התוועדות לכבוד הילולת הרה"ק מ"מ מויטבסק

הילולת רבי מנחם מענדל מוויבעבסק

ל' ניסן תשס"וביכנ"ס קרלין בטבריהלא מוגה

אור ל-ל ניסן תשס"ו – ביכנ"ס קרלין בטבריה

סיכום דברי הרב גינזבורג שליט"א[1]

מחר, בשבת, הילולת בעל פרי הארץ – זקן תלמידי המגיד, שזכה להיות גם אצל הבעל שם טוב. אחרי הסתלקות המגיד ובנו המלאך הוא קבל את ההנהגה וכל תלמידי המגיד היו כפופים אליו, כולל אדמו"ר הזקן, שבהמשך נחשב לו תלמיד-חבר. אדמו"ר הזקן החשיבו כרבי, ולכן קרא את נכדו הצמח-צדק על שמו (בנו-ממשיכו נקרא ע"ש המגיד, רבו המובהק של אדה"ז, אבל את נכדו – שחבבו ביותר, ואמר לו שאתה התורה שבעל פה שלי, אחרי שהתניא זה התורה שבכתב – קרא על שם בעל פרי הארץ) והרבי על שמו, ולכן אנו אוהבים לדרוש שעכשיו אנו בסוד "דור רביעי ישובו הנה", כאשר ריבוי המ"מ של הדור שלנו ע"ש הרבי שע"ש הצ"צ שע"ש בעל ההילולא של בדר"ח אייר. כל תחילת הורדת הגאולה למטה לארץ, עם תנועה של מסירות נפש, התחיל מבעל פרי הארץ (שכעת אנו יושבים על גבי הבית בו הוא דר בטבריה; הסיפור המפורסם ששמעו קול שופר בחוץ, ורצו לבעל פרי הארץ ואמרו שמשיח בא, ואז הוציא ראשו מחוץ לחלון, הריח והסתכל ואמר שזה עוד לא שופר של משיח, וכששאלו למה היה צריך להוציא את הראש החוצה הסביר שאצלו בחדר משיח כבר בא – בקומה התחתונה היכן שאנו יושבים משיח כבר הגיע מזמן, רק שהענין שלנו זה "יפוצו מעינותיך חוצה", להוציא את המשיח החוצה, וכנראה בשביל צריך לעלות קומה ולשבת עליו).

כשהוא התחיל בא לכאן עם מאתים משפחות. קודם התישבו בצפת עיה"ק ואחר כך ירדו לטבריה, וכאן קבע את מקומו עד סוף ימיו – כאן עיקר עיר מושבו – ואנו יודעים שמקובל שיש ארבע ערים קדושות כאן בארץ ישראל: צפת, טבריה, ירושלים וחברון. כתוב ב"חסד לאברהם" שאם נקביל אותן לספירות העליונות ארבע הערים כנגד הנהי"ם – צפת הוא "עומק רום" שבנצח, טבריה זה "עומק תחת" שבהוד, חברון לשון חיבור זה היסוד, וירושלים היא עיר מלוכה כנגד המלכות. רמ"מ הגיע לצפת, עומק רום, ואחר כך ירד וקבע מקומו בעומק תחת בטבריה. כעבור כמה דורות באה הנציגה הבאה של חסידות חב"ד לארץ ישראל – הרבנית מנוחה רחל – ובנתה בחברון. כעת אנו מחכים שמישהו יגיע לירושלים – כך לפי סדר הספירות. מקבילים את הערים הללו גם ליסודות ארמ"ע, והשיטה המקובלת ביותר שחברון יסוד העפר (שם מערת המכפלה, שם אברהם אבינו קנה את החלקה מעפרון החתי, ושם יש בית עלמין של אבותינו הקדושים לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב), ירושלים יסוד האש (שם יש קרבנות וקטרת), צפת יסוד האויר (שם האויר הכי טוב, אוירא דא"י מחכים) וטבריה יסוד המים (כאן יושבים על הים, וכתוב בפרד"א שיש שבעה ימים המקיפים את א"י, כנגד שבעת ימי המעשה, כאשר הים השביעי – כנגד יום השבת קדש – הוא הכנרת, אז כאן זה מים קדושים, בארה של מרים).

כאן תיקון כל מדות הלב: מים מצמיחים כל מיני תענוג – יכול להיות תאוות גשמיות, ולכן יש כאן הרבה תחרות על יסוד המים, אם יהיה מים עליונים של תענוג אלקי, שהלואי שנזכה לכך, ויש כאן גם המון הסתערות על מים תחתונים שצריך להתמודד עמן. רס"ג, שהבעש"ט עצמו אמר שהוא גלגול שלו, אמר שהאדם נברא בשביל לתקן את המדות. צריך תומ"צ ומע"ט – הכל – אך התכל'ס של בריאת האדם בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה המנו (כמו טבריה התחתונה) זה בשביל לתקן את מדותיו. המדות זה יסוד המים, ויש כלל גדול בו נרחיב הערב בע"ה שרמ"מ כותב כמה פעמים בפרי הארץ שסוד הצמצום שמובא בקבלה בתחילת ע"ח – הצמצום לפנות מקום להעמדת העולמות, דרכו נמשך קו דק שססביבו נאצלו נבראו נוצרו ונעשו כל העולמות – הוא בנפש בין המוחין לבין המדות. המוחין הם לפני הצמצום, הם אין סוף, והצמצום בא מהבינה – מינה דינין מתערין – כאשר הדין-הצמצום מתחיל מחיצוניות הבינה והוא צמצום בין המוחין ובין המדות. לכן המדות זה כמו כל יצירת העולמות לאחר הצמצום, ואילו השכל הטהור, השכל האלקי, הוא לפני הצמצום. זה מתבטא בדיוק כמו שכתוב לגבי הקו, שלפני הקו אין מעלה ומטה, וממילא אין גם גדול וקטן. כך הוא כותב שבמוחין בעצם "לא ניכר שוע לפני דל" – מצד השכל אין דבר גדול ודבר קטן. אפילו חז"ל אומרים שיש בתורה דבר גדול (מעשה מרכבה) ודבר קטן (הויות דאביי ורבא), ומי שהוא שכל בעצם אין לו שום הבדל בין הדברים – אין שם מושגים ותחושה של גדול וקטן. כך מסביר את זה שבמקור היו "שני המאורות הגדולים" ואחר כך זה "המאור הגדול" וזה "המאור הקטן" – יתכן שהיו באותו גדול לפני ואחרי, אך במקור, במוחין (חמה לבנה = חכמה בינה) שם אין גדול וקטן, ושניהם "המאורות הגדולים", וברגע שיורד ללב דרך סוד הצמצום ("מינה דינין מתערין" של הבינה) אז נעשה "מאור גדול"-משפיע ו"מאור קטן"-מקבל. תכלית בריאת העולמות לצמצם ולצמצם, עד שיהיו דברים יותר ויותר קטנים – גם בתורה, לרדת יותר ויותר לדקדוקי סופרים ולפרטי פרטים של הויות דאביי ורבא, לרדת יותר ויותר לפכים קטנים (היקרים ליעקב, שהוא עמוד התורה) – הכל בשביל שהצדיק בסוף יחזיר את הקטן הזה ל"גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלקינו". או, בלשון אחרת, המובאת בתחילת פרי הארץ בבראשית – וזה בעצם ווארט של המגיד והבעש"ט – שהקב"ה ברא את העולם יש מאין בשביל שיבוא הצדיק ויחזיר את היש לאין, כמובן בלי לבטל את העולמות ולהחזירם שיהיו כפי שהיו קודם מעשה בראשית, אלא שבתודעה של הפרטים הקטנים תהיה מורגשת האחדות של גדול הגדולים.

