כלי לפלא העליון

מוצאי כ"ח מרחשון תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות יום הולדת ע"ז (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

לאחר תקופה ארוכה של התוועדויות בחוג מצומצם-יחסית, שהציבור הרחב הצטרף אליהן רק בשידור, זכינו ביום הולדתו של הרב להתוועדות-רבתי (הכנה קרובה לי"ט כסלו הבעל"ט). חלק ההתוועדות המתפרסם כאן 'זורם' בין כמה רעיונות מרכזיים, הקשורים ליום ההולדת המיוחד, לזמן ההתוועדות וגם לשנת תשפ"ב וחורז מהם מחרוזת של פנינים. פרק א מתעכב על ביטוי שחוזר בפרק אותו סיים הרב לומר (עז) ובפרק החדש שלו (עח) – "עשה פלא", ביטוי מובהק של קריעת ים סוף החוזר שלש פעמים בתנ"ך (כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה). בעבודת ה' היום-יומית קריעת ים סוף היא קריעת הלב – שהיא הכלי לפלא העליון. פרק ב עובר מקריעת ים סוף לקריאה בשם הוי', בביטוי "ויקרא בשם הוי'" שגם חוזר שלש פעמים בתורה, כנגד שלשת הקוים ימין-שמאל-אמצע. פרק ג מביא פירוש נפלא של בעל "צרור המור", החורז יחד שני רמזים עיקריים של שנת תשפ"ב – "[ישא הוי' פניו אליך] וישם לך שלום" ותהא שנת פנים בפנים – בהסבר שתכלית נשיאת הפנים היא להגיע ליחס של פנים בפנים. קריעת-פתיחת הלב, הקריאה בשם ה' והצדקה המאפשרת לנו לשאת פנים מתוך עצמנו מביאות ליחסי פנים בפנים – יחסים של תשומת לב והשגחה פרטית שהיא גילוי-משיח.

א. "עשה פלא"

לחיים לחיים. ראיתי שיש רשימה יפה של ניגונים להערב. כדי שנספיק אותם, נאמר בין ניגון לניגון משהו בקיצור, כל פעם נאמר איזה ווארט ואחריו נשיר עוד ניגון, בע"ה יתברך.

"עֹשה פלא" ו"עָשָה פלא"

לפי מנהג הבעל שם טוב[ב], שאדם אומר פרק תהלים לפי שנותיו, זכינו היום בחסדי ה' יתברך לסיים פרק עז בתהלים וכעת מתחילים פרק עח. יש ביטוי אחד שמחבר בין שני הפרקים, ביטוי שחוזר בשניהם – "עשה פלא":

בפרק עז כתוב "אתה האל עשה פלא הודעת בעמים עזך"[ג]. בולט שהמלה "עז" ("עזך") מופיעה בפרק עז – "הוי' עז לעמו יתן"[ד], "אין עז אלא תורה"[ה], "החכמה תעז לחכם"[ו]. הפסוק אומר שצריך להודיע בעמים עזך – שייך למהפכה הרביעית[ז]. התורה שמלמדים את אומות העולם צריכה להיות בבחינת עז – אנחנו "עזין שבאומות"[ח] וצריכים ללמד זאת לאומות.

בפרק עח, הפרק הבא, יש משהו דומה – "נגד אבותם עשה פלא"[ט]. בדיוק אותו כתיב, אבל בפרק עז כתוב בלשון הוה, "עֹשֵה פלא", ובפרק עח בלשון עבר, "נגד אבותם עָשָה פלא בארץ מצרים שדה צען".

