1

בע"ה

סוד ה' ליראיו - שער כ"א "הרע כסא לטוב" (יא)

פרק ה: חיים-טוב-לא טוב-רע

י"ג חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לימד הרב את פרק ה' בשער כ"א בספר סוד ה' ליראיו. השיעור ממשיך את סוד ארבע המדרגות בעבודת האדם: חיים-טוב-לא טוב-רע, כנגד י-ה-ו-ה, ומקביל אותן לפסוק "ראה נתתי לפניך... את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", כאשר "מות" מחליף את "לא טוב" כמדרגה הממצעת בין טוב לרע:

חיים (י) – בטול במציאות, נביעת האין-סוף בחכמה; טוב (ה ראשונה) – הרגשת טוב בבינה מהתבוננות; מות (ו) – מיתת מלכי אדום בעולם התהו עקב "לא טוב היות האדם לבדו" (פרישות ללא תיקון, שבירת כלים בדעת וו"ק); רע (ה אחרונה) – התעלפות מלכות ("ארעא אתבטלת"), יניקת חיצונים הגרועה ממות.

א.     חיים-טוב-לא טוב-רע — סוד ארבע המדרגות בעבודת האדם: מעץ החיים ועד מיתת המלכים

ארבע מדרגות בעבודת האדם: חיים, טוב, לא טוב, רע

הגענו פה עד פרק ה׳. עד עכשיו למדנו שיש ארבע מדרגות מהפסוק בתחלת מעשה בראשית, כתובים שם חיים, "עץ החיים"[ב], "עץ הדעת טוב ורע"[ג], ואחר כך כתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[ד]. כמובן שעל פי פשט ה"לא טוב" צריך להיות בין הטוב לבין הרע. הוא "לא טוב" אבל לרע עוד לא הגיע. עד עכשיו הסברנו ארבע מדרגות האלה, חיים-טוב-לא טוב-רע, מהפסוקים של חטא אדם הראשון.

בפעם הקודמת אמרנו שכל מדרגה היא מסוימת בעבודה: רע הוא פגם הברית, שהוא עברה ממש; "לא טוב" הוא פרישות. כמו עבודה על פי מוסר, פרישות מן היין, נזיר חוטא, זה נקרא "לא טוב", שפורש; "טוב" הוא הרגשת הטוב על ידי התבוננות, בבינה. על ידי התבוננות מרגישים את הטוב, "יין הטוב". כמו שאדם פורש מהיין הגשמי, יש הרויה מהיין הרוחני. "יין הטוב הולך לדודי למישרים"[ה], יש פסוק בשיר השירים, יש "יין הטוב"; אחר כך חיים, ואמרנו שהם "ראה חיים עם אשה"[ו], והסברנו שעל פי חז"ל, וגם במיוחד בקבלה, אשה היא החלק של כל אחד בתודה. "ראה חיים" היינו מה שנקרא אצל הבעל שם טוב נביעת האין סוף שלו, חיים בתורה, לחיות כל הזמן בחידושי תורה – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי הוא חלקך בחיים", כמו שכתוב בקהלת. זה בחינת חכמה. מה ההבדל בין חיים לטוב? טוב הוא הרגשה טובה, וחיים הם נביעת חיים כל כך תמידית עד כדי שאין לו אפילו שהִיָה להרגיש טוב מכך. זה קורה רק אחר כך, כשהחיים מתחברים עם הטוב, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ז]. זה מה שהסברנו באריכות בפעם הקודמת.

המדרגה הגבוהה: חיים

היום נראה שיש עוד דבר בתורה, שלכאורה עוד יותר פשוט, ארבע מדרגות, ששלש הן אותו דבר, חיים-טוב-רע. רק שבמקום "לא טוב" שכתוב בבראשית ומרמז שיש מדרגה בין טוב לבין רע, כאן כתוב משהו אחר – מות:

לִפְנֵי הַצִּוּוּי ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ [שדיברנו עליו] נֶאֱמַר: ״ רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרַע״,

אחר כך, בסוף, כתוב "ובחרת בחיים", שעיקר הבחירה היא במדרגה הכי גבוהה שנקראת חיים. לא כתוב 'ובחרת בטוב', ומכאן גם רואים שהחיים הם שורש הטוב. לכן התורה אומרת "ובחרת בחיים". אחרי שכתובות ארבע מדרגות, חיים-טוב-מות-רע, כתוב "ובחרת בחיים", כולן נכללות בתוך ה-י. חיים הם י. כאן יש בדיוק אותן המדרגות, רק שבמקום "לא טוב" יש מות. צריך להסביר למה זה.

ה־ו שבשם – שורש המות והדינים

שֶׁאַף הֵם מְכֻוָנִים [ארבע המדרגות שכתובות ממש בפסוק אחד, חיים-טוב-מות-רע, מכוונות] כְּנֶגֶד י־ה־ו־ה. נִמְצָא שֶׁהַמָּוֶת הוּא סוֹד הַ־ו שֶׁבַּשֵּׁם —

למה ו שבשם קשורה עם מות? כמובן, כמו שהסברנו לגבי לא טוב ורע, יש יניקת החיצונים משתי מדרגות אלה. ממדרגות וה יכולה להיות יניקה. ממדרגות יה אין יניקה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ח]. לכן דווקא בשתי המדרגות וה, כמובן שבקדושה העליונה הכל קדוש וטהור, אבל בכל זאת ישנה יניקה. לדוגמה, אבולעפיה כותב[ט] באחד מהספרים שלו ש-י-ה-ו-ה הוא ראשי תבות יצר הטוב ויצר הרע. לפי זה יוצא שיצר הרע יוצא מ-וה שבשם, "והנגלת לנו ולבנינו". לא שחלילה השורש הוא יצר הרע, רק שמהמדרגות הגלויות, או בלשון הקבלה, דיברנו כמה פעמים[י], מהחסדים הגלויים, בהם ישנה ממש הרגשת עצמו, יכולה לצאת הרגשת נפרדות. ב-ה ראשונה יש רק הרגשת היש, אבל היא לא נפרדת ולכן היא נשארת בקדושה, היא טוב קדוש, הרגשה טובה שלא נפרדת מהקדושה.

אמנם גם על בינה כתוב "מינה דינין מתערין"[יא], שמחיצוניות הבינה, כיוון שיש שם הרגשת היש, יכולות להשתלשל ממנה גם מדות נפרדות, כמו כעס, במיוחד. זה נקרא קפידא, כשאדם מרגיש טוב – זה נושא מאד גדול אצל הרבי האמצעי[יב], שאדם מתבונן ומרגיש הרבה-הרבה טוב מהאלקות יכולה להסתעף מכך הרבה הקפדה על דברים שנגד אלקות. אתה נעשה קפדן גדול מאד לגבי כל מה שמריח בעולם כנוגד בדיוק את האמת, שהוא מרגיש בטוב. הקפדנות הזאת יכולה להידרדר קצת. זה נקרא "מינה דינין מתערין", כך הוא מסביר את הפתגם בזוהר "מינה דינין מתערין". ככל שהוא מרגיש יותר טוב מהאלקות הוא יותר מתחיל להקפיד על דבר שלפי הרגשתו נגדה.

לשם כך צריך פנימיות, צריך להמתיק את הדינים האלו בשרשם, להחזיר את אותם דינים לשורש שלהם על ידי חיבור נוסף, יותר פנימי, של אבא ואמא. אבל רק ממה שנקרא אמא, שזו הרגשה טובה מהאלקות שאינה נפרדת, יכולים לצאת דינים, אם לא דואגים להמתיק אותם.

למה זה נושא כל כך גדול אצל הרבי האמצעי? בגלל שהוא גם אמר וגם סופר עליו שהיה במדרגה הזאת של בינה. לכן באמת אומרים עליו[יג] שהוא לא היה יכול לסבול 'מתנגדים'. היו צדיקים שהיו יותר ברחמנות כלפי המתנגדים, כמו הצמח צדק שבא אחריו, אבל הרבי האמצעי למשל לא היה יכול לסבול מתנגד, בגלל שמתנגד פרושו להתנגד לאלקות, אז הוא לא יכול לסבול אותו. זה התבטא בהרבה דברים. זה נקרא מינה דינין מתערין. [וזה קשור לבינה?] כן, זה מה שיוצא ממנה, "מינה דינין מתערין". אבל הבינה עצמה פנימיותה בקדושה תמיד. מה שאין כן ב-ו, שבה החסדים גלויים, חסדים מגולים זה נקרא – שם ממש יכולה לצאת הרגשה. גם בחסד עצמו, באהבה בעצמה, יכולה להיות כל כך "יש מי שאוהב"[יד], הרגשת ישותו באהבה, עד שהאהבה עצמה מתה. זה נקרא שהמדה עצמה מתמוטטת.

עוד פעם, הבינה עצמהלא תתמוטט , רק שיכולים להסתעף ממנה דינים. מה שאין כאן מדות הלב עלולות להתמוטט, הן עצמן, הכוונה שהמדה תתבטל ותתמוטט לגמרי. זה נקרא עולם התהו, שמרוב הרגשת ישות שאני אוהב את ה', אני יכול מזה גופא להיפרד מממנו. זה נקרא שהמדה מתה. לכן מיתת המלכים היתה ב-ו קצוות, במדות הלב.

סוד מיתת מלכי אדום

למה מות יכול להיות שייך ל-ו שבשם? בגלל הסוד הזה בקבלה, שבתחלה, בעולם התהו, עולם הנקודים.

מִיתַת מַלְכֵי אֶדֹם הַקַּדְמוֹנִים [היתה באות ו שבשם], סוֹד שְׁבִירַת הַכֵּלִים — וְהוּא סוֹד הֲלֹא־טוֹב, שֶׁהַמַּלְכִין קַדְמָאִין דְּעֹלָם הַתֹּהוּ לֹא הָיוּ נְשׂוּאִים, כַּמְּבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ״ל וּבְדַא״ח.