יסוד המים קשור ללב, וקשור לטבריה במיוחד, ויתכן שזו סיבה לשבת כאן; בחסד לאברהם טבריה זה הוד, ורוב מאמרי פרי הארץ מדברים בענין תיקון המדות שהוא בעיקר תיקון יסוד המים שבנפש, והקשר המיוחד להוד בין כל המדות, על דרך ש"הוד שבהוד" הכי חשוב בכל תיקון המדות שבכל ספירת העומר, ככתוב בחובת הלבבות שיסוד ושרש תיקון המדות זה תיקון מדת ההוד – לא להיות אף פעם כפוי טובה לאף אחד, לא לקב"ה (ולכן המלה הראשונה בבקר – האדן של היום – זה מודה), וכך בין אדם לחברו בדיוק אותו דבר, ומי שלא מכיר בטובה ומודה עליה מקרב איש ולב עמוק לא מתחיל לתקן את לבו, והדבר גם בא לידי ביטוי חשוב בין איש לאשתו, יסוד שלום הבית זה ההכרה שלא מגיע לי כלום וכל מה שעשית לי הוא חסד ולכן חובתי להודות מקרב איש ולב עמוק. זה קשר בין עומק תחת של ההוד – כפי שרבי מ"מ מויטבסק חתם עצמו "השפל באמת" – ואף ששפלות זה פנימיות המלכות, הרי במדות הלב זה הוד, ואו ש"שפל באמת" זה מלכות ויסוד או הוד ויסוד, שתי המדות הסמוכות לספירת היסוד.

טבריה זו תחנה חשובה, אך התכלית היא להגיע לירושלים – שעתידה להתפשט בכל א"י, ואז א"י בכל העולמות – לזכות לשלמות היראה. לכן עיקר ענין פרי הארץ בכל תורותיו היא לתקן את היראה – להעלות כל היראות הנפולות, שלא תהיה שום יראה חוץ מיראת השכינה השורה בפי האדם המדבר. ורמז לדבר בשם ספרו בו הוא מפורסם (והוא, בחסידות, מרא דארעא ישראל): פרי הארץ = ירושלים. בפשט "פרי הארץ" על שם כל ארץ ישראל, אבל הפרי הפנימי של הארץ – הפנימיות שצומחת כאן, המשיח ש"צמח שמו ומתחתיו [מטבריה, עומק תחת, היושבת על המים הקדושים שכנגד השבת, וממנה תחזור הסנהדרין, כפי שפוסק הרמב"ם] יצמח" – זה ירושלים.

ידוע שהאבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב, הנמצאים בחברון – הם כנגד ארץ-זרע-פרי (רמז המובא בקבלה וחסידות). באברהם "לך לך אל הארץ אשר אראך", "כי ביצחק יקרא לך זרע", "ויפרץ [פרץ זה פרי צדיק, וגם נוטריקון פרי הארץ] האיש מאד מאד" (ורק ליעקב, מבין האבות, נאמר בפירוש "פרה ורבה" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"). כך הסדר – קודם צריך ארץ, שיש בה כח הצומח, אחר כך צריך לזרוע בארץ, ואחר כך צומח פרי שהוא יעקב, ולכן המשיח נקרא "משיח אלקי יעקב". לפי זה "פרי הארץ" על דרך "יעקב אשר פדה את אברהם", כמבואר בתניא פל"ב שיש יהודים שקשה לאהוב כי לא מקיימים תומ"צ ולא מקבלים תוכחה – ועוד יותר גבוה, כתופעות שליליות שאחב"י עושים אחד נגד השני – ואם לא יעקב, מדת הרחמים, היה צריך לשנוא אותם, אך ב"ה שיש יעקב אבינו שמדתו רחמים, ומצד הרחמים במקום לשנוא צריך לרחם (מתחיל ממני, שגם אני לא בסדר, ויש לי שנאה עצמית, שאני יודע שעוד שנה אני לא בסדר ועוד שנה אני לא בסדר, אז גם על עצמי אני צריך לרחם), והרחמים מעוררים את האהבה. אחד מסודות המלה עם זה "עוד מעט" – כולם זוכרים את התורה המפורסמת של מוהר"ן על "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", שבאותה נקודה אינו רשע וכו' (ונקודה טובה נמצאת בכל אחד בכח, ואפילו בפועל וודאי נמצאת נקודה אחת טובה וחז"ל אומרים יותר מזה שמלאים מצוות כרימון) – עם מלשון עוממות, אך עם אמיתי זה עם שגם המלך רואה בו וגם אנשיו רואים זה בזה ש"עוד מעט ואין רשע" (ועוד צריך להרחיב בכך). יעקב מזהה את הנקודה הטובה שנשארת וודאי אצל כל יהודי והוא מעורר רחמים על יהודי זה, והרחמים פודים את האהבה, שהיתה בגלות כל זמן שהשכל גזר ואמר שאסור לאהוב אותו משום שהוא רשע. האהבה היתה בגלות, כי השכל לא אפשר לאהבה לבטא עצמה – צריך להיות כך, שהרי "מח שליט על הלב", וצריך להשמע לגזרותיו – אך הרחמים זה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, העולה עד הכתר שלמעלה מהשכל ויורד עד המלכות שהיא התחתון שאין תחתון למטה הימנו. הרחמים שוברים את המחסום שהשכל חסם את האהבה.

הר"ת של "פרי הארץ" זה פה, ושאר האותיות עולות ראש. אפשר לחשוב שפירות ארץ ישראל זה פירות גשמיים, תבואה טובה הגדלה בצפון או בגליל או במקום אחר, כך כאן רואים רמז שהפרי-התוצר של ארץ ישראל צומח מירושלים (אשר צריכה להתפשט ולכלול את כל ארץ ישראל). אמרנו לפי החסד לאברהם שירושלים היא עיר המלכות, "מלכות פה תושב"ע [סוד הצ"צ הקרוי ע"ש פרי הארץ, כנ"ל] קרינן לה", ובה יש פה ששאר האותיות עולות ראש. איזה ציור זה שהראש נמצא בתוך הפה וזה עצמו סוד ירושלים? וודאי רומז לביטוי בזוה"ק (של רשב"י, הוד שבהוד) "דעת גניז בפומא" – הדעת הכי עמוקה, דעת דרדל"א (יש א"ס מדרגות דעת, ומה שמיחד אותנו מעמי הארצות זה שיש לנו דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"), גנוזה בפה. דעת זה מודעות, ואם רוצים לסכם את כל ספר פרי הארץ זה "דעת גנוז בפומא" – המודעות למה שקורה בפה שלי כאשר אני פותח אותו לדבר, "פתח פיך ויאירו דבריך", וכפי שכתוב אצל משה "שכינה מדברת מתוך גרונו", כך אצל כל יהודי הפותח פיו בדברי תורה ("כי חיים הם למוצאיהם" "למוציאיהם" בפה) צריך "שמע ישראל" – השמע לאוזנך מה שפיך מדבר (כל יהודי צריך דחוף רופא אף-אוזן-גרון, שכל חללי אזור הפה והאזניים יהיו פתוחים ומפוקחים). מה שקורה בתוך הפה שיש אותיות קדושות, בהם ברא ה' את כל העולמות וכו', והשכינה נמצאת בתוך האותיות.

בתניא – שנכתב מפי ספרים ומפי סופרים (שהם המגיד ורמ"מ מויטבסק, כולל גם אגרות הקדש מרבותינו שבא"י, כמפורש בהקדמת התניא) – כותב בכללות שכל פעם שיהודי עושה מצוה, או שאומרים בפה מלא או שמכוונים בשכל "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", אזי הסובב זה החפצא של המצוה ושכינתיה זה הגברא, הכח והחיות שלי כאשר אני מקיים מצוה זה השכינה בעצמה, והאתרוג והלולב שאני לוקח ביד זה קוב"ה, בתוך החפצא של המצוה שורה אוא"ס הסוכ"ע ובתוך הגברא מקיים המצוה (הכח להרים את האצבע) זה כח השכינה. כשיהודי עושה מצוה קורה יחוד קוב"ה ושכינתיה. אה"נ שכאשר יהודי מזיז אצבע זה השכינה – "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך" – אך בפרט זה מורגש בדיבור. עיקר תחושת ה"נשמה שנתת בי" זה לא במחשבה ולא במעשה – אלא בדיבור. יסוד היסודות שעיקר הנשמה הטהורה שנתת בי – ה"בי" – זה בתוך הפה שלי. לדוגמה: השנה יארצייט של פרי הארץ בתזריע-מצורע, שם מסופר על הצרעת – מצורע הוא מוציא רע, הנחשב כמת, משום שהוא ממית את השכינה שבדיבורו (זו תמצית תורתו על תזריע). התורה נבראת בלשה"ק – דבורים הנמשכים מהקדש העליון – ומי שממשיך דיבוריו מלשון הקדש יש גילוי שכינה ממש בתוך פיו. ביעקב נאמר "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה" – המקום הזה הוא בתוך פיו, שזה ירושלים עיר הקדש. כך זה אצל הצדיק, החי, אך המצורע הוא מת כי המית ח"ו את השכינה שבתוך דיבורו כאשר דיבר דיבורים רעים.

