ב"ה

"נחלה בלי מיצרים"

ר"ח אב תשנ"ה – שכם

התוועדות ר"ח אב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו אבינו מלכנו]

לחיים לחיים!

שרנו עכשיו אבינו מלכנו שהוא ניגון של ראש השנה ויום כיפור. כתוב שחודש תשרי מתחיל בעצם כבר מר"ח אב, מהיום. גם יום כיפור הרי "אחת בשנה"[ב] של הכהן הגדול, כל העבודה של יום כיפור שכתובה בפרשת אחרי-מות... [חסר בהקלטה]

[ניגנו התעוררות רחמים רבים לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב]

לחיים לחיים!

א. ראש חודש אב ועניניו

אהרן הכהן

היום הוא גם ר"ח מנחם אב וגם ההילולא היחידה שכתובה בתורה, שכתובה גם בפרשת השבוע – מסעי, אחת מהאסמכתות הכי יפות לכל חלוקת התורה, אפשר לומר. לפי הכלל שמה שכתוב בתורה מתקשר עם הזמן, אחד מהדברים היפים ביותר הוא שבפרשת מסעי, שתמיד סמוכה לר"ח אב, כתוב על תאריך זה כהסתלקות של אהרן כהן גדול – "ויעל אהרן... בחדש החמישי באחד לחדש"[ג]. היום המיוחד של הצדיק הוא יום בו כל עבודתו מתרכזת ומתגלה, זה נקרא הסתלקות. הסתלקות מלשון "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"[ד], כבוד ה' מתגלה דרך התרוממות. כמבואר באריכות בחסידות[ה] שהצדיק או כל אור קדוש שעולה מתגלה אבל בדרך התרוממות. כלומר, הצד המרומם ונשא שלו הוא-הוא שמתגלה. צדיק שמסתלק מתגלה כל הרוממות שבו. במשך החיים ראינו את הנגלה שבו, את הצד הגלוי, מה שמשפיל את עצמו לרדת. מה זה מקיף? איזה כח מניע בנפש שנסתר מן העין. זהו צד הרוממות של הצדיק וכל זה מתגלה ביום שהוא מסתלק.

יש עוד יום מיוחד לאהרן, "אחת בשנה"[ו] – יום כיפור. כל פרשת אחרי מות, זו המצוה של אהרן. כל מצות היום כשרה אך ורק בכהן גדול. אם כן, יש קשר בין היום, ר"ח אב, לבין יום הכיפורים שהוא סיום התהליך בעבודה בנפש שמתחיל מהיום ומסתיים ביום כיפור, תהליך המוקף בדמותו של אהרן כהן גדול. כידוע בספר בתיקוני זהר[ז] ובעוד מקומות, כתוב ש"בראשית ברא אלהים"[ח] הוא צירוף של שני שמות חדשים אלו – אב תשרי. אב-תשרי הם חש-מל. כל מה שחש, בהעלם, בהתעצמות מלשון עצימת עינים – להתעצם פרושו לעצום עינים לא לראות, להתעצם בהעלם העצמי. כפי שמתעצמים ועוצמים את העינים בהעלם העצמי בחדש זה, במיוחד בתשעת הימים הראשונים של החדש, מהיום עד תשעה באב. כידוע שבספר יצירה[ט] כל חדש נברא על ידי אות מ-כב האותיות והחדש הזה נברא על יד האות ט. "תשעה מי יודע? תשעה ירחי לידה" – המשיח שנולד בתשעה באב[י], עיבורו עכשיו, הערב. תשעת הימים הם ה-ט, שהם גופא כנגד תשעה ירחי לידה של מלך המשיח. לכן קודם שרנו את הניגון אבינו מלכנו, ניגון שבדרך כלל שרים בראש השנה ויום כיפור. מה הוא שייך לחדש אב? קודם כל הוא אבינו. גם בחדש תשרי מרבים לכנות את הקב"ה 'אבינו', חוץ מ"אבינו מלכנו" יש "אבינו אב הרחמן"[יא]. כמו שנסביר שגם מה שבעיקר מתגלה בימים הנוראים – י"ג מדות הרחמים – ראשית ההתנוצצותן היא היום. י"ג המדות בעוצמה של ימים נוראים. הכל בבחינת חש, עדיין בבחינת העלם עצמי.

חדש אב – שפלות ושמחה

חוץ מזה שהמושג אב על פי פשט שייך לחדש מנחם אב, היום, והוא גם כן דימוי עיקרי של ימים נוראים, פשוט שראש השנה הוא יום המלכת המלך גם החדש נולד מלך המשיח בתשעה באב, בעצמה, בעיצומו של חורבן בית אלקינו, עיצומו של יום. יש עיצומו של יום כיפור, יש עיצומו של תשעה באב ויש גם עיצומו של היום הזה ר"ח אב, הילולא בתורה של אהרן הכהן.

יש סדר על פי סוד שאין כאן המקום להסביר את כולו, שאם מקבילים את החדשים לפי הספירות, לפי התכונות הנפשיות הפנימיות שלהן, חדש מנחם אב הוא החדש של המלכות, שמדתה הפנימית של המלכות היא שפלות, שַפל. זה בעצם מה שהמלך מתעצם מיניה וביה. התפשטות המלך והמלוכה זו מדת ההתנשאות של המלך, אך ההתעצמות הפנימית של המלך היא שפלותו, כמו שבים יש שפל ויש גאות. כידוע הרמז ששפל שוה גאות, אחד לפי ערך השני – "הוי' מלך גאות לבש"[יב]. יש פנימיות מלכות ויש לבוש מלכות. לבוש והתגלות כלפי חוץ של המלכות היא הגאות, אבל הפנימיות היא בדיוק ההיפך, היא המשקל, האיזון-נגד, שהיא השפלות. לפי עצמת השפלות כך היא ההתנשאות.

תשעת ימים אלה, מהיום עד תשעה באב, יותר מכל תקופה אחרת, שהרי "משנכנס אב ממעטין"[יג] כידוע שפרוש "ממעטין" הוא למעט בנפש, להגיע למיעוט, "כי אתם המעט מכל העמים"[יד], להגיע לשפלות לענוה. הענוה והשפלות של "משנכנס אב", עכשיו ברגעים אלה, צריך להתחיל למעט. למעט במה? בעצמי, בהתפשטות של עצמי. השמחה האמתית תלויה בשפלות האמתית, כמו שכתוב בכל ספרי החסידות, במיוחד בספר של רבי אייזיק מהומיל "השפלות והשמחה". לכן על ידי המיעוט בהתפשטות שמחה חיצונית בבחינת "לשמחה מה זו עושה"[טו] מגיעים לשמחה האמיתית בה'. "לא היו ימים שמחים וטובים לעם לישראל כ-ט"ו באב"[טז]. תיכף, סמוך לעצמת המיעוט ובזכות השפלות גם זוכים לשיא השמחה, שאין שמחה ואין יום טוב לישראל כמו ט"ו באב. כידוע[יז], ט"ו באב הוא על שם שהפסיקו למות מתי מדבר, דור המדבר, וזה היה ראוי להיות תיכף וסמוך לתשעה באב. רק מה? היות שהיו בספק לגבי היום לא סמכו בשלמות עד שיצא רוב החודש וראו שהפסיקו למות. אבל השמחה בעצם היא שהפסיקו למות. קצת דומה לל"ג בעמר, יום שמפסיקים למות תלמידי רבי עקיבא. בעצם הוא תיכף לתשעה באב.