שרש הפלא בקריעת ים סוף

השאלה נשאלת: האם הביטוי "עשה פלא", שנשמע די רווח, מופיע בעוד מקומות בתנ"ך? כשמסתכלים רואים שיש רק עוד פעם אחת בתנ"ך – במקום מאד מרכזי, פסוק שאומרים כל יום – "מי כמכה באלִם הוי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלֹת עשה פלא"[י]. כנראה כל ה"עשה פלא" באים מאותו פסוק, פסוק השיא של שירת הים, השירה על הנס של קריעת ים סוף. מכאן אפשר ללמוד שכל "עשה פלא" מתייחס לקריעת ים סוף. כך על פי פשט בפסוק "אתה האל עֹשה פלא הודעת בעמים עזך"[יא], ועוד יותר בפסוק "נגד אבותם עָשָה פלא"[יב].

מי הם "אבותם"? אברהם, יצחק ויעקב. אנחנו יוצאים משבת חברון, בה אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה[יג] ב״ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר״[יד], ת עלמין דכיסופין[טו] שכל צדיק יורש לעתיד לבוא[טז] – משם באו האבות לראות את קיום ההבטחה ביציאת מצרים (כפי שכותב רש"י עה"פ). לפני יציאת מצרים כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[יז], וכאן, בקריעת ים סוף, תכלית יציאת מצרים, ה' (שם הוי' דלעילא[יח], שם העצם) כן נודע, ודווקא "נגד אבותם", כלומר בנוכחות אבותינו הקדושים. כל מה שלומדים ומדברים צריך לצייר, כך כתוב[יט] – צריך לצייר איך אבותינו הקדושים יוצאים ממקום מנוחתם במערת המכפלה ובאים לראות את הנס הגדול, שיא יציאת מצרים, לשיר אתנו "מי כמכה באלִם הוי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא".

רואים שכל שלשת פסוקי "עשה פלא" הולכים על קריעת ים סוף – היא הפלא העיקרי של התורה. ה"עשה פלא", קריעת ים סוף, קורה בכל יום[כ] – לכן אומרים שירת הים (עם הפסוק "נורא תהלֹת עשה פלא") בכל יום בתפלות שלנו.

הכנעה-הבדלה-המתקה

על "נורא תהלֹת עשה פלא" מסביר רש"י שהוא "יראוי מלהגיד תהלותיך"[כא], אי אפשר להלל אותו. מהמדרגה הזו, "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א[כב], בא ה"עֹשה פלא". אנו מאמינים ב"נורא תהלֹת" והוא-הוא "עֹשה פלא״. פלא בפני עצמו שה"עשה פלא" הזה מופיע בתנ"ך שוב רק בעוד שני מקומות – סמוכים – פרק עז ופרק עח בתהלים. שלש פעמים "עשה פלא" מכוונות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[כג]. הפעם הראשונה, "נורא תהלֹת עשה פלא", היא ודאי חש – "נורא תהלֹת", אי אפשר לדבר, אי אפשר לומר.

שתי הפעמים בתהלים, זו אחר זו, הן כנראה מל-מל. "אתה האל עֹשה פלא" ה"מל" הראשון ו"נגד אבותם עָשָה פלא" ה"מל" השני. וההסבר:

"אתה האל עֹשה פלא" היינו מצד "אתה האל"[כד], גילוי אלקותו יתברך הנבדל מהשגת האדם (הבדלה). דווקא מבחינה זו בא "הודעת בעמים עזך", "כי עז לאלהים"[כה] הנבדל לבדו (אך "נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים"[כו], העז שייך לעם ישראל דווקא, ה"עזין שבאומות" והנבדלים מהן).

"נגד אבותם [עָשָה פלא]" היינו 'נוכח רצונם [עשה פלא]', כידוע ש'אב' לשון רצון (על דרך "אם תאבו ושמעתם גו'"[כז]). כלומר, כאן "עָשָה פלא" היינו עיצוב הרצון בנפש, על דרך הפירוש החסידי[כח] ל"איזוהי אשה כשֵׁרה העושה רצון בעלה"[כט] – אשה כ-שָׂרָה אמנו, העושה-מעצבת את רצון אברהם אבינו, לו אמר ה' "שמע בקֹלה"[ל] (להבדל מישמעאל וכך להדבק ביצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע"[לא] יצחק לשון צחוק ותענוג, המתקה). עיצוב הרצון להיות "עושים רצונו של מקום"[לב], דהיינו ההליכה בדרך אבותינו הקדושים[לג] אפילו "בארץ מצרים שדה צען" – ובזכות שלא שינו ממנהג אבותיהם נגאלו[לד] – הוא ההמתקה, ודוק.