שם היתה שבירת הכלים [לא בבינה?] לא, המדות הם הבנים שהיו בה בעיבור ואחר כך יצאו. הכל משתייך לבינה, אבל אלו היו הבנים. להפך, הכל היה מלכויות, לפי הקבלה[טו]. בכל זאת, זו מדרגת ו. "וימלך... וימת"[טז] – אחד יצא ומלך תקופה מסוימת ואחר כך מת. מלך היינו שהוא התפשט עד שהתמוטט. כמו שאמרנו, כשאדם מתחיל לאהוב את ה', מתחיל יותר ויותר להרגיש שאני אוהב את ה', מרוב הרגשת הישות הכל מתפוצץ. זה נקרא "וימלך... וימת". הוא מולך ומתחיל להתפשט עד שמתפוצץ, וזה נקרא מיתת מלכי אדום.

כמובן יש עוד הרבה מה להסביר על זה, לא כאן המקום, אבל רק רצינו לקשר את המושג מות עם ו. למה הוא יכול לצאת מ-ו שבשם, ולכן נכון להקביל אותם? בגלל שהיא כנגד מיתת מלכי אדום.

מָה שֶׁאֵין כֵּן ״יָמוּתוּ וְלֹא בְּחָכְמָה״ כַּנַ״ל.

חיים הם י שבשם, ולפי זה חיים ומות הם י-ו. על החיים כשורש של ה-ו כתוב "ימותו ולא בחכמה"[יז]. לא באבא, רק בבן. כמו שנֹאמר שהאב לא יכול למות, אבל הבן יכול, אם השראת האב מסתלקת ממנו.

לא טוב היות האדם לבדו – סיבת המות

בהקבלה הקודמת אמרנו ש-ו הנקראת "לא טוב" היא כמו עבודת הפרישות ורק הסברנו ש"לא טוב" נלמד בתחלת התורה מהפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". מה הקשר בין "לא טוב היות האדם לבדו" לבין מות? עכשיו צריך לקשר. קודם אמרנו ש-ו זה "לא טוב" ועכשיו אנחנו אומרים שהוא מות. מה הקשר ביניהם? דבר אחד הוא המשכיות. ודבר שני, שהוא לא ממשיך, גם גורם להתמוטטות עצמו. מצב "לא טוב" גופא גורם למות.

איך אנחנו יודעים את זה? כתוב בכתבי האריז"ל בפירוש. מה זה ה"לא טוב"? לא להיות נשוי. זה נקרא "לא טוב", "לא טוב היות האדם לבדו". כתוב בכתבי האריז"ל[יח] שזו היתה סבת המות של המלכים, שעל שבעת המלכים שמתו כתוב "וימלך בלע בן בער וימת בלע", וכך בכל אחד ואחד. רק בסוף, אצל הדר שהוא התיקון, השמיני, כתוב "וימלך הדר ושם אשתו מהיטבאל וכו'". כתוב בכתבי האריז"ל שרק אצלו, אצל המלך שמלך ולא מת, כתוב שם אשתו. כלומר, הוא היה נשוי. הוא היה בסוד התיקון. מה שאין כן כל שאר המלכים שמתו היו בבחינת "לא טוב היות האדם לבדו".

הסברנו את זה הרבה פעמים, וזה דבר פשוט, שלא צריך לומר על פי פשט שלא היו נשואים. כתוב שלא היו נשואים, היו רווקים ורק על הדר כתוב "ושם אשתו". לא חייבים לומר שבאמת לא היו בגשמיות נשואים כלל. היו גם מלכים כאלה באדום. יש סיפור שלא יוצא מקרא מפשוטו, שהיו מלכים כאלה שמלכו עלי אדמות וחוץ מזה הוא מרמז על מה שהיה לפני בריאת העולם, על מלכי קדם. המשל והנמשל צריכים להיות מכוונים. המשל הוא על המלכים של אדום ממש, שהיו בעולם הזה. לא חייבים לומר, קצת רחוק מהדעת לחשוב, שהיו שבעה מלכים שלא היו נשואים בכלל, רק שלא כתוב שם האשה שלהם בתורה. דווקא על האחרון, על הדר, כתוב "ושם אשתו מהיטבאל".

מה צריך לומר? שהנישואין שלהם לא עולים בשם. בלשון הקבלה, הם לא היו "פנים בפנים", לא היה יחס אמתי של איש ואשה. לכן, אף על פי שיכול להיות שהיתה להם אשה-מלכה, אבל היא היתה בבחינת פילגש או אפילו פחות מזה, כמו שיש בחז״ל מושג של בעילת זנות[יט], שאם אין קידושין, אם אדם לא מקדש בנישואין, אין אישות, הכל בעילת זנות, זה לא נחשב אישות. צריכים להיות קידושין, לקדש את היחס. כנראה שאצל המלכים הראשונים לא היו קידושין. לכן נקרא שהיו איש בלא אשה. בלשון הקבלה, הכל היה יחס של "אחור באחור", לא היה שום יחס של "פנים בפנים".

מה שאין כן האחרון, שהוא סוד הקיום, שהוא חי וקים, הוא הדר. "ושם אשתו מהיטבאל" הכוונה שאשתו עולה אתו. יש מאמר חז"ל שהאשה עולה עם הבעל ולא יורדת[כ]. אפשר לומר שזה דווקא בזכות הקידושין, חידוש למה אשה עולה ולא יורדת. דין זה נוגע לדיני ירושה ועוד כמה דינים בתורה. צריך לחפש בהלכה, יתכן מאד שלפילגש אין את הדין של "עולה ולא יורדת". צריך לחפש אם זה נכון. יש דין בתורה שאשה עולה עם הבעל ולא יורדת. פשוט שדין זה לא עם פילגש, בגלל שזהו אחד מתנאי כתובה, לא צריך לחפש אפילו. הדבר הזה, שאשה עולה ולא יורדת, הוא מתנאי כתובה. כתובה תלויה בקידושין, ואם יש אשה בלי כתובה וקידושין – אין לה את דין עולה עמו ולא יורדת.

אם כן, המלכים הראשונים לא היו נשואים, היו בבחינת "לא טוב היות האדם לבדו". אם בעלו – כל הבעילות שלהם היו בעילת זנות, או לכל היותר דין פילגש, אם נקביל אותם לדיני ישראל, כמובן שזה "לפני מלך מלך בבני ישראל". לכן כתוב בכתבי האריז"ל שבגלל המצב הזה, שלא היו נשואים, לכן מתו.

אם כן, זה ממש בדיוק מקביל. מאד-מאד יפה ש"לא טוב" של בראשית קשור עם המות של דברים – הרי זה כתוב בפרשת התשובה – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". בסוף כתוב "ובחרת בחיים", זה בסוף התורה.וקודם התחלנו עם פסוקים מתחלת התורה, של "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע", ו"לא טוב היות האדם לבדו". ממש מאד-מאד יפה מתקשר ש"לא טוב" של בראשית הוא כנגד המות של דברים. בדיוק כמו שכתוב בקבלה, שמהמצב של "לא טוב היות האדם לבדו" שהולך על מלכי קדם שלא היו נשואים, לא קידשו את הברית עם האשה – הכל גם מתקשר עם מה שלמדנו בפעם הקודמת, שהכל תיקון הברית – הוא סיבת המות.

מות שלמעלה מהחיים

בעבודת ה', לפי איך שהסברנו בפעם הקודמת, עבודת המוסר של הנזיר חוטא, מה שנקרא עבודת הפרישות, היא גם עתידה להתמוטט, היא לא תחזיק מעמד. זה דבר חשוב. העבודה של פרישות מעולם הזה – לא זו הדרך, כמו שהסברנו, היא "לא טוב". לא רק ש"לא טוב", היא גם עתידה למות, להתמוטט.

[מה מתמוטט?] עבודת הפרישות, רק שאמרנו שיש מי שפורש והוא בסוד הנזיר הצדיק. אמרנו שרוב הנזירים הם חוטאים, אבל יש יוצא מן הכלל, כמו שבתחלת מסכת נזיר[כא] מסופר על כזה יוצא מן הכלל. על אותו יוצא מן הכלל אמרנו שהוא בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[כב], יש לו שורש בכתר, לכן נזיר לשון כתר, והוא אפילו למעלה מחיים.

אפשר להסביר את זה גם לפי מה שאנחנו לומדים עכשיו, שיש באמת מות למעלה מחיים. עוד פעם, בפעם הקודמת הסברנו שיש מדרגה של פרישות ויש יוצא מן הכלל לגביה, כמו נזיר צדיק, שיש לו שורש בכתר. לגבי פרישות מהאשה הסברנו את זה במדרגת משה רבינו, שגם הוא פרש מן האשה. אמרנו שהפרישות מהאשה, ה"לא טוב", היא אצל אדם הראשון שהוא פרש מהאשה 130 שנה והוליד מזיקין על ידי זרע לבטלה בכל התקופה הזאת, כמו שכתוב בקבלה[כג]. הדוגמה העיקרית של פרישות מהאשה שאינה טובה, כמו נזיר החוטא, היא האדם הראשון. אבל יש דוגמה אחת בתורה של פרישות מהאשה שהיא כן לשבח – משה רבינו. בכל זאת אמרנו שמדרגת משיח היא לא ככה.

אבל לגבינו מה שאנחנו לומדים היום, שיש מדרגה של מות שלמעלה מחיים, כמו "טוב מאד" – "טוב" זה חיים, "טוב מאד" זה המות[כד] – איזו מדרגה של מות יכולה להיות למעלה מהחיים? היא צריכה להיות בחינת משה רבינו, הנזיר הצדיק, שפורש-ממית את עצמו מהיין לגמרי ועולה לסוד הכתר, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

מה זה יכול להיות לגבי משה רבינו? זה צריך להיות הענין של "אדם כי ימות באהל"[כה]. יש מות של תורה, ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[כו]. יש באמת מות שלפני החיים. מהם החיים של התורה? אמרנו שהחיים של התורה הם "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". זו נביעת האין-סוף, חידושי תורה כל הזמן. איך האדם זוכה לנביעת האין-סוף שנקראת חיים של תורה, "ראה חיים עם אשה"? אחרי שממית את עצמו. סימן ש"ממית את עצמו" יותר גבוה.