המתקת המים המרים

הבעל שם טוב מסמיך את זה לפסוק מהפרשה "ויסעו ממרה ויבאו אילמה"[יח], ש"מרה" היינו המים המרים, "מר ממות"[יט] ו"אילמה" היא "אלים" כמו שכתוב בהמשך "ויסעו מאלים". אומר הבעל שם טוב ש-אלים ראשי תבות "יעקב אבינו לא מת"[כ]. זה נקרא אלימות אמתית של קדושה. את זה מביא הדגל מחנה אפרים[כא] נכד של הבעל שם טוב. בחדש הזה נוסעים ממרה ובאים לאילימה. "ושם שתים עשרה עינֹת מים ושבעים תמרים"^יז – מקום טוב, מכל המקומות המקום הכי נהדר, הכי גן עדן עד שמגיעים לארץ ישראל, גן העדן בתוך המדבר הוא אילמה, אלים – "ויסעו ממרה ויבאו אלים". באופן מיוחד מגיעים לשם, ה' מסובב שזוכים להגיע לאלים. כתוב[כב] שכמו שאלים ר"ת יעקב אבינו לא מת כך אילמה – כמו שכתוב "ויסעו ממרה ויבאו אילמה" – הוא צירוף אותיות אלהים. מה מרמז – אילמה-אלהים? "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון"[כג], לכתחילה הכונה היתה שהאדם השלם, אדם הראשון שהיה אמור להיות היהודי הראשון, לא היה חוטא והיה זוכה לחיים נצחיים. אבל "אכן כאדם תמותון" – "אכן", בגלל החטא, "כאדם" – כמו אדם הראשון – "תמותון". "תמותון" הוא מרה, מים המרים. אם כי שם, באותו מקום, משה רבינו המתיק את המים, השליך את העץ – עץ החיים ככתוב בזהר[כד] הוא פנימיות התורה – לתוך המים והמתיק אותם. צריך להבין מהו ההבדל בין המתקת המים המרים לבין הביאה אלים, שבמרה גופא ממתיקים את המרירות.

שוב, יש סדר כזה בקבלה ובחסידות שחדש זה הוא חדש השפלות, פנימיות המלכות. כמו שחדש ניסן הוא חדש האמונה, פנימיות הכתר, הראש העליון שבכתר, כך לכל חדש יש את המדה שלו. חדש אלול הוא חדש הרחמים, כידוע. חדש תשרי הוא חדש האמת, "ראש דברך אמת"[כה], פסוק שאומרים לפני תקיעת שופר בראש השנה. יש סדר איך להבין את מחזור השנה המסתובב ומקיף את כל התכונות הפנימיות של הספירות בקבלה. אם כתוב בתקוני זהר שבראשית הוא אב-תשרי, ואב הוא העלם עצמי העתיד להתגלות בתשרי, מהו חדש אלול שבאמצע? מוסבר אצלנו תמיד שהסדר אב-אלול-תשרי הוא חש-מל-מל. "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב"[כו] ראשי תבות אלול, כידוע. אלול הוא ה'מל' מלשון ברית מילה, תשובה עילאה, תשובה משמחה, גלויה. ח"י אלול – החיות והשמחה של אלול. אבל ההמתקה בפה לגמרי היא בחדש תשרי, 'מל' מלשון דיבור, להמתיק את הדינים לגמרי – זה בתשרי. כל שלשת החדשים האלה בסדר אחד – חש-מל-מל. אם כן, עיקר החש-מל הוא באב ותשרי, שלכן הרמז בתיבת בראשית הוא אב-תשרי, אבל באמצע יש אלול. בדיוק כמו שכתוב בקבלה שחש-מל הן שתי קצוות אבל באמצע יש עוד משהו – 'מל' מלשון ברית מילה, הבדלה. אלו הכנעה-הבדלה-המתקה. ההכנעה היא עכשיו בחדש אב, "משנכנס אב ממעטין", שפלות והכנעה; אחר כך הבדלה בחדש אלול; והמתקה בחדש תשרי.

אריה שאג

עיקר הרמז לכך הוא סוד האריה והשופר – "אריה שאג מי לא ירא"[כז]. מזל אריה הוא עכשיו, כשנכנס מזל אריה וגם ההילולא של אהרן כהן גדול, ההילולא היחידה שכתובה בתורה. על האריה יש מאמר חז"ל מפורסם "עלה אריה במזל אריה והחריב אריה על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריה"[כח]. האריה של הקליפה שהחריב את האריה – בית המקדש – הוא נבוכדנצר, האריה של הקדושה שיבנה מחדש את בית המקדש הוא הקב"ה – "על מנת שיעלה אריה" של הקדושה, "אריה שאג מי לא ירא". חז"ל מדגישים זאת, אין דרשה מובהקת של חז"ל על כל חדש ביחס למזל שלו, לא מצאנו הרבה דרשות של מזלות בחז"ל, אבל דרשה זו היא מובהקת, היא נמצאת הרבה. בכל ספרי הסוד אוהבים לתת את הילקוט שמעוני הזה בירמיהו. "על מנת" הכונה "סותר על מנת לבנות"[כט]. הסתירה והחורבן הם על מנת לבנות יותר טוב, בית מקדש נצחי. צריך לפעמים לסתור כדי לבנות יותר טוב, זה נקרא "על מנת", שהכל מכוון משמיא, ש"עלה אריה" של הקליפה, נבוכדנצר, החריב אריה על מנת שיעלה אריה של הקדושה – הקב"ה, עליו נאמר "אריה שאג מי לא ירא", ויבנה במזל אריה מחדש בנין נצח את האריאל.

אם עצם האריה הוא היום ועליו כתוב "אריה שאג מי לא ירא", אז למה לא תוקעים בשופר היום? (אם כי שבאמת תקעו קצת בשופר פה) למה אין "מצות היום בשופר"? ההסבר הוא שהאריה כאן הוא אריה בעצם ולכן הוא שואג בבחינת העלם עצמי, "קלא פנימאה דלא אישתמע"[ל], קול פנימי שלא נשמע החוצה. בחדש אלול כבר מתחילים לתקוע בשופר מנהג ישראל, בראש השנה מצות היום דאורייתא בשופר. ביובל תוקעים, מעבירים "בכל ארצכם"[לא] את השופר בעצומו של יום הכיפורים. האריה מתפשט – יש עצם האריה ויש התפשטות האריה. עצם האריה הוא עכשיו. [עכשיו האריה הוא בחורבן?] עכשיו האריה מתעצם, כמו כשהוא רובץ, מתחזק, כמו שאדם עושה שרירים. מחדש אלול והלאה עד הושענא רבה ועד בכלל הוא מתפשט ומתחיל להתגלות. לכן כתוב בהלכה[לב] הרמז שאריה ר"ת אלול ראש השנה יום כיפור הושענא רבה, מובא על השולחן ערוך. זה נקרא 'עצם והתפשטות', העצם הוא מזל האריה וההתפשטות מתחילה מאלול. היום לא תוקעים, בר"ח אלול מתחילים לתקוע מנהג ובימים נוראים תוקעים מצוה גמורה מן התורה.

"גיבור כארי"[לג] – לא תמיד האות ה היא חלק מהמלה – יש ארי ויש אריה, ה היא תוספת יפי לגבי הארי. מה קורה בהושענא רבה? כל התקיעות מתהדהדות. גם על פי סוד, הושענא רבה הוא ההדהוד, "בבואה דבבואה"[לד], על דרך ההדהוד של כל מה שהתרחש בחדש תשרי. זו בעצם האות ה האחרונה של אריה – ההדהוד התקיעות בראש השנה, השאגה שלו.

ממעטין בשמחה – בירורי השמחה

אנחנו רק נכנסנו הערב לענין, לכוון שאנחנו נכנסים, "משנכנס אב ממעטין". יש פרוש אחד בחסידות שממעטין בשמחה הוא על ידי שמחה, שיש שמחה מיוחדת בשביל למעט. באדר צריך להרבות וגם אז יש שמחה מיוחדת בשביל להרבות. יש סוג מסוים של שמחה להרבות ויש עוד סוג מסוים של שמחה בשביל למעט [אדר הוא "עד דלא ידע"[לה]] נכון זה סוג מסוים של שמחה של "עד דלא ידע". היום, איך שהסברנו קודם, משיגים ומבררים את השמחה האמתית על ידי השפלות, המיעוט – "כי אתם המעט מכל העמים". [שפלות מבררת את השמחה או שהשמחה את השפלות?] אמרנו שיש שני פירושים. לפי הווארט הזה יש איזו שמחה שפועלת את הפעולה, אבל איך שהסברו קודם שממעטין, באמת ממעטין בשמחה חיצונית, עושים בירור. על דרך הפשט מיעוט בשמחה הכונה שעושים בירור בשמחה, להבחין בין שמחה אמתית לבין "לשמחה מה זו עושה", ובזכות השפלות האמיתית מגיעים לשמחה הכי גדולה של ט"ו באב, כך פירשנו קודם. יש עוד הרבה פירושים, פעם[לו] אמרנו סדרה שלמה על "משנכנס אב ממעטין".