רמזי "עשה פלא"

עכשיו אנחנו בשנות הפלא[לה], תהא שנת פלאות בכל[לו]. כל העשור הזה הוא פלא. "עשה פלא" ר"ת ע"פ – כנראה העשור גם בין שנת השבעים, "שבעים לשיבה"[לז], לשנת השמונים, "שמונים לגבורה"^לז דווקא, עז. זהו זמן של "עשה פלא".

כמה שוה "עשה פלא"? 486. כתוב שהקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[לח]. יש רמז מפורסם[לט] ש"בכל יום תמיד" ר"ת בית, מילוי האות ב, וסופי תיבות למד, מילוי האות ל. כלומר, הבטוי "בכל יום תמיד" הוא בעצם לב מלא. כמו שאנחנו אומרים על האות למד בכלל, "לבך מלא דעת"[מ], צריך למלא את הלב בדעת. גם בשביל להודיע בעמים עזך צריך דעת – לדעת את ה' כמי שעושה פלא. הדעת הזו היא בתוך הלב. שוב, ב-ל במילוי – ראשי וסופי תיבות של "בכל יום תמיד" – עולה "עשה פלא".

נעשה את הגימטריא של שני הביטויים, בפרק עז ופרק עח:

"אתה [לנוכח] האל עשה פלא" שוה 928, "תורה חדשה". אם כן, זו שנה מסוגלת לגילוי של "תורה חדשה מאתי תצא"[מא], עם כל שאר הרמזים במספר זה שאנו אוהבים לומר[מב], החל מ"כתיבה וחתימה טובה", שתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. הביטוי שוה 928 ויש בו ארבע מלים, כך שממוצע כל מלה הוא רלב, כמנין ארבעת מילויי שם הוי', עסמ"ב (עב-סג-מה-בן) – משהו מאד חשוב בקבלה – שעולה חן-חן-חן-חן[מג]. "תורה חדשה" היא 16 פעמים חן וממוצע כל מלה הוא 4 פעמים חן. רק המלה "אתה", לנוכח, המלה הכי חשובה בפניה שלנו לה' יתברך בתפלה, בבחינת "פנים בפנים" (תהא שנת פנים בפנים), כמבואר בתניא[מד] – היא עצמה ז"פ חן. סימן ש"האל עשה פלא" הוא ט"פ חן. פסוק מאד חִנני.

מה לגבי "נגד אבותם עשה פלא"? עולה 992, כך שממוצע כל מלה הוא אברהם, רמח, "חסד לאברהם"[מה]. זהו סימן יפהפה שהאבות באים לראות את הפלא של קריעת ים סוף. "נגד אבותם עשה פלא" היינו אברהם-אברהם-אברהם-אברהם, כל מלה. על אברהם כתוב "אברהם התחיל להאיר"[מו], וכמו ש"לך לך" היא הפרשה השלישית – כך הוא רמוז בפסוק השלישי של מעשה בראשית, "יהי אור"[מז], שעולה רלב, הרמז העיקרי של עסמ"ב[מח]. זהו כבר רמז ברור ומובהק לאברהם אבינו, שבהיותו הראשון כולל את כל האבות של "נגד אבותם עשה פלא". כאן גם רואים קשר הדוק בין הפסוקים – שלש המלים האחרונות של הפסוק הראשון, "הודעת בעמים עזך", עולות ג"פ אברהם – בדיוק אותו ממוצע.

אלה כמה רמזים – יש עוד הרבה. הסימן שלנו הערב, לשנה הזאת, הוא "עשה פלא". שתהיינה הרבה פלאות, פלאי פלאות, שנראה אותן בעינים שלנו. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מט], "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[נ]. לחיים לחיים.