הסברנו פעם שזה אחד מהסודות של "דרך ארץ קדמה לתורה"[כז]. אחד הפירושים שכתובים בחסידות על דרך ארץ, הצמח צדק אומר[כח], הוא למות. איך יודעים שדרך ארץ פרושו למות? כך דוד המלך אמר "הנני הלך בדרך כל הארץ"[כט] לפני שהוא מת. פירוש אחד של "דרך ארץ" הוא למות. כתוב ש"דרך ארץ קדמה לתורה", וכל פעם שכתוב "קדמה" הכוונה בבחינת קדם. קדם הוא כתר[ל] ותורה היא חכמה. אם כן, יש מות שלמעלה מהחיים. כמו כאן, שיש מה שנקרא אורות דתהו, איפה היה המות? בעולם התהו, ושורש התהו הוא כתר. כתוב בכתבי האריז"ל שתהו הוא כתר[לא]. יש תהו גם של קדושה. יש פסוק בישעיהו שאומר "מאפס ותהו נחשבו לו"[לב] והאריז"ל כותב שהוא לא שייך לעולם התהו, זה פסוק שכולו למעליותא, הוא אומר ש"אפס" היינו אור אין סוף ו"תהו" הוא הכתר, הכל למעליותא.

יש פסוק "מאפס ותהו נחשבו לו". כתוב ש"אפס" היינו האין סוף, כך כתוב בעץ חיים, ו"תהו" הוא הכתר. אם כן, יש תהו שהוא בחינת כתר פשוט. למה הוא תהו? בגלל שהוא בכל זאת לא מיושב, אין לו כלים גמורים כמו בעולם התיקון. תיקון פרושו כלים. בכתר יש אורות מרובים בלי כלים, ולכן באמת הוא בחינת תהו, אבל שלא מתמוטט ומת. הוא פשוט מצב של תהו, של אור גדול מאד בלי כלי. באמת הוא מתמיה, תהו מלשון תמיהה. הוא פלא, שכל מופלא.

משה ומשיח – הרצון והשעשועים שבכתר

אם כן, אמרנו שבמיתת המלכים בעולם התהו יש שורש של תהו חיובי, של כתר שאפילו למעלה מהחיים, כמו משה רבינו שמת באהל ובזכות זה הוא קיבל את התורה, את החיים, את תורת חיים.

אמרנו שמשיח בכל זאת הוא חיים עוד יותר פנימיים, של "ראה חיים עם אשה" שבפנימיות המות, גם בכתר. גם בכתר יש חיצוניות הכתר ופנימיותו ויש רדל"א שכולל את שניהם יחד. המות שבכתר הוא כח הרצון, שנקרא מסירות נפש. החיים שבכתר הם הענג והשעשועים שיתגלו על ידי המשיח, "ישקני מנשיקות פיהו"[לג], שעשועי תורה. כמו שלמדנו ב"הרכבת אנוש לראשנו"[לד] שמשיח הוא בחינת השעשועים ומשה רבינו הוא בחינת הרצון של התורה. לכן כתוב "תורה צוה לנו משה"[לה]. ברצון יש מסירות נפש, יש מות, בכתר שלמעלה מהחיים הגלויים.

אבל יש בחינת משיח שבבחינת שעשועים עצומים, שלא פורש מן האשה, ויש מדרגה של משה רבינו שיותר גבוהה ממשיח, כמו שאנחנו לומדים כל הזמן, שיש תוקף אמונה במסירות נפש ורצון שיותר גבוה מהשעשועים. יש בחינה במשה שיותר ממשיח, יש בחינה במשיח שיותר ממשה ויש מדרגה שכוללת את שניהם, משה-משיח, שהיא רדל"א, אמונה פשוטה. ["היות האדם לבדו" סופי תבות מות] יפה, "לא טוב" הוא בחינת מות.

[לפי זה כל המציאות שלנו היא אור בלי כלים עד אחרית הימים] נכון, עד שהעולם מגיע לתיקון הוא תהו, אבל אנחנו עושים כלים כל הזמן. כשאתה פותח את הרדיו אתה שומע שהעולם עדיין נמצא במצב של תהו. זה לא חידוש גדול. אבל אנחנו משתדלים לעשות כלים יותר ויותר בתורה ומצוות. [אני מתכוון לאור עצמו, הוא עדיין לא נמשך בכלים] נכון, במצב הזה של תהו יש ערבוביא, זה נקרא "אור וחושך משמשים בערבוביא"[לו], לא התהו של הכתר העליון. בעולם תהו תחתון זה יש הרבה ערבוביה של אורות גדולים. זה לא נקי. בגלל שהאורות האלה של הטוב כולם בערבוביה, "אור וחושך משמשים בערבוביה", וטעוני?ם בירור. אפילו בתוך הרע עצמו יש את החלק הטוב שלו, שהוא הכסא לטוב, עליו אנחנו לומדים.

[הענין הזה של האור שהוא בחזקת טוב למעליותא הוא בעצם ה' יתברך, אור שכל כולו תהו] על זה אמרנו שיש אפס שלמעלה מתהו. תהו הוא ממוצע, כתר. כתר נקרא ממוצע. אור אין סוף עצמו נקרא אפס, ככה האריז"ל כותב. יש פסוק שאומר "מאפס ותהו", שתי מדרגות, "אפס" ואחר כך "תהו". אור אין סוף עצמו הוא אפס. לשון אפס קיצור – אין תפיסה, "לית מחשבה תפיסא בך בכלל"[לז]. ואחר כך הממוצע בין אפס לבין התיקון הוא תהו. יש אפס-תהו-תיקון. לפי זה, תהו הוא ממוצע שמתחיל להמשיך את האפס, אבל ראשית התגלות האפס הוא תהו, והוא לא מיושב בזה. אחר כך צריך ליישב אותו.

כל זה היה להסביר את הקשר בין מות ובין לא טוב של "לא טוב היות האדם לבדו". יש יותר תוקף של אמונה בתוך מסירות הנפש, כמו מי שממית את עצמו על דברי תורה, שיש לו אמונה פשוטה. תענוג הוא רישא דאין, שלמעלה מרישא דאריך.

שורש המות בדעת

באמת נראה שכתוב כאן בהמשך שהתהו הלא טוב, שהוא המות שכנגד ו, מתחיל באמת מספירת הדעת, כתוב בכתבי האריז"ל[לח]. למלך הראשון שנשבר קוראים בלע בן בעור, והוא כנגד ספירת הדעת. הדעת היא ראשית הו"ק, היא נשמת ז"א[לט], הפנימיות של ו, "ובדעת חדרים (חסד-דין-רחמים) ימלאו"[מ]. אנחנו רואים בפירוש עוד קשר שהמות הוא כנגד לא טוב, בגלל שהמות הראשון, שהוא שורש המות, הוא פגם הדעת. מהי דעת? "האדם ידע את חוה אשתו"[מא]. גם מכאן אנחנו רואים בפירוש את הקשר בין דעת למות, שברגע שאין דעת, שיש בה פגם, ודעת הראשונה בתורה היא "והאדם ידע את חוה אשתו", אז זה מצב לא טוב, מיד יש מות. המות הראשון הוא בדעת.

לכן באמת על זה כתוב בתורה "ביום אכלך ממנו מות תמות"[מב], מ"עץ הדעת טוב ורע", רק שאמרנו שהמצב שבין טוב לרע, או המצב הערבוביה גופא, "עץ הדעת טוב ורע", הוא הלא טוב. עוד פעם, ה' אומר לאדם הראשון ש"ביום אכלך ממנו", מ"עץ הדעת טוב ורע", "מות תמות". המות הזה, שהוא עקב אכילת עץ הדעת טוב ורע, הוא בגלל הממוצע הזה שבין טוב ורע. עליו אמרנו שהוא הלא טוב. זהו חוסר היחוד, הפרישות מן האשה או כל עבודת פרישות, ו"ביום אכלך ממנו מות תמות".

בין שינה לטיול – סוד ה'לא טוב' של אדם הראשון

אם כן, יוצא לנו שהפנימיות, הנקודה האחת שבאמצע בין הטוב והרע, שהיא עיקר חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, היא המצב של לא טוב. היא כביכול בין הטוב לבין הרע, "לא טוב היות האדם לבדו". בכל זאת, מתי באמת הוא חטא? כתוב ש"לא בא הקדוש ברוך הוא בטרוניא עם בריותיו"[מג]. עכשיו אפשר מזה להבין עוד דבר יפה, שהחטא לא היה לפני בריאת חוה. הוא היה אחרי דווקא בריאתה. החטא אפילו השתלשל מנחש וחוה לאדם, כך סדר החטא. זאת אומרת שדווקא כשניתן לו התיקון, יש לו ניסיון אם לחטוא או לא.

יש מדרש של חז"ל[מד] בו שואלים איפה אדם הראשון היה כשהנחש פיתה את חוה. יש שתי דעות בחז"ל, שתי דעות במדרש. אחד אומר שהיה ישן ושני אומר שהיה מטייל בעולם. חז"ל שואלים איפה היה אדם כשהנחש בא ומדבר עם חוה ומפגע אותה, למה האדם לא היה נוכח? למה לא שמר עליה? יש שתי דעות במדרש רבה. אבל איפה היה? למה הוא לא נמצא עם אשתו? הרי זה שבע ברכות היום. רק עכשיו התחתנו, מה, כבר לא נמצא כאן?! הוא באמצע היום הראשון של השבע ברכות, זה החתונה ממש, המשתה. יש מדרש[מה] שכל גן עדן היה חתונה שה' ערך לאדם וחוה. כל הענין של גן עדן, עם כל המאכלים, הוא פשוט שלפני שהביא את החתן והכלה הוא ערך את השולחנות. כל גן עדן היה ארוחת חתונה. אז אם ה' דואג לערוך חתונה כל כך מפוארת, והוא מביא את החתן והכלה, פתאום הכלה נמצאת לבד, והנחש מדבר אתה ומפתה אותה?! איפה אדם הראשון? [תשאל איפה הקב"ה שערך שולחנות] בסדר, הקב"ה מנסה את הניסיון, אבל איפה אדם? למה הוא לא נמצא עם אשתו יחד?