יציאה מהמקור

נאמר אחד מהרמזים לעניננו פה בשיעורים שלנו, שרוצים לקשר כל דבר עם הפרשה. הפרשה היא מסעי שמדובר בתחילתה אודות כל מסעות עם ישראל במדבר עד שהגיעו לערבות מואב על ירדן יריחו, משקיף על ארץ כנען, ארץ ישראל. עד ולא עד בכלל, כמו שנסביר תיכף. מב המסעות הם עד ולא עד בכלל. יש קצת תסכול ב-מב המסעות, כמו משה רבינו שרוצה להכנס לארץ ומגיע עד הגבול ולא עובר אותו, רק משקיף מהגבול פנימה אבל לא זוכה לעבור אותו. ידוע שזו אחת מהשאלות ששואלים – יש גם תמיד קשר בין מספר הסדרה של הפרשה לבין תוכנה – היות שיש כאן מב מסעות הייתי חושב שאולי פרשת מסעי תהיה הפרשה ה-מב בתורה, אבל פרשת מטות היא הפרשה ה-מב לפי הסדר, ואילו פרשת מסעי היא הפרשה ה-מג. לכאורה הדבר אומר דרשני, למה היא מג ולא מב? אלא הפירוש האמתי הוא – מה קורה אחרי כל מב המסעות בפרשה, תכלית מב המסעות? לבא לארץ. ביאה לארץ היא כבר המסע ה-מג. שלמות הפרשה היא לא להסתפק ב-מב המסעות, צריך עוד מסע. אחרי סיום מב המסעות, עיקר הפרשה הוא לבא לארץ שהוא מסע ה-מג.

כדאי שנבין בדיוק איך זה הולך בתורה. כתוב מב מסעות, נסעו רק מא פעמים, אבל יש מב מקומות היות שיצאו מרעמסס וחנו בסוכות וכך הלאה. אם אני סופר את המקומות, "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם", כמו שהמפרשים אומרים על פי פשט ש"מוצא" יכול להיות גם המקום שיצאתי ממנו וגם המקום שאתה מגיע אליו. כתוב שבמדבר, כל מקום עראי, לא קבע, גם כשבאים אליו זה נקרא לצאת אליו, כך המדקדקים מסבירים. אחר כך בעז"ה נסביר סוד היפוך זה – "מוצאיהם למסעיהם... ואלה מסעיהם למוצאיהם". בפשט, האבן עזרא[לז] מסביר שמוצא הוא המקום שאתה יוצא ממנו או שהוא המקום שאתה בא אליו בעראי, לא בקבע. יש כמה פסוקים בתורה שיוצאים אל מקום, למה יוצאים אליו? בגלל שהוא לא מקום קבוע, הוא מקום נייד.

אם כן, יש מב מוצאות, אבל "אל המנוחה ואל הנחלה"[לח], נחלת עולמים, הוא מקום ה-מג. ארץ ישראל היא המקום ה-מג. אם נקיים עוד מסע מערבות מואב פנימה לעבור את ירדן יריחו לתוך הארץ הוא יהיה המסע ה-מב, בתור נסיעה. מה שכתוב שיש מב מסעות הוא תרתי משמע – מב המסעות של התורה הם מב מקומות להכנס לארץ. בכל זאת הוא המקום בהיותו מקום של מוצא אמיתי, מלשון מקור אמיתי, "ממקור ישראל"[לט] כמו שנסביר את הפסוק. הפסוק אומר בתהלים, קודם דיברנו על המסע "ויסעו ממרה ויבאו אילמה" ויש עוד כמה מסעות שבאים לדרוש, אחד מהם הוא האמצעי. אם יש מא מסעות שהם מא נסיעות ממקום למקום אז יש אחד באמצע. אם יש מב מקומות אין אחד באמצע, כי המספר זוגי, אבל אם אלו הנסיעות יש נסיעה אחת שבדיוק באמצע, הנסיעה ה-כא, אהיה. כא הוא האמצע של מא, והוא הנסיעה של "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת". המלה 'במקהלות' כתובה פעמיים בכל התנ"ך, כאן, ובתהלים "במקהלות ברכו אלקים הוי' ממקור ישראל"^מז, גם ביטוי יחודי – "ממקור ישראל". מקור ישראל הוא מוצא אמתי של עם ישראל.

מב מסעות של לידת העם

על כך דברנו כאן לפני כמה ימים[מ] כשהיה פה ציבור רב בעצרת תפילה. אם הנסיעה הזאת היא אמצע כל הנסיעות היא כמו עמוד התווך, הציר של כל הנסיעות. כל הנסיעות הן מה שעם ישראל בכלל וכל יהודי בפרט עובר בחייו. כמו שהבעל שם טוב ותלמידיו מסבירים באריכות שכל הנסיעות הן מה שכל אחד מאתנו, כמובן העם כולו, מה שאנחנו עוברים בחיים מהרגע שנולדים ועד היום האחרון. ברגע שנולדים יוצאים ממצרים, מצרים היא הרחם ויציאת מצרים היא לידה. לפי מה שכתוב בקבלה[מא] שהמוצא הוא שרש הנשמה, "מוצא פי הוי'"[מב], הנשמה יורדת מהמוצא הרוחני לתוך הרחם הגשמי כדי להולד. שרש הנשמה הוא גבוה, באלקות, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[מג], "ישראל עלו במחשבה"[מד], אבל יורדים להולד מתוך מצרים. כך כל יהודי, במיוחד בעל תשובה, ככל שהמוצא יותר גבוה בשרש, כדי להולד לתוך המציאות הוא עובר ממוצא רוחני למוצא גשמי, שהמוצא הגשמי במדה מסוימת הוא ההיפך. המוצא הגשמי כאן הוא מצרים. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"[מה] – כתוב בפירוש שיצאו. מה שכתוב בפסוק השני "מוצאיהם למסעיהם" בא מהפסוק הראשון. קודם כתוב "מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן", בעל ההילולא של היום.

הציר של כל הגדלות, כל פעם שיש מוצא הוא עוד הפעם להוולד, עוד שלב של לידה, מה שנקרא מוחין חדשים. בקבלה יש כל פעם עיבור, לידה וגדלות מחדש והם נקראים "עיבור יניקה מוחין". כל מסע הוא סדר חדש של עיבור יניקה מוחין, והציר של כולם הוא להולד, כלומר לצאת, לנסוע מחרדה ולהגיע, לחנות במקהלות. זה הציר של הכל. כמו שהמצב שלנו היום, יש מצב של חרדה מה יהיה. שוב, גם אצל הפרט וכל שכן אצל הכלל אם באמת נגיע לכלליות האמתית, לאחדות ולאחוה האמתית – רצינו לדבר על אחוה, "את אחי אנוכי מבקש"[מו] – נגיע למקהלות של ב"מקהלות [האלה] ברכו אלהים", אלהים אותיות אילימה, "אני אמרתי אלהים אתם" שאמרנו קודם. כאן כתוב שם אדנות – "אדנ-י ממקור ישראל" – והוא שם המלכות. מלכות ישראל, כנסת ישראל, יורדת ממקור ישראל.

עד כאן אמרנו כמה קווים כלליים.

[ניגנו ניגון שלז]

לחיים לחיים!

ב. הקבלת שבעת הקרואים לספירות – פרשת מטות

סקירת עניני פרשת מטות

הורשת הארץ

אמרנו שכל המסעות כולם – "מוצאיהם למסעיהם", "מסעיהם למוצאיהם" – הם כדי להגיע לארץ ישראל, כמובן בפשטות בפרשה, שאחרי מב המסעות באו גבולות הארץ. לפני גבולות הארץ ישנה פרשה קטנה שדיברנו עליה לפני כמה ימים, שבעה פסוקים[מז] של הורשת הארץ מפני כל יושבי הארץ – "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם". צריך להוריש, יש שבעה פסוקים. מה קורה אם לא מורישים? שוב, בין המסעות לבין הגבולות יש פרשת או מצות הורשת ארץ ישראל, כאשר הפסוק אומר בבירור גמור שללא הורשה לא יתכן קיום לישיבה בארץ ישראל.

