בע"ה

קידוש להולדת מושקא תחי' הרמתי[1]

שבת קדש פרשת תזריע – שבת "החדש" – כ"ט אדר תשס"ה - כפ"ח.

1. הפרשה פותחת ב"תזריע", ועל פי הידוע ששם הפרשה כולל את כל תוכנה יש לומר שגם נגעים נכללים בפתיחת הפרשה, והתוכן של ראשית הפרשה נמשך על כולה. "אשה כי תזריע וילדה זכר" – וזכר זה עצמו (כתוצאה מכך שב"אשה מזרעת תחלה" מעורבת גם תאוה מה"משכא דחויא" – "כי בחטא יחמתני אמי") הוא ה"אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" הנזכר בפרשיה הסמוכה. אדם הוא ראשי תיבות אדם-דוד-משיח, כנודע. משיח – הזכר הנולד מ"אשה מזרעת תחלה" – הוא ה"חיוורא^[2] דבי רבי", המברר ומוציא את פגמי המשכא דחוויא. דוד המלך נצטרע ששה חודשים אחרי חטא בת-שבע. ובאופן היסודי ביותר – אדם הראשון נתלבש, אחר חטאו, ב"משכא דחויא", ואחריו כל בני האדם הם בבחינת מצורעים בעקבות החטא (וראה עוד לקמן, בחלק 3, על "כתנות עור", בהם נתלבש אדם). ואכן, עיקר הצרעת היא עור לבן – העולה בגימטריא נחש (ונתקן במשיח) – הצבע העיקרי של העור (כאשר ב"אדם", הקרוי על שם החכמה, מופיע הצרעת בעור כאשר חסרה הארת אבא, כמבואר בקבלה).

[הוספה: בבן כתיב "בדמי טהרה" ואצל בת "על דמי טהרה". ה"העמק דבר" מסביר כי בבן לא ידועות ההלכות, ובבת כן, וכאשר ההלכות ידועות אומרים "על". הפשט ש"בדמי טהרה" – לשבת בתוך הדם, ו"על דמי טהרה" – על הדם, מקיף (מקיפין דאמא), היא למעלה מתופעה זו. על זה עור לבן (או עור לויתן, כדלקמן). הפשט מסתדר די טוב עם המלבי"ם – ברגע שיודעים את ההלכות האדם מתרומם למעלה מהתופעה (כמו שהרבי רצה קצוש"ע באבלות), בפרט תופעות לא טובות, זה מסגולת התורה להעלות את האדם מעל המצב (אך כאן דמי טהרה, גם טוב, ממוצע בו טהורה לבעלה וטמאה למקדש – בכלל נתבאר במ"א שהממוצע מופיע דווקא אצל האשה, בעוד אצל האיש ה'אין' נבלע בתוך שני ה'ישים', לכן לאשה יש ששה חדשי נערות בין קטנות לבגר; אצל בן סורר ומורה הממוצע תאורטי בלבד, כי לא היה ולא נברא).]

קשר נוסף הוא בכך שמ"ביום השמיני ימול בשר ערלתו" לומדים כי "עשה" של מילה דוחה "לא תעשה" של "השמר בנגע הצרעת" ומותר לקוץ נגע שבערלה. כפי שנתבאר ב"עת צרה", יש כח במילה לדחות את הצרעת (אותיות עת צרה – הצרעת תמיד בהקשר של טהרה, כפי שנתבאר). למה לא קוצצים מיד את הנגע, לגמור איתו? כי צריך להיות תיקון שלם וסתם לקצוץ לא יועיל, ואף יגרום לחזרת המחלה באופן חמור יותר (כמו כל מחלה שאיננה מקבלת טיפול נכון). רק באופן אחד, אם זוכים שהנגע יופיע ישר בערלה – אז ביום השמיני^[3] ניתן לקוץ אותו.