אז יש שתי דעות, אחד אומר שהוא הלך לישון, היה עייף. הרי יום חתונה הוא מאמץ גדול, לא פשוט להתחתן, היה עייף, היה עצבים. באמת היו לו הרבה עצבים, בגלל שהיתה חוה ראשונה וחוה שניה, והיה גלגול שלם[מו], סיפור. בקיצור, אותו יום שהוא התחתן היה לו יום מאד מתוח.

[מה היה הסיפור?] שהיתה חוה ראשונה, שלא מצאה חן בעיני אדם, והקב"ה המית אותה, החליף אותה בחוה שניה. זה במדרש, יש הרבה דעות בזה, מתי היה, ולא כדאי להיכנס לזה. החוה הראשונה היא השֵׁדה לילית. כמו שכתוב בכל הספרים, כמו ליקוטי מוהר"ן[מז]. היניקה היא מתוך קנאה, שכל הזמן רוצה לינוק ניצוצות של פגם הברית. [אבל אם זו חוה הראשונה, אז היא במעלה] נכון, יש לה משהו, יש לה הרבה כח. [למה הוא לא רצה אותה?] בפעם הראשונה הוא ראה, ה' לא ברא אותה על ידי הפלת תרדמה, כמו שרש"י אומר, שמא אדם יראה אותה "ותתבזה עליו", איך שה' עושה ניתוח לגוף ומוציא אותה[מח]. כנראה אצל חוה הראשונה הוא ראה את תהליך הבריאה שלה. [הוא פגע בה] נכון, הוא פגע בה, אבל היא גם לא היתה צדיקה הכי גדולה כנראה...

עוד פעם, היה לו יום קשה אז הוא הלך לישון, הכל זה דעה א' במדרש. אחר כך, אחרי שהנחש פיתה אותה והיא כבר אכלה היא באה והעירה אותו. [לא אומרים שהם הקדימו את הזיווג, שהם רצו יותר מדי?] בסדר, זה היה עוד קודם, עוד לפני כן. גם על פי פשט, למה עייף? אולי הוא קיים אתה יחסים יותר מדי, כמו שחז"ל אומרים[מט], שהיה צריך לחכות, אז הוא נפל ונרדם.

גם אור החיים הקדוש מסביר[נ] וציטטנו זאת הרבה פעמים, שמלכתחילה כל היחס ביניהם לא היה תקין, מהרגע הראשון. איך שלא יהיה, היו הרבה פגמים ביחס ביניהם. עוד פעם, יש שתי דעות, דעה אחת אומרת שהוא ישן, דעה שניה אומרת שהוא היה מטייל. [עולם מדהים] כן, הרי הוא רק נברא ויש עולם יפה, אז מה הוא צריך אשה? יש לו הרבה מה לראות, הרבה טיולים לעשות. אחר כך הוא יחזור הביתה, יספר מה הוא ראה, מה הוא שמע בעולם. אבל הוא הסתכל שהאשה לא הולכת כל כך מהר כמוהו. הוא יכול ללכת יותר מהר, לראות יותר דברים. היא רק תפריע לו, אז הוא הלך לעשות טיול, והוא יחזור אחר כך. לכן בזמן הזה היה הפיתוי של הנחש. להבין את שתי הדעות זה גם כן לא ניכנס לזה, תתבוננו לבד ותאמרו לי איך אתם מסבירים את שתי הדעות האלה, אם היה ישן או שהיה מטייל. איך שלא יהיה, כך או כך, הוא פשוט עזב אותה. אם כן, למה היה החטא? רק בגלל שהוא גם היה לבד. הוא השאיר אותה לבד. זה התחיל מזה ש"לא טוב היות האדם לבדו". רואים ש"לא טוב היות האדם לבדו" הוא סיבה לאכילת עץ הדעת טוב ורע.

שוב, מה אנחנו מסבירים? שטוב באמת שייך לבינה, רע למלכות, והדעת היא הלא טוב. נאמר את זה עוד יותר פשוט: דעת היא תמיד קשר[נא]. אז אם כתוב "עץ הדעת טוב ורע", הכוונה שיש איזו דעת, איזה כח שמקשר את הטוב והרע. הדעת הזאת שבאמצע היא ה"לא טוב", והיא באמת מקור המות. [מה מקור המות?] הדעת של הקליפה, ה"לא טוב". לכן באמת מיתת המלכים התחילה מהדעת של התהו.

סוד שבירת הכלים: מות המלכים, התעלפות המלכות והרע הגרוע ממות

נחזור רגע למיתת המלכים בעולם התהו. כתוב בקבלה, בזוהר[נב], שהמלכים מתו, אבל על המלכות שנקראת "הארץ" כתוב שהיא לא מתה לגמרי, היא רק התמוטטה חלקית, או התעלפה יותר נכון. [המלך השביעי?] לא השביעי, המלכות לגמרי. המלך השביעי הוא המלכות של ו"ק, כמו עטרת היסוד. המלכות עצמה, שאינה אחד מהמלכים, רק מרומזת בתבת "והארץ היתה תהו"[נג] בתחילת התורה. כל זה כתוב בתחלת ספרא דצניעותא, החלק הכי עמוק בתוך הזוהר. יש שבעה מלכים שמתו, כולם בתוך ז"א, וחוץ מזה יש המלכות ממש, עליה כתוב שהיא לא מתה, היא רק התעלפה, כמו בת המלך שהתעלפה. ["שהלא טוב יקח אותך"] כן, יפה נכון, זה יכול להיות מאד קשור. יש זיווג בין "לא טוב" לבין התעלפות בת המלך.

על בת המלך שמתעלפת הביטוי בזוהר הוא "ארעא אתבטלת"^נב, שהארץ מתבטלת. לא שהיא מתה, היו שבעה מלכים שמתו, וכתוב ש"ארעא אתבטלת". זו המלכות דתהו, המלכות ממש. הסברנו שארעא היא אחת המלים מלשון רע. בכתר רע הוא רעוא, ובמלכות רע הוא ארעא, ארץ. הרע נשאר בבחינת "ארעא אתבטלת". זאת אומרת שמצד אחד היא אפילו פחות ממות, זה מענין.

כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". מצד אחד כאילו שהטוב פחות מחיים, וגם הרע פחות ממות. בכל זאת, לפי ההשתלשלות כאן, הרע אחרי המות. צריך לומר שהוא יותר רע ממות. מה יכול להיות יותר רע ממות? זה כמו שחז"ל מספרים לגבי מכירת יוסף, שמכירת יהודה את יוסף למצרים יותר גרועה מאשר היו ממיתים אותו, בגלל שאם הורגים אותו זה רק הגוף, אבל אם לוקחים ילד יהודי ומוכרים אותו לגוים, אז זו השחתת הנשמה, יותר גרוע ממות. יש רע שיותר גרוע ממות.

חיים-טוב-מות-רע: בטול במציאות-אור מורגש-מיתת המלכים-התעלפות מלכות

אם כן, זה הסדר:

י  חַיִּים — ״יָמוּתוּ וְלֹא בְּחָכְמָה״ — בִּטּוּל בַּמְּצִיאוּת

ה  טוֹב — אוֹר הַטּוֹב הַבָּא בְּמֻרְגָּשׁ

ו  מָוֶת — מִיתַת הַמְּלָכִים בּעוֹלָם הַתֹּהוּ, בִּהְיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ — דַּעַת וו״ק דְּתֹהוּ

ה  רַע  — ״אַרְעָא אִתְבַּטְּלָת״ — מַלְכוּת דְּתֹהוּ

[מה הפירוש של "ארעא אתבטלת"?] הארץ התעלפה, התבטלה כאן כמו התעלפה. היא אבדה את המוחין. סילוק מוחין גמור, התעלפות, כמו אחד שמתעלף. [וזה גרוי יותר ממות?] לפעמים, יכולה להיות מזה ירידה לחיצונים, יניקת החיצונים אפילו יותר ממות, בגלל שהוא עדיין זה חי. הרי מה קורה כשיש מות? פירוד גמור בין החיצוניות לבין הפנימיות. מה שמניק את החיצונים הוא רק החיצוניות שיורדת, בגלל שהפנימיות הסתלקה. מה שאין כאן בהתעלפות או במצב אחר, שאדם חי וחוטא, זה יותר גרוע, בגלל שבאמת החלק שחוטא הוא רק החיצוניות, אבל היא אוחזת בפנימיות ופוגמת בה. יש יניקה גם מהפנימיות.

אולי נלמד על זה בעזרת ה' בעוד כמה ימים, אולי נעשה הפסקה בין המאמרים האלה, אני רוצה ללמוד מאמר מרבי איזייק מהומיל[נד], מאמר עמוק, ושם אחד מהדברים שהוא מדבר הוא הנושא של פנימיות וחיצוניות, איך כאשר אדם חוטא יש יניקה דרך החיצוניות גם מהפנימיות.

אם אדם חי והוא רע – יותר גרוע, יש יותר יניקת החיצונים, זה גם דבר פשוט, מאשר אם היה מת. אם הוא מת הפנימיות לא נמצאת כאן בכלל, אז אין שום יניקה ממנה, אבל אם הוא חי וחוטא, אז דרך החיצוניות יש גם כן יניקה מהפנימיות.

[איזו יניקה יש אם הוא מת ללא חיות?] יש בגוף "קסטא דחיותא"[נה], יש קצת חיות שנשארת בתוך הגוף. גם כן, אם האדם מסלק את הרצון שלו לגמרי מהדבר שהוא עושה ויש רק חיצוניות, הוא מסביר את זה שם באריכות, אז באמת אין יניקה. אבל אם יש מות והחיצוניות ממש נשארת, יש מציאות של חיצוניות, אז יש משהו אצלו, יש טומאה, כמו הדין שהגוף טמא ומטמא. כתוב שהקליפות מאד-מאד נאחזות בגוף מת, במיוחד של יהודי יותר מגוי. ככל שהוא יותר גבוה יש יותר אחיזה בגוף.