ב. "ויקרא בשם הוי'"

קריעת ים סוף וקריאה בשם הוי'

בחומש שלומדים היום בחת"ת יש גם לשון שחוזרת שלש פעמים – הכל בתורה: "ויקרא בשם הוי'". פעם ראשונה אצל אברהם אבינו – "ויבן שם מזבח להוי' ויקרא בשם הוי'"[נא]. אחר כך, בפרשתנו, פרשת תולדות יצחק, יש ביטוי דומה. גם יצחק הולך בדרך אביו, בונה מזבח, ומה הוא עושה שם? לא כתוב שהוא הקריב קרבנות, אלא שהוא קורא בשם ה' – "ויבן שם מזבח ויקרא בשם הוי'"[נב]. יש הבדל קל בין שני הפסוקים. אצל אברהם אבינו כתוב "ויבן שם מזבח להוי'" ואצל יצחק רק "ויבן שם מזבח" (בלי "להוי'") – אצל אברהם יש גילוי שהמזבח הוא עצמו לה'. אצל יצחק לא צריך לומר "מזבח להוי'", לא כתוב, והעיקר הוא ה"ויקרא בשם הוי'" – עבודת האדם מלמטה למעלה, לקרוא בשם ה'.

אפשר ללמוד שהביטוי "ויקרא בשם הוי'" הוא לאו דווקא להקריב קרבן מהפעם השלישית והעיקרית שמופיע בתורה "ויקרא בשם הוי'" – "וירד הוי׳ בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם הוי׳. ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים וגו'"[נג]. "ויקרא בשם הוי'" העיקרי בתורה הוא ב-יג מדות הרחמים, שיא של ההתגלות האלקית למשה רבינו. גילוי של כתר עליון[נד], של "אבינו אב הרחמים"[נה].

קודם דברנו על קריעת ים סוף – צריך לקרוע את הלב. מהי קריעת ים סוף? לקרוע את המסך המבדיל בין אצילות לבי"ע[נו], בין האחדות האלקית למציאות של "ומשם יפרד"[נז], הנבראים, המציאות שלנו, שמרגישים את עצמנו יש ודבר נפרד בפני עצמו, שיתגלה שבעצם ה' אחד ואין עוד מלבדו. לחבר לגמרי בין החיצוניות לבין הפנימיות. בשביל זה צריך לקרוע את הלב, לגלות את עלמא דאתכסיא בתוך עלמא דאתגליא. כשקורעים את הלב, "בכל יום תמיד", עושים קריעת ים סוף "בכל יום תמיד", ו"לבך מלא דעת", אפשר לקרוא בשם ה' (הקריאה היא פנימיות ותכלית הקריעה[נח]). תכלית הקריאה בשם ה' היא לעורר את ה"ויעבר הוי' על פניו", "ויתיצב עמו שם ויקרא בשם הוי'".

שלשה קוראים

כדי להגיע ל"ויקרא בשם הוי'" של הקב"ה, "הוי' הוי' אל רחום וחנון", צריך קודם את הפעמיים הדומות זו לזו של "ויקרא בשם הוי'" של אבותינו הקדושים הראשונים, אברהם ויצחק, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[נט]. הם מתכללים זה בזה, אהבה ויראה[ס], והמשותף ששניהם עושים מזבח וקוראים בשם הוי'.

מיהו הקורא בהתגלות מדות הרחמים? יש מחלוקת בין המפרשים. ברש"י עצמו לא כל כך ברור, אך רוב מפרשי רש"י[סא] מסבירים שכאשר הוא מביא את התרגום[סב], "וקרא בשמא דהוי'" ("דהוי'", ב-ד), כוונתו שמשה הוא הקורא. אבל חז"ל אומרים[סג] שהקב"ה התעטף כשליח צבור ולמד את משה רבינו איך לעורר רחמים, איך לקרוא, איך להתפלל – לכן יש הרבה מפרשים שהוא הקורא[סד].