[דין נוסף – להוסיף ל"עת צרה" – שכאשר המצורע נטהר מגלח את כל שערו; שערות מבטאות תלות – כאשר נרפאים מהנגע של השיבוש ביחס לממסד בארץ יש להתנקות מכל שמץ של תלות בו, גם תלות שאינה 'במקום הנגע'. לפני כן אין טעם בתגלחת – כשאנו קוראים היום להתנתק מן הממסד זה מתוך אופטימיות שבאמת הנגע כבר מתרפא. מתגלחים כדלעת – "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך". בנתקים יש לפני כן עוד תגלחת – אך מובאת ביחד עם זה בספרים – "והתגלח, ואת הנתק לא יגלח". תגלחת שמשאירה את הסימנים סביב הנתק. שומרים על קשר מינימלי כדי לראות מה קורא בשטח – מבחן. מי שלגמרי מנותק – כמו יהודי בחו"ל – אין לזה משמעות. צריך לדעת מתי נרפא הנתק. אחרי שזה נרפא צריך לגלח הכל, לנתק כל תלות. עד אז צריך להשאיר שורה אחת של שערות כקשר ובדיקת התפשטות הנתק.]

2. "אשה כי תזריע וילדה זכר" עולה אשה כאשר מחשבים את ה-א כאלף, כנודע, וכן עולה "דרך ארץ קדמה לתורה" (כאשר האשה בכללות היא "דרך ארץ", הקודמת לתורה-לזכר), ללמד כי יחידה זו כולה – כולל ה"זכר" שבה – היא בבחינת אשה. הביטוי המקביל, הפותח את הדיון בלידת נקבה – "ואם נקבה תלד" – עולה כמנין שמות האבות, אברהם יצחק יעקב, ללמד כי כאן הכל הוא זכרי. כאשר "אשה מזרעת תחלה" מתגלה הזכר שבה, ובגלל זה – וכן בגלל ש"תתאה גבר" – "יולדת זכר" שבנקבה. כאשר "איש מזריע תחלה" מתגלה הנקבה שבו ובכלל זה "יולדת נקבה" שבזכר. ה"איש מזריע תחלה" הוא דווקא במצב של "ואם נקבה" – בסוד אמא. כאשר האשה היא בעיקר אשה לבעלה, היא מזרעת תחלה, אך כאשר היא תמיד בבחינת "אמי" כלפיו – הרי "איש מזריע תחלה".

[רמזים: אשה זכר = אם פעמים אחד; אשה (יהלום יז, ב"פ יז במשולש) אדם (משולש ט) = עולה משולש של 26 (אשה מעלה את המשולש מ-ט ב-יז). אשה זכר אדם = ב פעמים יז בריבוע = ורפא ירפא (הממוצע "ברא אלהים", לשון בריאות). לפני אדם (בפרשיה הבאה) יש (בפרשיה שלנו) אשה זכר נקבה – ר"ת אזן, מתקלא, איזון ותיקון (=חן) = משה משה. המיקום של שלוש המלים מתחלת הפרשה הוא 11, 15, 48, העולים יחד עד. כשעושים סדרה משלושת המיקומים, עד שבעה מקומות, הסך הכל הוא 'משולש' 48 (49 פעמים 24 = יסוד היסודות ועמוד החכמות). אחד מהפשטים שמתחיל "אדם" בפרשת נגעים – שיכלול גם איש וגם אשה (לבדוק בחז"ל), אם כי כל הפרשה נאמרה בלשון זכר, אך הראיה ממרים שצרעת פוגעת גם בנקבה. בהמשך כמה דינים, ויש פרשיה המתחילה "ואיש או אשה" (= משולש של יהודי). שתי פרשיות "אדם", שתי פרשיות "בשר", שתי פרשיות "ואיש או אשה" (שחותם "טהור הוא"). אח"כ "איש" אחד. ב"פ "ואיש או אשה" = יהלום של יהודי. אדם (משולש ט) וב"פ ואיש או אשה (ב"פ משולש יהודי) – כנראה סדר של חש-מל-מל – עולה "אשה כי תזריע וילדה זכר", הוכחה שהכל נכלל בהתחלה. ואיש או אשה = אדם פעמים דוד. פעמים ואיש או אשה = כח פעמים אדם. ועוד אדם – הכל עולה 29 (בדיחה, חצי חן) פעמים אדם, היינו שה"אדם" הוא הנולד מכל ה"אשה כי תזריע וילדה זכר", כנ"ל).