גבולות הארץ

אחרי שהוא אומר את ההקדמה הזאת, שללא הורשה אין קיום לישוב ארץ ישראל, הוא ממשיך ואומר מהם הגבולות. לפני שנדבר על הגבולות בכלל, לפני שמצוים את המצוה הזאת, מסבירים ומנמקים לעם שאם לא תעשו כך לא יהיה כלום, לא שייך לדבר על ארץ ישראל בכלל. קודם צריכה להיות הורשה כדי שהישוב יתקיים ואחר כך גבולות.

בני גד וראובן וערי הלויים

מה קורה אחרי הגבולות? משה רבנו ממנה יב נשיאים, בעצם ישנם רק עשרה נשיאים, בגלל שגד וראובן לקחו את חלקם בעבר הירדן. משה רבנו ממנה עשרה נשיאים מהשבטים הנותרים, שינחלו וינחילו. כל אחד בתור אפוטרופוס לשבט שלו, הם נוחלים ומנחילים לפי ראות עיניהם, לפי ההגנה הטובה שלהם לבני שבטם, את החלק שיפול לכל שבט על פי הגורל לחלק אותו לאישים של השבט. זה הנושא שבא אחר כך, נחלת לארץ ישראל. מה בא בהמשך? ערי הלווים, כל שבט צריך להפריש ערים ללויים. יש דינים לגבי ערי הלויים, צריך לעשות מגרש מסביב במדות של אלף אמה ועוד אלף אמה, אלפיים באמה. זה ההמשך.

בנות צלפחד

אחר כך באה פרשת ערי מקלט, רוצח, ובסוף באה הפרשה שמסיימת את הפרשה כולה וגם את חומש במדבר כולו, ושוב חוזרים לבנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר. כאן ההקשר הוא שלא להעביר את הנחלה משבט לשבט, ולאותו דור בלבד נצטוו בני ישראל שיתחתנו בתוך משפחתם. אם כי שחז"ל אומרים בגמרא בבבא בתרא[מח], וכך לפי השיטה הזאת מאריך ה'אור החיים' הקדוש להסביר את הפסוקים, דווקא לפי השיטה הזאת. כתוב על בנות צלפחד "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"[מט] וחז"ל אומרים שניתן להן רישיון לא לקיים את המצוה הזו, להן בלבד היתה רשות להתחתן עם מי שירצו גם באותו דור וגם, לא עם בני משפחתן. "עצה טובה קמשמע לן" כך חז"ל אומרים בבבא בתרא, ש"אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" היא עצה טובה קמשמע לן. לגבי שאר כל בנות ישראל באותו דור, נצטוו במצוה מפורשת להתחתן רק בתוך השבט כדי לא לאפשר העברת נחלה משבט לשבט, אבל בנות צלפחד היו מיוחסות, יחסניות מיוחדות, שמשה רבנו אמר שאתן יוצאות דופן, לא בכלל.

אם כי כל הענין הזה התעורר בגללן, שבגללן היתה כל הטרוניה של בני שבט יוסף ומנשה, עד שמשה רבינו אמר בשם ה' "כן מטה בני יוסף דוברים"[נ]. כמו שקודם היה כתוב לגבי בנות צלפחד "כן בנות צלפחד דֹברֹת"[נא] כך כתוב כאן "כן מטה בני יוסף דוברים". בסוף כתוב "כן עשו בנות צלפחד"[נב]. אלו שלש פעמים "כן" בסיפור שלהן – "כן בנות צלפחד דוברות"; "כן מטה בני יוסף דוברים"; "כן עשו בנות צלפחד". באמת "כן עשו" כמו שרצו, עשו לפי ה"עצה טובה קאמשמע לן". זה גם משהו מאד-מאד עמוק, שהוא סיום פירוש 'אור החיים' שמאריך להסביר את כל הפרשה לפי הכלל שהן בעצם יוצאות דופן, הן חופשיות, בעלות מדרגה כזו שבעם, הן לא מחויובות. ההתחיבות שלהן היא מרצונן הטוב בלבד לקבל את ה"עצה טובה קמשמע לן". זהו הסיום של ספר במדבר, כשקמים ואומרים "חזק חזק ונתחזק" של במדבר ועל סיום פרשת מסעי בפרט.

הקבלת שבעת הקרואים לספירות

קודם כל, נאמר דבר שרצינו להנהיג בלי נדר, דברנו על זה פעם ועלו על זה תמיהות האם יתכן דבר כזה, אבל פעם אמרנו שאפשר לראות את חלוקת הפרשה לשבעה קרואים, החת"ת, החלוקה של כל יום. מקובל מהבעל שם טוב שצריך כל יום ללמוד את החלק של אותו יום עם פירוש רש"י שלו, זה מהבעל שם טוב ועובר דרך מסורת חב"ד.

הימים הם כנגד הספירות, הז"ת, מחסד עד מלכות. על כן מן הראוי לומר שכל פרשה פרטית – ראשון, שני, שלישי וכך הלאה – מכוונת, ואפשר לראות זאת  אם משקיפים ומתבוננים בכל הפרשה, שכל יום מכוון כנגד הספירה. יש איזה סדר, איזו זרימה ביניהם. יש הרבה מאד פרשיות, אני לא אומר שכולן עד שה' יעזור שנעשה את זה, אבל אני כן יכול לומר שיש הרבה מאד פרשיות שדבר זה ממש בולט בהן בהתבוננות קלה מאד. כל פרשה הולכת ממש כנגד חסד, גבורה, תפארת. מהפרשות שבולטות במיוחד בתכונה זו גם הפרשה הקודמת מטות וגם פרשת מסעי.

היות וברוב השנים פרשיות אלו מחוברות והיות ורואים שהתורה גופא מצרפת אותם – גם המלה "מטות" מרבה להופיע בסיום[נג] ובמשך כל פרשת מסעי[נד], וגם עיקר הנקודה הוא שתחלת פרשת מטות היא "זה הדבר אשר צוה הוי'"[נה], הנבואה המיוחדת של משה רבינו, שמוסיף, מלשון יוסף, מכח יוסף "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''"[נו]. הסיום ממש של מסעי הוא "זה הדבר אשר צוה הוי' לבנות צלפחד"^מו. גם פה ה'אור החיים' שואל מה הכוונה "לבנות צלפחד"? שלהן יש ציווי מיוחד. מכאן הוא מתחיל להסביר את הפסוקים אליבא דאותה סוגיא בבבא בתרא, שהן היו יוצאות דופן, מיוחדות. פלאי פלאים, אין שום "זה הדבר" בתורה שמתיחד עם מישהו מסוים, "זה הדבר אשר צוה הוי'" הוא שיא כל נבואת משה רבינו בתורה, וליחד את הדבר הזה למישהו מסוים זה פלאי פלאים. כך כתוב גם בסיום פרשת מסעי "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד". מהו הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד? "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" אך עצה טובה – "למשפחת אביהן תהיינה לנשים".