צריך לקשר בין צפת לירושלים ובין טבריה לירושלים. כשאומרים את הברכה "תקע [= צפת] בשופר [= ירושלים] גדול לחרותנו" זה לקשר בין צפת לירושלים – כפי שהאר"י ישב בצפת ושם התכונן והכין תלמידיו לביאת משיח תיכף ומיד ממש (והיתה פעם אחת הזדמנות פז שמשיח יכול היה לבוא מיד). הקשר האוירי בין צפת לירושלים מכוונים בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו". הקשר בין הלב לבין הפה – בין טבריה לירושלים – הוא בברכת "נפתלי שבע רצון הנתן אמרי שפר", כל הדבורים היפים באים מנחלת נפתלי, הכנרת. פירות גינוסר צומחים כאן, אך עיקר הפרי – הפרץ, המשיח – צריך לצמוח בירושלים עיר הקדש.

מכל תלמידי המגיד – אולי מכל הדמויות של החסידות (היו עוד כמה דמויות מלכותיות, אך בדורות הראשונים בהחלט) – הדמות המלכותית היא רמ"מ מויטבסק. מחד חתם עצמו השפל באמת – בדיוק כמו שדוד המלך אמר על עצמו "והייתי שפל בעיני" – אך הנהגתו היתה הנהגה מלכותית. ישב בטבריה כי המלך צריך להופיע מכאן, אך צריך להגיע בסופו של דבר מכאן לירושלים. דוד המלך הגיע מחברון לירושלים, אבל משיח צריך להגיע מטבריה לירושלים. דוד המלך מלך קודם שבע שנים בחברון, ואחר כך שלושים ושלש שנים בירושלים, ומשיח צריך להופיע (כמפורש בספה"ק וברמב"ם כנ"ל) בטבריה, אבל מכאן צריך להגיע לירושלים עיה"ק, וזה הסוד של "דעת גניז בפומא" – להגיע לשלמות המודעות, שהיא שלמות היראה, ביחס למה שקורה בתוך הפה כאשר יהודי מדבר דברי תורה ותפלה וכן דברים טובים ואמתיים בין אדם לחברו.

שיחה שניה:

גם צפת וגם טבריה כלולות בנחלת נפתלי – כולל גם עומק רום וגם עומק תחת. בחדשי השנה, לפי האר"י, נפתלי זה אדר. ניסן זה יהודה, המלכות, אך לפי רבי נחמן הכל מתחיל מאדר – הכל מתחיל מנפתלי. צפת = נפתלי. לפי הרבה מקורות, צפת בתנ"ך זה "קדש נפתלי" – עיר מקלט. זה קדש עליון, שרש האורות, אך הכלי ובית קיבול – שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – זה בטבריה. נצח והוד זה שני חצאים של אותו דבר, "תרין פלגי גופא", לכן שניהם שייכים לנפתלי. מנפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר מגיעים לשופרא, לשופר = ירושלים.

כעת נאמר עוד הקדמה כללית: יש שיחה שהרבי אומר שתמוה למה לא מונים את ר' מנדל בין נשיאי חב"ד – שהרי אדה"ז קבלו כרבי אחר הסתלקות המגיד והמלאך, ואף שיחסית היה תלמיד-חבר בכל זאת קבלו כרבי. זו קושיא אמיתית, ויש בחינה אחת שבה כן צריך למנות את ר' מנדלה בשושלת הנשיאים. כדי להבין זאת נאמר משהו כ"אותיות פורחות" שאין כאן המקום לבאר: כל שושלת חב"ד מהבעש"ט והמגיד ושבעה אדמו"רים, ואם נכניס באמצע את רמ"מ זה כבר עשרה דורות. חייבים את כל הצדיקים האמיתיים תלמידי הבעש"ט, שיחד הם מרכיבים את שיעור הקומה השלם ללא מום של הבעש"ט. מקום של חב"ד בשיעור קומה זה המוחין, וכהמשך למוחין יש את מערכת העצבים – חוט השדרה – המתחברת למערכת הרביה. הדעת – שגנוזה בפה – מקור כל זיווג. סיסמת חב"ד, "ופרצת", זה להוליד ילדים – "פרו ורבו" (וכפי שפירש אדה"ז שיהודי צריך לעשות עוד יהודי – או בגשמיות, או בקירובו ברוחניות). הפצת המעינות זה זרע – צריך להזריע לתוך המציאות – "ומלאו את הארץ", החל מה"ארץ אשר עיני ה"א בה". צריך הרבה "ביצחק יקרא לך זרע", ואז יש פרי צדיק – ופרצת – פרי הארץ (שעיקרו הקשר בין פרי הארץ של "נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר" ל"קרתא דשופריא", הרומזת בין היתר ל"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה"). וכך הסדר: אדה"ז הוא החכמה, המגיד הוא הבינה, והצמח צדק (הקרוי ע"ש בעל ההילולא) הוא הדעת, שהיא העיקר – ומכיון שדעת גניז בפומא הוא התושב"ע של החסידות (ולכן הרבי ציין שכאשר מקהילים קהילות ודורשים חסידות ברבים העיקר זה להביא מהצמח צדק, הוא עיקר ה"פה מפיק מרגליות" לציבור הרחב ביותר). זה לא רק הראש של חב"ד, אלא הראש של כל החסידות ובעצם של כל השיעור קומה של כל עם ישראל. אחר כך הרבי מהר"ש (הסמוך לרמ"מ, שהרי יום הולדתו ב-ב אייר) הוא סוד החיבור בין מח הדעת לחוט השדרה – עצם הלוז. חוט השדרה זה הרבי הרש"ב. הרבי ריי"צ הוא סוד תרין ביעין – שכבר עובר למערכת הרביה – והרבי הוא הברית קדש, לכן חשוב ועיקרי לשמור אותו חי, זה אבר חי, שלא יהיה אבר מת ח"ו, כי אם רוצים שימשיך להזריע זרעא חייא וקיימא, והוא האבר של כל המערכת הזו, צריך להיות אבר חי. אבר חי זה מושג של הבעש"ט, של המגיד ושל רמ"מ – זה התלהבות בעבודת ה' (במאמר מוסגר: הרבה פעמים נכנסים לבית כנסת של חב"ד ולא מרגישים תפלה עם חיות – ללמד זכות שכל אחד צדיק מאד נסתר בלבו – אך בכל זאת יש כאלו שנשברים מכך, עד שמתרגלים לזה ומבינים שאין מה לעשות; כאן יש השראה של קרלין – חיות מופגנת – וזה דבר טוב מאד, שהרי כל הצדיקים וכל החיות צריכים להיות כלולים בשיעור קומה אחד; יש ב"היום יום" שפעם אחת אדמו"ר הזקן הסביר ענין של "אמן יהא שמיה רבא", ואז שנה שלמה אמרו איש"ר מיט א ברען, כמו שאומרים בקרלין). אנחנו הזרע – הדור שלנו עכשיו זה הזרע בעצמו, וצריך להזרע. זה "דור רביעי ישובו הנה", להזרע כאן בארץ ישראל ומזה יצמח "צמח שמו ומתחתיו יצמח", דא מלכא משיחא (צמח = מנחם, כידוע). מי זה במערכת זו הבעל שם טוב והמגיד? יש אומרים שהבעש"ט הוא הלב של כל השיעור קומה וחב"ד זה המוחין והמגיד – הקרוי על שם ההגדה – הוא הפה. היות שרמ"מ הוא תלמידו המובהק של המגיד מאד קשור לפה, ל"דעת גנוז בפומא". הקשר בין הלב והפה – "לבא לפומא גליא". צריך להוציא את תעלומות הלב לתוך הפה – זה גם ביטוי של ביאת המשיח, כאשר הלב יוכל להתגלות בפה. מה שמשיח לא בא זה "לבא לפומא לא גליא", ושלבא לפומא גליא זו הגאולה עצמה. ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור – או שמשיח נולד מהברית למטה או מהברית למעלה. רמ"מ מאד רגיש לפה, כי זה המגיד. אך יש עוד פירוש, הקשור יותר למערכת המוחין והעצבים והרביה – כאשר מייחדים את הבעש"ט והמגיד כנשיאי חב"ד – בעוד שלב ופה שייכים לכולם. מערכת זו מתחילה מגלגלתא והאוירא – יחידה וחיה – והם הבעש"ט והמגיד (גם יחס של עתיק ואריך, כמובא בשיחות שהבעש"ט והמגיד זה עתיק ואריך, שבשיעור קומה זה היחידה השורה על הגלגלתא והחיה היושבת באוירא). גלגלתא ואוירא זה טרום-מוחין, ולשם שייכים הבעש"ט והמגיד בתוך שושלת חב"ד. לפי זה אפשר להבין מאד יפה מי הוא בעל ההילולא – הוא ודאי וודאי סוד הקרומא דאוירא, קרום המבדיל וגם מחבר (כמו הרקיע, המבדיל בין מים למים, ובפנימיותו תפקידו לחבר בין המים העליונים והתחתונים), והרגישות הדקה והעדינה איזה מח צריך להוליד ממו"ס (מגלגלתא ואוירא אל המוחין הגלויים) זה כח הקרומא דאוירא. הוא המווסת את התגלות החיה בתוך הקרומא דאוירא. מחד קרומא דאוירא באריז"ל לא נחשבת ליחידה שלמה בפני עצמה – בתוך פרצוף אריך, בו עב בגלגלתא, סג באוירא, ו-מה במו"ס, אך ב-ז תקוני גלגלתא זה מאד חשוב, וזה כנגד התפארת, וכפי שהרש"ב מסביר זאת בתער"ב ואומר שכל מה שמתגלה בחב"ד, הכל מונחה ומונע על ידי הקרומא דאוירא. לעניננו, רמ"מ הוא הסוד הזה – מחד לא עולה כנשיא בפני עצמו, ואך לאידך בהחלט אפשר לחברו ולהכניסו, כי הוא הקרום בין האוירא לבין המוחין. לפי זה, כל הסדר מהבעש"ט עד אלינו זה הכל סדר אחד ממש – זה הבעש"ט והמגיד ביחס לחב"ד. ביחס לכלל ישראל – לכללות החסידות – הם הלב והפה, כנ"ל, אך ביחס לחב"ד זה גלגלתא ואוירא (ודווקא אז רואים היכן נכנס רמ"מ), הכל סדר של המשכת מוחין (גם בגלגלתא יש מו"ס עילאה). עד כאן מאמר מוסגר שנדע לכוון מי הוא רמ"מ – הכח המווסת את הגלויים מהעל-מודע אל תוך המודע – ואולי מכאן איזה השראה לגבי המשך הדברים.