גם בימי הטומאה והטהרה הדבר בולט: האר"י מסביר כי אצל הנקבה ימי הטומאה כפולים, משום שעליה לברר בירורים כפולים – גם את בירוריה שלה, וגם 'בירור שני' למה שהיא מקבלת מהזכר (היא 'מעלה גרה' למה שכבר נתברר אצלו, כדי לברר שוב). עוד מלמד האר"י כי כנגד ימי הטומאה ישנם ימי טהרה – כנגד הגבורות יש חסדים – כנגד שבעת ימי הטומאה בזכר ישנם שבעת ימי טהרה, וכנגד שבועיים טומאה בנקבה ישנם שבועיים של ימי טהרה. לפי זה, ימי הטהרה הנוספים של הזכר – המחודשים – הם הוי' ימים, ואילו אצל הנקבה ישנם בן ימים בנוסף על השבועיים שכנגד ימי הטומאה. בן הוא גם מילוי שם הוי' ב"ה שבסוד "מערת המכפלה" – המילוי המכפיל את השם – אך הוא רומז גם לבן-לזכר שממנו נולדת הנקבה, כנ"ל.

האר"י מדגיש כי בעוד שלידת הזכר מתוארת כאירוע פשוט וודאי – "אשה כי תזריע וילדה זכר" – הרי שביחס ללידת הנקבה מופיעה לשון ספק, "ואם נקבה תלד". בלידת נקבה יש מנטליות של ספק (שרש הספק הוא ב-ה הספקות דרדל"א, שהן בסוד ה בנות צלפחד, כמבואר במ"א). כאשר הולכים לקראת הלידה בוודאות, מדובר בלידת זכר, ואילו כאשר נולדת בת מתברר למפרע כי במשך ההריון היתה התלבטות בספק מה עתיד להיוולד – בן או בת. לכן, עם כל השמחה הרבה בלידת בן, יש בחינה מיוחדת של שמחה בלידת בת, שהרי "אין שמחה כהתרת הספקות" (ורמז: התרת הספק עולה כשמות האמהות והשפחות, שמהן נולד בית ישראל – שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה).

שתי הלשונות פותחות במילה שהיא צירוף של אחד מ-עב שמות (כשבשתי המילים השינוי מהצירוף המקורי של השם זהה): אשה היא צירוף השם שאה (השם ה-כח) ו-ואם הוא צירוף השם אום (השם ה-ל). את עב השמות מכוונים כנגד עב המלים הראשונות בפרשת "והיה אם שמוע", ולפי זה שמות אלו מכוונים כנגד המלים "דגנך [ותירֹשך] ויצהרך" (השם שביניהם – המכוון כנגד "ותירֹשך" – הוא ריי, והוא רמוז באופן מופלא בין "אשה" ל"ואם", בדילוג של י ו-י אותיות מה-ר הראשונה לאחר "אשה כי תזריע וילדה זכר": "וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים"). מבואר כי "דגנך ותירֹשך ויצהרך" הם בסוד דעת-בינה-חכמה (וכאשר מדלגים על הבינה, היא מתקשרת במיוחד לדעת, בסוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"), ולפי זה מתברר כי (בסוד "אחליפו דוכתייהו") מדרגת האשה מתקשרת למוחין דאמא – לתלמוד הבבלי, השואף לוודאות ואיננו חי בשלום עם הספקות – ואילו מדרגת ואם מתקשרת למוחין דאבא (שפנימיותם בטול), לתלמודה של ארץ ישראל שאיננו נבהל מספקות ואיננו מתייגע בעקשנות עד לפתרונם, מתוך וודאותו שבסופו של דבר תגיע שמחת התרת הספקות. יחסית, לידת בנים – בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" – שייכת ללימוד הנגלה שבתורה (הדגן-הלחם שבתורה), ואילו לידת בנות – "ואם נקבה תלד" – שייכת ללימוד הרזין דרזין דאורייתא (השמן שבתורה).