'ראשון' ו'שני' – היתר נדרים ונקמת מדין (חו"ג)

נאמר בקיצור נמרץ היות שהתחלנו את הסדר הזה בשבוע שעבר, פרשת מטות. כיון שכבר הספקנו, אמרנו את זה בקיצור, נאמר את אותה התבוננות לגבי פרשת מסעי. שם היא מתחילה בנדרים, 'ראשון' של מטות מתחיל בנדרים, במיוחד נדרי נשים והווארט שם הוא שאפשר להפר נדר. נדר, אני אומר עכשיו מהר ובקיצור, הוא בנפש איזו גבורה? "לאסור איסר על נפשו"[נז], אדם בא לאסור משהו, להצטמצם, להתגבר על משהו. להתיר נדר, הכל בסדר, לא צריך, אתה לא זקוק לעבודה הזו. זה נקרא להמתיק דין על ידי זה שמוצאים את שרש החסד שבו. הנושא שם בנדרים, אם כי שדברנו גם פעם קודמת שיש הרבה סודות בקבלה שנדרים הם באמא[נח] וכו' אבל פשט הנדר והעובדה שהתורה מרשה להתיר או להפר אותו הוא על דרך חסד-ימין בנפש הגובר על השמאל. כלומר, שחסד מתיר את הגבורה. איך הוא מתיר? על ידי שהוא מגלה את שורש החסד שיש בתוך הגבורה. מהו שורש החסד? לדוגמא, דברנו על "לזרוזיה נפשיה"[נט] בשבוע שעבר, אם האדם נודר נדר באמת לשם שמים, נדר טוב, כוונתו רצויה לעבוד את ה', על ידי השריר הזה שהוא עושה בנדר הוא חושב לעבוד את ה' יותר טוב, אז למה להתיר?

מה זה להתיר? אם אני רואה באמת שהכונה צרופה לגמרי יכול להיות שהחכם לא ירצה להתיר או שהבעל לא להפר, זה מאה אחוז בסדר. אם זה לא מאה אחוז בסדר, בגלל שכל דבר בעולם הזה הוא ערבוביא של מניעים, החכם ימצא את הכונה הפנימית לעבוד את ה' ויאמר על זה 'די, יצאת ידי חובה, תעשה בדיוק אותו הדבר, אתה לא זקוק לגבורה החיצונית הזו'. הוא פשוט מזהה את הטוב. מהו טוב? אהבה. אתה נדרת נדר בגלל שאתה אוהב את ה' ולכן אתה עושה דבר שנדמה לך שיכול להפריע למנוע אותך מלעבוד ולהתקרב לקב"ה. זה שאתה באמת אוהב את ה' – די. זה נקרא להתיר נדר.

בפעם הקודמת דיברנו על צד החכמה, חכמת הנפש בהתרת הנדר, שצריך לפתוח לו פתח חרטה. זה עוד ממד, אבל כאן מדברים על הממד שמגלים את הטוב בתוך הגבורה. כמו אב שמפר את נדרי בתו ובעל את נדרי אשתו. בבעל ואשה אלו דברים שבינו לבינה בגלל שהוא מוצא או שהוא מכריח בצורה מסוימת – בהפרה יש אילוץ יותר מאשר בהתרה כמו שדברנו בפעם קודמת. זהו עצם נקודת אהבה שהוא מה שצריך, "תו לא מידי".

עד כאן בקיצור החסד שיש בנדרים. אחר כך מלחמת מדין גופא, "נקם נקמת בני ישראל... לתת נקמת הוי' במדין"[ס] והמלחמה בפועל היא "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת את נקמת הוי' במדין"[סא]. זה ב'שני', בגבורה.

'שלישי' – "ויקצף משה" (תפארת)

אחר כך, מה קורה ב'שלישי'? שוב, עצם המלחמה, הגיבור הוא ב'שני'. מה קורה ב'שלישי'? גם רצינו להסביר, אני לא רוצה יותר מדי להאריך עכשיו, שהכל הוא זרימה, שסוד הנדרים הוא הוא של ה"אלף למטה"[סב], של האנשים המיוחדים האלה שראויים להיות "על מדין", כפירוש החסידות[סג] וה'אור החיים' ש"על מדין" פרושו למעלה ממדין, כדי לתת את נקמת ה' במדין. מה קורה אחר כך, שחוזרים מהמערכה? משה רבנו קוצף עליהם "החייתם כל נקבה"[סד]. מהו הכעס הזה ואחר כך המצוה להרוג את מי שצריך להרוג? אין לך בתורה מקום מפורש יותר מאשר כאן לכלל ש"כל המרחם על אכזרי סופו להתאכזר על הרחמנים"[סה]. הפרשה הזו כולה אומרת שכנגד הקליפות המסיתות, ביחוד מי שמסית לעבודה זרה, נצטט הרבה את ה'אור החיים', ה'אור החיים' מסביר שעיקר ההבדל בהשקפה בין משה רבינו לבין פינחס, לאנשי הצבא, פינחס היה קנאי. פלאי פלאים על פינחס – הוא כל כך קנאי וכאן הוא לא הרג את הנקבות?! איפה הקנאות שלו?! קודם כתוב ש"רפו ידיו"[סו] של משה רבינו, הוא לא ידע מה לעשות עד שקם פינחס וקנא את קנאת ה' צבאו-ת ופתאום גם פינחס ולא יודע איך לנהוג.

דרך אגב, נזכיר עוד דבר לגבי החודש הזה, חודש אב, שצריך גם לכוון את השבט שלו, שמעון, שקשור באופן מיוחד לשכם – על הדגל שלו מצוירת שכם עיר הקדש[סז]. השבט של אב, של היום, הוא שמעון והחוש שלו בקבלה הוא שמיעה. "הסכת ושמע ישראל היום"[סח], הויה, הוא הצירוף שמכוונים החודש בשם הוי'. השמיעה של שמעון היא "שמיעה לתתא", ואילו ה"עשיה לעילא"[סט]. יש ששמיעה קשורה בבינה ועשיה במלכות ויש הפוך, שהעשיה היא לעילא, בבינה, ושמיעה לתתא במלכות. כמו שחוש השמע תלוי באזנים, באיזון בין השפל והגאות. זו שמיעת המלך, שמיעת המציאות. השמיעה של שמעון היא שמיעת המתרחש, שמיעת החדשות, שמעון שומע רדיו... זה נקרא "שמיעה לתתא". יש שמיעה לעילא ועשיה לתתא ויש עשיה לעילא ושמיעה לתתא.

[מה זה "עשיה לעילא"?] בטול. מקור העשיה כמו "נעשה ונשמע"[ע] הוא בטול לבעל הרצון. זה נקרא "עשיה לעילא" – הבטול שיש במחויבות. הכח המניע, מה שמביא את האדם לעשות למעלה משמיעה, כמו "נעשה ונשמע", בא מבטול מוחלט שנקרא "עשיה לעילא". ביחס ל"עשיה לעילא" – השמיעה היא לתתא. "שמיעה לתתא" היא של שמעון והיא תלויה בשפלות, במדה מסוימת בשפל שלו [גם יהודה קשור לשמיעה – "שמע הוי' קול יהודה"[עא] – ולאריה] נכון, לא רק זה. יהודה על פי פשט הוא המלך, הוא שייך לניסן וניסן הוא אמונה – "כתר עליון איהו כתר מלכות", שהאמונה של יהודה בניסן. זה מאד יפה, "שמע הוי' קול יהודה". שמעון גם בנחלה שלו מובלע בתוך נחלת שבט יהודה[עב]. מהו שבט יהודה? חוש הדיבור, אבל לא מדברים לפני ששומעים, קודם מקשיבים ושומעים, זה גם חש-מל – קודם צריך לשמוע ואחר כך לפי זה "באשר דבר מלך שלטון"[עג]. המלך הוא הדבּר, "דבּר אחד לדור ולא שתי דבּרים לדור"[עד], אבל בתוכו צריך להיות מובלע שמעון, שהוא השפל שלו, כמו בית קיבול, כלי האוזן להקשיב ולשמוע למציאות. זה נקרא שמיעה לתתא, השמיעה של החודש.

נחזור לענין: ב'שלישי' שואל ה'אור החיים' למה פינחס לא פעל בקנאות כמו קודם, וכאן להיפך, משה רבינו מתרגז וקוצף? הוא אומר שהסתכלו על שני הבטים, שתי בחינות שונות של עבירה. פלא הפירוש הזה, צריך להתעמק בו, לא נעמיק יותר מדי. ה'אור החיים' אומר שפינחס וכל אנשי הצבא האשימו את הבנות אך ורק בזנות שלהן. הרי בנות מדין עשו שני דברים, גם זנות וגם עבודה זרה, הן העבירו את העם על איסור עבודה זרה בבעל פעור. על מה בעיקר היתה הקנאות של פינחס, על זנות או עבודה זרה? על זנות. איך יודעים שהיא יותר על זנות יותר מאשר על עבודה זרה? יש שלש דעות בחז"ל[עה], ולפי הדעה שבא משה רבינו ואמר "כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[עו] רואים שהוא קינא על הבועל ארמית, על הזנות. אפשר לומר שלפי מאן דאמר שראה שם חילול השם אולי הוא גם כולל מדרגה אחרת.