אמרנו שר' מענדלה, יותר מכל אחד מהצדיקים, נהג בהנהגה מלכותית (הוא תיקון מדות, והשפל באמת, אך בהנהגה – הכי בעל הנהגה מלכותית). לקחת מאתים חמשים משפחות ולהעלות לארץ ולדאוג להם – גם לפרנסה בגשמיות – זה מנהיגות. הכניס, כיהושע בן נון (לא בכמות, אך וודאי באיכות), את הגרעין הקשה של יידישקייט לארץ ישראל כדי להצמיח כאן את הצמח שמו ומתחתיו יצמח. הוא מלכות, אז ממילא צריך להיות אצלו מאד חשוב המאמר – המובא אחר כך בתניא קדישא (ולפי כל מה שבארנו, יש לו מאד מאד השפעה על מה שעתיד להכתב בתניא קדישא) – "אין מלך בלא עם", ומזכירו כמה פעמים בספרו. כל חדש ניסן הקדשנו השנה למאמר "אין מלך בלא עם", כי חדש ניסן זה ראש השנה למלכי ישראל – כנגד שבט יהודה לפי האריז"ל – וזה החדש בו צריך לבקש מלך, אלא שמלך תלוי בעם. המלך זה ר' מענדלה, מרא דארעא דישראל, ומזכיר הפתגם כמה פעמים בספרו – אחד מהם בפרשתנו, בה אומר שהקשר בין המלך והעם הוא באמצעות היראה. בחסידות הכללית העיקר זה אהבה, אבל אצל רמ"מ, מרא דארעא דישראל, העיקר זה היראה – "בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל". התיקון בחו"ל הוא על ידי בנוי דאברהם, על ידי אהבה, אך התיקון של הקליפות בארץ ישראל זה על ידי יצחק – "גור בארץ" (גור לשון פחד). יראה זה לא רק פחד שמרחיק – בדרך כלל אהבה מקרבת ויראה מרחיקה – אלא מה שיוצר קשר, כמבואר בפרי הארץ תזריע. ה"מלך שמו נקרא עליהם" זה בעיקר יראת העם מהמלך (שלא עושה שהעם יברח לארץ אחרת...). בין איש לאשה הקשר זה אהבה, אך בין מלך לעם זה יראה – לא שיוצרת מרחק (אם כי וודאי יש יראת כבוד ומרחק מהמלך) אלא שיוצרת קשר פנימי. היראה איננה רק שהמלך מטיל יראתו על העם – שזה סתם חיצוניות – אלא שהמלך עצמו, דוד מלכא משיחא, הוא כולו יראה בעצמו, וההיות שהוא כולו יראת שמים בעצמו הוא מקרין את היראה שלו לכולם והיראה מחברת בין המלך לעם. יוצא שיש סדר של מלך-יראה-עם = 416 = 16 פעמים הוי' = ב"פ יצחק (אין בתורה "יצחק יצחק", אך כאן יש כפל כזה, ויצחק זה גבורה – בנין המלכות מהגבורות, ומה שהמלך עצמו ירא זה בחינה אחת של יצחק ומה שמקרין לעם וכך מחברו אליו זה עוד בחינה של יצחק). הוא אומר שהיראה הזו, המחברת בין המלך והעם, זה הדיבור – חוזר אל הפה. על משה כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – משה הוא יראה עילאה, בטול במציאות, ולא צריך לומר שמשה ירא מהתגלות השכינה שבפיו. אבל דוד, שהוא שפלות, שהוא מדבר ומנהיג בדבורו – אמר מלכא עקר טורא – וכאשר המלך האמיתי פותח את פיו לומר צו הוא בתכלית הפחד מהשכינה תוך כדי הדיבור הזה. בדיבורו, באשר דבר מלך שלטון, הוא מרגיש את השכינה בפיו וזה מהוה עבורו מקור של יראה ופחד. זה שהוא פוחד מהשכינה וחש "מה נורא המקום הזה" (כיעקב אבינו), לכן דיבורו גם מכה גלי פחד. זה כלל גדול שהבעש"ט אומר, שמי שיש לו איזה רגש והוא מדבר מתוכו – אהבה או פחד – מכה גלים באויר של אותו רגש (כמו שיש גלי קול). היות שהמלך בצוויו והתנשאותו – שח"ו לא מתוך אגו, אלא שחייב כבוד ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – הוא פוחד מכבוד עצמו גופא, כי יש בכך גילוי שכינה והוא פוחד מהשכינה, וממילא כשפותח את פיו ומתחיל לצוות מה לעשות מכה את יראת השמים שלו באויר וזה מגיע לכל העם, וזה מה שמחבר אליו את העם. העם שמח במלכות וירא ממנו – "גילו ברעדה", "במקום גילה [שיש לנו מלך] שם תהא רעדה". ה"גילו ברעדה" מקשר אותנו ביחד. אומר על אחד מהדברים להם זוכה הלומד תורה לשמה, "מלבשתו ענוה ויראה", שלא רק שהתורה נותנת ענוה ויראה בלב, אלא שהיא מלבישה זאת במקיף. יראת העם זה מקיף – מורא מלכות – וזה שיראת המלך מקיפה ומלבישה את העם. מסביר שזה כמו שהמלך פורש כנפיו על העם כדי להעלותם אליו – "ואביא אתכם אלי על כנפי נשרים". שוב, כותב שהמלך מקרין יראה – יש לו ראש בפה, דעת גניז בפומא אצלו זה בגלוי (אור הגנוז), ואחר כך הוא מוציא ומקרין זאת ומלביש את העם ביראה – ובכך בעצם פורש את כנפיו ולוקח את העם תחת חסותו, דבר המתבטא בכך שהעם ירעד מהמלך. לוקח חסות כדי להעלות את העם אליו.