יש כאן שלשה "ויקרא בשם הוי'" – הראשון הוא אברהם, חסד; השני הוא יצחק, הגבורה; בשלישי לפי מפרשי רש"י משה רבינו הוא הקורא, ולפי הרבה מפרשים, וכך משמע בחז"ל, ה' עצמו הוא הקורא. בכל אופן, גם ה', שהוא מדת הרחמים[סה], וגם משה שהוא הדעת[סו], נשמת הרחמים[סז], הם הקו האמצעי.

אם כן, בעצם שלש פעמים "ויקרא בשם הוי'" היינו שלשה קוים – אברהם, יצחק ומשה שבעצם כאן הוא השם (כאשר כותבים משה הפוך הוא השם). אם אתה שייך לקו ימין המזבח עצמו הוא "להוי'" (היינו גילוי קדושת ה' בחפצא של המזבח, סוד "חפץ חסד"[סח], כידוע[סט] שחפצא היינו חסד וגברא היינו גבורה). אם אתה שייך לקו שמאל – יצחק בונה מזבח סתם, בלי "להוי'" (העיקר אצל יצחק הוא קריאת הגברא, הרי יצחק הוא עמוד התפלה). אבל בין כך ובין כך צריך לקרוא בשם ה' (עוד לפני לידת יצחק אברהם אבינו תקן את תפלת שחרית[ע], והוא המתפלל הראשון – "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'"[עא] – כאשר "הכל הולך אחר הפתיחה"[עב]). מה פירוש לקרוא? כתוב בתניא קדישא שקריאה היא כמו ילד קטן שקורא לאביו שיבוא אליו[עג]. לאיזה אבא? כמו שאמרנו, סתם אבא הוא מדת הרחמים – ״אבינו אב הרחמן״, ועוד יותר גבוה ״אבינו אב הרחמים״[עד]. אז זוכים להתגלות יג מדות הרחמים.

רמזי פסוקי "ויקרא בשם הוי'"

יש הרבה רמזים, אך נאמר כעת רק שנים:

בפסוק של אברהם ("ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח להוי' ויקרא בשם הוי'") יש עב אותיות, חסד אותיות, "חסד לאברהם"[עה]! בפסוק של יצחק ("ויבן שם מזבח ויקרא בשם הוי' ויט שם אהלו ויכרו שם עבדי יצחק באר") יש מט אותיות, ז ברבוע, כמו ימי ספירת העומר – עבודה של יצחק דווקא (בירור המדות של הנפש הבהמית[עו]). אצל שניהם יחד יש כבר 121 אותיות, 11 ברבוע – האותיות הן רבוע, שלמות. בפסוק של משה והקב"ה ("וירד הוי' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם הוי'") יש לה אותיות (זו סדרה יורדת, עב-מט-לה[עז]). סה"כ בשלשת הפסוקים של "ויקרא בשם הוי'" יש 156 אותיות (היהלום של זה), יוסף, ציון, 6 פעמים הוי'. התחלנו מאברהם והגענו ליוסף הצדיק[עח].

ועוד רמז עיקרי: "ויקרא בשם הוי'" עולה 685 (שהוא מספר השראה ה-יט, אחרי תריג, מספר ההשראה ה-חי), שעולה ה פעמים 137 (מספר יסוד במדע המודרני[עט], שבין ריבוי הרמזים שלו עולה גם מצבה[פ], הקשורה לסוד המזבח החוזר כאן[פא]). והנה, הגימטריא של כל שלשת הפסוקים השלמים היא 8631 – סג פעמים 137 (סג עולה ג פעמים שם אהיה – החוזר בתורה רק ג פעמים, כולם בפסוק אחד[פב] – כך שממוצע כל פסוק כאן הוא אהיה פעמים 137)!