על כל פנים, גם על פי פשט, וגם על פי חז"ל שבא על "הלכה ואין מורים כן"[עז] של הבועל ארמית, הוא הקפיד בעיקר על הזנות. לעומת זאת, מה מפריע בעיקר למשה רבנו? עבודה זרה יותר מאשר הזנות. לגבי הבנות ה'אור החיים' מסביר שזה מתהפך. הוא אומר שאם הן עברו רק זנות מעושה, שהרי הכריחו אותן הגברים, האבות של מדין הכריחו את הבנות לזנוֹת. זה היה מאולץ, כך הוא מסביר. הוא אומר שעכשיו אפשר לחזור בתשובה, אפילו בת מדין, אפשר להחיות אותה. פלא הפירוש הזה, בגלל שלכאורה צריך להרוג את הבנות, כמו שכתוב שם, על שהיא "יודעת איש"[עח]. בכל זאת הוא מסביר שאם העיקר הוא רק בעית הזנות שלהן על זה אפשר לכפר. אבל אם העיקר הוא מה שבעצם 'בדם' שלהן הוא עבודה זרה, זה "יודעת". יש ודאי תלות זה בזה, בכל זאת "אשה יודעת איש", העבירה של העבודה זרה היא בעצם, היא עשתה את זה, היא פתתה לעבודה זרה. לא כל כך פשוט, מה היתה עצת בלעם? בלעם רק אמר שהוא שונא זמה, שמה שיפיל אותם הוא הזנות. בלעם עצמו לא חשב על עבודה זרה, רק חשב על זנות.

'רביעי' ו'חמישי' – חלוקת השלל (נו"ה)

נעבור הלאה, הכי יפה מכל הרמזים, הרמז הכי הכי יפה ומובן בפרשת מטות הוא 'רביעי' ו'חמישי', נצח והוד. נצח והוד הם "תרי פלגי גופא"[עט] בקבלה. כאן הנצח וההוד של פרשת מטות הם חצית המלקוח והשבי לשנים, חצי לתופסי המלחמה וחצי לשאר העם. זה הכי נחמד. שניהם צבְאות ה', נצח והוד נקראים צבַא-ות. כל החשבון של חצי "תפשי המלחמה" והרכוש שלהם כתוב בנצח, שבאמת הם נצחו את המלחמה בפועל, ואילו החצי שמגיע לכל העם, העורף התומך, הוא בספירת ההוד. זה הכי נחמד בכונה הזו בפרשת מטות, איך שנצח והוד הם חצית המלקוח בין "תפשי המלחמה" לבין כל העם, זו הלשון שם.

'ששי' ו'שביעי' –בני גד ובני ראובן (יסוד ומלכות)

אחר כך 'ששי' ו'שביעי של מטות הם כנגד בני גד ובני ראובן. כאן מתחיל להיות היסוד והשלמות היא במלכות. מה ההבדל בין פרשת 'ששי' לבין פרשת 'שביעי'? בפרשת 'ששי' הם באים ותובעים, אבל משה רבנו מוכיח אותם מתוך חשש שהכונות שלהם לא רצויות, שהם רוצים להתפטר מהמלחמה. הוא מוכיח אותם קשות והם אומרים לא כן משה רבינו, אנחנו "נחלץ חשים" וכו'. הטיעון והבירור קורה ב'ששי'. אחר כך מה שמשה רבינו מתנה את התנאי ומקבל ומתחילים בסופו של דבר לבצע את זה בפועל ממש, זה מה שקורה ב'שביעי', במלכות. ב'ששי' היה עדיין סימן שאלה, ב"תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[פ] של משה רבנו. [למה זה יסוד?] כמו שאמרנו, זה בירור האמת, הרצון להחליט, הנה מלכות – רוצים את המלכות הזו, את הארץ הזו.

כל הענין של בני גד ובני ראובן הוא תכלית, זו "נחלה מבוהלת"[פא], רוצים תכלית כמה שיותר מהר, משיח נאו. משה רבנו מברר את המשיח נאו, את הנחלה המבוהלת שלהם. קודם הם אומרים "נחלץ חשים לפני בני ישראל"[פב] ואחר כך כתוב שבע פעמים "לפני", סוד מאד חשוב. נסביר: כתוב שהם אומרים בתחלה פעם אחת "נחלץ חשים לפני בני ישראל", חֻ‎‎‏‏שים אותיות משיח, ב'ששי', אבל אחר כך כשמתחיל 'שביעי' יש שבע פעמים שמשה רבנו מתקן אותם, שבמקום "לפני בני ישראל" נאמר "לפני הוי'"[פג]. בשבע הפעמים "לפני ה'" גופא, גם מאד יפה, "כל השביעין חביבין"[פד], בפעם החמישית והשביעית הם מודים למשה. עוד פעם, זה הולך כך: הם אומרים בתחלה "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל", אחר כך משה רבנו אומר "אם תחלצו לפני הוי' למלחמה". כלומר, הוא מדייק לא לומר "לפני בני ישראל" אלא לומר "לפני הוי'". לא נסביר עכשיו מה בדיוק הדבר הזה. אבל להיפך: יש כאלו שרוצים לפרש את "לפני הוי'" על פי פשט כיותר נעלה.

אם מסתכלים, אז המבנה כאן הוא של א ו-ז. יש בחינה בבני ישראל שהם א כמו "קדם מפעליו מאז"[פה] – א שלמעלה מ-ז. שם כתובה המלה חשים אותיות משיח, "נחלץ חשים לפני בני ישראל", וזה ב'ששי', בחינת משיח בן יוסף, שהוא "נחלץ חשים לפני בני ישראל". אחר כך משיח בן דוד הוא "לפני הוי'" שבע פעמים, ומתוך שבע הפעמים של "לפני הוי'", הפעמים א, ב, ג, ו-ד אומר כולם משה רבינו. אחר כך בפעם החמישית הם אומרים לו כן, "לפני הוי'... כאשר אדֹנִי דֹבר"[פו] הם מסכימים. אחר כך הוא שוב חוזר לפני יהושע והזקנים ואומר שאם באמת יחלצו ויהיו חלוצים לפני ה', זאת משה רבינו אומר בתנאי, בפעם הששית. אחר כך הם עונים עוד פעם ומסכימים בפעם השביעית שיעשו כמו ש"אדֹנִי דבר לפני הוי'". הפעם החמישית והפעם השביעית שבין שבע הפעמים גופא הן ההוד והמלכות – ההוד כשהם מודים "כאשר אדני דבר" והמלכות – "איהי בהוד"[פז]. כלומר, ההוד והמלכות של שבע הפעמים הן מה שהם מודים לתיקון שמשה רבנו מתקן אותם, במקום "לפני בני ישראל" – "לפני הוי'".

מה עוד כתוב שם? יש עוד פסוק מאד חשוב ב'שביעי' של מטות: "והייתם נקים מהוי' ומישראל"[פח], פסוק של מלכות. "והייתם נקים" – להתעסק עם רשויות... עכשיו צריכים להיות נקים מה', כל סוגי עזרה, מכולם. זהו פסוק של תיקון המלכות.

ג. הקבלת שבעת הקרואים לספירות – פרשת מסעי

'ראשון' ו'שני' – מב המסעות (חו"ג)

אחר כך מתחילים פרשת מסעי: 'ראשון' ו'שני', שהם חסד וגבורה, שניהם מסעות. החלוקה הזו מכוונת. רואים שמבין מב המקומות, ששה מסעות ראשונים שכוללים שבעה מקומות – מב הם הרי שבע פעמים שש (ועם הכוללים, כמו בכוונות ספירת העמר, מי שזוכר, הם שבע בריבוע, מט) –  הם ב'ראשון', כמו השבוע הראשון של ספירת העמר. השבוע הראשון של ספירת העמר הוא ה'ראשון' של פרשת מסעי, אחר כך 'שני' הוא עד סוף ה-מב. ידוע[פט] שכללות שם מב המסעות, "ואלה מסעיהם למוצאיהם", הוא בעיקר עליה ולכן כתוב "ביד משה ואהרן. ויכתב משה"[צ].