[כתוב ביום הראשון "וירא את האור כי טוב", למה ביום השני אין "כי טוב"?] נכון, אז איך אפשר להסביר את זה? זה יפה מה שאתה אומר. באמת הרקיע עושה הבדלה בין מים עליונים ומים תחתונים. מהם מים עליונים ומים תחתונים? מים דוכרין ומים נוקבין[נו]. כתוב שהמים הנוקבין שלמטה בוכים ש'אנחנו רחוקים מהמים העליונים'. באמת מבחינה זו, ביום השני היה מצב של לא טוב. על ידי הרקיע נעשה "לא טוב" בין המים העליונים לבין המים התחתונים. לכן לא כתוב בו "וירא אלהים כי טוב". על הרקיע בפירוש כתוב בקבלה[נז], גם בתניא הוא מביא את זה[נח], שהוא בסוד הדעת. אז איך הדעת היא מות? ה-ו זה רקיע, בכל מקום ו היא רקיע.

ב.     רמזי חיים-טוב-לא טוב-רע (הערה לא)

אף – סוד הבחירה ו"רע כסא לטוב"

נראה את הערה כ"ה. זו הערה על הביטוי של "ארעא אתבטלת". מאיפה בא הביטוי הזה?

לא. רֵישׁ סִפְרָא דְּצנִיעוּתָא [שם מדובר על מיתת המלכים וכתוב שם "ארעא אתבטלת"].

עוד רמז: כמו שאתה מחפש ראשי תבות וסופי תבות, יש כאן ראשי תיבות מאד מענינים במה שכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", בראשי התבות של ארבע המלים. אבל לפני ראשי התבות כתבתי כאן כמה הכל בגימטריא, כמה עולה הכל יחד. הפרק הבא יהיה כולו על פי הגימטריא הזאת. זו גימטריא חשובה:

חַיִּים טוֹב מָוֶת רַע עוֹלֶה אַף (שְׁמוֹנָה מֵאוֹת וְאֶחָד),

כביכול משה רבינו פחד מהאף, בגלל שבאף הזה יש מות ורע. יש גם חיים וטוב, אבל יש גם כן מות ורע. כל זה נמצא בתוך האף. [דוד המלך לא פחד?] להפך, הוא רצה ללכת בדרך כל הארץ.

עַיֵּן סוֹדוֹ [סוד המלה אף מתבאר באריכות] בְּשַּׁעַר ב׳, בְּחִינַת ״אַף עֲשִׂיתִיו״,

בפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[נט]. כתוב שהמקום העיקרי שכתובה המלה "אף" לדרשה הוא בפסוק "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". יש באריכות הרבה-הרבה רמזים במלה אף, שהבעל שם טוב היה אומר אותה כל הזמן.

איך שלא יהיה, כתוב ש"אף" בא לרבות משהו במדרגת עשיה. זאת אומרת, האף מתגלה בעשיה. האף השלילי, שהוא אף וחמה, כמובן מתגלה בעשיה, שעולם העשיה רובו רע[ס], יש בו קליפות ודינים קשים. אבל יש גם פירוש של "אף" חיובי, שבא לרבות את האצילות, שעיקר גילוי האצילות, שלא כתובה בפירוש בכתוב – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – ועיקר גילוי האצילות הוא בעשיה. לפעמים כתוב עוד יותר, ש"אף" במספר רגיל עולה 81, אנכי, שזהוא עצמות ממש, וגם זה מתגלה דווקא בעולם העשיה, בסוד "דירה בתחתונים"[סא].

אבל לעניננו, חיים-טוב-מות-רע, בהקשר לְמה נאמר הפסוק הזה? בהקשר לבחירה חפשית – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". אמרנו שכל סוד הבחירה – זה למדנו בתחילה – הוא הענין של "רע כסא לטוב". סוד הבחירה החפשית נקרא לעשות את "הרע כסא לטוב", והפסוק הזה הוא העיקרי של הבחירה.

זה גם עוד דבר שהייתי צריך לומר בתחלת השיעור היום. מה הקשר בין הפסוק הזה לבין מה שלמדנו קודם? חוץ מזה שאלו אותן מדרגות, רק שמַות מחליף את "לא טוב". אבל עיקר הקשר הוא שכל מה שלמדנו קודם נוגע לסוד הבחירה, עליו דיברנו באריכות, ש"הרע כסא לטוב" הוא של רע מלשון בחירה.

התרגום של בחירה בתנ״ך הוא "איתרעי"[סב], מלשון רע. דיברנו בפעמים קודמות שתרגום הפועל 'בחר' בכל התנ״ך הוא רע, כמו שהתרגום של רצון הוא רע. רק שהתרגום מתרגם בחירה – רע ב'התפעל'. התרגום של בחר הוא תמיד "איתרעי", להתרעות עם ע, זה לבחור בלשון תרגום. לכן הסברנו באריכות שסוד הבחירה ועיקרה הוא שהרע כסא לטוב. הטוב עצמו הוא ידיעת ה', וכשאני בוחר, אם אני בוחר שלא בטוב, אני מפריד את הרע מהטוב, אבל כאשר אני בוחר בטוב הבחירה היא הישות שלי, הרע, והוא נעשה כסא לטוב, שאני בוחר בטוב. אמרנו שאני בוחר במה שה' רוצה באמת, שזהו הרצון הטוב, שהוא גופא כסא לידיעת עצמותו, שזה טוב עוד יותר פנימי, כמו שדיברנו באריכות. אמרנו שיש 22 פירושים של רע.

עוד פעם, כל המלים האלה הן של בחירה, כולן כתובות בהקשר לבחירה – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים". רק בסוף כתוב "ובחרת בחיים", שזה להעלות הכל ולכלול בסוד החיים, שהם י, השורש. אבל קודם כל כתובה מערכת שלמה של "ראה נתתי לפניך"– חיים-טוב-מות-רע. אתה תבחר בחיים ותעלה הכל, הרע והמות והטוב – הכל תעלה בסוד החיים, בסוד "רע כסא לטוב".

אף – אופי – צביון: סוד הבחירה בשבת – "לצביונם נבראו" ורפואת התשובה

אם כן, זאת אומרת שאף הוא סוד הבחירה, לפי זה. אפשר לקשר משהו מענין בתחלת המדרש[סג]. יש מדרש שלא זוכר כרגע בדיוק את הלשון שלו, אבל שם נדרשת המלה אף, האף של האדם, מלשון אופי. יש מילה בעברית אופי, חושבים אולי שזו מלה חדשה, אבל לא, היא מלה של חז"ל במדרש, האופי של האדם. המלה אופי באה מהמלה אף. האף הוא האופי של האדם. זה כתוב במדרש בראשית, בהתחלה. שלכל דבר יש אופי, והוא האף שלו.

ידוע בחסידות, וגם זה על פי מאמר חז"ל, ש"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[סד] – "לצביונם נבראו"[סה]. כתוב בגמרא שכל דבר נברא לצביונו, ורש״י מסביר שהכוונה בדמות שהוא בחר לו. כלומר, כל דבר בוחר את האופי של עצמו. כמו שנאמר שיש חנות גדולה של אַפִּים וכל אחד בוחר איזה אף הוא רוצה. הכוונה, איזה אופי הוא רוצה. זה נקרא הצביון שלו.

עוד פעם, כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – "לצביונם נבראו". ורש״י כותב מה זה צביון? הדמות שהוא בוחר לעצמו. כביכול כל דבר בוחר לעצמו. צביון בארמית הוא צבי, רוצה. כל אחד בוחר לעצמו מה שהוא רוצה, איזה אופי הוא רוצה. [מה זה "ויכלו"?] "אשתכללו", זאת אומרת, היה שכלול מעשה בראשית "וכל צבאם", שכל דבר נברא לצביונו. יש הרבה פירושים להבין מה זה "ויכלו", אבל כאן לא נוגע, דורשים את המלה "צבאם" – "צביונם". [איפה רואים את זה עם שינוי בחוץ?] זה הצביון. "צביונם" הוא רצונם. "צבאם" – רצונם, לפי רצונם. "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" הכוונה שהכל נעשה לפי רצונם. [צביון בדרך כלל זה כמו אופי] כן, אבל זה אופי נבחר, שהדבר עצמו בוחר, בפנימיות. זה אולי לא מורגש, כך רש"י מפרש, שצביון הוא אופי, אבל אופי שהוא בחר לעצמו. הדמות של כל אחד לפי היא מה שהוא בחר לעצמו. כך הוא אומר, שכל דבר במעשה בראשית בחר לעצמו את הצביון שלו. בגלל שצביון הוא האופי הרצוי בינו לבין עצמו, שיהיה שבע רצון ממנו.

למה זה שייך לשבת? עכשיו אנחנו לומדים זאת[סו] בסוד בהוראת המספרים, ששבע מלשון "שבע רצון"[סז], שהדבר הראשון שמתגלה בשבת הוא שכל אחד נעשה שבע רצון מעצמו כביכול. שמתגלה שהוא לא רק מסכים, הוא אפילו בחר את הדמות, שזה האופי שהוא נמצא בו, לא כפוי עליו.

עוד פעם, אחד מהסודות של חול ושבת הוא שבחול אדם מרגיש שמה שאני זה כפוי עלי. שה' מחייב אותי להיות ככה, ואולי אני לא אוהב את עצמי ככה. אולי הייתי בוחר להיות משהו אחר, הייתי רוצה להיות גאון או משהו אחר, צדיק גדול. אני לא מבסוט מעצמי.

עוד פעם, זה ענין עמוק. מה ההבדל בין חול וקודש, חול ושבת? כתוב[סח] שתלמיד חכם תמיד חי בשבת. מהו המושג הפנימי של חול ושבת? שחול הוא הרגשת כפיה. הכוונה לגבי מי שאתה, לגבי המהות שלך. מה שאתה כפוי עליך, מישהו גזר שאתה צריך להיות ככה. מה שאין כן שבת, הרגע הראשון של כניסת השבת הוא פתאום הרגשת שביעות רצון ממה שאתה, אי אפשר אחרת להתענג בשבת.