יוצא מכללות תורת בעל ההילולא (לא כותב כך ביחד, אך זה יוצא מהכללות) שההבדל בין דחילו ורחימו, שאהבת ה' זה שאיפת האדם לעלות אל ה' מתתא לעילא (בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – הכל דרגות של שאיפה מלמטה למעלה לעלות אל ה'), ותחושת היראה של האדם (אם היא יראת מלכות אמיתית) זה בעצם הקרנה מלמעלה שה' יורד אלי ופורש כנפיו עלי להלביש אותי ביראה כדי להעלותני אליו. יוצא שאהבה זה בפנים – שאני רוצה – והיראה זה שה' יורד לקחת אותי. ציור מאד חשוב: העם אוהב את המלך – כי מטיב עמו ומפרנסו, וסתם המלך הוא יפה תואר והעם נמשך אליו – אך מה שהמלך לוקח את העם אליו ומתייחד עמו ומתחבר עמו ומוליד בעמו זרעא חייא וקיימא זה מדת היראה. כך מסביר איך היראה בעצם זה עיקר החיבור – יותר חיבור מאהבה. אהבה זה מכח התחתון ויראה זה מכח העליון – זה יותר חיבור – והכל קשור לפה המלך, כי זה יוצא מפיו, מה"דבר מלך שלטון" ו"אמר מלכא עקר טורא" (ואפשר לפרש בדרך צחות ש"טורא" זה הר – כפה הר כגיגית – זה הדרגה הכי גבוהה של אהבה, אך אמירת המלך עוקרת את ההר כי יראתו למעלה מכל אהבה. הר זה בליטה ממטה לעילא, של האדם כלפי שמיא, אך "אמר מלכא" זה המשכת יראה ממעלה למטה, והוא עוקר את הר שלי ולוקח אותי עם ההר שלי אליו, תחת כנפיו, תחת חסותו).

[ניגון הגעגועים של רמ"מ כולל חמש מדרגות כנגד נרנח"י – כמבואר במ"א באריכות – ועל דרך מסירת נרנח"י בכתב התקשרות לרבי. רואים שזה המקור המובהק ל"קולי דודי דופק" של אדמו"ר הזקן, על דרך שיש מניגוניו המושפעים מרי"מ מזלוטשוב, שהמגיד שלחו אליו לקבל ממנו היכל הנגינה]

שיחה שלישית:

כשר' מענדלה מסביר מה זה מלך ועם דורש את מאמר חז"ל "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (מאחז"ל בו המלך נקרא על שם דיבורו), ומסביר זאת באותיות קצרות שלו שבעצם היחס והגדר של מלך ועם זה גדר של אחד ורבים. "דבר אחד לדור" – הגדר של מלך זה אחד, והריבוי של העם מהדר את האחדות – "ברוב עם הדרת מלך". הריבוי מהדר את האחדות כאשר המלך יכול ביראתו להחזיר את הריבוי לאחדות (כנ"ל מפרי הארץ בראשית). כל בריאת העולם זה להוציא ריבוי מתוך אחד – ולמה ה' צריך זאת? הרי לכאורה הריבוי סותר את האחדות! כי ההוכחה של אחדות אמיתית זה שכאשר יש ריבוי ממש ואפשר להרים ולהחזיר את הריבוי לאחדות, לחבר זאת לאחד האמת, וזה המלך. "אין מלך בלא עם" – אחד לבד זה לא "אחד האמת" (ביטוי המובא בהגה"ה בתניא פל"ה בשם המגיד – ור"ה מסביר זאת במאמריו ש"אחד האמת" זה אחד כזה שהריבוי לא סותר אותו, אחד שסובל ריבוי והריבוי הוא חלק ממנו כי יש לו כח להחזיר את כל הריבוי המדומה-מציאותי לאחד האמת, וזה התענוג של הקב"ה בבריאת העולם ובשביל כך בראו, שיהיה אחד ויהיה הרבה, "מה רבו מעשיך הוי' מלאה הארץ קנינך [כשהכל חוזר ל"קונך", לעולם האצילות, שהכל חוזר לסוד 'קן צפור' שם יושב מלך המשיח והכל קנוי בחזרה לאחדות האלקית]"). בשביל זה צריך מלך ועם, ו"אין מלך בלא עם" – אין מלך בלא שיכול להוכיח את האחדות העצמית שלו בעם רב (ואם אין לו עם רב, מי יודע אם הוא באמת מלך – עדיין צריך הוכחה). אצל מלך לא רק שהריבוי לא מערער על האחדות, אלא שהוא מאשר את האחדות – כתוקף השטר המאושר לאחר ערעור. ריבוי העם בתחלה זה ערעור על אחדות המלך, אך כל תכלית בריאת העולם שהעם בסוף יאשר שיש אחד – מאשר על ידי שחוזר לאחדות על ידי מדת היראה הקיימת בתוך דיבורו של המלך-הדבר.

מכאן נלמד – אולי הפרק הכי עמוק בדרושי מלך ועם – שאם כך מגדיר בעל ההילולא שמלך ועם זה אחד ורבים, זה קשור עם הדילוג האחרון בשלושת דילוגי הבריאה (מהעלם לגילוי, מבלי גבול לגבול, מיחיד לרבים). בדילוג זה, בניגוד לקודמיו, חייבת להיות שבירה – ה"אנא אמלוך" לא מתוקן, ואז נשבר לרסיסים, שהם העם. ברסיסים יש ניצוצות אש, אך הניצוצות מתעמעמים, כגחלים עוממות, וזה בעצם המציאות וההתהוות של העם. יש לפני כן שני דילוגים, אך הדילוג השלישי – תכלית כל הדילוגים – לדלג מאחד לרבים, ממלך לעם, אך זה מחייב (כחלק מהתכנית האלקית, שכך גזרה החכמה העליונה שחיוב המציאות) שתהיה שבירה. אנחנו רואים שכל מלך נשבר לו – אחד מהתנאים של להיות מלך זה ש"נשבר לו". מלך שלא נשבר חזקה מובהקת שאינו מלך – למלך נשבר באמצע. לדוד המלך נשבר הרבה פעמים. שבירת הכלים זה התמוטטות טוטאלית – מה שקוראים היום התמוטטות עצבים. המלכים האמיתיים – כל אחד מהם – עברו התמוטטות. חייבת להיות התמוטטות. יש סדר והדרגה – כשאיש עסקים בונה אימפריה בעסקים, מתחיל מגרוש אחד ועובד קשה עד שבונה אימפריה, ואפשר לעשות כל זאת בלי התמוטטות עצבים. אבל להיות מלך – חלק מהחכמה העליונה שמלך צריך לעבור בטול, בטוש מוחלט, ואין דבר שיותר מבטל ומבטש את הנפש מהתמוטטות. יש להיות אין, בטול במציאות כמשה רבינו, זה לא התמוטטות. מלך כדוד המלך, מלכות שרגליה יורדות מות, להגיע ל"והייתי שפל בעיני" ("השפל באמת") – מי שמבין שגדר המלכות זה ריבוי מתוך אחד – לא יתכן בלי שבירה באמצע. זה כלל גדול ועמוק מי ימצאנו בהבנת סוד המלכות. לכן להיות מלך זה פחד – רוב האנשים יוותרו על כך בשמחה, אם ידעו שלהיות מלך כרוך בהתמוטטות (בלי התמוטטות אולי תהיה מלך, אך בוודאי לא מלך של הקדושה – רק מלך של הסטרא אחרא). אחרי ההתמוטטות האדם הוא אין ואפס – לא בטול במציאות, אלא שפל באמת, ואם זוכה לבנות עצמו מעט מעט באמת מגיע לו כל הכבוד, שזכה להשתקם.