נסביר[צא]: כתוב "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם", מלמעלה למטה – "מוצאיהם" הוא השורש, המשפיע, והוא נותן כח במסע למטה. "על יד משה" היינו "על פי הוי'". לעומת זאת, "ואלה מסעיהם למוצאיהם" הוא עבודת האדם בפועל, מלמטה למעלה, שקשורה לאהרן, שושבינא דמטרוניתא, בעל ההילולא של היום. שוב, 'ראשון' ו'שני' הם כללות שם של מב, שהוא עליה, לכן כל הפסוקים מתחילים ב"ויסעו ויחנו" הם על פי הסדר של "ואלה מסעיהם למוצאיהם". כך בעצם כתוב גם בפסוק הראשון "אלה מסעי בני ישראל". שם כתוב "אשר יצאו", שאפשר לפרש קודם ואפשר לפרש כמו שהמפרשים אומרים, ש"יצאו" פרושו יציאה לקראת מקום ארעי.

'שלישי' –הורשת הארץ וגבולותיה (תפארת)

אחר כך 'שלישי' הוא מצות ההורשה והגבולות של ארץ ישראל וזו התפארת – הפרצוף, שיעור הקומה לצייר ולשרטט את גבולות המפה. אמרנו פעם[צב] שאמנות יהודית היום היא בעיקר בוויזואליה, בראיה, והרבה פעמים אנחנו אומרים שהיא רק האותיות. צריך לדבר על בית המקדש, בזמן הבית היתה אמנות מעשית. בזמן הגלות, שגם קשורה לחוש השמיעה, מה שנשאר הוא בעיקר אמנות של נגינה, שמיעה, ואילו הוויזואליות היא בגלות גמורה, חוץ מהיוצא מהכלל שהן אותיות הכתב האשורי. כעת אפשר להוסיף לזה שהדבר השני הוא אמנות שרטוט הגבולות... [חסר קצת בהקלטה]

'רביעי' ו'חמישי' – מינוי הנשיאים וערי הלויים (נו"ה)

...קודם הוא מקבל, יש אחד שמתחיל והוא ונצח, אחר כך השבט כולו תורם מהנחלה ללוי.

'ששי' ו'שביעי' – ערי מקלט ובנות צלפחד (יסוד ומלכות)

אחר כך עיר המקלט והרוצח הם תיקון הברית – "לא תחניפו את הארץ"[צג]. עיר המקלט ופרשת הרוצח הם 'ששי'. יש גם שש ערי מקלט ואחת מהם היא שכם, עיר הברית. עכשיו 'ליל ששי'. שוב, פרשת רוצח ועיר מקלט כתיקון הרוצח הם הברית – "חרב נוקמת נקם ברית"[צד]. "ולא תחניפו את הארץ" וכל מה שכתוב שם זו אמת. הפסוק העיקרי שם הוא "לא תחניפו את הארץ" אין כאן המקום להאריך בזה.

אחר כך הסיום הוא בבנות צלפחד המיוחדות, מלכות שבמלכות. זו המלכות של הפרשה. שוב, רואים שמאד מאד ברור סדר הספירה.

ד. פנימיות גבולות ארץ ישראל

רק נאמר את הווארט העיקרי שאין כאן המקום והזמן להאריך: כל הפרשה הזו היא להגיע "אל המנוחה ואת הנחלה". אם כי שיש כאן גבולות, כמו שאמרנו, שהמפה היפה הזו היא התפארת, משהו אמנותי שיש כאן גבולות, הארץ הזו היא גם בבחינת "ממעטין", "מועט המחזיק את המרובה"[צה]. "ארץ הצבי"[צו], שצבי הוא מועט המחזיק את המרובה. כלומר, יש איזה כח בגבולות אלה להכיל את האין סוף, "ארץ טובה ורחבה"[צז]. דווקא בגבולות אלו בשלמותן בכוחנו להמשיך את האין סוף.

והתאויתם לכם לגבול קדמה

בין כל הגאולות איך הסדר שלהן? למשל בערי הלויים סדר הרוחות הוא אחר. כל מקום שהתורה כותבת סדר של רוחות, אצל אברהם אבינו כמה פעמים[צח] וכן אצל יעקב[צט], כל פעם סדר רוחות העולם אחר. באמת צריך להשוות בין כולם. כאן בגבולות איך הולך? מתחיל מדרום, הים, הצפון ובסוף האחרון-אחרון חביב בגבולות הוא מזרח, קדמה. מה כתוב על מזרח? "והתאויתם"[ק] לשון תאוה. אם כי רש"י אומר שהוא לשון "תתאו", להסב – "ונסב הגבול"[קא], בכל זאת "והתאויתם" נאמר אך ורק בסוף, על הגבול המזרחי. כלומר, עיקר התאוה של עם ישראל הוא מזרחה, כמו היום. מה כתוב על גבול מזרח? כתובה עוד לשון רק על הגבול המזרחי – "וירד"[קב]. קודם כתובות הלשונות "ונסב", "ועבר", "ויצא"[קג], אבל כאן כתוב שלש פעמים "וירד". למה? על פי פשט כי הגבול יורד. זו גם אסמכתא שכשעושים מפה הציור שלה יורד מצפון לדרום. אם כי בדרך כלל ברוחות העולם זה לא ככה, מכל מקום כך עושים מפה. כתוב שלש פעמים בגבול המזרחי "וירד", היות שיורדים מצפון לדרום כתוב "וירד הגבול". קודם "וירד הגבול משפם הרבלה מקדם לעין", אחר כך "וירד הגבול ומחה על כתף ים כינרת", אחר כך "וירד הגבול הירדנה".

החדרת בלי-גבול בגבולות

כתוב באריכות בחסידות^קה, אדמו"ר הזקן מסביר ש"וירד הגבול" הוא המשכה מ"קדם", מהמדרגות הכי גבוהות באין סוף שהן בלי גבול, והורדתן בגבול, מה שנקרא "בלי גבול בגבול". עיקר ההבדל בין עבר הירדן לשאר גבולות ארץ ישראל בחסידות הוא כמו שרבי הלל מסביר[קד], מהו חסיד, מהו לא-חסיד ומהו רבי? חסיד הוא גבול, חסיד בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בגבול. לענין ארץ ישראל, חוץ לארץ הוא רק גבול, לא-חסיד. עבר הירדן של בני גד ובני ראובן – הם ידעו, הם החסידים הגדולים של משה רבינו – הם בלי גבול ואילו בלי גבול בגבול היא ארץ ישראל. מהן מצוות? בלי גבול בתוך מצוה. לכן החסידים של משה רבינו, שהוא רבי, רוצים להשאר במקום שהוא כבש בעבר בירדן. אבל הוא עצמו, מה ששייך לו בעצם, רוצה להכנס לתוך הארץ שבה היא הבטחת בלי גבול בתוך הגבול. הגבול שיש בו את כח הבלי גבול נקרא "נחלה בלי מיצרים"[קה], "נחלת יעקב אביך"[קו], כמו שגם מוסבר בליקוטי תורה.

מי זוכה לזה ואיך זה קשור לר"ח אב? עכשיו הגענו לווראט העיקרי שהיינו צריכים להאריך בו הרבה. כתוב "לשארית נחלתו"[קז] במדות הרחמים. קשור עם יג מדות הרחמים שהם אחד ההקשרים בין אב ותשרי – "אב הרחמן"-"אב הרחמים". ב-יג מדות של מיכה כתוב "מי א-ל כמוך נשא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו". "לשארית נחלתו" הוא כנגד תיקון "ארך" ב-יג מדות של משה, לפי הקבלה והזהר. "ארך" פרושו כמו "ארֻכה מארץ מדה"[קח] ובמדות של מיכה היא מדת "לשארית נחלתו". איך חז"ל דורשים את "לשארית נחלתו"? "למי שמשים עצמו כשיריים"[קט]. מי שמשים את עצמו כשיריים זוכה ל"נחלה בלי מיצרים". כלומר, כדי לזכות לסוד של ארץ ישראל, לתפארת הזו של הגבולות ולכח להמשיך ולהגשים כמו הצבי, המעט, "כי אתם המעט", "מעט המחזיק את המרובה" בתוך הגבול – זה ניתן רק למי שם את עצמו כשיריים "לשארית נחלתו".