זה נקרא נקודת המעבר של שבת עליה כתוב "ויכלו". אחד מהפירושים – יש הרבה פירושים על "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – הוא "לצביונם", שפתאום מתגלה שאתה עצמך בחרת לעצמך בדיוק את אופי הזה, ומה שאתה הוא בדיוק לפי רצונך. כלומר, אם היית רוצה להיות משהו אחר באמת היית משהו אחר, ואם אתה ככה סימן שאתה בלב שלם ונפש חפצה ממש רוצה להיות בדיוק ככה.

[אז אפשר להיום גם משהו הפוך?] כמובן אם באותו רגע אתה בוחר להיות משהו אחר, זה הזמן הכי מסוגל להשתנות. לכן כתוב[סט] ששבת אותיות תשב, אותיות תשובה. אפשר בשבת, יותר מכל יום אחר, לשוב, בגלל שהגילוי הראשון של שבת הוא שאתה בוחר לעצמך מה שאתה רוצה להיות, גם את האופי שלך. [זה נקרא לשוב] נכון, לשוב למה שאתה באמת רוצה, לזהות, למצוא מה שאתה באמת רוצה ולשוב למה שאתה באמת רוצה, שהוא ה'אתה' האמתי. אם כן, כתוב ש"צביונם" היינו הדמות שכל אחד בוחר לעצמו.

[אבל לפעמים יש לו מחלות] "באה שבת באה מנוחה"[ע], "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"[עא]. לכן באמת בשבת "רפואה קרובה לבוא". כתוב ש"תשובה מביאה רפואה לעולם"[עב]. שבת היא גם יום של רפואה, כתוב ששבת היא מלזעוק. בגלל ששבת היא יום שאתה חוזר למה שאתה באמת רוצה להיות. באמת אף אחד לא רוצה להיות חולה. המלה חולה היא מלשון חול כתוב. חולה היינו לחיות בחול. שבת היא תכלית הבריאה, לכן אחד מהסודות של בראשית הוא ירא שבת. בראשית לשון בריאות[עג], "בראשית ברא".

אף – בחירה בעשיה: חיים-טוב-מות-רע כסוד "אף עשיתיו"

מה אמרנו עכשיו? שכל סוד הבחירה נכלל במלה אף. למה? בגלל שאף מלשון אופי. הבחירה היא אף הכוונה שאתה יכול לבחור בדיוק את האף שאתה רוצה. יש כאן כמה מדרגות, חיים-טוב-מות-רע, ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה, שכולן יחד עולות אף, וכל האף תלוי בך, תלוי בבחירתך. איפה מתגלה שהדבר תלוי בך? איפה מקום הבחירה? באיזה עולם בוחרים? בעולם העשיה. לכן כתוב "אף עשיתיו". לכן שבת בחינת העשיה[עד], שהיא תיקון סופי. עולם הבחירה הוא רק עולם העשיה. כתוב שכל השתלשלות העולמות היתה להגיע לעולם של בחירה חפשית. זה עצמו סימן שאין בחירה חפשית בעולמות העליונים, בגלל שאם כבר היתה בחירה חפשית לא היה צריך לברוא עוד עולם. כל השתלשלות העולמות היא רק להגיע לבחירה, ושבחירה היא רק במקום הכי תחתון, בעולם שאין תחתון למטה ממנו.

זה גם רמז גדול מאד שבחירה היא בחינת "רע כסא לטוב". כל ירידת המדרגות, אמרנו שירידה גופא היא רע, היא רע, יותר ויותר רע כביכול. כל זה הוא בשביל להמציא מציאות של בחירה. המצאת מציאות הרע והמצאת מציאות הבחירה הן היינו הך. לפי זה, כל סוד הבחירה קשור עם המלה אף, והוא מתגלה בעולם העשיה, "אף עשיתיו",

שֶׁעִקַּר הַבְּחִירָה בָּעֲשִׂיָּה דַּוְקָא.

ר"ת חיים-טוב-מות-רע – חרטם: סוד חרטומי פרעה – פגם הבחירה ופטאליות הרע

עד כאן היתה הגימטריא שעליה נדבר יותר בהמשך, בפרק הבא. כעת נאמר רמז של:

רָאשֵׁי תֵּבוֹת חרטם סוֹד חַרְטֻמִּי פַּרְעֹה –

חרטומי מצרים, מכשפים, חרטומים. מסבירים שהחרטומים הם השורש של האסטרולוגיה, כך הרד״ק מסביר בספר השורשים, שהחרטומים הם אסטרולוגים[עה]. [קשור לחוטם?] כן, בדיוק על זה רציתי לדבר. למדנו בפעם הקודמת נדמה לי, שאם יש ארבע אותיות ו-ר באמצע, הרבה פעמים ה-ר היא אות נוספת, לא מעיקר השורש. זאת אומרת שעיקר השורש של 'חרטם' הוא חֹטם, אף. לפי הסדר כאן, איזה סדר יש במלה חרטֹם? הרעלא במקום, בגלל שלפי הסדר צריך להיות חיים-טוב-מות, שזה חטם, והרע באמת האחרון. פה הוא פתאום כאן הוא עולה בין החיים לבין הטוב. הוא חוצה באמצע, כמו שנסביר, בין שני הדבקים, בין אותיות יה, שהיו צריכות להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שם הוא מפסיק באמצע כביכול.

מיהו פרעה בעצמו? כתוב שפרעה אותיות:

פֶּה רַע

"מלכות פה"[עו]. פה רע הוא הרע, גם כנראה חשוב, הזכרנו זאת. הרע תמיד קשור עם פה ולשון, כמו פה רע ולשון הרע, וקשור למלכות. המלך הרע בתורה שמשעבד את עם ישראל הוא פרעה, שהוא פה רע, ויש לו חרטומים.

קודם כל, מהם חרטומים על פי פשט? אסטרולוגים. מהם אסטרולוגים על פי פשט? אלו שמכחישים את הבחירה, שמורידים אותה, אומרים שאדם הוא מחויב. מה חושב אסטרולוג? שכל המעשים מחויבים, שיש פטאליות, גורליות. חרטומי מצרים, שמאמינים בפטאליות, הם פגם הבחירה, הם רוצים להנציח חס ושלום את הרע כמו שהוא.

[עוד בזמן אברהם אבינו היו] לאברהם אבינו היה צריך לצאת מזה, "ויוצא אותו החוצה"[עז], ה' העלה אותו יותר גבוה מהשמים. הם רואים ואינם יודעים מה הם רואים. ודאי שרואים משהו. אחרת לא היה נסיון בכלל. גם הדברים הטובים מרומזים, יש רמז לכל דבר. אפילו בביאת משיח כתוב "דרך כוכב מיעקב"[עח]. אברהם עצמו היה הכי גדול חוזה בכוכבים, רק שה' היה צריך להוציא אותו, להעלות אותו יותר גבוה מזה. זה הטבע, ויש יותר מהטבע. יהודי חי למעלה מהטבע, "אין מזל לישראל"[עט].

[זו בחינת הידיעה של ה'?] רק הידיעה שהיא הרע בעצמו. עוד פעם, דברנו לפני כמה פעמים שאצל הבעל שם טוב יש ידיעת הרע[פ], שה' יודע את הרע, זו לא ידיעת עצמו של ה' ח"ו. הוא אומר שיש הרצון, שה' רוצה טוב ושיודע שיהיה רע, ובסוף הוא אמר שידיעת ה' את הרע היא הרע עצמו. החרטומים מתקשרים לידיעת הרע וזה עצם הרע, הסטרא אחרא בעצמה. עצם הרע אצלם, תכף נסביר יותר, הוא ה-ר שמפסיקה בין החיים לבין הטוב, בין יה, לכן באמת האות ר היא לא במקום. זה עוד רמז שעיקר אותיות השורש הן חטם. רק שזה פוגם את החטם, בחוטמא.

כתוב גם כן בזוהר[פא] שהמקור החוטמא הוא חוטמא של אריך אנפין שעליו כתוב "לבעל החטם אני מתפלל". יש מאמר חז"ל, שכל התפלות הן כמו העלאת ריח ניחוח. הריח עולה לחטם בשביל להמתיק את האף ויש כתוב "לבעל החטם אני מתפלל". זו מלכות דעתיק המתלבשת בחוטמא דאריך. זה נקרא מלכות המשיח, כמו שכתוב בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן. מלכות דעתיק – שהוא מלך המשיח – מתלבשת בחוטמא, בז' תיקוני גולגלתא. יסוד עתיק מתלבש במצחא, במצח, זו ביאת משיח, וגילוי מלכות משיח הוא מלכות דעתיק. יסוד עתיק יומין הוא ברעוא דרעוין, אבל המלכות דעתיק מתלבשת בחוטם. עוד פעם, יש את תהליך הביאה, ההופעה. כמו שנלמד גם כאן[פב], יש ארבע מדרגות בהופעה של המשיח[פג]: קמעא-קמעא, מנצנצת, פרה ורבה, מרטבת והולכת. יש ארבע מדרגות של ביאת המשיח.

יש "ישועת הוי' כהרף עין"[פד]. [זה לא ביאת משיח?] לא כתוב על ביאת משיח. סתם כתוב, כל ישועה. יש מדרגה גבוהה שנקראת "מרטבת והולכת". [הרמב"ם לא פוסק שהגאולה "כהרף עין"?] לא, להפך, הוא אומר[פה] שיקום מלך מבית דוד וכך וכך יהיה. [אבל אין איזה רגע של "כהרף עין"?] בכל שינוי ודאי שיש רגע של "כהרף עין", אבל יש גם תהליך. [הוא אומר גם שלא נדע עד שזה יהיה] לא, הוא אומר שיקום מלך ומסביר שם תהליך שלם. להפך, לפי הרמב"ם זה התהליך הכי ממושך. הוא אומר שלא נדע איך יהיה, איך יתפתחו בדיוק הדברים, את הפרטים, אבל כלל התהליך הוא באמת מכתיב. מה יהיה אחר כך הוא גם כן לא יודע אבל יש כמה כללים של התהליך שהוא פוסק אותם.