עשיית "שֵם" בתוך ה"שָם"

בכל הפסוקים הופכים את ה"שָם" ל"שֵם". אצל אברהם ויצחק כתוב "ויבן שָם מזבח ויקרא בשֵם הוי'" – לשון נופל על לשון, קודם שָם ואחר כך הוא הופך להיות שֵם, איזה שם? "שם הוי'". כך גם בפסוק השלישי, "ויתיצב עמו שָם – ויקרא בשֵם הוי'"[פג]. צריך לעשות מזבח ולקרוא בשֵם ה', בתוך ה"שָם" שלך, איפה שאתה נמצא, "באשר הוא שם"[פד] – באיזה מקום שלא תהיה, גם כשהשם הוא "ובקשת משם"[פה], מקום רחוק, מקום של גלות רוחנית – אבל בתוך ה"שם" שלך, בתוך המקום שלך, צריך לבנות מזבח ולקרוא בשם ה'.

בכל אופן, הווארט שיש שלש פעמים "ויקרא בשם הוי'", וכל יהודי צריך להזדהות עם שלשתם – גם עם אברהם אבינו, גם עם יצחק אבינו וגם עם משה שמאיר בו ה' כאשר הוא קורא. צריך לקרוע את הלב, קריעת ים סוף בלב, ולקרוא בשם הוי'. המזבח כנראה עוזר לקרוע את הלב.

אז ה' "עשה פלא" – מהו הפלא? החיבור בין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. קשר וחיבור ישיר בין אצילות לבי"ע, בין הבורא לבין הנברא. למה דווקא כתוב "עשה פלא" ולא 'בורא פלא' או 'יוצר פלא'? עושה לשון תיקון[פו] – צריך לתקן, להכין כלים, כדי להכיל את הפלא. מה הכלי? לב נשבר, לב קרוע. הלב הקרוע בקריעת ים סוף הוא גופא הכלי להנציח את גילוי האלקות על הים, "מי כמכה באלים הוי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלֹת עֹשה פלא", ואז אפשר לקרוא בשם ה'.

ג. נשיאת פנים למבט פנים בפנים

"וישם לך שלום" – "פנים בפנים"

יש ספר קדום שנקרא "צרור המור" (לרבי אברהם סבע, ממגורשי ספרד), ראיתי שם[פז] משהו יפה על הברכה השלישית של ברכת כהנים, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[פח]. הוא מסביר מהי נשיאת פנים של "ישא הוי' פניו אליך":

ופי' ישא ה', שירים אליך פניו ויביט בך בעין יפה פנים בפנים, כאומרו פנים בפנים דבר ה' עמכם[פט], ולא יכבוש פניו למטה, כאומרו וירא אלהים את בני ישראל[צ], וכן אמר ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'[צא], אלא ישא ה' פניו, וירים אותם למעלה לדבר אליך פנים בפנים, ולא יכבוש אותם למטה, בענין שישים עליך שלום ורחמים.

בתחלת השנה אמרנו[צב] שהרמז הראשון, שכנגד הכתר, של תשפ"ב הוא "וישם לך שלום", סיום הברכה השלישית בברכת כהנים. גם הצענו אז את ראשי התיבות "פנים בפנים"[צג] – תהא שנת פנים בפנים. לכן מאד שמחתי שראיתי את הפירוש הזה של בעל צרור המור, שאומר שהפשט של "ישא הוי' פניו אליו וישם לך שלום" הוא שאדם שנושא פנים אל השני, מרים את הראש, כדי ליצור יחס של "פנים בפנים". הוא אומר שזה נקרא "שלום". הוא כותב ש"וישם לך שלום" – מתי יש שלום? כשיש יחס של "פנים בפנים", לא אחור באחור. הוא מקשר לגמרי, מזהה לגמרי, בין שני הרמזים של תשפ"ב.