נבין נקודה זו יותר טוב אם נחזור לשני הדילוגים הקודמים. זהו פרק מאד עמוק בסוד בריאת העולם, ובפרט ביחס לתכלית הכוונה של "והיה הוי' למלך על כל הארץ" ומצות "שום תשים עליך מלך" המתחילה ממנטליות גויית, כמבואר באריכות במ"א, ומלך אמיתי זה חייב לעבור משבר, עד "כל משבריך וגליך עלי עברו" כדברי דוד המלך, ושבירה זו היא התיקון של המלכות במהדורא קמא, כי אצל כל מלך במלכות במהדורא קמא יש שמץ ישות, וישות אי אפשר לתקן אלא על ידי התמוטטות – זה הסיכוי והתיקון היחיד לבעל גאוה, שאין לו תיקון אלא "שבירתן היא טהרתן" ואין לו טהרה במקוה, וה' המרחם על הכלי-חרס שהוא המלך, שהוא האחד האמת אך בנתיים לא יודע זאת ובנתיים במקום "מלבשתו ענוה ויראה" "מלבשתו גאוה", ותיקונו וטהרתו – שזכאי לה אם הוא מלך טוב, כי אם לא גאוותו רק תופחת מיום ליום – זה בשבירה. גם מלכות דוד לא מתחילה מ"והייתי שפל בעיני" – במלכות אמיתית יש טבע של שבירה. כל מה שאנו מסבירים שהמלך זקוק לעם המתחיל בתוך המלך עצמו – אם רוצים להראות שהאחד של המלך לא נסתר על ידי הריבוי זה רק על ידי מאבק פנימי, שאם האחד נשבר בתוך לבי, ואם איני מת מזה אלא משתקם מזה יש סיכוי שריבוי לא יסתור אחדות גם בסוף, וזה הסיפור של העולם הזה, עולם הנסיונות והקשיים, עולם של מלכות. זה מה שיוצא מתורת פרי הארץ למי שלומד זאת קצת בתשומת לב.

מה שני הדילוגים הקודמים לדילוג מאחד (מוגבל, כשמלך אחד נברא צריך לשקף את האחדות האין סופית שלפני הצמצום) לריבוי? מהעלם לגילוי (מעצמות לאור אין סוף) ומבלי גבול לגבול (הצמצום הראשון, מא"ס לסוף, מגילוי כח הבל"ג לפנה"צ לגילוי כח הגבול – שהיה כלול בו ומתגלה רק לאחר הצמצום, כאשר הסוף עדיין אחיד). כל דילוג זה מעבר טוטאלי, מן הקצה אל הקצה, מההפך אל ההפך, אז בכל מעבר קורה משהו אחר. במעבר האחרון, שנועד להפיק את תכלית הכוונה של ריבוי – "מה רבו מעשיך הוי'" – צריך שבירה. כל חלוקה של אחד לכמה זה שבר. כדי שגבול יצא מבלי גבול – גם כן מהיפך להיפך – צריך צמצום (לפעמים כל המעברים נקראים צמצומים, אך כעת נחלק באופי הצמצומים-הדילוגים במעברים: דילוג מאחדות לריבוי אופיו שבירה, והדילוג מבלי גבול לגבול אופיו צמצום). גם בצמצום יש שתי בחינות – סילוק לצדדים של אור הבלי-גבול, וצמצום מלשון ריכוז (צמצם שכינתו בין שני בדי ארון) – ושתיהן קיימות במעבר מבלי גבול לגבול (שבחיצוניות יש סילוק, להוות החלל הפנוי, ובפנימיות יש ריכוז של הבל"ג שיכנס לתוך גבול, בהמשכת הקו, כפי שמסביר ר"ה במאמריו באריכות, והוא כביטוי המגיד על אדמו"ר הזקן "אלקים כ"כ גדול בתוך גוף כ"כ קטן"). מה המילה המגדירה את המעבר בין העלם עצמי לבין גילוי אור אין סוף (לפני הצמצום של עץ חיים)? המושג האנושי לכך, כמבואר בחסידות, זה התעוררות (יקיצה – "ויקץ"). להבדיל אלף אלפים הבדלות עד אין סוף, זה כמו אדם ישן שמתעורר. האריז"ל בתחלת ע"ח שואל למה ה' חכה כל כך הרבה לבריאת העולם – אם זה דבר טוב, שיברא קודם, ואם לא אז שלא יעשה זאת בכלל (רק האריז"ל מסוגל לחקירה כזו...). באיזה שלב לפני התהוות הזמן – שאין לנו בזה השגה כלל וכלל – יש עלית הרצון, שה' התעורר כביכול, מיניה וביה, לברוא את העולם (יש שלבים קודמים – לפני שגילה לעצמו אורו העצמי, עוד לפני עלית הרצון, יש שעשועי המלך בעצמותו בגילוי האור לעצמו, וגם שם היתה התעוררות-יקיצה, וזה נקרא "במי נמלך", כמו שמישהו ישן על המטה ולא יודע אם כדאי להתעורר או לא, אז צריך עצה ממישהו – אשתו או מישהו אחר – כך הקב"ה, לא רק שצריך להתייעץ אם לברוא את העולם, צריך להתייעץ אם להתעורר בכלל, כביכול כביכול, מהתרדמה הכי עמוקה של אין סוף זמן, ואז האריז"ל בא ושואל מה פתאום שיתעורר בכלל). לפי זה שלושת הדילוגים זה התעוררות-צמצום-שבירה.

יש ביטוי "כח המניע הבלתי מתנועע" – רק דבר יציב בתכלית יכול להניע הכל – ואותו רעיון זה גופא סוד המלכות, ובכך נבין למה המלך חייב להיות אחד והעם צריכים להיות רבים. בשביל להנהיג רבים, שזה כמו להניע את כולם, כך המנוע-המנהיג חייב להיות אחד. אף שלא הוא כתב את הספר מה טוב אם אפשר לדייק – כנראה התלמיד לעתים כן קלט את אותיות הרב – כותב שיש שלוש בחינות בהנהגה: הנהגה, המשכה, התקשרות. האחד מנהיג את הרבים, האחד פועל ברבים המשכה (ממשיך עצמו לרבים, ופועל שימשכו זה לזה) וממילא מקשר את כולם יחד ואת כולם אליו (באמצעות היראה, כנ"ל). הנהגה-המשכה-התקשרות עולה שלמות של ריבוע – גדול בריבוע – סימן שזה קבוצה מוצלחת ושלמה של מושגים.