[הרבי אמר שתהיה גאולה פתאומית[פו]] צריך להאמין באמונה שלמה שבעוד הרף עין אנחנו יכולים להיות בבית המקדש השלישי, ושהדבר לא סותר את האמונה. [מה הדרך? אם זה "כהרף עין" איפה שאר השלבים?] כנראה שזה כבר היה. על זה אנחנו רוצים לדבר. בעזרת ה', אחרי זה נלמד פה משהו, על ארבעת השלבים האלה של הגאולה. אולי "קמעא קמעא" כבר היה, אולי עכשיו אנחנו בשלב של "מרטבת והולכת". עוד פעם, הרבי רק אומר דבר אחד, שלנו אסור לומר אתחלתא דגאולה כל זמן שלא רואים גילוי אלקות, שיש דעת עליון ודעת תחתון. מה בדעת עליון אנחנו לא יודעים. בדעת תחתון אצלנו, אם אני אומר שהתחילה הגאולה, כאילו שאני מבסוט – אסור להיות מבסוט אם אנחנו עדיין חיים בקושי השעבוד הרוחני. עד שלא רואים אור, שבאמת יש אור באופק שמתחיל להופיע, כמו אפילו "אילת השחר", אפילו "קמעא קמעא" לא רואים. מצדנו באמת אפילו עוד לא התחילה "קמעא קמעא". "קמעא קמעא" זה כשרואים אילת השחר, אבל אנחנו אפילו לזה עוד לא הגענו. אחר כך יש עוד שלבים, אולי מדעת עליון אי אפשר לדעת מה מתפתח. עוד פעם, בעזרת ה' נלמד את זה יותר.

חרטם: הרע מפסיק בין י"ה – חרטומי פרעה (בינה) מול עמלק (גרון)

שוב, ראשי התבות "חרטם" הוא סוד חרטומי פרעה שבהם:

שֶׁבָּהֶם הָרַע מַפְסִיק בֵּין חַיִּים לְטוֹב [בין ח של חיים לבין ט של טוב] — יה שֶׁבַּשֵַּׁם, כְּשֵׁם שֶׁעֲמָלֵק מַפְסִיק בֵּין יה ל-וה.

אצל עמלק כתוב שהוא מפסיק בין יה ל-וה[פז]. נמצא שיש שתי קליפות. עכשיו לפי זה נבחין בין קליפת חרטומי פרעה לעמלק. זה דבר שכתוב, יש לו אסמכתא בחסידות[פח]. מה ההבדל בכלל בין פרעה והחרטומים שלו לבין עמלק?  כל קליפה היא ניסיון לנתק את הקדושה, לנטרל או להפסיק את הזרם בקדושה. עמלק, עיקר נקודת התורפה שלו, בה אפשר לינוק וגם לבטל את הזרם הקדוש, הוא בין המוחין לבין הלב. זה נקרא מצר הגרון. בכל זאת, יש שתי מדרגות: יש מדרגה שרוצה להפסיק בדעת התחתון, בין שכל לבין מדות. כלומר, שאדם יתבונן ולא יוכל להתפעל מההתבוננות מאומה, שזה לא תעשה לו שום דבר. זה נקרא קליפת עמלק.

הקליפה של פרעה היא יותר גבוהה. היא רוצה להפסיק בין החכמה לבין הבינה, זו דעת עליון, והכוונה שלא יוכל להתבונן. לכן פרעה כנגד הבינה עצמה, שהיא מקבלת. הרי גם פרעה הוא כנגד מצרים, ומצרים הם מצר הגרון, אז לפי זה פרעה צריך להיות למעלה בראש. אבל כתוב שהמוחין בזמן פרעה היו מוחין דקטנות, שכל המוחין היו בתוך הגרון.

עוד פעם, בזמן הגלות יש רק מוחין דקטנות, והם כולם בתוך הגרון. זה סוד בכתבי האריז"ל. גם החכמה וגם הבינה. כשיש מוחין דגדלות, שאלו שמות הוי' בכתבי האריז"ל, פרעה בכלל לא יכול להתלבש ולינוק משם שום דבר. לכן הוא אמר "לא ידעתי את הוי'"[פט], שלא יודע את הוי', אין שום קשר, אין שום כח לינוק מהוי', לכן הוא רוצה לדכא את שם הוי', שלא יתגלה בכלל. אבל כל עוד יש מצב שיש רק מוחין דקטנות, שם אלהים בגימטריא הטבע, המקום שלהם הוא בגרון. המוחין, השכל עצמו נמצא בגרון כביכול, וגם שם יונק פרעה מאחורי הגרון, ויש לו את השרים שלו, שר המשקים כנגד הקנה, ושר האופים כנגד הושט, ושר הטבחים כנגד הורידין[צ], שהם הכלים הפנימיים בתוך הגרון. דרך שרים אלה הוא הוא רוצה לינוק חיות להפסיק בין החכמה והבינה, שלא תהיה השפעה מחכמה לבינה.

זאת אומרת, את הרע שלו הוא מכניס בין החיים לבין הטוב, בין החכמה לבין הבינה. זהו חרטם שה-ר בו נמצאת בין החיים לבין הטוב, בין הדבקים, בין אותיות יה שבשם. מה שאין כן עמלק. מהו? עמלק הוא עם מלק, כתוב[צא], מליקה, לא לינוק מהגרון, לחתוך אותו. [מהעורף?] מהעורף, גם כן, יש קרבה גדולה, מיד אחרי שיצאו ממצרים, שניצלו מפרעה, מיד נפלו לידים של עמלק. בגלל שאלו שני שלבים שבאים אחד אחרי השני. פרעה רוצה לינוק מהמוחין שבגרון, ובמיוחד להכניס את הרע שלו בין אותיות יה, בין המוחין בעצמם, בין החכמה לבין הבינה. כמובן שזה רק כאשר יש מוחין דקטנות שהם בגרון. לעומתו, עמלק רוצה לנתק לגמרי ולמלוק את המוחין מהלב. זאת אומרת, מה קרה? אחרי שיצאנו ממצרים התגברנו על פרעה. מה זאת אומרת שהתגברנו על פרעה? שהוא וכל עמו טבעו בים. התגברנו שלא תתכן יניקה וחדירת הרע בתוך המוחין.

אם כן, מה נשאר לקליפה לעשות? אז יש קליפה אחרת. אם אני לא יכול לינוק אז פשוט אחתוך אותו לגמרי, שלפחות לא יגיע. כמו משהו שיורד מכאן לכאן, הראשון רצה לטמא אותו ולינוק ממנו. אם הוא מטמא ויונק הקדושה לא תפעל שום דבר. זה נקרא טומאת מצרים, עם נו"ן שערי הטומאה[צב]. טהרה וטומאה הם בבינה. ענינו לטמא את הבינה. אבל כאשר הם טובעו בים סוף, וזאת אומרת שהתגברנו על הסכנה של טומאת הבינה, מגיע עמלק.

מה עמלק רוצה לעשות? פשוט. אם הדבר הקדוש יורד, מהי העצה היחידה? רק במסירות נפש. עמלק היה בעל מסירות נפש, כמו שרש"י אומר. כמו שאחד קופץ לתוך אמבטי חמה, מים רותחים, במסירות נפש. מה הוא יכול לעשות? את הקדושה כמו שהיא אי אפשר לטמא. אז מה עושים? צריך לחתוך הכל. במסירות נפש ללכת ולחתוך את זה, שפשוט לא יוכל לרדת אחרי שנחתוך את הצינור. זה נקרא להפריד בין יה לבין וה. זו קליפת עמלק, להטיל ספק ולהפריד.

[בכל התיאוריה הזו יש קשר למושג "עם קשה עֹרף"[צג]?] כן, צריך להתגבר נגד פרעה וגם נגד עמלק בקושי העורף של הקדושה. ["עם קשה ערף" הוא לא תיאור לשבח!] כתוב שיש לשבח, "עם קשה ערף וסלחת". כתוב שלא מבקשים סליחה על דברים רעים, על תכונה רעה. אם כתוב "עם קשה ערף וסלחת" אז כתוב שזו זכות[צד]. כמובן, יש ויש, יש "עם קשה ערף" למעליותא, וזה באמת הכח לא ליפול לידי פרעה ועמלק.

כתוב[צה] שהערף אותיות פרעה. זה גם כן אחד מהסודות של פרעה. פרעה אותיות הערף. [איך מסתדר הסבר הפגיעה בין החכמה והבינה עם ההסבר שעיקר טומאת מצרים היתה השקיעה בחומריות, שהם היו העם הכי חומרי, היו הכי חוטאים בזנות ובכל הנושא החומרי, וגם האליל שלהם היה השמש, הטבע?] היתה תרבות מצרים, שהיתה חומרית לגמרי, אבל יתכן מאד שלא כל כך השתקעו בחומריות החיצונית, כמו מה שטימא אותם, מה שהיו מושפעים ממנו בתרבות של מצרים היה הדעות של מצרים. הרי החומריות באה מפילוסופיה. גם התרבות המערבית המושחתת היא על פי דעה מסוימת, על פי פילוסופיה.

במיוחד אצל מצרים, מצרים היתה מקור הכישוף. אנחנו רואים שכל המלחמה של משה עם החרטומים, כמו שרש"י אומר[צו] "תבן אתה מכניס לעפריים", היא לגבי כישוף. רואים על פי פשט שעיקר ההתמודדות של משה נגד המכשפים שלהם הוא שהיה צריך להתגבר נגד הכישוף. במצרים הי עולם הזה ועולם הבא שלהם, העולם התחתון החומרי שלהם, שהוא כמו היבשה, האתגליא שלהם, והיה האתכסיא שלהם. אלו היו שני הממדים. עיקר ההתגברות וההתמודדות של משה היה במיוחד צריך להיות נגד השכל של מצרים, לא נגד החיצוניות.

[הם היו מתבוננים בכל המציאות, אבל לא מקבלים הארה מלמעלה, כי הם התעלמו ממקור החיים] עוד פעם, הרד״ק אומר שהחרטומים של מצרים הם מקור האסטרולוגיה. [הם באמת הם עסקו מאד בבינה] כן, עוד פעם, כמו המדע שעד הזמן האחרון גרס שהכל מחויב, שהטבע מחויב, שאין בחירה. זו סתירת הבחירה. [צריך גם להיות איזה מישהו שאולי נאבק בהפרדה בין ו לבין ה-ה] הקליפה הזאת של ההפרדה היא באמת, כמו שלמדנו בהתחלה, בתוכנו ממש, זה היצר הרע בעצמו.