"צדקה תרומם גוי"

בעל צרור המור מדבר על נשיאת פנים של ה' – שלא כובש-מעלים את פניו מאתנו, אלא מביט בנו פנים בפנים. אבל בשביל להגיע לפנים בפנים גם אנחנו צריכים לשאת-להרים את הראש, "נשא את ראש"[צד], לעמוד מולו פנים בפנים. באיזה זכות מרימים את הראש כדי להסתכל פנים בפנים בזולת? הפסוק אומר "צדקה תרומם גוי וחסד לאֻמים חטאת"[צה]. "גוי" הוא לשון גוִיה-גוף[צו]. בפסוק "צדקה תרומם גוי" ה"גוי" הוא לכאורה ישראל[צז], כי בא בניגוד ל"חסד לאֻמים חטאת". "צדקה תרומם גוי" – איזה גוי? ישראל.

מתי קוראים לישראל "גוי"? מתי שיש לו רק גוִיה, רק פרצוף דיניקה, פרצוף דחג"ת[צח]. יש פרצוף דעיבור, פרצוף נה"י, בו יש רק מוטבע – הכחות המוטבעים בנפש, נצח-הוד-יסוד, כחות ההתנהגות. כשנוספות גם מדות, אהבה ויראה, אבל עדיין אין מוחין של גדלות – הפרצוף הוא כמו ילד עדיין, נער, ואז הוא נקרא גוי. הוא יהודי, אבל אין לו עדיין מוחין. בשביל לתת לו מוחין צריך לתת לו ראש בעצם. גם לפני כן הראש נמצא אצלו, אבל הראש כפוף, כלול בתוך החג"ת. בפרצוף העיבור הכל מקופל בתוך הנה"י[צט] ("תלת כלילן גו תלת"[ק]) ובפרצוף ביניקה רק החב"ד מקופלים בתוך החג"ת. כשהראש בתוך החג"ת איני יכול להסתכל למעלה, הראש שלי כלפי מטה, בתוך הגוף שלי, בתוך החזה שלי, בתוך ה'גוי' שלי.

כדי להסתכל למעלה צריך להרים את הראש – אז אני יכול להסתכל עליך פנים בפנים. הסגולה לתת לי ראש, להרים את הראש, היא צדקה – "צדקה תרומם גוי". מהי צדקה? מדת הרחמים לזולת, לתת לזולת. עיקר הנתינה לזולת הוא בסבר פנים יפות, כמו שחז"ל אומרים[קא]. כדי לתת בסבר פנים יפות צריך להרים את הראש, להסתכל עליו עינים בעינים. לכן הסגולה בשביל "פנים בפנים" היא צדקה.

אנחנו עדיין באמצע מבצע ההתרמה של הגרעין שלנו, החבר'ה שלנו בתל אביב. שיהיה בהצלחה רבה. מה הסיסמה? מתקדמים ביחד[קב]. בשביל להיות ביחד צריך "עין בעין יראו"[קג], צריך "פנים בפנים", ולשם כך צריך ראש. אם אין ראש – אין ביחד. כשאין ראש כל אחד הוא בתוך עצמו. הילד הוא בתוך עצמו, מי שבעל מדות בלבד שקוע עדיין בתוך עצמו – הראש בתוך גופו. צריך להוציא את הראש מהגוף, להתרומם. "צדקה תרומם גוי", היא מוציאה את הראש מהגוף, מגלה אותו. זו נשיאת פנים, "ישא הוי' פניו אליך", ואז יש הסתכלות פנים בפנים, תהא שנת פנים בפנים, בגימטריא "וישם לך שלום", שלום אמתי.

יהי רצון שנזכה ל"פנים בפנים", להרים את הראש, להוציא את הראש מהגוי שלנו – לכל אחד יש את הגוי שלו. לשם כך צריך לתת צדקה, צריך כל מה שדברנו קודם – לקרוע את הלב, לקרוא בשם ה' ולפרוץ[קד].