[ואם (בטול) אשה = שמחה. עם ריי עולה נחש הקדמוני; שאה דגנך = החשמל, ואם יצהרך = חשמל (כסדרם במרכבת יחזקאל. יחד עולים "לעיני כל ישראל"). סדרה עולה של שלשת השמות: 47, 220, 306 – המספר הבא הוא 305, 217, 42. עד כאן החיוביים. המספר השביעי מינוס 220, היינו ש-ריי מתבטל, ונשאר רק אשה-ואם, כפי שראינו]

3. הצרעת היא מחלת עור, וכאשר עוסקים בה יש מקום להתבונן בסוד העור ופגמיו בכלל. בעקבות חטא אדם הראשון נפגמו אדם וחוה ב"משכא דחויא" – עור הנחש, שהוא מקור המגושמות והפגמים שלנו – ובעקבות היותם ערומים עשה להם ה' "כתנות עור". במדרשים (רבה, פדר"א, מובא בחזקוני) מופיעים יא פירושים למהות הלבושים הללו, ולפי סדר הספירות: כתר – כתנות אור (ורמז: "לאדם ולאשתו כתנות עור", בדילוג הכולל יז אותיות; על דרך זה ב"טוב מאד" – טוב מות – רק אם מוסיפים ו ב"מאוד", כמו שאדה"ז אוהב לכתוב, ואז היא באמצע דילוג של חי לפניה ו-חי אחריה; כך "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" עולה מב בריבוע, שם של מע"ב). חכמה – חלקים כצפורן ומאירים כספיר (הארה מן הכתר, וכן בתניא פ"ב נזכר שהצפורן ממח האב). בינה – עורו של לויתן (בינה, עולם הבא, סוכת עורו של לויתן; בפרט זה מעור הנקבה – אמא – בעוד הסוכה לע"ל מהזכר, רד"ל; מלח נקבה לצדיקים, אך שור הבר נותץ ללויתן בקרניו – שני דגים לע"ל, כנראה זכר חד-פעמי והמלוח נשאר אח"כ לעולם). דעת – עולה מן היסוד בהרהורים רעים שהם לבוש הנפש הבהמית ("ולא תתורו"), "משכא דחויא" (עץ הדעת = עור הנחש). חסד – צמר גמלים (גמילות חסד). גבורה – צמר עזים (מפורש שהן גבורה). תפארת – צמר כבשים (כנגד יעקב, ומעוררות רחמים, כמבואר). נצח – צמר ארנבים (ענף החסד, אותו מאן-דאמר, והיא בת זוג של חולדה, שניהם מכרסמים?). הוד – חולדה (לשון חלד-ארץ, שייך להוד, ובסוד חולדה הנביאה). יסוד – משכא דחויא (נחש-יסוד, תאוות מין; הנחש משיל עורו בעצבון פעם בשבע שנים – בעוד שאר חיות מטות מהפשטת עור – נטיה טבעית של אדם לעצלות ועצבות זה משכא דחויא. רק אח"כ מוליד עצבים ומתוך כך פונה לעבודת העצבים). עטרת היסוד – העור האנושי (מערכת העור, כנודע; מתברר אם כן שה"משכא דחויא" אינו העור האנושי, אלא הנפש הבהמית הפנימית לו). מלכות – בגדי פשתן (כתנות-כותנה, לבושים מן הצומח על העור האנושי).

בלי עור ואור כל השאר עולה חי פעמים יעקב (יעקב לא מת). עם כוללים גם אותם = חצי אהיה פעמים משיח.

[בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב "כתנות אור", אלו בגדי אדם הראשון שהן דומין לפיגם (ויש גורסים: לפנס), רחמים מלמטה וצרים מלמעלה.

ר' יצחק רביא אומר: חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות (וברש"י: ומאירים כספיר)

א"ר יצחק: ככלי פשתן הדקים, הבאים מבית שאן. כתנות עור – שהן דבוקים לעור.

ר"א אמר: איגיאה (כבש).

רבי איבו אמר: אגנייה (עז).

רבי יהושע בן לוי אמר: לגאי (ארנבת).

רבי יוסי בר חנינא אמר: סיסרטון (עז).

ר"ש בן לקיש אמר: גלי קסינון (חולדה), ובהם היו בכורות משתמשין.

רבי שמואל בר נחמן אמר: צמר גמלים וצמר ארנבים היו. כתנות עור – כתנות שהן באין מעור.]