פירוד בין ו לבין ה במצב תמידי הוא כמו גלות השכינה, זה "מפני חטאינו"[צז]. כל העבודה שלנו היא לא להפריד אלא לחבר את ו ו-ה, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". ו ו-ה הכי ניתנות להפרדה, וזה היצר הרע שלנו. ו נשארת "לא טוב" וה-ה יורדת בסוד הרע. על זה למדנו באריכות בהתחלה. הפירוד הכי שכיח הוא בין ו ל-ה. ואז, אם יש פירוד בין ביניהן ה-ו נעשית "לא טוב" וה-ה רע. אם יש חיבור ביניהם אין "לא טוב" ו"רע". זה כתוב כאן בהתחלה.

משה זכה לבינה: יחוד י"ה נגד חרטומי פרעה – מבטל הרע בין חיים לטוב

בִּטּוּלָם הוּא עַל יְדֵי מֹשֶׁה — י, שֶׁזָּכָה לְבִינָה — ה.

למה משה מבטל את החרטומים של מצרים? בגלל שכתוב בזוהר ש"משה זכה לבינה"[צח], והפירוש הפשוט הוא יחוד יה. "משה זכה לבינה" הוא יחוד יה. משה הוא י ו"זכה לבינה" הכוונה שהוא התקשר עם הבינה, לכן כל המשפט, "משה זכה לבינה" עולה בגימטריא דעת. שכאן היא הדעת העליון, וראשי תבות מזל, בגלל שדעת עליון היא מזל העליון. על ידי המזל הוא חיבר את י ו-ה, ולכן דווקא הוא התגבר נגד מצרים, שהכניסה את ה"רע" בין י לבין ה, בין החיים לבין הטוב. זו משמעות הצרוף חרטם.

[אפשר להגיד שמשה מנסה לעבור מידיעה לבחירה?] כן, לחבר אותן, הן גם יה. [הוא עצמו בחינת ידיעה והוא צריך לבוא לבחירה?] כן [אפשר להגיד שהחרטומים הם המניעה להגעה לבחירה?] כן, נכון. [בתוך י עצמה בדרך כלל מסבירים ששם יש ידיעה לבחירה, של סובב וממלא] בכל זאת, היחס ביניהם הוא ש-י היא סובב ו-ה היא ממלא, כמו שאחר כך גם וה הן סובב וממלא. [משה כאילו מנסה לאחד ביניהן?] כן, השאיפה היא חיבור, לייחד את י עם ה.

מה זה קשור? "תורה צוה לנו משה"[צט], כתוב[ק] שבכל מצוה יש חיבור י-ה-ו-ה, רק שב-יה הוא נעלם, אלו אותיות מצ של מצוה, שהן יה באתב"ש. כל מצוה היא בסוד י-ה-ו-ה, רק ש-מצ הן יה באתב"ש. אחד מהרמזים של מצ הוא הזיווג של משה. מי היתה אשתו של משה? צפורה. זה אחד מסודות מצ של מצוה, "תורה צוה לנו משה", שהוא יחוד משה צפורה. כמו כאן, "משה זכה לבינה". "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש"[קא], בינה היא תכונת האשה ו"משה זכה לבינה".

באמת צריך להבין את זה, בגלל שכאשר הוא ירד למצרים לגאול אותנו, פגש אותו אהרן בדרך, שאמר לו שעל הראשונים אנחנו מצטערים. משה הרכיב את אשתו והבנים על החמור, והביא אותם אתו למצרים. אהרן פגש אותו באמצע הדרך, רש"י מביא מחז"ל[קב], ואמר לו "על הראשונים אנו מצטערים", אתה בא להוסיף עוד אנשים לגלות?! אז משה שלח אותם הביתה. אחר כך, כשיתרו בא למדבר, הוא הביא את צפורה והבנים של משה אתו ביחד, כמו שכתוב בתחלת פרשת יתרו, לפני מתן תורה.

אבל כל התקופה של החרטומים, של שליחות משה רבינו, כשהוא שליח במצרים, אשתו לא היתה שם. זה לא בגלל שהוא פרש ממנה, הוא פרש ממנה רק אחרי מתן תורה. הדרשה מהפסוק "ואתה פה עמד עמדי"[קג] היא אחרי עשרת הדברות, שכולם חזרו לאהליהם, חזרו לנשותיהם לאחר שלשה ימי הגבלה, כולם פרשו מהאשה עד מתן תורה. מיד אחרי מתן תורה כתוב שכולם צריכים לחזור לאהל, לאשה, רק למשה ה' אמר "ואתה פה עמוד עמדי", תשאר אתי. שכולם יחזרו לאהליהם, ואתה תישאר אתי. מכאן הוא למד שעליו לפרוש מהאשה, כך חז"ל מסבירים.

אם כן, כל תקופת יציאת מצרים, של גאולת מצרים ואחר כך מיד אחרי מתן תורה, משה לא היה יחד עם אשתו. בתקופה של יציאת מצרים לא בגלל שהוא פרש, אלא רק בגלל שהוא שלח אותה הביתה. יש באמת דעה אחת שהוא שלח אותה הביתה, כלומר הוא גירש אותה. "אחר שלוחיה"[קד] – "אחר גירושיה"[קה]. בתחלת פרשת יתרו כתוב שיתרו הביא אותה למדבר לאחר שילוחיה, לאחר ששלח אותה.

כמו אצל חיילי בית דוד[קו]. בדרך כלל לא שולחים אשה סתם. אם שולחים אותה, אז פוטרים אותה. אם שולחים אותה הביתה, אז שולחים אותה הביתה עם גט, שתוכל להתחתן עם מישהו אחר, לא להשאיר אותה עגונה. כל מי שיוצא למקום מסוכן ולא יודע מה יהיה אתו, הוא מרחם על אשתו ורוצה להציל אותה מהצרה שלו, ושולח אותה, הכוונה שהוא מגרש אותה לטובתה, שלא תשאר עגונה. כך באמת משמע בחז"ל לגבי מה שהיה בתחלה.

אם כן, יוצא מזה דבר מענין על פי פשט מה קורה אחר כך, כשיתרו בא. יש גם שתי דעות[קז] מתי הוא בא, אם לפני מתן תורה או אחריו. אם הוא בא אחרי מתן תורה בכלל לא היה שום זמן שמשה היה יכול להיות יחד עם צפורה, להחזיר אותה, בגלל שמיד אחרי מתן תורה כתוב "ואתה פה עמד עמדי". צריך לומר, לפי מאן דאמר שיתרו בא לפני מתן תורה, שהיו רק כמה שבועות שהוא יכול היה להיות עמה. יתכן שהוא החזיר אותה, התחתן אתה שוב לזמן קצר מאד של כמה ימים, ומיד אחרי מתן תורה הוא היה צריך לפרוש ממנה.

זו באמת סתם חקירה יפה: כתוב "ואתה פה עמד עמדי", שהוא היה צריך לפרוש מן האשה. לכאורה הפסוק הזה גופא הוא אסמכתא למאן דאמר שיתרו בא קודם למתן תורה, בגלל שאם הוא בא לאחר מתן תורה והיא היתה מגורשת, אז מה הרבותא? מה החידוש של "ואתה פה עמד עמדי"? אין לו אשה בכלל! מה רוצים ממנו? לכאורה מהפסוק הזה גופא ראיה, צריך לחפש אצל מפרשים. [אפשר לומר ש"שובו לאהליכם" הוא ציווי לעסוק בזה וגם לעסוק בעניני יום יום, ולגבי משה הציווי שלא יעסוק בשום ענין] זה כבר פירוש אחר, אבל לפי הפירוש שעליו לפרוש מהאשה, איך זה יסתדר עם מאן דאמר שיתרו בא אחרי מתן תורה ואין לו אשה בכלל? מה הכוונה לפרוש מן האשה כאשר הוא לא נשוי? צריך לחפש במפרשים, אולי מישהו מעיר את זה.

איך שלא יהיה, לכל היותר יתכן כאן, אם נחבר את מדרשי חז"ל, שיתכן רק שהיו כמה ימים, אבל כל התקופה הראשונה של הגאולה, ואחר כך מיד אחרי מתן תורה, הוא פורש מהאשה. אם כן, איך אמרנו ש"משה זכה לבינה" הכוונה ליחוד משה וצפורה? צריך לומר שהיחוד הזה הוא באמת באתכסיא, כמו אותיות יה שבשם, ברוחניות, לא בגשמיות. אותיות יה שבשם הן בשורשי הנשמה. פרישת משה מהאשה היא בגוף, באותיות וה, לכן כתוב שמשה הוא "בעלה דמטרוניתא"[קח]. אחר כך באמת בהמשך המאמר הזה נראה שיש מדרגה אחת בה משה הוא בחינת ה-ו, בה הוא הבעל של השכינה, שם הוא פרש מאשתו. כל הפרישות של משה מאשתו היא בין ו לבין ה האחרונה, אבל ב-יה, בשורש הנשמה, הוא לא פרש מאשתו כלל, אף פעם. שם יש תמיד יחוד מצ של משה צפורה.

[זה גם משטרה צבאית...] מורה צדק, משפט צדק, יש הרבה דבריםשל מצ. בתורה בדרך כלל הדבר הכי חשוב הוא משפט צדק. כשכותבים מו"צ על מישהו הכוונה שהוא מורה צדק, רב. רב עיר הוא המו"צ שלה.

אם כן, בזה נסיים היום. למדנו את פרק ה, וכמו שקודם למדנו על חיים, טוב, לא טוב ורע, יש גם בסוד הבחירה חיים, טוב, מות ורע שגם משתלשלים מ-י-ה-ו-ה. סוד הבחירה הוא להעלות ולכלול הכל בסוד החיים – "ובחרת בחיים". זה ממש התרגום. מה התרגום של "ובחרת בחיים"? "ותתרעי בחיים". תתרעה ותתפעל מהרע בחיים – לתוך החיים. תביא את התפעלות הרע לתוכם.