הדמות הראשונה בקדושה של מלך, עליו כתוב "עמק המלך"[טו]. אין אזכור של מלך אצל יצחק או יעקב. זהו שרש המלכות ברצון להטיב. משה היה מלך[טז], דוד היה מלך וכולם נמשכים אחרי ההתחלה, אחרי אברהם הראשון. זה המיוחד אצל אברהם – הוא גם אבא גם מלך (האור החיים הקדוש מאריך בזה). אברהם נלחם נגד העולם כולו. זהו הסיפור של מה שיקרה בעתיד במלחמות המשיח.

השורש של אברהם הוא חסד ושל יצחק גבורה. שרש הגבורה הוא בבינה, מ"הנסתרֹת", בחינת העולם הבא. על יצחק נאמר "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה הוי' אבינו"[יז]. "כי אתה אבינו" היינו יצחק[יח], השחוק לעתיד לבא (לכל אחד מהאבות משהו מיוחד. בחגים שבועות כנגד יצחק ויש בו רק יום אחד).

אם כן, שלש דמויות המלך הם אברהם, משה ודוד. על משה נאמר "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[יט]. במשיח יש שלשה מרכיבים עיקריים: מלך על ישראל, רועה הצאן בהשגחה נאמנה. זו בחינת דוד; מגלה פנימיות התורה, ממשה רבינו; כל העולם כולו מכיר במשיח, אור לגויים, בא לתקן את העולם כולו. זו בחינת אברהם, שבאמת התחיל בזה. המשיח יצליח לקבל את הכרת העולם כולו.

כאשר מבקשים משהו יש להשתדל לא לעורר קטרוג. כיום, כשמתקרבים לימות המשיח, חשוב לכוון שלא לעורר קטרוג על ידי בקשה שעלולה להזיק למישהו אחר. כתוב שבבוא המשיח יתעלו ה'מתנגדים' למדרגת החסידים והגויים למדרגת ה'מתנגדים'. יחסית, ההבדל הכי גדול יהיה לגוים יותר מאשר ליהודים. הכוונה הזו תחיש את ביאת המשיח כי הקטרוגים יסתלקו. הרצון הזה אינו מנוגד לכך שיהודי הגר בארץ צריך להתייחס בתקיפות לגוי. עם זאת, המשיח בא כדי להיטיב לגוי. בשביל שהטבה זו לגוים תבוא באמת יש להיות תקיף עמם. רק על ידי הבדלה בתקיפות בינינו לבין הגוים יכולה להיות ההצדקה להכרה העצומה שתביא להכרת העולם. המתקה תלווה בהבדלה. אי אפשר להמתיק בלי קודם להבדיל. מטרת כל ההבדלות היא לשם המתקה.

כל זה בנוגע לאברהם שהוא המשיח של העולם כולו. גילוי טעמי תורה, הנסתרות שבה, שיפעל המשיח הוא בחינת משה שבו. היות המשיח מלך ישראל חי וקיים היא בחינת דוד המלך. שלשתם מרכיבים את דמות המשיח. כל זה בנוגע למחשבת "אנא אמלוך" של המשיח הכללי. התפשטות לכל העולם כולו.

אין: אדם קדמון והתהוותו

נחזור למדרגות הבאות: אחרי מדרגת 'אחד' באה מדרגת 'קדמון'. כאמור, אדם קדמון נקרא 'אדם' על שם ה"אֶדַמֶה" שבו והכוונה היא למדרגת 'קדמון'. הוא הפועל שיוצא מהכח, והכח אליו הוא מתדמה הוא ההשערה בכח שב'קדמון'. התורה היא החקיקה שבאין סוף, ההשערה בתוך האין סוף, היא ה"בכח" ואדם קדמון בפועל.

אדם קדמון, כתר, נקרא גם אדון. שתי האותיות הראשונות והאחרונות – אדם קדמון – הן אדון, כמו אדון עולם. אדון הוא גם אין, מאחר ואותיות דו שבאדון (וכן ערך הניקוד בהן) עולות בגימטריא י. אדון עולם עולה אין סוף, כאשר אדון עולה אין ועולם עולה סוף. הכוונה ראשונה בבוקר, כאשר אומרים "אדון עולם", היא לכוון לאין סוף. אדון עולם, כמו אדם קדמון, הוא אדון לגבי כל עולמות אבי"ע. הוא הפועל של כולם, ובכוונה זו מכוונים לאין סוף. אדם קדמון הוא כתר לעולמות אבי"ע וכאן במדרגות שלנו הוא נקרא 'אין'. אין תמיד כינוי לכתר שאינו נודע עד כה.

כאמור, בשלש האותיות א-י-ן יש סוד נוסף, רמז לכל התהליך שעד אדם קדמון, צמצום-רשימו-קו:

א – עצם הצמצום. הצמצום הראשון נרמז באות א משום שכדי לצמצם אור צריך תפוס את מקור האור. זהו סוד עמוק בחסידות, שבכל פעם שיש צמצום – מי המצמצם? כביכול העצמות עצמה מתגברת לתפוס את מקום האור ועל ידי כך האור מתעלם. העצם אינו אור. לאדם שיש התגלות של אור, כמו חכמה, מה יכול להעלים זאת? רק על ידי התגלות העצם. כמו לקפוץ בכל כחו כמה שיותר. כל כח העצם צריך ללכת לפעולה ואז הוא תופס את מקום ההתגלות. התעלמות האור נעשית על ידי התגלות כח העצם וזהו סוד האות א.

י – לאחר הצמצום נשאר 'רשימו', הארה הרמוזה באות י.

ן – אחר כך באה המשכת קו אור אין סוף, קרן אור הבוקעת לתוך החלל הפנוי, והוא מרומז באות ן הפשוטה.

לאחר בקיעת הקו מופיע פרצוף אדם קדמון המלביש את הקו. אם כן, ל'אין' שתי מדרגות: אדם הקדמון עצמו המשמש כתר כללי לעולמות אבי"ע והרמז להתהוותו בשלשה שלבים, צמצום-רשימו-קו.