ר"ה מסביר ששלושת הדילוגים זה ג בחינות אתוון רברבין, בינונין וזעירין – כל אות זה דילוג, "אתא בקר". ב רבתי של התורה זה דילוג מעצמות לאוא"ס, ה-ר הראשונה – רגילה ראשונה – מבל"ג לגבול, והאות הזעירה הראשונה בתורה (לא בסיפור הראשון, בו אין שם הוי' – אין התכלית של המלכות, "והיה הוי' למלך") היא ה זעירא של "בהבראם", והעולם הזה (מלכות) נברא ב-ה זעירא זו, והיא המסמלת ביותר את סוד הדילוג האחרון. הכל הולך אחר הפתיחה: ה-ב רבתי הכי מסמלת את ההתעוררות (ב גדולה סגולה להתעורר...), ה-ר הראשונה הכי מסמלת את הצמצום הראשון (סגולה למי שלא מרוכז – ר, לסלק דברים מיותרים, מחשבות זרות ומפריעות, ולהתרכז במה שנחוץ), ו-ה ד"בהבראם" הכי מסמלת את סוד המלכות (אברהם – שהושוו כולם להמליכו – קבל אות זו). ה היא האות של חדש ניסן – חדש מלכות יהודה ,שהחוש שלו היא חוש הדבור. ה היא אות ההבל העולה מהלב, אות השכינה המתגלה בפה שמי שמרגיש אותה וירא ממנה זוכה להיות מלך, ולהקרין יראה זו בדבוריו ולחבר אליו את העם. התעוררות-צמצום-שבירה = 2070 = י"פ אור (= אין סוף וכו') = 'יהלום' של ששת צרופי משה. סגולה למי שקשה לו להתעורר – אותיות ב גדולות על הקיר. סגולה לריכוז – אותיות ר. אבל כדי להתמודד עם השבירה ולהשתקם ממנה – ומי שמשתקם יש לו סיכוי להיות מלך, כי העם שלו כבר מחכה לו בכל השברים שלו – זה ה זעירא של "בהבראם". ברה = 207 – המעשר של התעוררות-צמצום-שבירה. עיקר המלכות זה תמיד תוצאה של שבירה, ומי שיודע את סוד השיקום מהשבירה. לא בכדי שהרבה מאד אנשים, שעוברים התמוטטות עצבים, קודם חשבו שהם משיח – קודם היה להם שגעון גדלות – כי האנשים האלו קשורים לאנא אמלוך דתהו. אחר כך ה' עושה לו חסד אם ישבור אותו בחסד (יש ר"ל שברי כלים שלא משתקמים, ר"ל) – אך מי שעובר שבירה של ה' ברוב חסדו בסוף רואה שזה חסדי ה' (זה סוף התורה הראשונה בפרי הארץ). זה הצמצום בין השכל והלב – מה שנשבר זה מדות הלב (החכמה והבינה לא נשברו). אצלו הצמצום זה כל השלבים הללו, כולל ובעיקר הצמצום האחרון שהוא השבירה, וזה משאיר את רישומו על הלב, וכאשר זוכה בתיקון הלב רואה שהצמצום עצמו היה חסד. חסד זה חס-דל, ותכלית הצמצום היתה להמציא את הדל, כי לפני השבירה "לא ניכר שוע לפני דל" – אין דל (גם אם מישהו קטן במציאות, ההסתכלות על כולם בשוה – לפני הצדיק לא משנה אם מישהו גאון או טפש, כולם באותה גדולה, וזה החב"ד האמיתי שאף שמבחין בין גדול וקטן זה לא משפיע על היחס שלו אליו, ואת כל אחד ה' חנן במשהו אחר) – ואילו במדות מתחיל להתייחס לאנשים בצורה שונה, לכבד שוע בשל עשירותו ולבזות דל בשל עניו. וראשית התיקון להבין שה' חס-דל – ה' ממעט את הירח מיעוט אחר מיעוט, עושה אותו דל עד דלי דלות ושובר אותו לרסיסים, והכל בשביל שה' רוצה להראות שהאחד מסוגל לחוס על הדל ולהחזיר אותו ביתר שאת ויתר עז (ירידה צורך עליה) לאחד האמת, וזה מוכיח אחדות אמיתית ורק אז "והיה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

זה קשור לדיבור – לכן הרבה פעמים אדם נשבר כאשר פוגם בדיבור (צריך להזהר מכך, אך זה איזה לימוד זכות על כך). צדיקים מאד רגישים. כשצדיק (לא של תניא, אלא צדיק לפי ערך) מסתכל בחטף על משהו שלא צריך להסתכל – הוא נשבר (כך אמר החפץ חיים על עצמו). יש תחושה פנימית כאשר נכשל במשהו קטן בראיה, שמיד מרגיש שבור. על אחת כמה וכמה כאשר נכשל בדיבורו – כאשר אמר משהו שלא צריך לומר (כל אחד יודע מה זה). אם הוא גראב, גס רוח, לא מרגיש בכך, אך אם הוא רגיש נשבר מיד ממה שפגם. זה חוזר ליסוד של ר' מענדל של "דעת גניז בפומא" – המודעות להמצאות השכינה בתוך הפה. זה מסביר מאד יפה (ואולי מפרש כך במ"א) למה חז"ל תקנו ברכה "עובר לעשייתן" – שצריך לומר ברכה לפני שעושים מצוה – שהרי המצוה זה יחוד קוב"ה ושכינתיה בין החפצא לגברא, כנ"ל, אך עיקר גילוי השכינה זה הדיבור, ובאתעדל"ת אתעדל"ע, וזה הסבר מאד עמוק מה פעולת הברכה בפה "עובר לעשייתן", שזה גילוי השכינה שבי, ה"נשמה שנתת בי טהורה היא", ואחרי שיש גילוי שכינה בי (דווקא על ידי שאני אומר "ברוך אתה הוי'" – המתייחס לסובב – וזה מגלה את השכינה בתוכי, והשכינה חייבת להתגלות כי היא "עלמא דאתגלייא") אז יתכן יחוד גילוי של קוב"ה ושכינתיה.

והתכלית להביא הכל מצפת וטבריה לירושלים, בה פרי הארץ בהר המוריה – ואז "אמר מלכא עקר [כל מה שב]טורא" – וירד המקדש מן השמים ונזכה לגאולה תיכף ומיד ממש.

שיחה רביעית:

מה שדברנו בעצם קישר בין תורות בעל ההילולא בבראשית ותזריע, ונאמר כמה רמזים בכך. כל תורות בעל ההילולא זה תורות של סעודה שלישית. ישבו הרבה חסידים סביב השולחן, והיה מישהו שהתפקיד שלו היה לפתוח – לומר משהו מתוך הפרשה, איזה מאמר חז"ל – ואז ניגנו והרבי אמר על כך תורה. הכל על ידי התעוררות של חסיד. תורת תזריע מתחילה מ"אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם לאחר בהמה חיה ועוף כך וכו'" – הרש"י הראשון בפרשה – ומסביר בסוף התורה ש"נתפרשה" זה מלשון פרישת כנפיים, ועיקר "תורתו של אדם" זה שה' עם היראה פורש כנפיים ומרים את האדם, וכך הצדיק מתדמה אליו ויש לו כח לפרוש את תורת האדם על עמו כדי להרים את העם אליו. יצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף זה "סוף מעשה במחשבה תחלה", ותכלית הכוונה זה "האלקים עשה אשר יראו מלפניו" – זה סוד האדם. קודם כל ניתן לכך קצת הסבר נוסף: מתייחס כאן לאדם כקשור באופן מיוחד למדת היראה, והאסמכתא שלו זה הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". כתוב בחסידות ש"אדם" זה שם המעלה של המין האנושי – לכן "אתם קרויים 'אדם'" – וגדר אדם זה יראה פחד. היראה עילאה, יראת בשת, באה בסוף. אפשר לומר שרומז שבהמה חיה ועוף זה שלש דרגות אהבה – בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך – שהכל בגדר בהמה ביחס לאמיתת גדר האדם. כך ביצירה וכך בפירוש תורת האדם. יש בכך רמזי רמזים מאד יפים – בהמה-חיה-עוף ואחר כך אדם – ואכמ"ל. עכ"פ רמז אחד, מהרש"י הראשון רואים שיש קשר מיוחד בין תזריע לבראשית – תורתו של אדם בתזריע כשם שיצירתו בבראשית, באותו האופן. כל המאמר הזה הוא היקש וקשר בין תזריע לבראשית, וגם בפרי הארץ תורות אלו מאד קשורות זו לזו. וכמה רמזים יפהפיים לכך: בראשית תזריע = מ בריבוע (כמו מ ימים של יצירת הולד ו-מ ימים של מתן תורה – גם התורה וגם היצירה קשורות ל-מ). שם הפרשה בדרך כלל המלה הראשונה, או כמה שיותר קרוב לתחילת הפרשה, אך "תזריע" היא המלה ה-יג (יש רק עוד פרשה אחת שמלה יותר רחוקה מכך, "קדושים", שהיא המלה ה-יד, אך אין עוד פרשה ששמה הוא המלה ה-יג) – על דרך יג מכילין דרחמי. יג גם משלים את המלה תזריע למספר עגול – 700 – אך יותר חשוב לעניננו, שבראשית במספר קטן עולה יג (כמבואר בקבלה, והוא המלה האחרונה ביום הראשון דמע"ב – אחד – וביחד עולה שם הוי' ב"ה), ותזריע היא הפרשה היחידה ששמה מופיע במקום ה-בראשית במ"ק. וכן, תזריע מתחיל "אשה כי תזריע" המשלים בראשית ל-מד בריבוע – כאשר ממוצע כל מלה היא כב בריבוע, כנגד כב אותיות התורה. בפרשת בראשית ר' מענדלה מפרש (על דרך ה'ווארט' של "בראשית ברא" – בראשית הבריאות) שהשבירה רק בפסוק השני – "והארץ היתה תהו ובהו" – ואילו הפסוק הראשון מלמד שבתחילה הכל בריא, ואז גופא לא ניכר שוע לפני דל. בפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" כבר מתחיל התיקון. לפי זה "ברא" היינו שהכל בריא ו"בהבראם" זה להבריא שבירה (לפעמים מובן באר"י שגם "ברא" ראשון להבריא שבירה, אך ר' מענדלה לא מפרש כך) – ב"בהבראם" יש ה קטנה שהיא גופא שבירה והתהוות ריבוי, ואז צריך להבריא ולרפא שבירה, והכח הזה הוא הכח לגלות את הוי' אחד בעולם, ולכן רק שם יש את שם הוי' ב"ה. כל זה לכבד את קריאת התורה השבוע... דוד המלך בחמשה חומשי תורה רגיש ל"תורת האדם" – שבפרשת תזריע – ואם מדובר על התמוטטות אין התמוטטות כמו מצורע (למעליותא – "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'"). יש מקומות אליהם שולחים את מי שמתמוטט – במיוחד מי שחושב שהוא משיח – עד שמשתקם. זה מלך המשיח, חוורא דבי רבי, שהתמוטט והשתקם ומכיר שהשבירה זה החסד הכי גדול ורסיסי שבירתו הם העם שלו – בתוך כל אחד מהעם יש רסיס מהשבירה. ידוע שהחטא הכי חמור – הקורא מהתמוטטות בדעת – זה פגם הברית, פיזור אנרגיה לחלל (שזה דבר רע מאד, כי ברגע שמפזרים טפות קדושות מיד באה קליפה ומתלבשת ותופסת זאת – כך מסביר לגבי דיבור, שאם מדברים עם מחשבה זרה הדיבור בגלות כי מיד באה קליפה והתלבשה על הדיבור ותפסה אותו, והשחרור זה בלשון הבעש"ט "מי זאת עולה מן המדבר", לחבר את המחשבה לדיבור, שאם אני יכול לחבר טוב את המחשבה לדיבור אני שובר את הקליפה שהלבישה את הדיבור ושמה אותו בגלות, ואז יש גאולה אמיתית). לכאורה מי שפגם בברית "נחתם עוונך לפני" ולכאורה אין לו תיקון, אך מבואר בחסידות שיש תשו"ע – או, כפי שמסביר הרש"ב, החזרת השלמות העצמית – ומי שתקן זאת, כל העם שלו (כל חסידיו) יש בהם טיפת זרע לבטלה של עצמו. זה משל מוחשי איך מתוך שבירת המלך מתהווה פנימיות העם שלו. אדם הראשון, שהיה אמור להיות מלך, פזר הרבה טפות – אך לא תיקן זאת.

השלמות (למחרת בטלפון – מהדף של הרב):

השכינה נקראת ירושלים

תזריע = תרפז – מילויי הוי' ואהי' (עסמ"ב תנ"ה), ז מרגלאין (באריז"ל שבת זה תרפז-יה, כאשר י-ה מתצטרף ל-ז מרגלאין יש פרו ורבו – "אשה כי תזריע וילדה זכר").

יצירה-תורה זוג של 7 13 (יצירה = ז"פ אדם, מה. תורה = יג"פ בטול, במה; שני המכפילים עולים צב יחד, וראה לקמן בענין מספר זה). תורה זו ההופעה הזכרית לאחר היצירה שהיא יחסית נקבית.

בהמה חיה עוף = רלא (משולש אהי-ה). אדם = משולש ט. אדם בהמה חיה עוף = משולש חיה = חיים נצחיים וכו'. ב-בהמה חיה עוף אדם יש יג אותיות, וכשכותבים בצורת השראה יש נקודה אמצעית, מקיף קרוב ומקיף רחוק, וכאשר עושים סדרה ריבועית יש מספר נוסף אחד בלבד – צב – שהוא גם הממוצע של של שלושת המספרים הראשונים בסדרה.

פרשת תזריע ה-זך בתורה. בראשית פרשה ה-א. מספרי שתי הפרשות יחד זה כח = משולש ז (כמו שיש כח אותיות בפסוק הראשון של התורה עצמה).

בדברי פרי הארץ: המצורע מוציא רע ואז מאבד התלהבותו וחשוב כמת. היראה המאירה בדיבור, מלכות פה, זה "אבא יסד ברתא" – יר"ע מאירה במקום יר"ת. מביא שזה בסוד "האמנם אלם צדק תדברון", שאומנתו של האדם בעולם הזה לשים עצמו כאלם. צריך להרגיש ה"צדק" שזה השכינה בדיבורו. מביא פירוש פסוק זה מכש"ט המצטט מאחז"ל על הפסוק (עד יכול יגיס דעתו – ת"ל "מישרים תשפטון בני אדם", שהגסת הדעת מאבדת את תחושת השכינה, שהיא דווקא על ידי ביטול האני ב"אלם צדק תדברון" ו"מישרים תשפטון בני אדם". אך "יכול אפילו בדברי תורה" בניחותא ו"יכול יגיס דעתו" בניחותא, בבחינה מסוימת, כנודע בדברי הבעש"ט).

זה שהמלך הוא אחד, ומאחד את העם, קשור לכך שהעם הוא עבד-מלך ו"עבד מלך מלך", וכן טעם המצוה של מינוי מלך הוא לפי הרמב"ם שיש לו כח ללכד את העם. ללכד זה לאחד את הרבים ולהחזירם לאחדות. צריך לאחד את הריבוי ולשקם אותו ולהחזירו לאחדות.

"מלך אחד" – ביטוי ביהושע, שכל מלך הוא אחד. בתורה המלך נקרא "אחד העם" – מדגיש שהעם הוא הניגוד לאחד. הגאולה זה "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", והפירוש הפשוט שה' לוקח אחד אחד מבני ישראל, אך יש לדרוש את ה"לאחד אחד" שגדר הגאולה זה להחזיר כל אחד למלך ולאחד כל עם ישראל. כנראה יש שני שלבים – קודם כל "לאחד" אותם (את כל האחדים שמלקט אחד אחד), שזה שלב הכרחי בגאולה (אחדות ישראל), ואחר כך "אחד" זה שעולים לתוך המלך עצמו, אחד האמת (כתוב "לאחד", בניקוד כמו "אחד העם"). המלך מאחד את העם על ידי דיבורו שהוא סוד היראה. ממשיך שהדיבור זה עלמא דאתגלייא – מחשבת המלך לא מושגת העם, אבל דיבורו כן, ולכן זה הקשר. אחר כך אומר עוד ווארט שגדר יראה זה שתחתון ירא מפני העליון – קשור גם למה שכותב בבראשית, שכל מעשי בראשית זה בשביל להמציא גדול וקטן, עליון ותחתון, שזה סוד הצמצום והמעבר מהמוחין למדות. במדות, ז"א, הכל עוסק במצבי קטנות וגדלות מוחין. כל פרצוף שעובר התבגרות הוא בחינת ז"א, כפי שלמדנו באריכות בחסדי דוד.

אם עושים סדרה ריבועית מהמשכה הנהגה התקשרות המספר הבא הוא 3191 – עד כאן עולה 5040 = 7 בעצרת (המספר הכי גדול בספר יצירה – "שבע אבנים בונות חמשת אלפים ארבעים בתים מכאן ואילך וכו').

יש לו ביטוי "אחד מנהיג רבים" ראשי תיבות "אמר" – כמו "אמר מלכא עקר טורא".

מלך אחד בה"פ = 40, 240, 80 = שכם ("לעבדו שכם אחד") = ד"פ מלך (מלך פנים ואחור: מ מל מלך לך ך).

הנחה – לא מוגה