לשארית נחלתו

מסבירים בחסידות[קי] מה הכונה לשים את עצמך כשיריים? שיריים הם דבר שלא צריך בו, הוא לא מגיע, לא שייך. קודם שאלו למה אנשים נעצרים בתפוח? כנראה כדי שישימו את עצמם כשיריים, שיבינו שהם שיריים, שיש כאן יותר מידי אנשים לפי דעת מישהו אז השיריים נשארים בחוץ... זה דבר גדול להשאר שם, הוא נשאר שם כ"לשארית נחלתו". יש את מי שמגיע ויש את מי שנשאר בדרך. קודם רצינו לומר: מה קשור בכלל מעשה עם סוד המעט של "כי אתם המעט מכל העמים"? בגלל שכתוב שהדרך ממעטת[קיא]. הדרך ממעטת שלשה דברים: פריה ורביה, ממון ושם. רש"י מביא את זה בתחילת פרשת לך לך. כל פרשת מסעי, היום בתחילת חדש אב, זה בגלל שהדרך ממעטת, אבל המיעוט הזה צריך להיות "מועט המחזיק את המרובה". קודם כל המיעוט הזה הוא כדי לזכות להיות שיריים. גם כשאנחנו יושבים פה אחרי הזמן שצריך להיות – אנחנו גם שיריים. בכלל, מי שנמצא כאן כל הזמן אם זה יהודה, שומרון ועזה לגבי שאר עם ישראל הוא שיריים. גם דעת ה"רוב", במרכאות, שהוא באמת לא דעת הרוב, הוא כאילו דעת רוב, באמת מתייחסת לזה כשיריים. מהם שיריים? שלא צריכים אותם, הם שוליים, לא צריך... מי זוכה לנחלת ארץ ישראל? מי שמשים את עצמו שיריים, שאין בו צורך, שלא צריך אותו. מי שהוא שיריים בעצם זוכה ל"נחלה בלי מיצרים".

להיות בטל למקיפים

איך מסביר אדמו"ר הזקן יותר מה נקרא שיריים? מי שרוצה להבין יותר טוב, זה עיקר הווראט של הערב, תסתכלו בלקוטי תורה בסוף הפרשה. שיריים נקראים מי שבטל למקיפים. יש סדר של יושר והוא של התפתחות, תהליך היסטורי, זה נקרא יושר. מקיפים הכונה שהכל שווה. אם הכל שווה, שזה נקרא מדת ההשתוות, אז גם הזמנים שווים ובכלל הכל שווה. כשהכל שווה אין ערך מיוחד לשום דבר. יש אנשים שרוצים שהעיקר בחיים הוא שיהיו שייכים לזרם, יש ביטוי כזה – 'שייך לזרם'. מי שיתסכל בלקוטי תורה יבין שלהיות שיריים הכונה לא להיות שייך לזרם, לא להיות 'עִם'. גם לא לשחות נגד הזרם. "שיריים" בטל למקיפים, הוא לא חלק מהתהליך בכלל, כמו שכתוב על קיסר – הוא יוצא דופן[קיב]. הזרם לא צריך אותו והוא לא צריך את הזרם.

עוד פעם, תסתכלו שם. יש את היושר, את מי שהוא שיריים ובטל. הביטוי שם הוא "בטל למקיפים", שהוא בטל למבט של השוואה לגבי כל הזמנים. כמו הנושא שדברנו עליו הרבה פעמים, הוא לא עושה את העיקר ממה שקוראים היום תהליכים היסטוריים. זה לא לחיות עם הזמן, אחר כך צריך להמשיך אותו. כשהוא בטל למקיפים הוא בסוף זוכה גם אותם להמשיך בפנימיות, שזה כן לחיות עם הזמן, אבל קודם הוא "לשארית נחלתו". מי שזוכה לנחלה הזו, שזו "נחלת יעקב אביך", "ופרצת", שהבלי גבול נמצא בתוך הגבול  אז גם התעצמות הגבול כל כך במשך הזמן בסוף באמת תתפשט ותכבוש את כל העולם כולו – "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם"[קיג]. בכל אופן הכל תלוי בתכונה הזו של "לשארית נחלתו".

סוד התאוה לירדן

הגבול יורד, יורד ויורד עד שמגיע לירדן. הוא גם מסביר מהו ירדן, זה מאד חשוב. למה כל כך מתאוים בעיקר לירדן? משה רבינו הגיע לצד השני של הירדן ולא זכה להכנס. אנחנו מתאוים, מי שנמצא בארץ מתאוה להגיע לפחות לירדן, זו עיקר התאוה. למה? מסביר הבעל שם טוב[קיד] שיש שני מסעות שהתורה בפירוש מסבירה ששמותם נקראו על שם דברים לא טובים שקרו בהם. אחד הוא קברות התאוה והשני הוא תבערה. אומר הבעל שם טוב שלשני מקומות אלו יש שורש. "ויכתב משה מוצאיהם למסעיהם על פי הוי'" הוא מה שהמסע הזה ראוי להיות על פי ה', ואילו "ואלה מסעיהם למוצאיהם" הוא מה שבפועל, בגלל המעשים הלא טובים, הפכנו את היוצרות, הפכנו את השמות האלו – קברות התאוה ותבערה – ממשמעות חיובית לשלילית. מה המשמעות החיובית של קברות התאוה? שקוברים את התאוות. איך קוברים תאוות? על ידי בטול אמתי לה' הורגים וקוברים את כל שאר התאוות. מה המשמעות של תבערה? פשוט, שלבו בוער ב"רשפי אש שלהבת יה" לקב"ה.

יש את קברות התאוה ויש תבערה, רק מה? שאנחנו עלולים כשלא עושים בסדר להפוך את היוצרות – "ואלה מסעיהם למוצאיהם". כתוב "תאות צדיקים אך טוב"[קטו], שתאות צדיקים היא לגבול קדמה, "והתאויתם". קודם במסעות יש את קברות התאוה ואחר כך תיקון התאוה, תאות הצדיקים של ארץ ישראל, של הרבי, של "אך טוב" היא "והתאויתם לגבול קדמה". שוב, מהו הירדן? כתוב "וירד הגבול הירדנה", הירדן ירד בעצמו, מגיע להתעצמות עם הירידה, יורד עד שמגיע לירדן. יש עוד כמה מדרגות, אבל מה שהוא מסביר באותה תורה הוא ש"מקדם לעין" הוא למעלה מעין, מעולם הנקודים, עד לימת כנרת שהיא '"טוב עין" טבריה – "טובה ראיתה"[קטז] ועד לירדן עצמו. מהו הירדן? כתוב בחז"ל[קיז] שהוא נוטל מכאן ונותן לכאן. הירדן הוא כח שיש בארץ ישראל להעלות ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, שהם למטה מידי וצריך לרדת מטה-מטה עד שמגיעים לירדן. לכן עיקר תאות הצדיק הוא להגיע לירדן. עיקר התאוה של עם ישראל היא להתפשט מזרחה. שם, כשמגיעים ויורדים, "וירד הגבול", הגבול יורד ויורד עד שמגיע לירדן ואז מקבלים את הכח להעלות את רפח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. איך עושים זאת? על ידי שהוא שיריים. באמת רואים שככל שיש אנשים עם תאוה מזרחה הם נעשים שיריים.

בזכות השיריים לנזכה ל"נחלת יעקב אביך", "נחלה בלי מיצרים". מה הכונה "בלי מיצרים"? בלי מצרים. בכל מב המסעות יש עדיין מצרים, אבל יש אחד שאין לו מצרים והוא המסע ה-מג בפרשת השבוע ולזה נזכה בקרוב.

לחיים לחיים!