השגחה פרטית של משיח

נאמר עוד משהו, עד שיחליטו מה לנגן: "היום יום" של היום – כ"ח חשון – הוא משהו מיוחד. מדובר בו על שני ממדים של השגחה פרטית – הפשט של השגחה פרטית הוא שה' שומר על כל דבר ודבר בפרט, אבל עיקר החידוש הוא שכל דבר נוגע לתכלית הכוונה של בריאת העולם. שוב, לא רק השגחה על הפרט, אלא שכל מה שקורה, כל התזוזות, כל פרט הכי קטן – נוגע לתכלית בריאת העולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים[קה]. זהו חידוש של הבעל שם טוב בהבנת המושג השגחה פרטית.

החידוש הזה של הבעל שם טוב בהשגחה פרטית הוא בעצם משיח. כתוב שבסוף יתקיים "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[קו], והבעל שם טוב אומר[קז] ש"דויד מלכם" הוא האמונה בהשגחה פרטית. מאד מתאים למה שלמדנו בזמן האחרון[קח], שמשיח הוא המכיר בערך של הפרט הכי קטן, הוא מבין שהכלל כולו תלוי בתיקון הפרט הכי קטן. כמו שמעשה אחד טוב יכול להכריע את הכף, לזכות את כל העולם כולו ולהביא גאולה וישועה לעולם[קט], ככה צריך לדאוג לכל יהודי ויהודי, לכל פרט שלו, לדעת שהתיקון שלו – הדאגה, היכולת להסתכל פנים בפנים – יכול להביא את הגאולה. התודעה שכל פרט קשור לגאולה היא תודעה של משיח.

שוב, משיח הוא השגחה פרטית – דבר חשוב מאד. כתוב שממוצע כל אות בביטוי השגחה פרטית (1020) הוא אמונה (102). כשמחברים עוד משיח (358) מקבלים 1378, בן במשולש, סכום כל המספרים מ-1 עד 52. למשיח נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך"[קי], משיח הוא "בן" – משיח בן יוסף, משיח בן דוד. עיקר ההשגחה הפרטית הוא משיח בן דוד, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם". שוב, זהו "היום יום" של היום, השגחה פרטית ואיך שהיא נוגעת לכל תכלית הכוונה של בריאת העולם – בעצם התודעה של משיח. לחיים לחיים.

מה שעשינו הערב הוא סימן טוב למה שאפשר לעשות כל יום. [צריך כמה פעמים!] כמה פעמים כל יום...

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "הודעת בעמים עזך" – יש ללמד לאומות את תורת "עזין שבאומות".
• הפלא הגדול ביותר הוא קריעת ים סוף – שגם האבות באים לראותו.
• פלא קריעת ים סוף נובע מה"נורא תהלֹת" (חש-הכנעה), פועל גילוי אלקות נבדל (מל-הבדלה) ובסופו של דבר עושה-מתקן את רצוננו להיות "עושין רצונו של מקום" (מל-המתקה).
• "לבך מלא דעת" – יש למלא את הלב דעת כדי להודיע בעמים את עזו של ה'.
• קריעת ים סוף בכל יום היא קריעת הלב.
• על ידי קריעת הלב מחברים את האחדות האלקית עם הנבראים הנפרדים – את עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.
• קריעת הלב מביאה לקריאה בשם הוי'.
• קריאת אברהם (ימין-אהבה) ויצחק (שמאל-יראה) בשם ה' מביאה את גילוי הקו האמצעי – קריאה לאב הרחמן וגילוי יג מדות הרחמים שלו.
• בכל מקום שנמצא האדם, "באשר הוא שם", עליו לבנות מזבח ולקרוא בשם ה'.
• כדי לפנות לזולת פנים בפנים צריך לשאת-להרים פנים.
• במצב של קטנות מוחין הראש כפוף – שקוע בתוך האדם עצמו.
• הסגולה להרמת הראש מתוך עצמי היא צדקה בסבר פנים יפות – "צדקה תרומם גוי".
• הבעש"ט חידש שהשגחה פרטית פירושה שכל פרט נוגע לתכלית הכוונה – דירה בתחתונים.
• השגחה פרטית של משיח היא מבט פנים בפנים בכל יהודי מתוך הבנה שבתיקונו הפרטי תלויה הגאולה.